יחסי ישראל–מלזיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יחסי מלזיה–ישראל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראל–מלזיה
ישראלישראל מלזיהמלזיה
ישראל מלזיה
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 329,847
אוכלוסייה
10,019,883 35,733,197
תמ"ג (במיליוני דולרים)
509,901 399,649
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,889 11,184
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית מונרכיה חוקתית פדרלית

יחסי ישראל-מלזיה מעולם לא נכונו, אם כי לשתי המדינות היסטוריה דיפלומטית ענפה. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר פדרציית מלאיה זכתה לעצמאות מן הממלכה המאוחדת, גילה ראש ממשלת הפדרציה טונקו עבדול רחמן (אנ') יחס חיובי כלפי מדינת ישראל ואף שקל להכיר בה הכרה דיפלומטית, אך לחץ מצד חוגים מוסלמים-קיצוניים מבית ומצד ארצות ערב מחוץ הניאו אותו מכך, ואהדתו האישית של רחמן כלפי ישראל נותרה כמס שפתיים. הניסיונות להידברות עם מלאיה לא פסקו, וב-1956 נועד שר החוץ הישראלי משה שרת עם רחמן במסגרת מסעו של הראשון באסיה. השניים דנו על מיסוד נציגות דיפלומטית ישראל בקואלה לומפור, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו.

בשנות ה-60 חל מפנה ביחסה של מלזיה לישראל אחרי שנעשו ניסיונות רבים לכונן יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ונרשמו מגעים בלתי-פורמליים בין ישראל למלזיה. ניסיון בולט היה שליחותו של משה יגר, איש שירות החוץ הישראלי, לקואלה לומפור במסווה של איש עסקים. בראשית 1966 גורש יגר ממלזיה ולאחר מכן החלה החרפה בגישת מלזיה לישראל: סירוב להעניק אשרות שהייה לישראלים שביקשו לבקר במלזיה, גילוי התבטאויות אנטי-ישראליות בארגונים בינלאומיים, הטלת מגבלות על ספנים ישראלים שהגיעו לנמלים מלזים ועוד. החרפה זו הגיעה לשיא עם היבחרו של מאהאטיר מוחמד ב-1981 לראשות ממשלת מלזיה. עם זאת, הסכמי אוסלו והתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הובילו להפשרה בגישה הנוקשה של מלזיה כלפי ישראל, הפשרה שלא החזיקה מים מכורח היותו של מוחמד מוסלמי קיצוני, אנטי-ישראלי ואנטישמי, שהעניק סגנון חדש ושונה ליחסי החוץ של מלזיה בכלל ולא רק בסוגיה הישראלית. הוא נותר בשלטון עד 2003, ושב אליו ב-2018 בגיל 93.

אחרי שמוחמד ירד מהשלטון במלזיה בראשית העשור הראשון של המאה ה-21, ההתבטאויות האנטי-ישראליות והאנטישמיות נרגעו יחסית, אך אי-קיום יחסים בילטרליים בין שתי המדינות נותרו בעינו. כאשר מאהאטיר מוחמד שב לשלטון ב-2018, הוא חזר להשמיע את דעותיו האנטי-ישראליות, אנטישמיות והאנטי-ציוניות בפומבי. כינון יחסים בין ישראל למלזיה נראים בלתי אפשריים בעקבות האנטישמיות השלטונית השוררת במלזיה, ובשל תפיסת משרד החוץ בירושלים שסוגיית מלזיה אינה חשובה ליחסי החוץ של ישראל.

מלזיה לא עוררה עניין רב אצל מעצבי מדיניות החוץ של ישראל וגם לא בקרב פקידי משרד החוץ שעסקו בענייני אסיה, חרף הפרובוקציות הרבות שעוררה, בייחוד מאז עלייתו של מאהאטיר לשלטון. משה שרת היה חריג, ואף פעל לשם כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, ללא הועיל. גם גולדה מאיר גילתה עניין מה, במיוחד אחרי שהניסיון לשגר נציג ישראלי לא-רשמי ב-1965 לא עלה יפה. ראשי הממשלות ושרי החוץ שבאו אחריהם גילו אדישות והתעלמו ממלזיה למרות שמדינה זו הייתה פגיעה לפעולות תגמול שניתן היה להפעיל כנגדה בארצות הברית: למשל, העמדות האנטישמיות החוזרות ונשנות של מאהאטיר יכלו לשמש עילה לפעולה מתאימה בארצות הברית. ראש הממשלה יצחק רבין גילה עניין כלשהו במלזיה ב-1994 במסגרת פעילותו באינדונזיה ותפישתו כי נוצרה שעת כושר לקדם ולנסות מיסוד יחסים בילטרליים עם המדינות המוסלמיות באסיה בעקבות התפתחויות במזרח התיכון והשינויים בעולם בכלל, אלא שפעולה זו לא הייתה נמרצת דיה.

יחסים לא רשמיים עם פדרציית מלאיה

עמוד ראשי
 ראו גם – פדרציית מלאיה

טרם קבלת העצמאות מהבריטים

ניסיונות להקמת נציגות דיפלומטית ישראלית בקואלה לומפור

טונקו עבדול רחמן

בתכנון הראשוני של הקמת נציגויות דיפלומטיות ישראליות במדינות אסיה לא הומלץ על פתיחת נציגות במלאיה, מאחר שב-1949 הייתה מלאיה נתונה תחת שלטון האימפריה הבריטית והייתה לקולוניה. יתר על כן, הרעיון בדבר עצמאות מלאית טרם הועלה. גם על פתיחת קונסוליה לא הומלץ דבר, אלא אם יהיה אינטרס כלכלי לעשות כן. המצב השתנה בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר החלו ההכנות למתן עצמאות לחצי האי המלאי. כאמור, ישראל הכירה בעצמאותה של מלאיה, אך הדבר לא הוביל לקשירת קשרים דיפלומטיים. ראש ממשלתה הראשון, טונקו עבדול רחמן (אנ'), גילה יחס חיובי כלפי ישראל ואף שקל להכיר בה באורח רשמי, אולם הלחץ של האסלאם הרדיקלי מבית ושל מדינות ערב מחוץ הביאו לידי כך שהאהדה הזו תישאר כמס שפתיים[1].

הפגישה המדינית הראשונה שהתקיימה בין שתי המדינות התרחשה בעת ביקורו של שר החוץ וראש ממשלת ישראל לשעבר משה שרת בקואלה לומפור, במסגרת מסעו באסיה ב-1956. מנהיג מלאיה היה כאמור טונקו עבדול רחמן, שכיהן באותה השנה כ"שר ראשי" (Chief Minister) והיה מועמד לכהן כראש ממשלה לכשתתקבל עצמאותה של מלאיה שנה לאחר מכן, ב-1957. שרת נועד עם רחמן ב-14 באוקטובר 1956. השניים ניהלו שיחה ובמהלכה הציע שרת למנות קונסול כללי ישראלי בקואלה לומפור ועם בוא עצמאותה של מלאיה יועלה הדרג הייצוגי מקונסולרי לדיפלומטי[2]. שרת טען שתגובתו של רחמן הייתה "חיובית ללא היסוס", והבהיר שהאחרון מקדם את העניין "בברכה". לעומתו טען רחמן כי אישור הרעיון היה מותנה בהחלטת משרד החוץ וחבר העמים של הממלכה המאוחדת, שהיה אחראי על ניהול מדיניות החוץ של מלאיה עד שנת עצמאותה. לפני פרידתם חזר רחמן ואישר את הסכמתו למינוי קונסול ואמר: "לכבוד ייחשב לנו לקבל אצלנו נציג של ישראל"[3].

חודשים אחדים חלפו ביעף, וב-13 בפברואר 1957 הותרה מחלקת אסיה ואפריקה (מאס"ף) במשרד החוץ שבירושלים לשגרירות ישראל בלונדון לפנות אל משרד החוץ הבריטי ולבקש ממנו אישור לפתיחת הקונסוליה[4]. הבריטים שאלו על כך את המלאים, אך הללו לא מיהרו להחזיר תשובה[2]. דומה היה כי נטייתם שלילית, על אף גילויי הרצון הטוב של רחמן. ב-26 ביוני 1957 נפגש שר החוץ שרת עם מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן, מנהל מחלקת אסיה דניאל לוין וסגנו של האחרון, אלישיב בן חורין והתרעם על הזנחת הטיפול בפתיחת הקונסוליה בקואלה לומפור. שרת סבר כי מאז שיחותיו האחרונות עם רחמן נרקמה והתגבשה קנוניה נגד ישראל בקואלה לומפור[4]. נוסף על כך, שרת האמין כי מלחמת סיני (שפרצה שבועיים לאחר תום מסעו באסיה) הייתה בין הגורמים שהניאו את המלאים מהסכמה לפתיחת נציגות דיפלומטית ישראלית בבירתם.

ב-13 באוגוסט 1957 הודיע משרד החוץ הבריטי לשגרירות ישראל בלונדון כי תשובת המלאים טרם נמסרה וייעץ לסגל השגרירות להמתין זמן מועט עד ה-31 באוגוסט (מועד קבלת העצמאות של מלאיה[5][6]) ואז לחדש את הבקשה ולהגישה במישרין אל ממשלתו החוקית של רחמן[2]. ב-26 באוגוסט אותה השנה שלח ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, איגרת ברכה לעמיתו המלאי רחמן ובה כתב ש"ישראל מוכנה לפתוח בארצו נציגות הולמת". יתר על כן, ישראל הצביעה בעד צירופה של מלאיה אל האומות המאוחדות. בהיעדר תשובה לאגרת של בן-גוריון, הנחה משרד החוץ לנציגויות ישראל באו"ם ובסידני שבאוסטרליה לברר אצל עמיתיהם המלאים מהי עמדת ממשלתם בנוגע לפתיחת הקונסוליה.

מלאיה העצמאית

ניסיונות נשנים לכינון יחסים דיפלומטיים

ב-12 בדצמבר 1957 הצהיר ראש ממשלת מלאיה רחמן בפני חברי הפרלמנט המלאי: ”אנשים מסוימים תבעו כי לא תכיר מלאיה בישראל, אך אני חושב שזוהי תביעה מופרזת. ישראל נמנתה בין המדינות שהצביעו בכניסת מלאיה לאו"ם, ואי-הכרה בישראל תהא צעד קיצוני של חוסר הוקרת תודה והערכה.” בד בבד, הבהיר רחמן כי אין לפרש את דבריו אלו כי בעקבות הכרת ישראל במלאיה תהא חייבת ארצו לקשור עמה קשרים דיפלומטיים. ההידברות עם מלאיה נותרה תקועה עד אשר ב-27 באוגוסט 1959, סיפר מחמד סופי (Sopiee), מבכירי הדיפולמטים במשלחת המלאית אל האומות המאוחדות, לבן-שיחו הישראלי כי "התחזקות המפלגות הדתיות במלאיה הסירה לעת עתה כל אפשרות להקמת יחסים דיפלומטיים עם ישראל"[7].

