יחסי אפריקה–ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שר מממשלת סיירה לאון בביקור רשמי בבורסת היהלומים ברמת גן, אוגוסט 1959

המונח יחסי אפריקה-ישראל הם היחסים של מדינת ישראל עם מדינות אפריקה שמדרום לסהרה לאחר שזכו בעצמאותן מהמעצמות הקולוניאליות האירופאיות לאחר מלחמת העולם השנייה.

יחסי ישראל עם רוב מדינות אפריקה החלו בקשרים טובים בעת שהמדינות הללו קיבלו עצמאות, אך נותקו באחת לאחר מלחמת יום הכיפורים בלחץ מדינות ערב. חידוש היחסים החל בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 והגיע לשיא באמצע שנות התשעים כאשר כמעט כל מדינות אפריקה חזרו וקשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל (מלבד מאלי וניז'ר שחידשה את יחסיה עם ישראל אך ניתקה אותו מחדש).

היסטוריה

ערכים מורחבים – המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, ישראייד

הזיקה בין ישראל לבין מדינות אפריקה החלה בראשית התנועה הציונית. בנימין זאב הרצל, מאבות הציונות, הזכיר את העמים האפריקאים והסבל שחוו בתקופת העבדות בספרו "אלטנוילנד" ואף הביע תקווה לסייע במאבקם לשוויון והגדרה לאומית. ברוח מסורת זו גולדה מאיר, שהתוותה את מדיניות הסיוע המורחבת למדינות אפריקה, הביעה פעמים רבות את גאוותה על שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות אפריקה. המציאות הפוליטית של ישראל מיום הקמתה עיצבה גם מניעים מעשיים למעורבותה של ישראל ועד היום ניתן לראות שפעילותה של ישראל באפריקה מגוונת בהתאם.

האינטרסים הפוליטיים והכלכליים קיבלו צורות שונות במהלך העשורים שמאז הקמת מדינת ישראל, אך אפילו בתקופות של ניתוק יחסים דיפלומטיים, ישראל שימרה את נוכחותה ביבשת. מדינת ישראל היום באפריקה פועלת במספר ערוצים וחלק גדול מפעילותה מתואם ויזום על ידי "המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי" (מש"ב) במשרד החוץ הישראלי. מש"ב מרכזת פעילויות סיוע גדולות בכל רחבי היבשת בתחום הרפואה, החקלאות והתשתיות בשיתוף עם ארגון הגג של ארגוני סיוע ישראלים ויהודים - ישראייד וגם עם גורמים עסקיים פרטיים. בנוסף, לישראל קשרי מסחר ענפים בתחום הביטחוני ומוצרים ושירותים שונים בתחום התשתיות והחקלאות. כלל הייצוא מישראל ליבשת עמד על 2.5 מיליארד דולר בשנת 2008.

באופן כללי, תחילת היחסים עם מדינות אפריקה הייתה מושפעת יותר מסולידריות ומניעים הומניים, ובהמשך, בשנות החמישים והשישים, הרצון להתקרבות למדינות העולם השלישי בכלל, ואפריקה בפרט, הושפע יותר ממניעים פוליטיים פרקטיים ואסטרטגיים[1]ֿ. ישראל, כחלק מאסטרטגיה מדינית, יצרה קשרים עם מדינות באמצעות אספקת מערכות נשק, שהיו חיוניות להן. למשל, מדינות כגון אוגנדה, קונגו, קניה ואתיופיה[2] בנוסף, עד אשר מדיניות הפיקוח על מכירת הנשק החלה להיאכף ברמה נאותה, סחרו גורמים ישראליים בנשק עם משטרים דכאניים.

יחסיה הדיפלומטיים של ישראל עם רוב מדינות אפריקה החלו בקשרים טובים בעת שמדינות אפריקה קיבלו עצמאותן. לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים החלה הידרדרות ביחסים בעקבות לחץ מדינות ערב. במהלך שנות ה-70, למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים הייתה פעילות ישראלית באזור קרן אפריקה וגם בדרום אפריקה. היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות אפריקה חודשו בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20, והגיעו לשיאם באמצע שנות התשעים, כאשר כמעט כל מדינות אפריקה חזרו ויצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל. היום ישראל ממשיכה לפעול ולשתף פעולה עם מדינות אפריקאיות רבות במגוון תחומי המומחיות של אזרחיה.

הקשרים בשנות ה-50 וה-60

בעקבות כישלון דיפלומטי מתמשך במדינות אסיה, ישראל הפנתה את מבטה ליבשת אפריקה. תחילת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה בקשרים של ההסתדרות עם גופים באפריקה, באמצע שנות החמישים של המאה ה-20, לפני קבלת העצמאות של רוב המדינות האפריקאיות. משרד החוץ הישראלי היה מעוניין להחליש את ההשפעה הצפון-אפריקאית והערבית במדינות אפריקה החדשות שמדרום לסהרה[3].
נציגות ישראלית רשמית ראשונה הוקמה באקרה, בירת גאנה, בשנת 1956, כשנה לפני שגאנה זכתה בעצמאות. דוד בן-גוריון שלח מסר לראש הממשלה הראשון של גאנה ברוח הציונות, מסר שביסס מכנה משותף בין האפריקאים ליהודים, שחוו סבל רב, לדבריו, מידי האדם הלבן[4]. בשנים שלאחר מכן ישראל השקיעה משאבים רבים בקשירת הקשרים עם מדינות אפריקה שקיבלו את עצמאותן, בהתאם לקו שהתוותה שרת החוץ, גולדה מאיר. הרצון הישראלי בקשרים עם מדינות אפריקה נבע משיקולים שונים:[5]

  • רצון בתמיכה מדינית של מדינות אפריקה במוסדות בינלאומיים.
  • רצון בתמיכה ביטחונית אסטרטגית במעטפת הגאוגרפית שמסביב למדינות ערב העוינות את ישראל. הדבר היה רלוונטי במיוחד לגבי אתיופיה.
  • רצון בקשרים כלכליים עם מדינות קרובות יחסית לצורך ייבוא חומרי גלם וייצוא סחורות.
  • הזדהות עם מדינות שהשתחררו בדומה לישראל משלטון קולוניאלי.