ב-10 בנובמבר 1959 דיווח ציר ישראל בסידני, משה יובל, שנפגש קודם לכן עם רחמן בעת שזה האחרון ערך ביקור באוסטרליה. עבדול רחמן אמר ליובל: "הנני זוכר את שיחתי עם מר שרת. הנהגת מלאיה מודעת היטב לאופיה של ישראל[8], אך ההמונים המוסלמים בארצנו מתנגדים לקשירת קשרים עם ישראל. לכן אין אנו יכולים למסד עמכם יחסים מכל סוג שהם"[9]. עם קבלת דיווח זה, הבריק אלישיב בן חורין ב-19 בנובמבר ליובל הנחיה שלשונה:

דברי ראש ממשלת מאלאיה אליך מעניינים וחשובים ונדמה לי שנותנים פתח לבקש פגישה נוספת שקטה איתו. אמור לו שאין זה מזיק ליחסיהם עם ארצות ערב אלא אף מעלה את חשיבותם שם. מוכנים לשלוח נציג בלי הדדיות ואם גם זה קשה, היקבול נציג בלתי רשמי, נאמר של ההסתדרות? העיקר שאנו מעוניינים בטיפוח הקשר ונעיין בכל רעיון מכובד. ראה נא זאת כמבצע חשוב.

— א' בן חורין אל מ' יובל, 19 בנובמבר 1959, ארכיון המדינה (תיק 3111/14)

ברם, ההנחיה התקבלה לאחר שרחמן עזב את אוסטרליה ובינתיים דאג להבטיח לערבים שמלאיה לא תקשור יחסים דיפלומטיים עם ישראל ודבריו אלו התפרסמו בעיתונות בירדן[9]. בפריז, כמו גם בכמה בירות אחרות בעולם, התקיימו יחסים אישיים בין שגרירי ישראל ואלו של מלאיה. ב-20 ביוני 1960 שלח שגריר מלאיה בצרפת, טונקו איסמאעיל בן טונקו יחיא, מכתב לשגריר ישראל בצרפת דאז ולטר איתן ובו הסביר שלא ניתן לכונן יחסים דיפלומטיים "בגלל הקשיים הנוכחיים של הממשלה הנובעים ממחסור בכוח אדם מאומן וקשיים אחרים בכינון נציגויות מחוץ למלאיה[7]. שגריר ישראל בבנגקוק, מרדכי קדרון, ביקר בקואלה לומפור בחודשים מרץ-אפריל 1960, אם כי לא הצליח לשוחח עם רחמן.

כינוס קונפדרציית הכדורגל של אסיה

משה יגר, מזכיר בשני בשגרירות ישראל בראנגון שבבורמה (יאנגון שבמיאנמר דהיום), לוחץ את ידו של ראש ממשלת מלאיה טונקו עבדול רחמן, 1960

באוגוסט 1960 חלה תפנית בניסיונות ההידברות עם מלאיה. באותו החודש נקרתה הזדמנות חדשה לעברת מסר לממשלתו של רחמן. היה זה לרגל כינוס קונפדרציית הכדורגל של אסיה שישראל הייתה חברה בה (עד לגירושה ב-1978), וראש הממשלה עבדול רחמן היה נשיאה. ההתאחדות לכדורגל בישראל לא יכלה לשלוח נציג מטעמה אל הכינוס וביקשה ממשרד החוץ לשגר לקואלה לומפור דיפלומט מאחת השגרירויות הסמוכות[10]. במשרד החוץ בירושלים הוחלט לשלוח לכינוס את משה יגר, שכיהן באותן השנים כמזכיר שני בשגרירות ישראל בראנגון. יגר הגיע לקואלה לומפור ב-4 באוגוסט 1960 אחר הצהריים. עם נחיתתו בנמל התעופה הבינלאומי של קואלה לומפור נתקבל יגר על ידי התאחדות הכדורגל במלזיה (אנ') ואת יומו הראשון הקדיש להיכרות עם נציגי המדינות האחרות שהגיעו לכינוס[10]. למחרת בואו, ב-5 באוגוסט, הוזמן לביתו של פ. פ. נאראיאנאן (אנ') (P. P. Narayanan), המזכיר הכללי של האיגוד הלאומי של פועלי המטעים, שנחשב לידיד ישראל. נאראיאנאן המליץ ליגר לשלוח עיתונאי מקומי לישראל שיסקר את החיים בישראל ויתעדם, על מנת ליצור מודעות לישראל בקרב הציבור המלאי. הוא גם סבר כי אין באפשרות מלאיה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל על אף העובדה שהקנאות המוסלמית אינה אמיתית, ואף על פי שכוחה של המפלגה האסלאמית הפאן-מלאית (PMIP) אינו ניכר בפרלמנט[11].

בשיחה שנערכה במהלך הביקור עם ראש ממשלת מלאיה הבהיר רחמן שקשירת קשרים עם ישראל תיתן נשק בידי מפלגת האופוזיציה המוסלמית-רדיקלית וכתוצאה מכך יערער ויחליש את כוחה של הממשלה[12]. לא נראו סיכויים לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אם כי גילויי רצון טוב מטעם רחמן ואישים מלאיים אחרים עוררו תקווה במשרד החוץ בירושלים שממשלת מלאיה לא תדחה ניסיונות התקרבות שונים שונים מצד ישראל העשויים להכשיר את הקרקע לכינון יחסים בעתיד[9]. במסגרת רעיון אחר שהועלה בשיחה הוצע לפתוח קונסוליה בסינגפור הסמוכה שתטפל בענייני מלאיה השונים.

לקראת הקמת מלזיה

ב-2 בדצמבר 1960 פרסם העיתון "מלאי מייל" (Malay Mail) (אנ') כתבה ובה סוקר דיון שנערך בפרלמנט יום קודם לכן. מפלגת האופוזיציה המוסלמית העלתה לסדר היום הצעה בפרלמנט בקואלה לומפור הקוראת לביטול ההכרה לכאורה בישראל[14]. הטונקו עבדול רחמן השיב כי אין כל הצדקה חוקתית לביטול ההכרה המלאית בישראל וכי מלאיה לא תכרות ברית עם ארצות ערב[9]. אין למלאיה כל קשר עם ארצות ערב מלבד קשרי דת, ורחמן זכר לטובה את תמיכתה של ישראל בקבלת מלאיה לאומות המאוחדות. הוא הצביע על כך שישנן מדינות מוסלמיות אחרות שלא מקיימות את החרם הערבי ומקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כדוגמת ניגריה[9]. רחמן הוסיף ואמר שממשלתו הוכיחה את אהדתו לארצות ערב בכך שסירבה, על אף בקשות חוזרות ונשנות, לכינון יחסים דיפלומטיים או מסחריים עלם ישראל[15].

ב-3 באפריל 1961 בושש ראש הממשלה רחמן בנמל התעופה הבינלאומי של קהיר (ששכן אז בשטחי הרפובליקה הערבית המאוחדת) בדרכו חזרה לארצו מוועידת ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי (אנ'). רחמן נתקבל על ידי מוחמד פאוזי, איש אמונו של גמאל עבד אל נאצר ולאחר מכן קיים פגישות עם עיתונאים[16]. במהלך שיחותיו עם העיתונאים נשאל על יחסי ארצו עם ישראל, והלה הכחיש שמועות כאילו יש בדעת ממשלתו לכונן יחסים עם ישראל והדגיש כי אין שום יחסים עם ישראל מצד ארצו אף לא במישור הכלכלי[16]. מועצת הליגה הערבית, שדיוניה הגיעו לידי גמר במסגרת ועידת פסגה שנערכה ב-1 באפריל דנה בין היתר בהכרת מלאיה בישראל ובסירובו של עבדול רחמן לחזור בו[16]. בעיתון אל-חיאת פורסמו החלטות המועצה ב-2 באפריל. בעיתון נכתב כי המועצה קיבלה החלטות סודיות לגבי קשריה של מלאיה עם ישראל וכי ארצות ערב נתבקשו לעקוב אחר קשרים אלה. לתשומת לב ראויה העובדה כי ראש הממשלה רחמן נמנע להתייחס לעצם הכרת מדינתו בישראל והסתפק בציון אי-קיום יחסים עם ישראל מצד ארצו.

בנובמבר 1961 שוב ביקר רחמן בלונדון. ב-25 בנובמבר נועד אתו שגרירה של ישראל בממלכה המאוחדת, ארתור לוריא. לוריא הביע את אכזבת ישראל מכך שממשלת מלאיה נמנעת מלכונן יחסים דיפלומטיים תקינים עם ארצו והציע להתחיל מערכת יחסים בילטרליים בין שתי המדינות במינוי נציג בדרג דיפלומטי נמוך יותר, קונסולרי[17]. רחמן השיב כי נרשמו בקואלה לומפור תגובות פנימיות חריפות מצד קבוצות פאן-ערביות ברורות רק על הכרת ארצו במדינת ישראל. גם ארצות ערב, ובראשן מצרים, הפעילו לחץ בלתי פוסק על מלאיה בל תקיים קשרים עם ישראל. רחמן רצה לקיים עם ישראל קשרים יחסים נורמליים, אך מלאיה לא תוכל לעמוד בלחץ וההסתה נגדה לכשיכונו יחסי ישראל–מלאיה[16]. עם זאת, רחמן קידם ברצון טוב פיתוח יחסי מסחר, והציע לפתוח קונסוליה בסינגפור, שכן לב הפעילות המסחרית והתעשייתית של מלאיה נמצא שם. רחמן התעניין במצב ערביי ישראל והציע לשגר משלחת ערבית-מוסלמית מישראל לביקור במדינות אסיה[17].

חודשים אחדים אחרי פגישת לוריא-רחמן, ב-25 ביוני 1962, דיווחה שגרירות ישראל בלונדון כי לפי משרד החוץ וחבר העמים של הממלכה המאוחדת, ממשלת מלאיה מתנגדת לפתיחת קונסוליה ישראל בסינגפור. באותה התקופה כבר החלו ההכנות לקראת הקמת מלזיה, ובכללה סינגפור העצמאית[16]. עוד קודם לכן נפתח בסינגפור משרד של חברה ישראלית בשם אסטרקו, שהיו לה סניפים במדינות נוספות באסיה[18]. בראשית 1963 החליטה אסטרקו לפתוח שלוחה בקואלה לומפור[17]. במרץ אותה השנה העניק משרד החוץ של מלאיה (אנ') היתר לפתיחת סניף זה, שנקרא "אינטראסיה". ב-16 בספטמבר 1963 הוכרזה הקמת פדרציית מלזיה[19]. שרת החוץ הישראלית, גולדה מאיר, כתבה מברק ברכה לראש הממשלה רחמן[17].