ככלל, המניעים של המדינות האפריקאיות החדשות היו הרצון למודרניזציה בתחומי חקלאות, תעשייה וצבא. הבחירה בישראל כבעלת-ברית בתחומים אלה נבעה ממספר סיבות. ראשית, למרות משאביה המוגבלים מבחינה תקציבית, ישראל לא הייתה חלק מהמדינות הקולניאליות, ולא היוותה איום על הלאומיות האפריקנית הצומחת. שנית, האופי המעורב של הכלכלה הישראלית ונטיותיה הסוציאליסטיות תאם את התפיסות והתוכניות לפיתוח של רבות ממשלות אפריקה. שלישית, לישראל היה ניסיון בבעיות דומות לאלה שאיתן התמודדו מדינות אפריקה, בגלל תנאי השטח, אופי האקלים ומחסור במים. מעבר לכך, המדינות הונעו על ידי הרצון להימנע מהשתלטות המעצמות הגדולות ולפחות עד שנות השבעים של המאה ה-20, גם על ידי הרצון לא להתערב בסכסוכים שלא נוגעים לאפריקה באופן ישיר.[6]

לצורך חיזוק הקשרים, ישראל ניתבה לפעילות עם מדינות אפריקה את מיטב כוח האדם שלה במשרד החוץ. נציגויות ישראליות הוקמו ב-35 מדינות, עם שגרירים ב-26 מתוכן. עם 20 מהמדינות ישראל הייתה חתומה על הסכמי מסחר והגישה למדינות החדשות סיוע בתחומים מגוונים, שכללו חקלאות, רפואה, ביטחון ופיתוח תעשייתי, באמצעות מעל 1,800 מומחים ישראלים שנשלחו לאפריקה. את פעילות הסיוע ריכזה המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) במשרד החוץ, שהחלה לפעול בשנת 1959. כמו כן, אלפי אפריקאים הגיעו לישראל להשתלמויות קצרות במגוון תחומים. מתחילת פעילותה של מש"ב, השתתפו בהכשרות בישראל ובאפריקה עשרות אלפי אפריקאים[7]. בין השנים 1958 ו-1971 כ-7,000 אלפים אפריקאים קיבלו הכשרה במכון האפרו-אסייתי ללימודי עבודה שנוסד על ידי ההסתדרות בשנת 1960 בתל אביב, ובמרכז ההכשרה הבינלאומי הר כרמל לשירות קהילתי שנוסד בשנת 1962 בחיפה, ובבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים[8].

סיוע ביטחוני באימון יחידות עילית ומכירת נשק ניתן בעיקר לאתיופיה ואוגנדה, אך גם לחוף השנהב, גאנה וזאיר. חברות ישראליות כ"סולל בונה”, "מקורות" ו"צים", ביצעו פרויקטים שונים באפריקה. בין הפרויקטים של סולל בונה היה בניית הטרמינל של נמל התעופה אנטבה באוגנדה (לימים המקום בו רוכזו בני הערובה הישראלים בעת מבצע יונתן). הסיוע השיג את מטרותיו ומדינות אפריקה נתנו לישראל תמיכה במוסדות האו"ם[9]. באותה תקופה היה יוצא לאור כתב העת L'information d'Israel שהיה מופץ במדינות דוברי צרפתית. ב-1966 יצא ראש הממשלה לוי אשכול לביקור בשש מדינות באפריקה[10]. התפתחו גם קשרי מסחר בהיקף קטן יחסית, שהגיע לכ-57 מיליון דולר בשנת 1972. ישראל ייצאה לאפריקה מוצרי מזון, ביגוד, תרופות, ציוד חקלאי, ציוד אלקטרוני ומוצרי משרד, וייבאה חומרי גלם מאפריקה. מהרפובליקה המרכז אפריקאית ומזאיר ייבאו יהלומים גולמיים, אורניום מגבון ומזאיר ובקר מאתיופיה וקניה[11].

בסוף שנות ה-50 גם הונהגה מדיניות של "ברית פריפריה”, תפיסה אסטרטגית שראתה חשיבות ביצירת "טבעת בני ברית" חיצונית למדינת ישראל, באמצעות מדינות אסיה כגון טורקיה ואיראן ומדינות אפריקה כגון אתיופיה וסודאן. לקראת אמצע שנות ה-60 ישראל הפנתה את תשומת לבה להחלשת ההשפעה המצרית, הערבית והסובייטית במזרח אפריקה במדינות כגון אוגנדה, טנזניה, קניה ואתיופיה[3].

הידרדרות היחסים בשנות ה-60 וה-70

בסוף שנות ה-60 החלו יחסי ישראל-אפריקה להתדרדר. מנהיגים של מדינות אפריקה החלו להענות להבטחות מדינות ערב לסיוע תמורת ניתוק הקשרים עם ישראל. תרם לכך גם הכעס הגובר והולך של מדינות אפריקה על המערב, שישראל נתפסה כנציגתה.

נקודה נוספת היא מה שנתפס בעיני חברות הארגון לאחדות אפריקה כתמיכה ישראלית בפרישה של ביאפרה מניגריה[12]. מצד שני, ישראל שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והשגת יחסי קרבה עם ארצות הברית בטחה בחשיבותה באפריקה והשקיעה פחות משאבים בטיפוח הקשרים[13]. למרות הקשיים שהחלו להתעורר ביחסי אפריקה וישראל לאחר מלחמת ששת הימים, מספר מדינות אפריקאיות סייעו לישראל לטרפד החלטה באו"ם שקראה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים ללא הסכמי שלום עם שכנותיה[14].

יחד עם זאת, חלק מהמדינות החלו לנתק קשרים עם ישראל והראשונה לנתק את הקשרים הייתה גינאה, שהכריזה על ניתוק היחסים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים בגלל כיבוש חצי האי סיני. בשנת 1972 ניתקה אוגנדה, בראשות אידי אמין, את הקשרים עם ישראל, ולאחריה ניתקו גם צ'אד, קונגו ובורונדי[15]. חשוב לציין שמדינות אלה זוהו עם השפעות ערביות ומוסלמיות באמצעות פעילות בארגון האחדות האפריקאי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, בגלל לחץ כבד מצד מדינות ערב, המליץ ארגון אחדות אפריקה לחבריו לנתק את הקשרים עם מדינת ישראל. אחת הסיבות שהועלתה להצדיק את ההחלטה הייתה שישראל כבשה שטח מאפריקה מעבר לתעלת סואץ[16] (שטח ממנה נסוגה לאחר הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974). השגריר אלון ליאל, איש משרד החוץ הישראלי, הסביר כי אפריקה השחורה ראתה בהיאחזות בסיני על ידי ישראל כיבוש קולוניאליסטי של מדינה זרה בשטח אפריקה. בישראל רווחת גם הסברה כי מדינות הנפט הבטיחו סיוע נרחב לכל מדינה אפריקאית שתנתק את קשריה עם ישראל, אף שסיוע כזה לא ניתן. המדינות היחידות שלא ניתקו את הקשרים עם ישראל היו לסוטו, סווזילנד ומלאווי. אף על פי כן, מכיוון שגאנה היוותה "דוגמה" מוצלחת לפיתוח ישראלי עבור מדינות אפריקאיות חדשות שקיבלו עצמאותן במהלך שנות ה-60, ישראל לא חדלה מלספק לה סיוע גם לאחר ניתוק היחסים בין המדינות[17]. בנוסף, הקשרים הכלכליים עם מדינות אפריקה גדלו במידה ניכרת וחברות ישראליות רבות פעלו באפריקה, במיוחד בניגריה, קניה וזאיר. גם מערכת הביטחון חיזקה את הקשרים עם אפריקה, מבלי לדקדק בציציות המשטרים השונים ובסוף שנות ה-70 יותר משליש הייצוא הביטחוני של ישראל יועד לאפריקה. תפקידו של משרד החוץ בקשרים עם מדינות אפריקה הצטמצם מאוד, והקשרים של ישראל עם שליטי אפריקה וקבוצות אופוזיציה קויימה על ידי שליחי המוסד, נציגי מערכת הביטחון ואנשי עסקים פרטיים[18]. בתקופה זו הפנתה ישראל את מבטה לכיוון משטר האפרטהייד של דרום אפריקה ומדינות מזרח וקרן אפריקה כגון אתיופיה, אוגנדה, קניה וטנזניה. היחסים התמקדו במכירת נשק ובהכשרה צבאית למשטרים באזור[19]. בנוסף, במסגרת המלחמה הקרה, נוכחות ישראלית מנעה את כניסתן של מדינות הגוש הקומוניסטי והפרויקטים הצבאיים של ישראל עבור ממשלת קונגו נחשבו לנכס אסטרטגי בעיני מדינות המערב, בעיקר ארצות הברית ובריטניה, וכך זכתה בתמיכתם הפוליטית והכלכלית[3]

חידוש היחסים הדיפלומטיים החל משנות ה-80

דגל טוגו בכניסה לקריית הממשלה בירושלים, בעת ביקור ראש המדינה בישראל ב-2012

בעשור זה, מצד אחד, נחלשו הקשרים של אפריקה עם מדינות ערב ומצד שני, ישראל נסוגה מחצי האי סיני במסגרת הסכמי השלום עם מצרים, ולכן החלו המדינות באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 לחדש את הקשרים דיפלומטיים עם ישראל. בתחילה היו אלו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון.

זאיר, תחת משטרו של מובוטו, הייתה מעוניינת בהכשרה ותחמושת ישראלית וישראל החלה להכשיר ולצייד את צבא זאיר[20]. לקראת סוף שנות השמונים חודשו היחסים הדיפלומטיים גם עם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה. למרות חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל ומדינות אפריקה, תופסות מדינות אפריקה רק תשומת לב קטנה יחסית במדיניות החוץ של ישראל[21].

סוף המלחמה הקרה בסוף שנות ה-80 תרם גם הוא לשינוי המאזן הפוליטי ביבשת אפריקה וכינון יחסים עם ישראל נתפס כאבן דרך חשובה להתקרבות לארצות הברית.

אחד הגורמים החזקים ביותר לקשר בין אפריקה לישראל היא הנצרות הרווחת באפריקה והקשר בעיני נוצרים אפריקאים רבים בין מדינת ישראל ובין עם ישראל הקדומה ובתקופת התנ"ך ואתרי הקודש הנוצריים בישראל[22]. בשנת 2009 הגיעו לישראל 70,138 תיירים מאפריקה, רובם מניגריה (40,632) ודרום אפריקה (16,936)[23]. גורם נוסף המקשר את ישראל ואפריקה הוא העלייה של יהודי אתיופיה וקליטתם בישראל. וזאת לצד גורם דתי מרכזי נוסף שמתקיים ביבשת אפריקה והוא האסלאם.

אסלאם ויחסי אפריקה-ישראל

בסוף שנות החמישים של המאה ה-20, עם תחילת פעילותה של ישראל ביבשת וגם במהלך שנות ה-60 לא הושמעה התנגדות לנוכחות ישראלית מגורמים מוסלמיים. באמצע שנות ה-60, כאשר היו לישראל נציגויות ביותר מ-30 מדינות, שמתוכן מדינות כגון סנגל, מאלי, גינאה, גמביה, ניז'ר וניגריה שבהן אוכלוסייה מוסלמית גדולה ובחלקן מגיעה לכ-90 אחוזים מסך האוכלוסייה.