היחסים בראשית שנותיה של פדרציית מלזיה

מגעים לא-רשמיים בין ישראל למלזיה

קאל סינג, ראש משלחת של משתלמים מלזים, נואם בעת פתיחת קורס במכון האפרו-אסייני, 1962

ב-26 ביוני 1963 שלח משה יגר מכתב ללים קי סיונג (Lim Kee Siong), ידיד קרוב של ראש הממשלה רחמן ועסקן כדורגל. במכתב הודיע יגר לעמיתו כי מכרו יצחק לוי יוצא לקואלה לומפור על מנת לפתוח שם סניף של חברת מסחר ישראלית בשם "אסטרקו"[20]. לוי יצא לקואלה לומפור באוגוסט אותה שנה. בראשית 1964, פחות משנה לאחר פתיחת הסניף, הגיעה חברת אסטרקו למסקנה כי אין כל הצדקה כלכלית להחזקת הסניף בקואלה לומפור ושסניף החברה בסינגפור יוכל לנהל גם את קשרי המסחר של ישראל עם מלזיה. מנהל חברת אסטרקו הודיע על כך ליעקב שמעוני, ראש מחלקת אסיה במשרד החוץ הישראלי. בעקבות החלטת אסטרקו לסגור את סניפה בקואלה לומפור, התעוררה השאלה הם כדאי לשמור, באופן כלשהו, על הנוכחות הישראלית בקואלה לומפור תוך שיגור אחד מעובדי משרד החוץ כמנהל סניף "אינטראסיה" שינסה לקדם כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות[17]. אותו עובד שנשלח לשיחות דיפלומטית במלזיה היה משה יגר.

בשלהי מאי 1964 הגיע אל ישראל לים קי סיונג במסגרת ביקור שנערך לרגל גביע אסיה בכדורגל 1964 שהתקיים אז בארץ. יגר שלח מכתב לסיונג בו נכתב שבכוונתו לצאת אל מלזיה. ב-1 ביוני נועד סיונג עם שרת החוץ גולדה מאיר[21]. ביוזמתו, אמר לה סיונג כי העם המלזי ובראשו ראש הממשלה רחמן רוחשים ידידות לישראל, אך בלחץ הנסיבות - כלומר לחץ הערבים והמאבק עם אינדונזיה שהתנגדה לכינון פדרציית מלזיה - האפשרות לכונן עם ישראל יחסים דיפלומטיים אינה על הפרק[22]. מאיר השיבה שבארץ רוחשים ידידות הן למלזיה והן לאינדונזיה, ובעוד טיבו והתנהגותו של סוקרנו ידועים במשרד החוץ, אין הצדקה או הסברים להתנהגותו של ראש הממשלה רחמן, הידוע כ"בעל עקרונות ואיש אמיץ". הן לערבים והן לסוקרנו אין הזכות להתערב במדיניות החוץ של מלזיה ואין להניח שרחמן יאפשר התערבות שכזו[22].

במהלך השיחה בת 50 הדקות, אישר סיונג כי רחמן אכן לא סובל התערבות שכזו. מאיר המשיכה ואמרה שהיות מלזיה מדינה מוסלמית אינה מצדיקה היעדר יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והביאה כנימוק לטענה את יחסי ישראל–ניגריה, יחסי ישראל–צ'אד ומדינות מוסלמיות אחרות באפריקה[22]. היא ביקשה מסיונג למסור לרחמן שישראל מעוניינת לקיים עם מדינתו יחסים דיפלומטיים גלויים ורשמיים, אך אם ממשלתו תראה בכך קושי, ישראל נכונה לפיתוח אטי של היחסים וכינונם בהדרגה. היא הזמינה את ממשלת מלזיה לנצל בינתיים את אפשרויות ההשתלמות והקורסים השונים שנערכו באותה העת בישראל. כאשר סיונג סיפר למאיר על פעולות הפיתוח החקלאי הננקטים במלזיה, הציעה לו מאיר חתימת הסכמים בדבר חילופי משתלמים ומומחים בין שתי המדינות, והלה הבטיח להעביר את הדברים הלאה לראש ממשלתו. לפי הצעת מאיר, תוכניות הקורסים של המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי נשלחו לכתובתו הפרטית של סיונג במטרה שיעבירן למשרד הממשלתי המתאים[22]. כמו כן, מאיר הזמינה את סיונג לבקר בחבל לכיש, אך סיונג מיאן בטענה שאין לו מספיק זמן ועליו לשוב למולדתו מיד לאחר תום הטורניר[21].

ב-18 ביולי 1964 נפגש מנכ"ל משרד החוץ של מלזיה, זיתון אבראהים, עם יחיאל אילסר, שגריר ישראל בבנגקוק. השניים הכירו זה מכבר, ואבראהים סיפר לאילסר שהאהדה כלפי ישראל במלזיה נוסקת, אך קיימת לה התנגדות לא-מבוטלת[21]. אבראהים הוסיף שרחמן נוטה להסכים לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל למלזיה אך עליו להתחשב בהתנגדות לכינון יחסים אלו, אשר נובעת מהסכסוך הישראלי-ערבי. אבראהים טען גם כי ההתנהגות קיימת לא רק במפלגות האופוזיציה הדתיות אלא גם במפלגתו של רחמן[21]. אבראהים אמר, בדומה לבכירים מלזים אחרים, כי המצב בו דרושה למלזיה כל התמיכה האפשרית של מדינות ערב והעולם המוסלמי במסגרת העימות עם אינדונזיה (אנ'), מחייב זהירות כפולה בכל הנוגע לקשרים בין ישראל ומלזיה[23].

בראשית אוגוסט 1964 הרצה טונקו עבדול רחמן בפני המועצה ליחסי חוץ בניו יורק. במהלך ההרצאה, נשאל רחמן על ידי אחד מהמאזינים לדבריו על אודות יחסי ישראל–מלזיה. רחמן השיב שמלזיה נתונה במאבק עיקש עם אינדונזיה המוסלמית ולכן מדינתו אינה יכולה לחשוף עצמה לביקורות ולחתרנות שיבואו כתגובה בלתי נמנעת על התקרבות דיפלומטית לישראל[22]. רחמן אמר בנוסף שמלזיה עצמה היא מדינה מוסלמית שקשורה קשר תרבותי הדוק עם מדינות מוסלמיות אחרות, ועליה להפגין סולידריות חברתית עם המתנגדות לישראל[23]. חרף היעדר יחסים דיפלומטיים, היחס של מלזיה לישראל בתקופת רחמן היה ידידותי יחסית והוא הפגין מאמצים מיוחדים כדי להבהיר זאת לנציגי ישראל במדינות שונות. על רקע ידיעות אלו, נשלח משה יגר באופן בלתי-רשמי למלזיה במטרה לקדם יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות[23].

שליחותו של משה יגר במלזיה

ב-28 באוקטובר 1964 הגיע משה יגר אל סינגפור עם משפחתו. הוא שהה שם עד 1 בנובמבר, והיה עסוק בניהול שיחות עם חנן ליסאוואר, נציג חברת "אסטרקו" בסינגפור ועם אריה לוי, יועץ לענייני נוער לממשלת סינגפור מטעם המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי. אחר כך המשיכו יגר ומשפחתו לקואלה לומפור, ותוארו היה "מנהל חברת אינטראסיה"[24]. יגר שהה במלזיה מ-19 בנובמבר 1964 עד 11 בינואר 1966[25]. זמן קצר לאחר הגעתו, ב-4 בדצמבר 1964, הכריז ראש הממשלה רחמן כתשובה לשאלה של חבר פרלמנט מהאופוזיציה כי ארצו לא תכיר בישראל, אולם אין שתי המדינות אויבות[26]. בתקופה זו נעשה המאמץ הישראלי הממושך ביותר לקידום יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. מאמץ זה לא קרם עור וגידים משתי סיבות עיקריות:

  • הניסיונות לקדם יחסים דיפלומטיים עם מלזיה החלו מאוחר מדי. מלזיה הייתה כבר עסוקה בגיוס העולם הערבי במאבק שניהלה אז מול אינדונזיה והיא שאפה להדק את קשריה עם מדינות ערב[22].
  • משרד החוץ בירושלים טיפל בסוגיה זו ברשלנות וללא התמדה שיטתית[27], זאת בשעה ששלושה גורמים מרכזיים לחצו על ממשלת מלזיה להביא לידי הוצאת יגר מקואלה לומפור וחיסול הנוכחות הדיפלומטית הישראלית במלזיה: שגרירות מצרים בקואלה לומפור, מפלגת האופוזיציה המוסלמית והנציבות העליונה של ממשלת בריטניה שבאורח פטרוני למדי הסבירה לממשלה המלזית שכדאי לה להיפטר מנוכחות יגר שמא יגרום נזק ליחסיה עם העולם הערבי[28].

בישיבת ממשלת מלזיה שנערכה בינואר 1966, נימק ראש הממשלה טונקו עבדול רחמן את גירוש יגר מפני ש"ניסה לחרחר ריב ולזרוע פחד בין מלזיה לעולם הערבי, והרשה לעצמו להתערב בעניינים מדיניים וגרם למבוכה על לא מאומה ביחסה עם ארצות ערב"[29]. למרות היותה של מלזיה מדינה מוסלמית, עד לכינוס ועידת המדינות הבלתי-מזדהות בקהיר באוקטובר 1964, לא היו לה יחסים הדוקים עם ארצות ערב ולא הפגינה גילויי איבה ועוינות כלפי מדינתי ישראל[27]. עם זאת, מלזיה סירבה לקיים עם ישראל יחסים דיפלומטיים או יחסים בילטרליים. ההתדרדרות שחלה ביחסים הלא-רשמיים שנה לאחר מכן נבעה בעיקר מרצון המלזים לרכוש את אהדת הערבים במאבקה נגד אינדונזיה ומשאיפתה להתקבל לחברת מדינות העולם שלישי[27].

ב-21 במרץ 1966 העלה חבר הפרלמנט של מלזיה ד"ר טאן צ'י קון (Tan Chee Khoon) שאילתא לשר הפנים של מלזיה אסמאעיל עבדול רחמן (אנ'), במסגרתה שאל את השר מה היו הסיבות לגירושו של יגר, והאם הדיווחים על אודות הגירוש אכן נכונים[30]. אסמאעיל השיב שב-7 בדצמבר 1965 הוזמן משה יגר אל משרדו ובמהלך הפגישה נאמר לו שבמהלך שהותו במלזיה לא הגביל עצמו לפעילות מסחרית בלבד, אלא גילה עניין גם בנושאים מדיניים-פוליטיים, ולפיכך נתבקש לעזוב את המדינה[31]. הוא חתם את התשובה באומרו שיגר מילא אחר הבקשה לעזוב את מלזיה עד 15 בינואר 1966 בנימוס (למעשה, יגר עזב את מלזיה עוד ב-11 בינואר), ולא הוצאה נגדו פקודת גירוש רשמית. תשובה זו הייתה מנוגדת לדברי ראש הממשלה טונקו עבדול רחמן, שטען שיגר אכן גורש משהוכרז כאישיות בלתי רצויה[31].

ההחרפה בגישת מלזיה לישראל

ההחרפה בגישתה של מלזיה כלפי ישראל חלה בשנת 1965, מעט אחרי שמשה יגר גורש מקואלה לומפור והוכרז אישיות בלתי רצויה[32]. ההחרפה נבעה כאמור בעיקר מרצונה של הממשלה המלזית לרכוש את אהדת מדינות ערב במאבק המר שניהלה נגד אינדונזיה וממאמציה להתקבל ל"משפחת" העמים האפרו-אסייתיים בעקבות ועידת המדינות הבלתי-מזדהות באוקטובר 1964[33]. ההחרפה התבטאה בהתנכרות לדיפלומטים ישראלים מצד עמיתיהם המלזים, בסירוב להעניק אשרות שהייה לישראלים המגיעים למלזיה, ביוזמות אנטי-ישראליות מצד השלטונות המלזים, בהצהרות עוינות ותקיפות באומות המאוחדות ובארגונים בינלאומיים, ואף בגילויים אנטישמים. למשל, אם במהלך 1965 השתתפו בקורסים של המכון האפרו-אסייני ארבעה מלזים ומלזי אחד אחר בהשתלמות חינוכית, מאז 1966 לא הגיעו שום מלזים לישראל[28].