לעומת זאת, סומליה ומאוריטניה, בהן 100% מאוכלוסייה מוסלמית, נמנעו מיחסים דיפלומטיים עם ישראל. הצלחת ישראל באפריקה הדאיגה את מדינות ערב ואת מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, שראתה עצמה מנהיגת העולם הערבי והמוסלמי. נאסר האמין שחיזוק האלמנט האיסלאמי במדינות אפריקה יוכל להדיר את ישראל מפעילותה שם. במסגרת תפיסה זו, מצרים שלחה מטיפים ואנשי דת ליבשת, ואף העניקה מלגות ללימודים באוניברסיטה האיסלאמית אל-אזהר. מתוך רצון לערער על מעמדו של נאצר כמנהיג העולם הערבי, נכנס לתמונה מועמר קדאפי, נשיאה של לוב, והחל גם הוא לפעול לקידום האסלאם באפריקה שמדרום לסהרה, תוך ניהול קמפיינים ותעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית.

קדאפי הצליח לחולל את הפגיעה הגדולה ביותר ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה. בביקורו של נשיא אוגנדה אידי אמין, ביקש ממנו קדאפי לנתק את קשריו עם ישראל ולגרש את נציגיה של ישראל תמורת סיוע צבאי וכלכלי. ב-1972 אידי אמין ביצע את המעשה ודרש מכל הישראלים לעזוב את אוגנדה. באותה שנה אמין גם יצא באמירות אנטישמיות קשות ואף שלח מברק לאו"ם שבו הוא מברך על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. העתקים של המברק נשלחו גם ליאסר ערפאת וגם לגולדה מאיר. יחד עם זאת, רבים ממנהיגי אפריקה המוסלמים גינו את המברק. באותה שנה הוציא אמין מחוץ לחוק את הקהילה היהודית באוגנדה והרס את בתי הכנסת במדינה. היחסים עם אוגנדה חודשו בשנות ה-90 וחוזקו קשרי המסחר והכלכלה עם המדינה. באותה שנה גם המלך פייסל, שביקר בצ'אד, אוגנדה, סנגל ומאוריטניה קרא להם לנתק קשרים עם ישראל, וזאת גם בשם האסלאם. המדינות נענו לקריאתו וניתקו יחסיהם. ארבע שנים קודם לכן, לכנס הפאן-איסלאמי שהתקיים ב-1969 ברבאט שבמרוקו לא הגיעו נציגים מניגריה, קמרון וגמביה וחלקם אף הסבירו זאת באי נכונותם לקשירת האלמנט המוסלמי הדתי למשטר וממשל במדינותיהם. גם טנזניה ובנין הגיבו באופן דומה[24]. מנהיגים ונציגי ממשל מוסלמים ממדינות אפריקה אף הוזמנו לישראל לבקר במסגד אל-אקצה בירושלים. אחד הנציגים שביקרו בישראל היה שר החינוך, העבודה והרווחה של גמביה, אל-חאג'י גרבה ג'הומפה. ב-1973 כאשר ארגון "האחדות האפריקאית" שבו היו חברים גם נציגי הליגה הערבית קרא לנתק את קשריהם עם ישראל, רבות מהמדינות עשו זאת מתוך הזדהות עם מצרים בעקבות הסכסוך שלה עם ישראל, ולא בגלל משבר כלשהו ביחסיהן עם ישראל[24].

במהלך שנות ה-90, כאשר ישראל חידשה את יחסיה עם רוב מדינות אפריקה, החלה התנגדות מאסיבית של כוחות איסלמיים במדינות בהן שיעור המוסלמים בקרב האוכלוסייה היה גבוה. היו ניסיונות לפגוע במנהיגים הנוצרים ובאנשי עסקים ונציגים ישראלים שהיו מקורבים לחוגים פוליטיים וכלכליים בעלי השפעה, במדינות כגון קניה, דרום אפריקה וניגריה. בקניה החלו מהומות של כוחות איסלאמיות עם השפעות הזרם הוואהבי שדרשו אוטונומיה מוסלמית באזור שכלל את מומבסה. במהלך המהומות, שנמשכו בין 1992 עד 1995, משרדי צים כוסו בצלבי קרס וגרפיטי עם תכנים אנטישמיים. גם במקרה זה, רבים מאנשי הציבור המוסלמים התנגדו להתקפות האנטישמיות. ב-2002 אירע פיגוע בבית מלון במומבסה שבו נהרגו הישראלים שהשתכנו בו וגם קנייתים. היה גם ניסיון לפיגוע באמצעות טילים במטוס אזרחי ישראלי בנמל התעופה של מומבסה.

קשרים משמעותיים עם מדינות אפריקה

יחסי טוגו–ישראל

ערך מורחב – יחסי טוגו–ישראל

יחסי טוגו–ישראל הם היחסים הדיפלומטיים בין רפובליקת טוגו למדינת ישראל. היחסים בין שתי המדינות כוננו לראשונה בשנת 1960, אך הם נותקו ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973. בשנת 1987 היחסים כוננו מחדש ומאז מתקיימים בין שתי המדינות יחסים תקינים ואף ב-2016 ערך נשיא טוגו פור ניאסנגבה ביקור ממלכתי בישראל, שבמהלכו נועד עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין. ניאסנגבה ייצג את טוגו בהלוויית שמעון פרס. לאורך השנים היחסים התחממו עד כדי כך שטוגו נשארה המדינה האפריקנית היחידה שתמכה בישראל בכל ההצבעות מאז העשור הראשון של המאה ה-21, והמדינה הפרו-ישראלית ביותר באפריקה.

שגרירות ישראל בחוף השנהב היא השגרירות הישראלית האמונה על הטיפול בענייני טוגו[25]. ב-1 בינואר 1960 נסעה שרת החוץ גולדה מאיר לסדרת ביקורים באפריקה, שבאחד מהם ביקרה בקמרון. לאחר שביקרה בקמרון היא הגיעה לביקור בטוגו, ובביקור זה נכונו קשרים דיפלומטיים למעשה בין שתי המדינות[26]. ישראל הושיטה לטוגו סיוע, וכן הכשרתם של אנשי מקצוע בתחומי החקלאות ויחסי עבודה, וכן בייסוד תנועות נוער והפעלתן[27]. נשיא טוגו, ניקולס גרוניצקי, ביקר בישראל בין ה-6 ל-14 באפריל 1964[28].

עקב מלחמת יום הכיפורים, ב-21 בספטמבר 1973 טוגו ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל יחד עם צ'אד, הרפובליקה של קונגו, ניז'ר, מאלי ובורונדי[29]. יחסי טוגו-ישראל חודשו ב-9 ביוני 1987. בתגובותיהן הרשמיות של ארצות ערב בנוגע לחידוש היחסים בין ישראל וטוגו נרשמה התאפקות. באמצעי תקשורת הערביים הביעו אכזבה מהמדיניות של ארצות ערב כלפי אפריקה והזהירו שאם המדינות הערביות לא יתגברו את פעילותן ויקיימו אותן במלואן, תצליח ישראל לבסס את מעמדה באפריקה[30]. טוגו חידשה את יחסיה עם ישראל סמוך לביקורו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רק במדינות אפריקאיות מעטות שבהן הייתה ניכרה השפעתן של ברית המועצות, איראן ולוב - כדוגמת אנגולה, אוגנדה והרפובליקה של קונגו - נשמעו גינויים נגד טוגו על כך שחידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל[31]. חידוש זה נתפס כאירוע פוליטי מכונן שיפתח פרק חדש ביחסי אפריקה–ישראל.

בשנת 1962 נפתחה בבירת טוגו, לומה, שגרירות ישראלית[32]. השגרירות נסגרה בשנת 1973 עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים. ישראל סגרה את שגרירותה בחודש אפריל 1994 ומאז היא מיוצגת במדינה על ידי שגריר לא-תושב. ב-1997 סגרה טוגו את שגרירותה ששכנה בתל אביב-יפו ושהוקמה ב-1988[33].

בשנת 2005 שיגרה טוגו לישראל 8 משתלמים, והמדינות שיתפו פעולה בתחומי החקלאות והפיתוח הקהילתי[34]. באותה השנה התברר שנשיא טוגו ניאסנגבה איאדמה לקה בהתקף לב כשהיה בדרכו לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי[35].

פור ניאסנגבה ביקר מספר פעמים בישראל. גנאסינגבה ערך ביקור רשמי בישראל בשנת 2012 ונפגש עם נשיא המדינה שמעון פרס. השניים דנו בשיתופי פעולה בתחום החקלאות ובתחומים נוספים. ניאסנגבה אמר: "דעו כי אנו מבטאים את תמיכתנו בגאווה רבה גם במועצת הביטחון של האו"ם. איננו יכולים לוותר על ידידות כה נפלאה עם מדינה שהצליחה לשגשג בסביבה כל כך עוינת"[36]. בביקורו במפעל רותם אמפרט נגב. הוא אמר במהלך הביקור: "בהיותנו מדינה שמפיקה פוספט, התרשמנו מאוד מהיכולות ומהמומחיות שלכם בייצור פוספט. [...] פוספט הוא מרכיב מרכזי בייצור דשנים והוא מסייע במאבק העולמי ברעב"[37].

באוגוסט 2016 שוב ביקר ניאסנגבה בישראל ונפגש עם נשיא המדינה ראובן ריבלין ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו[38]. נתניהו אמר בפגישה: "ברצוני להביע הכרת תודה עמוקה על עמדת טוגו בפורומים הבינלאומיים. הייתם ידידותיים שם כלפינו באופן עקבי ועמדתם לא רק למען ישראל, עמדתם למען האמת פעם אחר פעם"[39]. בספטמבר 2016 שב לישראל לצורך השתתפות בהלוויית שמעון פרס.

ב-21 בדצמבר 2017 טוגו הייתה המדינה היחידה מאפריקה ואחת מ-9 מדינות שהתנגדו לגינוי האו"ם להכרזת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ המכירה בירושלים כבירת ישראל, שהתקיימה בעצרת האו"ם[40].

יחסי גאנה–ישראל

ערך מורחב – יחסי גאנה–ישראל

מעט לאחר הקמת מדינת ישראל, היא החלה לקיים קשרי מסחר ענפים עם גאנה, לשעבר "חוף הזהב", וב-1957 קרן דיזנגוף-מערב-אפריקה, בבעלות חלקית של מדינת ישראל הקימה את משרדיה באקרה.

ב-1957 שווי הייצוא של סחורה ישראלית לגאנה עמד על 135,000 דולר אמריקאי. בין השנים 1956 – 1959 ישראל הפעילה פרויקטים רבים בהכשרה והקמה.

ב-1958 בבעלות החברה הממשלתית צים היו 40 אחוז בחברת הספנות המשותפת של גאנה וישראל. בנוסף, ישראל סייעה בהקמת אקדמיה למקצועות הסחר הימי בגאנה. באותה שנה הלוותה ממשלת ישראל לממשלת גאנה 20 מיליון דולר. ב-1959 גדל ערך הייצוא הישראלי לגאנה ועמד על כ-1.4 מיליון דולר. ב-1957 תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ) פיתחה את תשתיות המים בגאנה, סולל בונה, בשיתוף ממשלת גאנה הקימה את חברת הבנייה הלאומית של גאנה (GNCC).

בין 1959 ל-1960, גאנה הקימה את "גדודי הבונים והחלוצים" לפי דגמים של גדנ"ע ונח"ל ישראליות שבהם הדריכו מומחים מקיבוצים ומושבים מישראל.

בתחילת 1962 שמונים מומחים ישראלים עבדו בגאנה. מנהיגי אפריקה שיבחו את עבודתם של הישראלים והדגישו במיוחד את העובדה שהם מספקים מסגרת סוציאליסטית באופיה, מה שמונע את הצורך לאפשר השפעות של ברית המועצות.

אקרה, בירת גאנה, הייתה מרכז פעילות הדיפלומטית של ישראל ושימשה, למעשה, פרויקט לדוגמה שנועד למשוך מדינות חדשות אחרות לשיתוף פעולה עם ישראל. לכן גם אחרי הצינון ביחסים בין המדינות לאחר ועידת קזבלנקה ב-1961, ישראל המשיכה את תוכניות הסיוע. ההפיכה בגאנה ב-1966 על ידי הגנרל אנקרה הביאה ליחס אוהד יותר כלפי ישראל ורצון לזכות בסיוע וההכשרה הצבאיים, תחום שישראל רכשה בו מוניטין. אבל באותה תקופה לישראל הייתה פעילות ענפה במזרח אפריקה, והיא הייתה פחות מעוניינת במערב אפריקה.