עניין ישראל עלה שוב בפרלמנט המלזי ב-23 באוגוסט 1966, כאשר ראש הממשלה טונקו עבדול רחמן הודיע שמלזיה לא מכירה בשום פנים ואופן במדינת ישראל. מלזיה אף תקפה את שכנתה סינגפור (אשר פרשה ממלזיה כשנה לפני כן והפכה למדינה עצמאית) על היעזרותה ביועצים ישראלים והשוותה את מעמדה של סינגפור בדרום-מזרח אסיה, כמובלעת בין אינדונזיה ומלזיה המוסלמיות, לזה של ישראל המובלעת בין מדינות ערב[28]. באותה התקופה החלו להתפתח דיונים במשרד החוץ בירושלים על אפשרות לנקיטת צעדי-נגד ישראלים במקומות שונים בעולם כתגובה לעוינות הקיצונית של מלזיה כלפי ישראל, אך הקונצנזוס הרווח בקרב אנשי משרד החוץ היה שמלזיה אינה חשובה לישראל עוד ויש להתייחס אליה כאל מקרה קיצוני אבוד, והנושא נזנח[31].

בינואר 1968 הוטלו הגבלות על ימאים ישראלים שהגיעו לנמלים מלזים ונאסרה עליהם ירידה אל המזח. המסחר עם מדינת ישראל נאסר לחלוטין ב-1974, כמו גם מתן אשרות שהייה לישראלים שביקשו להגיע אל שטחי מלזיה[28]. חמש שנים לאחר קבלת עצמאותה קיימה יחסים דיפלומטיים עם ערב הסעודית ומצרים בלבד, ואחרי 1967 גדל מספר המדינות הערביות עמן כוננה מלזיה יחסים דיפלומטיים מלאים. עד 1991 השלימה מלזיה את תהליך כינון היחסים הדיפלומטיים עם מדינות ערב ופתחה שגרירויות בכולן[28]. חרף ההחרפה, נותרו בעינם קשרים מקוריים ומזדמנים, כמו ביקור שערך בנו של ראש הממשלה טונקו עבדול רחמן בן ה-35. הוא היה איש עסקים והגיע לישראל באוגוסט 1968 ביוזמת איש העסקים שאול אייזנברג בלווייתו, ומשום שייצג חברת עצים מלזית הקפיד להיפגש עם אנשים מתחום זה[28]. מקרה אחר אירע בנובמבר 1969 כאשר נציגים מלזים בפדרציה האסיינית לספורט ביקשו מעמיתיהם הישראלים לתמוך במועמדות מלזיה לאירוח משחקי אסיה לשנת 1974. הם הדגישו שראש הממשלה רחמן התחייב למנוע כל אפליה שלא כפי שאירע במשחקי אסיה בג'קרטה ב-1962[34].

ימי מאהאטיר מוחמד (2003-1981)

גישתו של מאהאטיר מוחמד ליהדות ולציונות

מאהאטיר מוחמד כיהן כראש הממשלה בשנים 1981–2003, וחזר אל ראשות הממשלה ב-2018 בגיל 93. הוא התגלה כמוסלמי קיצוני, אנטי-ישראלי ואנטישמי, שהעניק סגנון חדש ושונה ליחסי החוץ של מלזיה בכלל ולא רק בסוגיה הישראלית.

יחסי ישראל–מלזיה עברו טלטלה רצינית כאשר ד"ר מאהאטיר מוחמד נבחר לראשות הממשלה ב-1 ביולי 1981. ראש הממשלה רחמן פרש מתפקידו ב-1971 ונתמנה למזכיר הכללי של ארגון המדינות האסלאמיות. בשנים 1971–1981 כיהנו שני ראשי ממשלות - עבדול ראזאק חוסיין וחוסיין און - שלא סטו ממדיניות מלזיה כלפי ישראל, ובד בבד לא התעניינו בה במיוחד[28]. מאהאטיר הגיע למשרד ראש ממשלת מלזיה עם משנה וסגנון שונים. הספר שחיבר ב-1969, "הדילמה המלאית" (The Malay Dilemma), מעיד על תפיסת עולמו הגזענית. את הספר חיבר בעקבות מהומות סיניות-מלאיות חמורות שהתחוללו במלזיה באותה השנה. בספרו האנטי-סיני, שטח מאהאטיר את אמונתו כי גזעים נבדלים זה מזה לא רק במוצאם האתני אלא גם במאפיינים רבים אחרים. היהודים למשל, על-פי מאהאטיר, אינם רק בעלי אף סולד, אלא בעלי הבנה אינסטינקטיבית בממון וכלכלה[35]. עם הוצאת הספר לאור, הוא נאסר למכירה במלזיה והוביל להגליה זמנית של מאהאטיר ממפלגת השלטון "הארגון המלזי הלאומי המאוחד" (United Malays National Organisation)[36]. הגירוש ממפלגת השלטון לא החזיק מים זמן רב ואחרי שהוחזר הוא המשיך לפתח את הקריירה הפוליטית שלו עד שמונה לשר חינוך ומאוחר יותר לראש הממשלה. הוא התגלה כמוסלמי קיצוני, אנטי-ישראלי ואנטישמי, שהעניק סגנון חדש ושונה ליחסי החוץ של מלזיה בכלל ולא רק בסוגיה הישראלית, המבטא לאומנות מלזית וסלידה מן העולם המערבי[36].

תמיכה מלזית באש"ף

תמיכת מלזיה בארגון לשחרור פלסטין הייתה החזקה ביותר מבין כל התמיכות להן זכה אש"ף ממדינות דרום-מזרח אסיה. ב-1969 הייתה מלזיה המדינה הראשונה באסיה שהתירה לפתוח בעיר בירתה משרד של ארגון פת"ח, שב-1974 נהפך רשמית למשרד של הארגון לשחרור פלסטין[36]. באוגוסט 1982, אחרי שמאהאטיר מוחמד נבחר לראשות הממשלה, קיבל משרד זה של אש"ף מעמד דיפלומטי מלא. שר החוץ של מלזיה אז, גאזאלי שאפי (Ghazali Shafie) גרס שיש לדרוש הכרה דיפלומטית של ישראל באש"ף בטרם יידרש הארגון להכיר בישראל[36]. במאי 1983 אירחה מלזיה, במימון האומות המאוחדות, ועידת פסגה שדנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולוותה בתעמולה אנטי-ישראלית בכלי התקשורת המלזים. ביולי 1984 ערך יאסר ערפאת ביקור רשמי בקואלה לומפור שבמהלכו התקבל בידי היאנג די-פרטואן אגונג ונאם בפני עצרת רבת-משתתפים[36].

אנטישמיות ואנטי-ציונות בשנות השמונים

תקופת כהונתו של מאהאטיר מוחמד הצטיינה בפעולות תעמולה רבות נגד מדינת ישראל, ובהתבטאויות ותקריות אנטישמיות ואנטי-ציוניות חריפות[37]. האנטישמיות שמוחמד טיפח במלזיה הייתה מיוחדת במינה - הייתה זו אנטישמיות ללא יהודים משום שלא הייתה נוכחות משמעותית של יהודים במלזיה[36]. ב-27 בינואר 1981 נשא מוחמד נאום בערב הסעודית וקרא להחזרת אדמותיהם של הפלסטינים בכוח פיזי מכיוון שישראל "אינה בלתי-מנוצחת". בשנים הבאות הוסיף מאהאטיר לנאום נגד ישראל בפומבי תוך שימוש במונחי נאצה במספר ארגונים בינלאומיים: העצרת הכללית של האומות המאוחדות, בוועידת המדינות הבלתי-מזדהות בניו דלהי ב-10 במרץ 1983, בוועידות של ארגון המדינות האסלאמיות ובמקומות נוספים.

ביוני 1983 יצא ראש ממשלת מלזיה בהצהרה המגנה את ישראל על "פלישתה ללבנון" (הכוונה למלחמת לבנון הראשונה) וכינה את ממשלת ישראל, שבראשה עמד אז מנחם בגין, "הממשלה הבלתי מוסרית ביותר בעולם". באוקטובר אותה השנה נערכה בוועידה השישית בנושא הבעיה הפלסטינית של "הוועידה האסלאמית בניו יורק". מלזיה השתתפה בכנס והביעה את מורת רוחה ודאגתה מכניסתה המחודשת של ישראל לאפריקה (להרחבה ראו יחסי אפריקה–ישראל) וקראה לעצור תופעה זו במידי. מלזיה הביעה את התנגדותה לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל ובאפריל 1984 הכריזה כי תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם אי-איזו מדינה שתעביר את שגרירותה לירושלים[36].

האובססיה האנטישמית של מוחמד באה לידי ביטוי באוגוסט 1984, כאשר ביקור של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בקואלה לומפור בוטל בגלל דרישת משרד ההסברה של מלזיה להשמיט מתוכנית הקונצרטים את יצירתו של המלחין השווייצרי-יהודי ארנסט בלוך - "שלמה: רפסודיה עברית לצ'לו ולתזמורת"[31]. הנימוקים שנתן משרד ההסברה המלזי התבססו על אנטישמיות, ולוו בהתבטאויות אנטי-ישראליות ואנטישמיות כאחד. הנהלת התזמורת הפילהרמונית מיאנה להשמיט את יצירתו של בלוך, והביקור דולט[31]. דומה כי במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20 האנטישמיות במלזיה אזרה חלציה: דוגמה אחת לכך היא העובדה שהפרוטוקולים של זקני ציון הודפסו והופצו ברחבי מלזיה מ-1983 ואילך[36].

ב-12 באוגוסט 1986 נשא ראש ממשלת מלזיה מאהאטיר נאום במועדון העיתונות המלזי ואמר שהיהודים והציונים שולטים בארגוני התקשורת הבינלאומיים[31]. ארבע יממות אחר כך הוא שב על דבריו בעצרת עממית לרגל תום החג' והוסיף שעיתונאים העובדים בשירות עיתונים זרים שבבעלות יהודית מנסים לערער את יציבות מלזיה באמצעות דיווחים מעוותים וכוזבים. לדוגמה, את העיתון וול סטריט ג'ורנל תיאר כמכשיר תעמולה ציוני[38]. בנאום אחר שנשא בספטמבר אותה שנה בוועידת פסגה של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות בזימבבואה, טען מאהאטיר שהשואה ורדיפות היהודים לאורך השנים לא לימד אותם דבר - אדרבא - הוא גרס שרדיפות אלו הפכו את היהודים ל"אותן מפלצות המגונות כל כך בחומר התעמולה שלהם, ונהפכו לתלמידים מוכשרים של יוזף גבלס"[39]. בנאם אחר שנשא מאהאטיר בפרלמנט של מלזיה ב-10 באוקטובר, הוא דיבר על ניסיונות ציוניים לעשות שימוש בקבוצות ובפרטים במלזיה על-מנת לפגוע בכלכלתה ולחבל בה. הוא הוסיף להאשים את "העיתונות הציונית" של העולם המערבי באחריות למיעוט השקעות אמריקאיות במלזיה. לעיתים תכופות נהג מוחמד לתקוף את העיתונים האמריקאים "ניו יורק טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנל" כעיתונים שכל מטרתם היא לשמש ככלי לפרסום רעיונות הציונות[39].