בנובמבר 2012 לאחר קריסת קניון בן ארבע קומות בגאנה, יצאה משלחת של צה"ל לחפש ניצולים בין ההריסות.

יחסי ישראל - קמרון

ערך מורחב – יחסי ישראל-קמרון

יחסי ישראל–קמרון היחסים הדיפלומטיים והבילטרליים המתקיימים בין מדינת ישראל והרפובליקה של קמרון. היחסים נכונו לראשונה עם קבלת עצמאותה של קמרון בראשית ינואר 1960, וראשיתם אופיינו בחמימות רבה, שכללה ביקורים הדדיים של אישים רמי-דרג ובהם שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר, נשיא קמרון אחמדו אהידג'ו, משלחות כלכליות וחליפת שגרירים ההדדית.

על אף היחסים הקרובים שהתפחתו בין שתי המדינות, באוקטובר 1973 ניתקה קמרון את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, יחד עם מדינות אפריקניות רבות אחרות, בעקבות מלחמת יום הכיפורים והפגנת סולידריות חברתית עם מצרים מתוך לחצים ערביים. אחרי 13 שנים בהן לא התקיימו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים, כוננה קמרון מחדש את היחסים באוקטובר 1986, בין היתר משום שרצתה סיוע ישראלי למערכת הביטחון ההרוסה שלה.

כיום (2018) מחזיקה ישראל בשגרירות ביאונדה בעוד לקמרון שגרירות בתל אביב-יפו. שגריר ישראל בקמרון הוא רן גידור ושגריר קמרון בישראל הוא ז'אן-פייר בייטי בי אסאם (Jean-Pierre Biyiti Bi Essam).

קמרון היא אחת המדינות היחידות באפריקה (לצד אריתריאה) שאינה מכירה בקיומה של מדינה ערבית בשטחי ארץ ישראל.

יחסי ישראל - מלאווי

ערך מורחב – יחסי ישראל–מלאווי

היחסים בין ישראל למלאווי קרובים. כאשר קיבלה מלאווי את עצמאותה, עזבו אותה כמעט כל חברי הסגל הרפואי האירופאים, והייתה סכנה ששירותי הבריאות במדינה יתמוטטו. ישראל שלחה רופאים ואחיות למלאווי וקנתה בכך את ידידותו של נשיא מלאווי, הייסטינגס באנדה, שהיה רופא במקצועו[41]. באנדה ביקר בישראל ביוני 1968 והיה ראש המדינה הראשון שביקר בישראל לאחר מלחמת ששת הימים[42][43]. מלאווי היא אחת משלוש המדינות האפריקאיות שלא ניתקו את קשריהם הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור[44]. ישראל סייעה למלאווי בתחומי החקלאות, וכאות תודה מלאווי ביטלה את הדרישה להצטיידות באשרת כניסה למלאווי עבור אזרחים ישראלים.

יחסי ישראל - קניה

ערך מורחב – יחסי ישראל–קניה

היחסים בין ישראל וקניה מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1963, למעט בין השנים 1993-1973, בהן נותקו הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, בעקבותיה של מלחמת יום הכיפורים. נכון לשנת 2019, קשריה של ישראל עם קניה הם מן היציבים והטובים ביותר שיש לישראל עם מדינות אפריקה,[דרוש מקור] כאשר שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה נרחב בנושאים שונים, בין היתר בתחומי האבטחה, התיירות, המסחר, הבניה והחקלאות. לישראל יש שגרירות רשמית בניירובי, בעוד שלקניה יש שגרירות רשמית בתל אביב. כמו כן בעיר הבירה, ניירובי, מתנהל בית חב"ד מצליח בראשות שליח חב"ד הרב שמואל נוטיק.

יחסי ישראל - אתיופיה

ערך מורחב – יחסי אתיופיה–ישראל

כחלק מברית פריפריה, לישראל היו קשרים מיוחדים עם אתיופיה גם בתקופת משטרו של היילה סלאסי וגם בתקופת משטר ה"דרג" המרקסיסטי הדכאני. בשנת 1952 החלו קשרי מסחר עם אתיופיה והמדינה היוותה את אחת משותפות המסחר הגדולות והחשובות של ישראל. באותן שנים ישראל ייבאה בקר מאתיופיה, אך לפי מאמרו של בישקו, משרדי החברה באתיופיה שימשו תחנה למודיעין הישראלי במדינה.

בסוף שנות החמישים החלה מדינת ישראל להעניק סיוע לאתיופיה באמצעות פרויקטים בתחום החקלאות, הרפואה, הכשרת עובדי שירות ופיתוח. גם הופעלו תוכניות חילופי סטודנטים ומרצים בין המדינות. ב-1966 הייתה באתיופיה משלחת צבאית ישראלית שמנתה 100 איש. זו משלחת השנייה בגודלה אחרי משלחתה של ארצות הברית במדינה. באותן שנים אתיופיה קיבלה את מירב הסיוע הישראלי בהשוואה למדינות אפריקה אחרות. ישראל הכשירה את הכוחות המיוחדים של צבא אתיופיה למאבק בתנועה הלאומית האריתראית. לישראל הייתה גם גישה לנמל מסוואה האריתראי בים סוף. ניסיונות הדייג באזור החלו ביוזמת כמה משרדי ממשלה בשנת 1958. היה למערכת הביטחון הישראלית אינטרס לנוכחות באזור המוקף ארצות ערב. במקביל, באותה תקופה ענף הדיג היה נתון במשבר בגלל צמצום שדות הדיג באגן הים התיכון ותקריות עם ספינות משמר מצריות.

בסוף שנת 1960 יצאו ספינות ישראליות למסע סביב אפריקה, שארך שלושה חדשים והן החלו לדוג בים סוף בראשית שנת 1961. הספינות הועברו לאילת בדרך היבשה ושטו למסאווה דרך ים סוף. בשנות שלטונו של היילה סלאסי באתיופיה, התמיכה של ישראל במשטרו סייעה למנוע שלושה ניסיונות הפיכה נגדו. ב-1973 אתיופיה, בהשפעת ארגון האחדות האפריקאי, ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, וב-1974 הופל משטרו של היילה סלאסי בהפיכה צבאית.

ב-1977 נסגרה עסקה סודית בין אתיופיה לישראל, שבמסגרתה העבירה ישראל סיוע צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה. כמאתיים מיהודי אתיופיה הצליחו להגיע לישראל במטוסי תובלה ישראלים, אבל העסקה נפסקה לפני השלמתה בגלל החשיפה של המבצע בתקשורת על ידי משה דיין ב-1978. בנוסף, עד 1977 גם ארצות הברית סייעה לאתיופיה בהכשרה וציוד צבאי. מ-1978 ואילך נעלמה הנוכחות הצבאית של ישראל מאתיופיה.

ישראל אף סיפקה לאתיופיה ב-1983 ציוד צבאי סובייטי בשווי 20 מיליון דולר, ציוד שהוחרם במאבק עם אש"ף. לפי חלק מהמקורות, ב-1985 יועצים צבאיים ישראלים חזרו לאתיופיה. באותו זמן גם התבצע מבצע משה. יש הסבורים שהעברת הציוד קשורה לעליית יהדות אתיופיה. עיתוי המבצע היה מכריע גם כן, משום שבתקופה זו השתולל רעב באתיופיה ו-350 אלף פליטים ברחו לסודאן. הרכבת האווירית יצאה משטח סודאן מדינה שלישראל לא היו יחסים עמה. סודאן ספגה ביקורת והופעלו עליה לחצים מצד העולם הערבי והמבצע הופסק. האיסוף של שאר יהודי אתיופיה נעשה מאוחר יותר בשנת 1985 תחת כיסוי מטוסי סיוע אמריקאים לסודאן.

המבצע נודע כמבצע שבא. נטען שארצות הברית הבטיחה סיוע אמריקאי מוגבר למנהיג סודאן, כאשר החוב של סודאן באתו זמן עמד על 9 מיליארד דולר, והוא הבטיח לאפשר לישראל לבצע את האיסוף משטח סודאן. ב-1989 חודשו קשרים בין אתיופיה לישראל.

ב-1991 התקיים מבצע שלמה שנעשה בתיאום גלוי עם ממשלת אתיופיה. אתיופיה ביקשה נשק תמורת שיתוף הפעולה וישראל הציעה לה מתקנים להתפלת מים. בסופו של דבר אתיופיה קיבלה סיוע של 35 מיליון דולר. במסגרת התחממות ביחסים בין שתי המדינות, אתיופיה נמנעה בהצבעה באו"ם שנועדה להכיר בציונות כסוג של גזענות. מספר חודשים לאחר מכן הגיעה משלחת אתיופית לישראל בנושא חקלאות ותעשייה.

ב-1991 הוצע לאריתראה סיוע בתחום החקלאות והפיתוח. אריתראה קיבלה את עצמאותה מאתיופיה בשנת 1993.

ב-1993 הגיע ראש ממשלת אתיופיה לישראל ושתי המדינות חתמו על הסכם סיוע רפואי וחקלאי. לסיכום, אתיופיה הייתה מוקד אסטרטגי חשוב לישראל, בהתחשב במיקומה בקרן אפריקה בסביבת משטרים אסלאמיים.

קשרים עם מדינות אפריקה אחרות

למדינת ישראל יחסים עם מדינות אפריקה האחרות. למשל עם ניגריה, דרום אפריקה, מצרים ואתיופיה.

פעילות באפריקה בתחילת המאה ה-21

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

הפעילות של ישראל בתחום ההומניטרי עדיין מתמקדת בתחומים שבהם צברה ניסיון ומוניטין. מש"ב מרכזת בשיתוף משרדים ממשלתיים ישראלים וגופים בינלאומיים פרויקטים רבים בתחום החקלאות, חינוך, רפואה וטכנולוגיה. לפי דו"ח הפעילות של מש"ב לשנת 2010, עיקר פעילויות ההכשרה הוא בתחום החקלאות, הן מבחינת היקף המומחים שפועלים בתחום והן מבחינת היקף ההדרכות במסגרת שיתוף הפעולה עם מדינות אפריקה שמתקיימות בישראל ובמדינות אפריקה עצמן. 18 CINADCO הוא המרכז לשיתוף פעולה בפיתוח בתחום החקלאות שמושבו בבית דגן והוא הזרוע המבצעת של מש"ב בתחום.

"מרכז להכשרה בינלאומית ע"ש אהרון עופרי", שנוסד ב-1989 במסגרת מש"ב ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך ומאז הקמתו משמש לפיתוח משאבי אנוש בתחום החינוך. מוקדי ההכשרה הם חינוך למדע וטכנולוגיה, חינוך קהילתי וניהול חינוכי. דוגמאות לפרויקטים באפריקה עצמה בתחום הפיתוח והחקלאות הם מרכז הכשרה בתחום הכוורות בקטיולה שבחוף השנהב. הפרויקט הוא פרי שיתופי הפעולה של מש"ב, USAID, ממשלת חוף השנהב, ANADER ו-FDFP. באריתראה נבנה על ידי ישראל תא היפרברי (לחץ מוגבר) במסאווה כחלק מפיתוח תיירות הצלילה במדינה. בקניה הוקם ב-1990 פרויקט קיוובזי – מרכז הכשרה והדגמה לטכנולוגיות חקלאיות והשקייה. זהו פרויקט משותף של מש"ב, אוניברסיטת ניירובי, USAID ומשרד החקלאות הקנייתי.