בחודש נובמבר 1986 ביקר חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל, בסינגפור. ביקורו של הרצוג גרר תגובות עוינות מצד ממשלת מלזיה וגינויים חריפים לישראל ולציונות. נגד סינגפור בוטאו מחאות על שאפשרה ביקור של ראש המדינה היהודית עד כדי קריאה לנתק את הספקת המים אליה, שמקורה בדרום מלזיה, והצתת דגלי סינגפור. ממשלת מלזיה הגישה ביום הביקור מכתב מחאה רשמי לשגריר סינגפור בקואלה לומפור ואף הביעה "צער עמוק" על הביקור[40] שר החינוך של מלזיה, אנואר אבראהים, הזהיר את סינגפור שביקורו של הרצוג ישפיע על היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות והאשים את ממשלתה באי-כיבוד רגשות המוסלמים[39].

היחסים במהלך שנות התשעים

סטיבן ספילברג, שסרטו "רשימת שינדלר" נאסר להפצה ושידור במלזיה בידי השלטונות המלזיים בטענה כי הסרט הוא תעמולה ציונית אנטי-גרמנית שמטרה היא הכתמת הגזע הארי.

הצהרות עוינות אנטי-ישראליות ואנטישמיות נשמעו מצד מאהאטיר ואישים מלזים בכירים אחרים גם במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20. באפריל 1991 האשים מוסטפא יעקוב, המזכיר הכללי של הלשכה לקשרים בינלאומיים של חטיבת הדור הצעיר במפלגת השלטון המלזית "הארגון המלזי הלאומי המאוחד", את התנועה הציונית באוסטרליה בעריכת מסע אנטי-מלזי ובשאיפה להפיל את שלטונו של מאהאטיר[39]. נאומים תוקפניים נגד ישראל מפי מאהאטיר או נציגים דיפלומטיים מלזים נשמע שוב ושוב כעניין שבשגרה בקביעות ובשיטתיות, כמו גם גינוי ישראל על הסבל שהכיבוש הישראלי מסב לעם הפלסטיני החיים ביהודה ושומרון וחבל עזה. באוקטובר 1992 מיאנה מלזיה להתיר את כניסתו של נציג אל על, חברת התעופה הלאומית של ישראל, לכנס תעופה בינלאומי שהתקיים בקואלה לומפור. בדצמבר אותה השנה הוסיפה ממשלת מלזיה לסרב את התרת כניסתו של הכדורגלן ישראלי רוני רוזנטל ששיחק בקבוצת הכדורגל של ליברפול, ובעקבות ביטלה קבוצת הכדורגל את נסיעתה למלזיה[39].

במרץ 1994 הורה מאהאטיר (שכיהן גם כשר הפנים וכאחראי על המשרד לצנזור הקולנוע) לאסור את הקרנת סרט הקולנוע "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג בתואנה שמדובר בתעמולה אנטי-גרמנית שתכליתה הבלעדית היא השגת אהדה ליהודים והכתמת הגזע הארי, קרי הגרמנים[41]. בין היתר הוסבר כי בין הסיבות לאיסור הקרנת הסרט היא האלימות הרבה הרוויה בו. האיסור עורר מחאות מחאות בארצות הברית ובאוסטרליה. בעקבות זאת ביטל קבינט ממשלת מלזיה את האיסור על הקרנת הסרט, אך תבע להשמיט מתוכו שבעה קטעים אלימים וקטעים אחרים הכוללים סצנות לא צנועות בעליל. ספילברג, במאי הסרט, עמד על כך כי מוטב שהסרט לא יוקרן כלל מאשר שלא יוקרן בשלמותו, ובסופו של דבר החליט להוציא את כל סרטיו משידור במלזיה[42].

הנורמליזציה ביחסי ישראל–סין וביחסי הודו–ישראל, וכן ביחסי מדינות אחרות באסיה עם ישראל, חלה בראשית 1992 והפנתה את תשומת לבו של משרד החוץ בירושלים גם למדינות המוסלמיות באסיה. ההנחה לגבי מלזיה הייתה כי ראש הממשלה מאהאטיר הוא אנטישמי רדיקלי ואין סיכוי סביר לשינוי מדיניותו העוינת והקיצונית כלפי ישראל כל עוד הוא מכהן כראש הממשלה[43]. עם זאת, בשירות החוץ הישראלי הוחלט שלא להישאר אדישים לגילויים העוינים ממלזיה והוחלט לגייס ידידי ישראל, בייחוד בארצות הברית (אשר שם התרחבו באופן ניכר קשריה הכלכליים של מלזיה), ולבקש מהם שיגיבו על המדיניות של ממשלת מלזיה. בין הארגונים היהודיים שפעלו להביא לידי תגובה היה הוועד היהודי-האמריקאי שאנשיו נפגשו לשיחת תדרוך עם כמה מחברי הסנאט של ארצות הברית שביקרו במלזיה[43].

הסכמי אוסלו והשפעתם על היחסים

עמוד ראשי
 ראו גם – הסכמי אוסלו

החתימה על הסכם העקרונות בין אש"ף לישראל באוסלו, בירת נורווגיה, ב-20 באוגוסט 1993 הביאה לסוג של ריכוך ברטוריקה של מנהיגי מלזיה כלפי ישראל[43]. סגן שר החוץ של מלזיה הודיע בבית הנבחרים המלזי כי ממשלתו מקדמת בברכה את הסכמי השלום בין הארגון לשחרור פלסטין לבין מדינת ישראל. ראש הממשלה מאהאטיר אמר כי ארצו תשקול כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך בד בבד התריס כי על ישראל "לעשות יותר" למען תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מאהאטיר הביע תקווה כי העם הפלסטיני והישראלים יוכלו לחיות בשלום ושצבא הגנה לישראל ייסוג מכל אדמה פלסטינית באשר היא, אך ציין באותה נשימה כי עתידה של ירושלים נותר לא-פתור[43]. סגן השר לענייני סחר בינלאומי ולתעשייה של מלזיה אמר כי מלזיה מתכוננת לחדור אל השוק הישראלי מיד לאחר כינון יחסים בילטרליים בין שתי המדינות, ועד אז הסנקציות המסחריות והכלכליות של מלזיה על ישראל יישארו בעיניהן[43]. שר החוץ המלזי הוסיף לומר כי ארצו תתרום חמש מיליון דולר אמריקני במטרה לסייע לפלסטינים בניהול רצועת עזה ויריחו, תסייע בפיתוח תשתיות באזורים מהן תתפנה ישראל ותגיש עזרה טכנית בתחום האדמיניסטרציה והמשטרה. שגריר אש"ף בקואלה לומפור טען כי מלזיה היא המדינה הראשונה שהציעה סיוע ועזרה מאז נחתמו הסכמי אוסלו[43].

אלא שכבר ב-28 בדצמבר 1993 חזר בו מאהאטיר והודיע במסיבת עיתונאים כי אין מלזיה מוכנה בשלב זה של תהליך השלום לכונן עם ישראל יחסים דיפלומטיים. למרות זאת, כמה ממדינות המפרץ הפרסי, כדוגמת בחריין וקטר, הכריזו על כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל אך מאהאטיר עמד על דעתו כי על ישראל לעבור כברת דרך בטרם תוענק לה הכרה דיפלומטית מארצו[43]. למשל, ישראל עדיין לא הודיעה על הכרה במדינה פלסטינית ולא הכריזה שתימנע מנקיטה בפעולות טרור כדי להשיג את מטרותיה הלאומיות שעה שהפלסטינים נדרשו לוותר על מאבק הטרור שלהם. ב-20 במאי 1994 אמר סגן ראש הממשלה של מלזיה, אנואר אבראהים, כי מלזיה תהא מוכנה לנרמל את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל רק אחרי שהסכמי אוסלו ייושמו באורח משביע רצון.

ב-14 ביוני 1994 ערך טונקו עבדאללה בן טונקו עבד אל-רחמן, אחיו של היאנג די-פרטואן אגונג באותו זמן טואנקו ג'עפר, ביקור פרטי בישראל[43]. הוא היה יושב ראש של ארגון חברות מסחריות והשקעות במלזיה. טונקו עבדאללה נפגש בין היתר עם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס. כשנודע הדבר בקואלה לומפור הכחיש ראש הממשלה מאהאטיר את השמועות לפיהן הביקור הוא ביקור דיפלומטי מטעם ממשלת מלזיה ושטונקו עבדאללה היה שליח דיפלומטי רשמי של מדינתו. הוא טען כי לא ידע על הנסיעה ושהיה זה ביקור עסקי לכל דבר ועניין. ב-16 ביולי שב טונקו עבדאללה למולדתו והצהיר שביקורו היה פרטי ונועד לבדוק אפשרויות לעסקים בתחומי התיירות והטכנולוגיה במסגרת ביקור נסיעה שערך בין כה וכה לאירופה. טונקו עבדאללה טען שממשלת ישראל ניצלה את ביקורו כדי לגרוף הון פוליטי מפני שהוא אחיו של המלך, שכן לפגישותיו עם רבין ופרס היה אופי חברתי בלבד. חרף התנצלותו של טונקו עבדאללה, שר המשפטים המלזי הורה על פתיחת חקירה נגדו ועל החרמת דרכונו על שהפר החוק בכך שביקר בישראל[44].

באותם הימים בהם עסקה ממשלת מלזיה לצד כלי התקשורת במלזיה בביקורו של טונקו עבדאללה בישראל, הודיע מאהאטיר כי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין כתב לו מכתב ובו הציע כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות בעקבות ההפשרה ביחסי ישראל-הפלסטינים[44]. מאהאטיר התבצר בעמדתו הנוקשה כלפי ישראל וגרס כי לא יוקמו שום יחסים רשמיים בין ישראל למלזיה כל עוד הבעיות התלויות והעומדות בין ישראל לאש"ף במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתרו לצמיתות[44]. לעיתונאים מלזים הוסיף מאהאטיר כי אין הוא שוכנע בכנותה של עמדת ישראל בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, טען כי "ישראל ממשיכה להשפיל את העם הפלסטיני ואינה מתכוונת להשיב לו את ירושלים", ובינתיים אין כל כוונה לבטל את האיסור על קיום מסחר עם ישראל. ב-9 באוקטובר 1994, בעת ביקורו שערך בירדן, הסביר מאהאטיר במסיבת עיתונאים כי מלזיה תכונן עם ישראל קשרים דיפלומטיים רק אחרי שייחתמו הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, ימולאו תנאיהם של הערבים והצד הערבי יתרצה מיישום ההסכמים, במיוחד בסוגיית מעמדה הבינלאומי של ירושלים. חרף דברים אלה, באותה השנה נוצרו קשרים בלתי-פורמליים בין שגריר ישראל בסינגפור לבין משרד החוץ המלזי[44].

הפשרה בגישת מלזיה כלפי ישראל

באותה תקופה של הסכמי אוסלו התגלו סימנים אחדים לשינוי בגישתה של מלזיה במספר מישורי פעילות בעלי חשיבות כלכלית. לראיה, במהלך 1994 קיבל מספר מוגבל של ישראלים רשות להיכנס למלזיה בכנסים בינלאומיים שעסקו במגוון נושאים. ב-24 באוקטובר אותה השנה החליטה ממשלת מלזיה להתיר לתושביה המוסלמים של מלזיה לעלות לרגל אל ירושלים לשם תפילה במסגד אל-אקצא ללא אפשרות לבקר במקומות אחרים בישראל[44]. המבקרים הורשו להיכנס לישראל רק דרך הגבול שלה עם ירדן, ומשך הביקור הוגבל לשבועיים. סגן שר החוץ המלזי מסר הודעה על כך והוסיף כי אין שינוי במדיניות מלזיה כלפי ישראל חרף ניסיונותיה למסד את היחסים הארגון לשחרור פלסטין ולנרמל את יחסיה עם ארצות ערב. כשהתפרסמה ידיעה זו ביקשו נציגים של עדות נוצריות במלזיה הסדר דומה, ושר החוץ המלזי אישר בקשה זו ב-10 בנובמבר[44]. באמצע חודש נובמבר נפגש בסינגפור נשיא איגוד סוכני הנסיעות של מלזיה עם נספחי המסחר והתיירות של ישראל בשגרירות ישראל בסינגפור כדי לברר פרטים בעניין הסדרת תיירות ממלזיה אל ירושלים. החל מ-1 בינואר 1995 עד ל-5 בינואר ביקרה בישראל משלחת של סוכני נסיעות מלזית בראשות נשיא האיגוד. באותה השנה גם נחתם הסכם בין אל על לבין חברת התעופה הלאומית של מלזיה, מלזיה איירליינס[44].

צעד מעניין נוסף בו נקטה ממשלת מלזיה אירע בשלהי חודש מאי 1995. צוות טלוויזיה ממלזיה ביקר בישראל, וב-18 ביוני אותה שנה שודרה בטלוויזיה המלזית תוכנית שצולמה בישראל וכללה ריאיון עיתונאי עם אישים ישראלים בהם ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט. תוכנית זו שודרה על רקע שירים עבריים. צעד זה אינו חסר-תקדים, שכן עוד בדצמבר 1994 הוענקו אשרות שהייה לשמונה ישראלים שחפצו לבקר במלזיה לשם השתתפות בכנס שעסק בדשנים.

בתחום יחסי המסחר התמונה הייתה מורכבת יותר. ב-17 בספטמבר 1994 החרימו רשויות המכסים של מלזיה מטען בן 24 אלף טון דשנים שיובא למלזיה בחשד שמוצאו בישראל, אשר סחר חוץ עמה היה אסור בתכלית האיסור. אלא שממשלת מלזיה החלה לסבור כי ישנו סוג של חרם נגדי מצד סוחרים יהודים בארצות השונות שאינם מעוניינים למכור סחורה מלזית והדבר גרם לנזקים בכלכלת מלזיה[45]. במחצית חודש ינואר 1996 החל המשרד לענייני סחר בינלאומי של ממשלת מלזיה לבדוק את האפשרות לפיתוח הדרגתי של יחסי מסחר עם מדינת ישראל. ראפידה עזיז (אנ'), שרת התעשייה והמסחר הבינלאומי, הודיעה על כוונות אלה אך הוסיפה כי מסחר שכזה לא ישליך על התחום המדיני: ”יהיה זה כמו עם טאיוואן. אין לנו קשרים דיפלומטיים עמה, אך יש הרבה קשרי מסחר.” גם מנכ"ל משרד החוץ של מלזיה הבהיר כי אין זה אומר שממשלתו ששה למסד יחסים דיפלומטיים עם האויב הציוני, ודבק במדיניות האנטי-ישראלית של מאהאטיר. הודעתו זו באה כתגובה להצהרתו של שר האוצר הישראלי אברהם שוחט בניו דלהי שהוא מצפה לכינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לאינדונזיה ולמלזיה[46].

ההפשרה שחלה במישור הכלכלי בין ישראל למלזיה עוררה את התעניינותו של יוסי שניר, מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר. לראיה, בגילוי של להיטות מסוימת, דרש שניר הבהרות מגורמים רשמיים במלזיה בדבר החלטה להתיר קיום של שיתוף פעולה כלכלי[45]. הפנייה של שניר בשם משרד התעשייה והמסחר, שבראשו עמד מיכה חריש, נעשתה לאחר שמלזיה מיאנה לספק הסברים רשמיים להחלטתה זו. שניר ביאר שרק אם תתקבלנה התשובות הדרושות ישמיט משרד התעשייה והמסחר את מלזיה מרשימת מדינות האויב שהמסחר עמן אסור, לרבות סחר חוץ. בנוסף, דוברות שגרירות ישראל בסינגפור הודיעה כי ממשלת ישראל מצפה שמלזיה תנקוט בצעדים לקראת נרמול קשריה המסחריים עם ישראל[47].

מלזיה דבקה באי-רצונה להשיב לפניות מדינת ישראל. עם זאת, במהלך פברואר 1996 ביקר בישראל איש עסקים מלזי שניהל שיחות על עסקים משותפים בין חברות מלזיות לכאלה ישראליות[48]. בשלהי מרץ אותה שנה ביקרה בישראל משלחת של אנשי עסקים ממלזיה וקיימה פגישות עם מנהיגי איגוד לשכות המסחר על דרכי מסחר אפשריות בין שתי המדינות על אף שטרם הוסר החרם הרשמי של מלזיה על סחורות ישראליות. ראש המשלחת המלזית טען כי בידו היתר משרת התעשייה המלזית לבקר בישראל. בראשית חודש מאי התקיים כנס בין-לאומי של רשות הנמלים; בכנס זה לקחה חלק משלחת מלזית בת 16 אנשים שהשתתפותם אושרה בידי ממשלתם[45]. הגעתם של אנשי עסקים מלזים לישראל בזה אחר זה, לצד שינוי מדיניותה של קואלה לומפור בדבר מתן אשרות שהייה לישראלים, ביססו תחושה כללית במשרד החוץ כי ממשלת מלזיה עתידה לחנוך משרד כלכלי בתל אביב-יפו[48]. בחודש יוני הודיע המזכיר הפרלמנטרי של משרד התעשייה המלזי שנבחנת האפשרות לשדר לישראל משלחת מסחר רשמית מטעם קואלה לומפור[45]. שר החוץ המלזי הוסיף לדבריו ואמר כי קשרי מסחר עתידיים בין שתי המדינות תלויים במאמצי ממשלת ישראל החדשה בראשות בנימין נתניהו לחתור לשלום עם הרשות הפלסטינית[45].

באוקטובר 1996 כונן הבנק המלזי "Public Bank Berhad" קשרים ישירים עם בנק הפועלים במטרה לאפשר לתאגידים מסחריים משתי המדינות לבצע עסקאות פיננסיות במישרין[49]. סגן שר האוצר המלזי הצהיר כי מעתה מותר לאנשי עסקים ישראלים להשקיע במלזיה[50]. על רקע התפתחויות אלה החליטה "המועצה היהודית ליחסים קהילתיים" שבניו יורק למסד קשרים עם גורמים מלזיים במטרה ללחוץ על ממשלת מלזיה לכונן יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. אפילו נערכו פגישות שונות עם נציגי מלזיה באומות המאוחדות ועם סגן ראש ממשלת מלזיה, אך מאמצים אלה לא הניבו השלכות מעשיות[51]. בשנת 1997 נקטה ממשלת מלזיה בשני צעדים קטנים בתחום הספורט והנוער. מ-3 עד 16 במרץ ביקרה במלזיה קבוצת בני נוער ישראלית ובה 14 תלמידים מבתי ספר תיכון שונים. נמסר שראש הממשלה מאהאטיר עצמו יזם את ההגעה[51]. המשלחת ביקרה בבתי ספר תיכון מלזיים ואף נועדה על שר החינוך, אם כי הביקור לא עורר הד ציבורי[52].

חזרה לעוינות

לעומת ההתקדמות שקשרים הלא-דיפלומטיים בין שתי המדינות מאז הסכמי אוסלו, חלה הרעה הדרגתית ביחסים. ביקור של קבוצת קריקט ישראלית, שהתקיים ימים ספורים אחרי משלחת הנוער הישראלית במטרה להשתתף בתחרות קריקט בין-לאומית שהתקיימה במלזיה, עורר הפגנות. מאות מוסלמים חברי תנועת האופוזיציה המוסלמית הפגינו ושרפו את דגל ישראל[51]. גם סטודנטים ממוסדות להשכלה גבוהה חברו להפגנות המוסלמים. להרגעת הרוחות הצהיר שר החוץ המלזי בפרלמנט כי אין למלזיה שום כוונה למסד קשרים דיפלומטיים עם ישראל וכי עמדה זו תישאר בעינה[51]. מעתה ואילך נמוגה ההפשרה ביחס ממשלת מלזיה לישראל; דומה היה כי מלזיה התאכזבה מעליית ממשלת נתניהו שהובילה לנסיגה בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני[51]. ראש הממשלה מאהאטיר הגיב בספטמבר 1996 למהומות מנהרת הכותל והאשים את ממשלת נתניהו בנסיגה מתהליך השלום שיזם ראש הממשלה לשעבר רבין: הוא טען שפתיחת מנהרות הכותל הייתה פרובוקציה שפגעה בקדושת מסגד אל-אקצא[51]. שר החוץ של מלזיה שנאם באותם הימים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות אמר כי ניסיונות את ישראל להפוך את ירושלים לעיר בירתה אינם חוקיים, וכי ארצו תומכת במאמצי הפלסטינים להגדרה עצמית ולהקמת מדינת פלסטין[51].

בניגוד להפשרה היחסית בקשרים הבלתי-פורמליים של מלזיה וישראל, שהחלו כאמור בעקבות הסכמי אוסלו והתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, מאהאטיר מוחמד המשיך לספק התבטאויות אנטישמיות. על ההפשרה ביחסי מלזיה-ישראל אבד הכלח, ככל הנראה לאור הקמת ממשלת ישראל העשרים ושבע בראשותו של בנימין נתניהו שהובילה לנסיגה בתהליך השלום[51]. אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של הכלכלה המלזית היה המשבר הפיננסי באסיה ב-1997, שצמצם את התמ"ג המלזי מ-100.8 מיליארד דולר בשנת 1996 ל-72.2 מיליארד דולר ב-1998; התמ"ג של הכלכלה המלזית לא התאושש לרמות 1996 עד 2003[53]. מאהאטיר היה בטוח שהגורם למשבר הכלכלי היה ג'ורג' סורוס היהודי, ניצול שואה ממוצא הונגרי. סורוס התעסק בעיקר בתחום ההשקעות ושוקי הכספים ובכך צבר הון רב. התעסקותו של סורוס במטבע המלזי, ככל הנראה, השפיעה לרעה על כלכלת מלזיה[51]. הדיווחים בעיתונות המלזית נכתבו בלשון אנטישמית[51]. מאהאטיר נימק את עמדותיו:

איננו אנטישמים. גם הערבים הם שמיים. כשם שיש המקשרים בין מוסלמים ואסלאם לטרוריזם, כך ישנם אנשים הנוטים לקשור פעולות של ספסרות במטבע חוץ עם יהודים [...] אני מאמין שמרבית היהודים חפים מפשע, אך נוצר הרושם שליהודים ממון רב. הם יודעים כיצד לבצע מניפולציות על הכסף.