בסנגל הוקם פרויקט פוסיל ואלי, בסנגל הוא פרויקט הדגמה של טכנולוגיות חקלאות והשקייה. המרכז משמש כמרכז הדגמה וכמרכז הכשרה. נחתמו בין ישראל לאפריקה גם הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי כגון זה שנחתם במרץ 2007 על ידי שר התעשייה והמסחר עם ליבריה, בנין, רואנדה ובורונדי. המדינות זקוקות לשדרוג של תשתיות בתקשורת, מים, חשמל וכבישים והפיתוח נתמך על ידי ארגוני מימון בינלאומיים וקרנות פעילים בכל המדינות הללו בחסות של האו"ם והבנק העולמי.

חברות ישראליות רבות כבר פועלות בתחום התשתיות והתקשורת ביבשת. בנוסף, משרד הביטחון פועל באמצעות אגף סיב"ט, אגף לשיתוף פעולה ביטחוני וייצוא במשרד הביטחון. הייצוא הביטחוני לאפריקה עמד ב-2007 על 700 מיליון דולר, מתוך סך הייצוא הביטחוני של ישראל שהסתכם באותה שנה ב-4.8 מיליארד דולר. 20 אנשי עסקים פרטיים לעיתים מתווכים בעסקאות תחמושת עם משטרים שנויים במחלוקת.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי אפריקה–ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 Benyamin Neuberger, Israel’s Relations with the Third World (1948–2008) October 2009, The S. Daniel Abraham Center for International and Regional Studies, Tel Aviv University, Research Paper No. 5
  2. ^ עוזי עילם, 2007, הפיקוח על היצוא הביטחוני: תמונת מצב- http://www.inss.org.il/upload/(FILE)1193580880.pdf
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 The Rise and Decline of a Special Relationship: Israel and Ghana, 1957-1966 Author(s): Zach Levey Reviewed work(s): Source: African Studies Review, Vol. 46, No. 1 (Apr., 2003), pp. 155-177
  4. ^ [3]
  5. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, page 2, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  6. ^ Israel and Black Africa: A Rapprochement? Author(s): Ethan A. Nadelmann Reviewed work(s): Source: The Journal of Modern African Studies, Vol. 19, No. 2 (Jun., 1981), pp. 183-219)
  7. ^ ראו: אתר מש”ב
  8. ^ [6]
  9. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, page 3, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  10. ^ [5]
  11. ^ [6]
  12. ^ Kwame Boafo Arthur and E. Gyimah-Boadi, Africa's evolving relations with Israel, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006, page 27
  13. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, page 4, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  14. ^ Benyamin Neuberger, Israel’s Relations with the Third World (1948–2008) October 2009, The S. Daniel Abraham Center for International and Regional Studies, Tel Aviv University, Research Paper No. 5
  15. ^ Chazan, page 4
  16. ^ Behind the Headlines: The history of Israel-Africa relations, 1 Setptember 2009, Israel Ministry of Foreign affairs
  17. ^ [9]
  18. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, pages 4-5, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  19. ^ Bishku, Michael. Israel and Ethiopia: From a Special to a Pragmatic Relationship, Conflict Quaterly, Spring 1994
  20. ^ Lissoni, Arianna. AFRICA’S ‘LITTLE ISRAEL’: BOPHUTHATSWANA’S NOT-SO-SECRET TIES WITH ISRAEL, South African Review of Sociology VOL 42 ␣ NO 3 ␣ 2011 ISSN 2152-8586/Online 2072-1978
  21. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a New Era, in Israel and Africa, Assessing the past envisioniing the Future, May 2006
  22. ^ Kwame Boafo Arthur and E. Gyimah-Boadi, Africa's evolving relations with Israel, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006, page 28
  23. ^ סקר תיירות נכנת, דו"ח שנתי 2009, יולי 2010, עמוד 7.
  24. ^ 24.0 24.1 Oded, Arye. ”African Islam and its attitudes towards Israel and Judaism”, Muslim attitudes to Jews and Israel: the ambivalences of rejection, antagonism, tolerance and cooperation, ed. Moshe Ma'oz, Sussex Academic Press, 2010
  25. ^ הרפובליקה של טוגו, באתר משרד החוץ
  26. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 10
  27. ^ טוגו, באנציקלופדיה ynet
  28. ^ יצא נשיא טוגו, דבר, 14 באפריל 1964
  29. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 112
  30. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 252
  31. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 253
  32. ^ נפתחה שגרירות ישראל בבירת טוגו, דבר, 27 בפברואר 1962
  33. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 381
  34. ^ שנתון המסכים הרשמיים 2005, עמ' 204
  35. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         מת נשיא טוגו, אייאדמה, השליט הוותיק ביותר באפריקה, באתר הארץ
  36. ^ נשיא טוגו לפרס: "נתמוך בכם גם במועצת הביטחון", באתר מגפון (אתר חדשות), ‏28 בנובמבר 2012
  37. ^ משה פריאל, אורח יוצא דופן ברותם אמפרט: נשיא טוגו, באתר nrg‏, 6 בדצמבר 2012
  38. ^ עדו בן פורת, נשיא טוגו לריבלין: מעריצים את ישראל, באתר ערוץ 7, 10 באוגוסט 2016
  39. ^ איציק וייס, נתניהו לנשיא טוגו: "רוצים להעמיק את שיתוף הפעולה", באתר חדשות 0404‏, 10 באוגוסט 2016
  40. ^ ynet, לצדנו באו"ם: הנשיא הכי מצחיק והמדינה הכי שמנה, באתר ynet, 21 בדצמבר 2017
  41. ^ יוסף פריאל, רצון טוב וידידות במלאווי, דבר, 1 במרץ 1978
  42. ^ מ.ד., בתום ביקור חשוב, דבר, 5 ביוני 1968
  43. ^ שאול בן-חיים, נשיא מלאווי, הייסטינגס באנדה, מגיע לישראל לביקור ממלכתי, מעריב, 26 במאי 1968
  44. ^ יוסף פריאל, חידוש היחסים עם מדינות אפריקה בשיחות ארליך - נשיא מלאווי, דבר, 14 בפברואר 1978

ראו גם

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35596976יחסי אפריקה–ישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_אפריקה–ישראל&oldid=2219806"