באוקטובר 1997, כאשר המשבר הכלכלי הסלים, דבק מאהאטיר בעמדותיו האנטישמיות. בנאום שנשא בעיר קואלה טרנגנו הכריז כי ממשלתו חושדת שליהודים תוכנית זדונית להשמיד את כלכלת מלזיה ואת כלכלות מדינות העולם המוסלמי[54]. מוסדות יהודיים בארצות הברית מחו על דברי מאהאטיר. המועצה היהודית ליחסים קהילתיים (Jewish Community Relations Council) מענה מכתב מחאה אל נציגי מלזיה באו"ם; ומנהיגים יהודיים בניו יורק נועדו עם סגן ראש הממשלה ושר האוצר המלזי אנואר אבראהים (אנ') שביקר בעיר. אנשי הקהילה היהודית טענו בפני אבראהים כי מאהאטיר נתון להתפרצויות זעם ואינו נועץ באיש, אך איננו אנטישמי באמת. אבראהים לעומת זאת טען שראש ממשלתו אכן מאמין ב"קשר יהודי עלומי" להרס כלכלות מוסלמיות. מסיבה לא ברורה, כנראה כתוצאה מאופטימיות עיוורת, המנהיגים היהודיים עדיין פעלו בשיחה זו לקידום יחסים דיפלומטיים בין מלזיה לישראל[54].

אבראהים, לצד שגריר מלזיה באו"ם, הסבירו כי ממשלת מלזיה תומכת בזכויות האדם של העם הפלסטיני ומותחת ביקורת על ממשלת נתניהו[54], ולפיכך אין זה העיתוי הנכון להמשיך בפעולות התקרבות בין המדינות וכי העם המלזי אינו בשל לנורמליזציה עם ישראל. ארגונים יהודיים נוספים גינו את היצרים האנטישמיים שהפגין מאהאטיר, ואליהם הצטרפה גם מחלקת המדינה של ארצות הברית. הקונגרס היהודי העולמי הודיע כי יגיש תלונה נגד מאהאטיר אל ועדת האו"ם לזכויות אדם, ובית הנבחרים של ארצות הברית דן בהחלטה שהציעה לתבוע ממאהאטיר להתנצל על הערותיו או שיתפטר[54]. מאהאטיר דחה את הביקורות. הצעד היחיד שננקט היה שיגור מכתב מלזי רשמי, לא ממאהאטיר עצמו, אל ועדת האו"ם לזכויות האדם ובו הוסבר כי התקשורת עיוותה את דבריו של מאהאטיר ו"שמעולם לא התכוון להעליב יהודים". הקונגרס היהודי העולמי שיבח את המכתב והניח את התקרית על משקעי העבר. מדינת ישראל כעסה על החלטת הקונגרס היהודי העולמי וסברה שאין זו התנצלות מתאימה, בעוד מאהאטיר שמח שהפרשה תמה ומלזיה קיבלה את החיזוק לו הייתה זקוקה בצל המשבר הכלכלי[54].

היחסים מאז תחילת המאה ה־21

במהלך חודש פברואר 2003 הצהיר מאהאטיר מוחמד, במסגרת ועידת המדינות הבלתי מזדהות, כי "לא היה מעולם מסע טרור שיטתי מחוץ לאירופה - עד שהאירופאים והיהודים הקימו מדינה יהודית מאדמה פלסטינית"[55]. מאוחר יותר באותה השנה, ובעקבות מלחמת עיראק, טען מוחמד כי המטרה האמיתית של המעורבות האמריקאית בעיראק היא להגן על ישראל, ולא להפיל את משטרו הרודני של סדאם חוסיין ולסייע לעם העיראקי, כפי שהצהירה ארצות הברית[56].

ב-16 באוקטובר 2003, שבועיים לפני שפרש מראשות הממשלה, מאהאטיר שב על משנתו האנטישמית[57]. בוועידה נוספת של המדינות הבלתי-מזדהות בקואלה לומפור טען ש"היהודים שולטים בעולם" ואף שנמתחה עליו ביקורת במדינות שונות, בהן בארצות הברית בידי הנשיא ג'ורג' ווקר בוש[58], מיאן לחזור בו[59]. הוא זכה לתמיכה מצד שר החוץ של מצרים אחמד מאהר (אנ') ואישים מוסלמים אחרים ששיבחו אותו על דבריו[60].

במקביל לתקריות האנטישמיות מצדו של מאהאטיר, נמשכו סימני ההפשרה בתחומי הספורט והעסקים שצצו בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20[54]. בפברואר 2000 השתתפו שתי נבחרות מישראל, אחת של גברים והשנייה של נשים, בטורניר טניס שולחן במלזיה. מפלגת האופוזיציה המוסלמית הזהירה את הממשלה בקואלה לומפור מפני תוצאות שלא יהיו לשביעות רצונה, וגרסה כי ישראל אינה מדינה לגיטימית[54]. שר הספורט והנוער של מלזיה הישאמודין חוסיין (אנ') הגיב באומרו שאל למלזיה להחרים אף מדינה אם ברצונה לארח אירועי ספורט בין-לאומיים, במיוחד לאור העובדה שרצתה לארח את משחקי אסיה ב-2006. הוא שב והבטיח כי עמדת ממשלתו כלפי ישראל, שלטענתו מדכאת את הפלסטינים, נותרה בעינה[61].

בחודש מרץ 2012, במסגרת כינוס מנהיגי מדינות לשעבר אשר התקיים בקוריאה הדרומית, בו השתתף ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט, הביע ראש ממשלת מלזיה לשעבר, עבדאללה אחמד בדאווי, תמיכה בכינונם של יחסים דיפלומטיים רשמיים בין שתי המדינות[62]. עם זאת, בחודש אוגוסט של אותה השנה, מנעה ישראל משר החוץ של מלזיה להיכנס לישראל, לשם קיום פגישה עם שר החוץ הפלסטיני[63]. ב-22 בינואר 2013, במקביל ליום הבחירות לכנסת התשע עשרה, ביקר ראש ממשלת מלזיה נג'יב רזאק ברצועת עזה ונועד עם פוליטיקאים מחמאס, סייר באתרים שניזוקו בקרבות מבצע עמוד ענן וביקר בבית ספר הממומן בידי ממשלתו[64]. נג'יב רזאק המשיך את המגמה של החרמת ספורטאים ישראלים, ובדצמבר 2015 הכריז איגוד השייט הישראלי הודיע כי לא ישלח את אלופי העולם, נוי דריהן ויואב עומר, לתחרות שתיערך במלזיה משלא קיבלו השניים אשרות שהייה[65]. בעקבות זאת הודיע איגוד השיט הבינלאומי על עיצומים נגד מלזיה[66].

לאחר נאום ירושלים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בדצמבר 2017, הגיב שר ההגנה של מלזיה כי מדובר בסטירה לעולם המוסלמי, וכי צבאו מוכן לפעול אם יידרש[67]. בדצמבר 2018, במהלך אירוע שהתקיים בבנגקוק, מתח מאהאטיר מוחמד ביקורת על החלטתו של סקוט מוריסון, ראש ממשלת אוסטרליה, להכיר במערב ירושלים כעיר הבירה של ישראל[68]. כחדש לאחר מכן, בראשית ינואר 2019, אישר שר החוץ של מלזיה כי ארצו תאסור על כניסת ספורטאים ישראלים לאליפות השחייה הפאראלימפית שתתקיים בשטחה[69]. בעקבות זאת החליט הוועד הפאראלימפי הבינלאומי לשלול ממלזיה את הזכות לארח את התחרות (תחרות מקדימה למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו 2020) שנקבעה להיערך בקוצ'ינג ביולי אותה שנה[70].

עם חתימת הסכמי אברהם פרסם שר החוץ המלאי, הישאמודין חוסיין, הצהרות נייטרליות, אולם הדגישו כי אין בכוונתם לנרמל את היחסים עם ישראל, מחמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני[71]. בפברואר 2020 התפטר מאהאטיר מוחמד בן ה-94 מתפקידו כראש ממשלת מלזיה[72], אך לא חל שינוי במדיניות מלזיה כלפי ישראל גם במהלך שלטונו של מחליפו, מוהידין יאסין. במאי 2021, בשיא מבצע שומר החומות, מוהידין גינה את ישראל וטען שהיא מבצעת פשעי מלחמה נגד העם הפלסטיני[73], ובכך שוחררה הצהרת גינוי משותפת למלזיה ולשכנותיה ברוניי ואינדונזיה נגד מדינת ישראל[74]. בנאום טלוויזיוני מיוחד על רקע המבצע, מוהידין הציג את עמדתו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני והביע תמיכה בפתרון שתי המדינות תוך חזרה לגבולות 1967 "כשירושלים היא בירת פלסטין"[75].

יחסי מסחר

בשנת 1971, היקף היבוא השנתי של מלזיה מישראל נאמד בסכום של כמיליון דולר, בעוד שהיצוא המלזי השנתי לישראל נאמד בסכום של כ-2 מיליון דולר. עם זאת, בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובנוסף לחרם הדיפלומטי על ישראל, מלזיה הוציאה בשנת 1974 איסור בלתי רשמי על קיום יחסי מסחר כלשהם עם מדינת ישראל, וזאת חרף הצהרה מלזית משנת 1998 לפיה לא קיים איסור רשמי שכזה[76]. חרף האיסור, ולפי נתונים רשמיים, הסחר בין שתי המדינות המשיך להתקיים במידה חלקית דרך מדינות צד שלישי, כדוגמת סינגפור ותאילנד.

בינואר 1996, החל יוסי שניר, מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, לדרוש הבהרות מממשלת מלזיה על משמעות החלטתה להתיר קיום יחסים כלכליים עם ישראל[77]. הפנייה שלו נעשתה משום שהממשלה המלזית נמנעה מלנמק את החלטתה. שניר הסביר שרק אם תתקבלנה הבהרות רשמיות שתשבענה את דעת משרד התמ"ס, תימחק מלזיה מרשימת מדינות האויב שנאסר לייבא מהן סחורות. גם דוברות שגרירות ישראל בסינגפור הודיעה כי בירושלים ישנה ציפייה שמלזיה תנקוט צעדים לנרמול קשריה המסחריים ואף הדיפלומטיים עם ישראל.

בין השנים 2000–2001, היצוא למלזיה מהמפעל הישראלי של חברת אינטל בלבד, אשר ממוקם בקריית גת, נאמד בסכום של כ-650 מיליון דולר[78].

נתונים אשר פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי היקף הסחר שבין ישראל ומלזיה עבר תנודות ניכרות בין השנים 2008–2011. בשנת 2008, סך היצוא ישראלי למלזיה נאמד בסכום של כ-30.2 מיליון דולר, בעוד שסך היבוא ממלזיה לישראל באותן השנים נאמד בסכום של כ-100.6 מיליון דולר. בשנת 2009, סך היצוא ישראלי למלזיה נאמד בסכום של כ-116.8 מיליון דולר, בעוד שסך היבוא ממלזיה לישראל באותן השנים נאמד בסכום של כ-68.5 מיליון דולר. בשנת 2010, סך היצוא ישראלי למלזיה נאמד בסכום של כ-798 מיליון דולר, בעוד שסך היבוא ממלזיה לישראל באותן השנים נאמד בסכום של כ-85 מיליון דולר. ובשנת 2011, סך היצוא ישראלי למלזיה נאמד בסכום של כ-716.4 מיליון דולר, בעוד שסך היבוא ממלזיה לישראל באותן השנים נאמד בסכום של כ-93.6 מיליון דולר[79].

במהלך יוני 2009 הגיעה לראשונה משלחת של אנשי עסקים מישראל לביקור רשמי במלזיה, וזאת במסגרת כנס של לשכת המסחר הבינלאומית[80]. במסגרת דו"ח שהוכן על ידי הנציבות האירופית, צוין כי בשנת 2010 מלזיה דורגה במקום ה-15 מקרב שותפות הסחר העיקריות של ישראל, והסחר עמה היווה כ-0.8% מסך פעילות החוץ המסחרית של ישראל באותה השנה.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל אסלאם
פורטל מדינות העולם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–מלזיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 664
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 18
  3. ^ משה שרת, משוט באסיה, 1957, עמ' 101-109
  4. ^ 4.0 4.1 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 369
  5. ^ מאלאיה הוכרזה מדינה עצמאית, קול העם, 1 בספטמבר 1957
  6. ^ מאלאיה - מדינה עצמאית, למרחב, 1 בספטמבר 1957
  7. ^ 7.0 7.1 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 19
  8. ^ הכוונה להיותה מדינת היהודים
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 370
  10. ^ 10.0 10.1 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 20
  11. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 21
  12. ^ ברוך גלעד, תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל - כרך יד', ארכיון המדינה, 1960, עמ' 678–679, 690-695
  13. ^ יעקב שמעוני, ארצות דרום אסיה: תנועתן הלאומית, דרכן לעצמאות ויחסיהן הבינלאומיים (פקיסטן, ציילון, בורמה), בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, 1963, עמ' 47
  14. ^ ב-23 בדצמבר 1957 הודיע אחד מחברי המשלחת המלאית לאו"ם למקבילו הישראלי שקיבל מכתב משר החוץ שלו, בו נאמר שמלאיה מכירה בישראל ושהממשלה הותקפה על כך בידי האופוזיציה המוסלמית, והוסיף שעדיין אין כוונה למסד יחסים דיפלומטיים עם ישראל.[13]
  15. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 35
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 37
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 371
  18. ^ אסטרקו, או בשמה המלא "אסטרקו חברה לסחר עם אסיה בע"מ", היא ארגון לא-ממשלתי שפעל אז במדינות אסיה, ומשרד החוץ נעזר בשירותיו לשם פעילויות דיפלומטיות, לעתים חשאיות (כמו במקרה של מלזיה)
  19. ^ הקמת הפדרציה של מאלאזיה, למרחב, 16 בספטמבר 1963
  20. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 38
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 39
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 372
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 40
  24. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 42
  25. ^ נציג חברה ישראלית גורש ע"י ממשלת מאלזיה, מעריב, 1 בדצמבר 1966
  26. ^ מאלאזיה לא תכיר בישראל אולם אין אנו אויבים, חרות, 4 בדצמבר 1964
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 210
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 28.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 373
  29. ^ "דעה בירושלים: גירוש הישראלי ממאלזיה - בלחץ הערבים", הארץ, 13 בינואר 1966
  30. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 211
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 31.5 משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 212
  32. ^ ס. דלת, גורש הנציג הישראלי במאלאיה, הצופה, 14 בינואר 1966
  33. ^ שלושים ושבע מדינות נענו להזמנות לועידה האפרו-אסיאנית, הבקר, 1 ביוני 1965
  34. ^ "מאלאזיה ביקשה מישראל תמיכה בארגון משחקי אסיה", על המשמר, 10 בנובמבר 1969
  35. ^ סוכנויות הידיעות, ראש ממשלת מלזיה: ליהודים יש אף ארוך, זו האמת, באתר ynet, 2 באוקטובר 2018
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 36.5 36.6 36.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 374
  37. ^ משה יגר, מאלאזיה, 1996, עמ' 213
  38. ^ טד גובר, Malaysia, how about visas for Israelis?, באתר ג'רוזלם פוסט, 14 במרץ 2017 (באנגלית)
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 39.3 39.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 375
  40. ^ שאול בן חיים, סינגפור קיבלה את הרצוג באהדה והתעלמה ממחאות שכנותיה, מעריב, 19 בנובמבר 1986
  41. ^ Malaysia defends ban on 'Schindler's List', באתר UPI‏, 24 במרץ 1994 (באנגלית)
  42. ^ Malaysian official slams Spielberg stance, באתר וראייטי, 8 באפריל 1994 (באנגלית)
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 43.4 43.5 43.6 43.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 376
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 44.5 44.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 377
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 45.3 45.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 378
  46. ^ ברוך מאירי, "וייצמן: הביקור בהודו - הצלחה גדולה מבחינה כלכלית ומדינית", מעריב, 1 בינואר 1997
  47. ^ דוד ליפקין, "ישראל ממתינה להבהרות ממאלאזיה על החלטתה לפתוח את יחסי המסחר", מעריב, 24 בינואר 1996
  48. ^ 48.0 48.1 דוד ליפקין, "איש עסקים ממאלאזיה ביקר בישראל וניהל מגעים לעסקים משותפים עם מפעלים בארץ", מעריב, 25 בפברואר 1996
  49. ^ זוהר בלומנקרנץ, "אנשי עסקים מישראל ומאלאזיה סיכמו על דרכי סחר אפשריות", הארץ, 4 במאי 1996
  50. ^ יוסי מלמן, "מדפילומטיית כדורגל לחיוג ישיר", הארץ, 7 במאי 1996
  51. ^ 51.00 51.01 51.02 51.03 51.04 51.05 51.06 51.07 51.08 51.09 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 379
  52. ^ יאיר לוין, "דיווח על ביקור קבוצת תלמידים במלזיה, 16-9 במרץ 1997", 2 באפריל 1997, משרד החינוך, התרבות והספורט ולשכנת הסמנכ"ל לקשרים בינלאומיים, ארכיון ציוני מרכזי
  53. ^ מסמך מאת University of Nottingham Malaysia (באנגלית)
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 54.4 54.5 54.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 380
  55. ^ ראש ממשלת מלזיה: "לא היה טרור עד שהוקמה ישראל", באתר ynet, 24 בפברואר 2003
  56. ^ ר"מ מלזיה: ארה"ב תוקפת את עיראק עבור ישראל, באתר ynet, 5 באפריל 2003
  57. ^ איתמר לוין, ‏אנטישמיות מוסלמית, באתר גלובס, 20 באוקטובר 2003
  58. ^ ג'ון קינג, Bush rebukes Malaysia leader over remarks about Jews, באתר CNN‏, 21 באוקטובר 2003 (באנגלית)
  59. ^ AP‏, Views on Jews By Malaysian: His Own Words, באתר הניו יורק טיימס, 21 באוקטובר 2003 (באנגלית)
  60. ^ עמירם ברקת, אלוף בן ויואב שטרן, "ר"מ מאלאזיה – היהודים שולטים היום בעולם", הארץ, 19 באוקטובר 2003
  61. ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 381
  62. ^ אטילה שומפלבי, ר"מ מלזיה לשעבר לאולמרט: תומך בכינון יחסים, באתר ynet, 6 במרץ 2012
  63. ^ אלי ברדנשטיין ורימון מרג'ייה, ישראל מנעה מארבעה שרי חוץ להכנס לרש"פ, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2012
  64. ^ אתר למנויים בלבד אי-פי, הישג נוסף לחמאס: ראש ממשלת מלזיה מבקר בעזה, באתר הארץ, 22 בינואר 2013
  65. ^ אורן אהרוני, הגולשים הישראלים ייעדרו מאל' העולם לנוער, באתר ynet, 23 בדצמבר 2015
  66. ^ נרי וייס, בגלל החרמת ישראל: מלזיה צפויה לעונש קשה, באתר ערוץ 7, 5114 בינואר 2016
  67. ^ אתר למנויים בלבד הארץ, משבר ירושלים: שר ההגנה של מלזיה הודיע כי צבאו מוכן לפעולה אם יידרש, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2017
  68. ^ מערכת ישראל היום, ‏ר"מ מלזיה: "למדינות אין זכות להכיר בירושלים כבירת ישראל", באתר ישראל היום, 17 בדצמבר 2018
  69. ^ מערכת ישראל היום, ‏מלזיה: אוסרים כניסת ישראלים למדינה, באתר ישראל היום, 16 בינואר 2019
  70. ^ אלן בולדווין, Malaysia barred from hosting Paralympic swimming championships after Israeli ban, באתר רויטרס, 27 בינואר 2019 (באנגלית)
  71. ^ ציוץ של הישאמודין חוסיין ברשת החברתית אקס (טוויטר), 15 באוגוסט 2020
  72. ^ ynet ורויטרס, ראש הממשלה הזקן בעולם התפטר, באתר ynet, 24 בפברואר 2020
  73. ^ טאו פי יינג, Muhyiddin: Terror acts by Israel a war crime, באתר New Straits Times‏, 12 במאי 2021 (באנגלית)
  74. ^ Malaysia, Indonesia, Brunei to jointly condemn Israel's attacks on Palestine, says Muhyiddin, באתר The Star‏, 15 במאי 2021 (באנגלית)
  75. ^ Muhyiddin's support for a 'two-state solution' draws flak, באתר malaysiakini‏, 18 במאי 2021 (באנגלית)
  76. ^ אורה קורן, ‏"מלזיה אינה אוסרת על סחר עם ישראל", באתר גלובס, 19 בנובמבר 1996
  77. ^ דוד לפיקין, "ישראל ממתינה להבהרות ממאלאזיה על החלטתה לפתוח את יחסי המסחר", מעריב, 24 בינואר 1996
  78. ^ Quick Facts & Figures: Malaysia & Israel-Malaysia Relations
  79. ^ ארצות הסחר - יבוא ויצוא, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  80. ^ רונית מורגנשטרן, לראשונה: משלחת ישראלית מבקרת במלזיה, באתר nrg‏, 23 ביוני 2009
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32364253יחסי ישראל–מלזיה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_ישראל–מלזיה&oldid=1929370"