יחסי ישראל–פקיסטן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-פקיסטן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראל–פקיסטן
ישראלישראל פקיסטןפקיסטן
ישראל פקיסטן
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 796,095
אוכלוסייה
10,019,883 252,917,583
תמ"ג (במיליוני דולרים)
509,901 338,368
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,889 1,338
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית
דרכון פקיסטני ועליו הכיתוב "תקף לכל מדינות העולם מלבד ישראל"

יחסים בין ישראל לפקיסטן מעולם לא כוננו, והחל מיצירת הקשר הראשון בין שתי המדינות, הם עוינים. פקיסטן נוטרת איבה לישראל, על אף ניסיונות מצד ישראל ליצור יחסים דיפלומטיים או קשרי מסחר, על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. במרוצת השנים אמרו בכירים פקיסטנים רבים כי אם ישראל תגיע להסדר כלשהו עם מדינות ערב, ארצם תוכל לפתוח בהליך דיפלומטי גלוי עם ישראל.

פקיסטן מקיימת יחסים קרובים עם הארגון לשחרור פלסטין, כבר מאז תקופת האינתיפאדה הראשונה. דוגמה לטיב היחסים בין הפלסטינים לפקיסטן היא שבאותו הזמן שלחה פקיסטן לפלסטינים מזון וציוד רפואי. מלבד זאת לא פעם מתפרסמות הודעות תקיפה הדדיות, לאור זאת האיבה בין ישראל לפקיסטן שלעיתים אף נמצאת באור הזרקורים של הזירה הבינלאומית היוותה פעמים תכופות גורם לחיכוך בינה לבין ארצות הברית ובכך ערערה את מעמדה בוושינגטון הבירה. לאחר שיכולותיה הגרעיניות של פקיסטן הפכו למוכחות, התעוררה בישראל דאגה באשר ליכולות אלו. בפקיסטן רווחו טענות רבות, ולפיהן ישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין הפקיסטניים, אך אנשי מפתח בשלטון הישראלי הכחישו כי לישראל הייתה כוונה כזו.

לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות הסכמי אוסלו, חל שינוי לטובה בעמדתה של פקיסטן כלפי ישראל. זו התרככה והנמיכה את פעילותה האנטי-ישראלית בארגונים הבינלאומיים. לאור שינוי זה החלו נציגים יהודיים (לאו דווקא ישראלים) ופקיסטניים להיפגש זה עם זה. האינטרסים הישראליים בפגישות אלו היו בעיקר לכונן יחסים דיפלומטיים או קשרים גלויים במישור אחר, ואילו האינטרסים הפקיסטניים התמקדו בהבהרה לישראלים כי הסיבה העיקרית לעוינותה של פקיסטן כלפי ישראל היא הרצון להביע הזדהות עם העולם המוסלמי בכלל ועם ארצות ערב בפרט.

נכון ל-2023, לא ידוע על קיום מגעים כלשהם בין שתי המדינות.

רקע

רקע היסטורי

עמוד ראשי
 ראו גם – חלוקת הודו

פקיסטן נוסדה רשמית ב-15 באוגוסט 1947 כתוצאה מחלוקת תת-היבשת ההודית. המוסלמים בהודו החלו לתבוע את חלוקת מדינתם, את ניתוקם מהלאומיות ההודית או ההינדואית והקמת מדינת אסלאם עצמאית כבר בשנת 1940[1]. מנהיגם, מוחמד עלי ג'ינה, טען שהמוסלמים החיים בהודו בעלי תרבות, ציוויליזציה, היסטוריה, דת, ספרות, מנהגים ומסורת שונה ומיוחדת - מה שהיווה מאפיינים של עם נפרד ושונה[1].

ראשי התנועה הלאומית של הודו, הקונגרס הלאומי ההודי (מפלגת הקונגרס), התנגדו לתביעת המוסלמים, אך ג'ינה התעקש בקביעות ובאופן תקיף שההינדואים והמוסלמים בהודו אינם שתי עדות שונות אלא שני עמים שונים, ועל כן יש לחלק את הודו בין שני עמים אלו. בסופו של דבר זכו המוסלמים בהודו במאבקם, והודו חולקה, כפי שתבעו[2].

רקע דיפלומטי

מאז ייסודה, הושפעו יחסי החוץ של פקיסטן מעצם היותה מדינה מוסלמית שהוקמה על בסיס דתי-אסלאמי. סולידריות אסלאמית הייתה מרכיב עיקרי במדיניות הכללית שלה ככלל ובמזרח התיכון בפרט, כמו ביסוד תמיכתה העיקשת והאיתנה בארצות ערב באומות המאוחדות ובזירות דיפלומטיות-בינלאומית אחרות. פקיסטן, מצדה, ציפתה לתמיכת המדינות הערביות בסכסוכה המתמשך והארוך עם הודו במחלוקת הבעלות על קשמיר.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

תמיכתה של פקיסטן במדינות הערביות לא התמקדה רק בסיוע מדיני באו"ם ובמאבקו העיקש של נציג פקיסטן שם, סר מוחמד זפארוללה ח'אן נגד תוכנית החלוקה ובעד כינון מדינה פדרליסטית בארץ ישראל[2]. במלחמת העצמאות של ישראל פקיסטן סייעה לארצות ערב על ידי העברת נשק ותחמושת[3]. במהלך המלחמה נתקבלו ידיעות ולפיהן פקיסטן מנסה להגיש לערבים סיוע צבאי: לנציגות הדיפלומטית של ישראל בוושינגטון הבירה הגיעו שמועות כי גדוד פקיסטני עומד להגיע אל ארץ ישראל במטרה לסייע ולהילחם לצד הערבים[2]. אהוד אבריאל, ששהה בצ'כוסלובקיה כדי לרכוש כלי נשק, דיווח שפקיסטן רכשה שם כ-250 אלף רובים שכנראה נועדו להגיע אל הערבים. כמו כן, נודע שפקיסטן רכשה באיטליה שלושה מטוסי קרב עבור מצרים[4].

עם שוך הקרבות וחתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, היו כאלו שסברו במשרד החוץ שייתכן שאפשר יהיה לפתוח צירות בקראצ'י, בירתה של פקיסטן, או לפחות לכונן עמה יחסי מסחר גלויים[5]. לאור ההתקדמות לקראת הכרת הודו בישראל בסוף 1949, היו ששיערו שגם פקיסטן תכיר בישראל[6]. מנגד, פקיסטן התנגדה לצירוף ישראל לאו"ם[7] ונגד צירופה לפורומים בינלאומיים אחרים[8], ונציגים של פקיסטן הצהירו שלעולם לא יכוננו קשרים עם ישראל[9].

בנובמבר 1949 נתבקשה ישראל, דרך האו"ם לאפשר את כניסת הנספח הצבאי של פקיסטן ברבת עמון לישראל. ישראל דרשה הגשת בקשה רשמית בכתב עם פרטים על הביקור, ומשלא נענתה, סירבה לבקשה[10]. מגע ראשון בין נציגים ישראלים ונציגי ארגונים יהודיים לבין הנציב העליון הפקיסטני בלונדון נוצר בראשית שנת 1950. ממשלת פקיסטן התבקשה לתת אשרות מעבר להודו עבור מספר לא מבוטל של יהודים שנאלצו לצאת מאפגניסטן ורצו לעלות ארצה[2]. ממשלת פקיסטן סירבה להתיר להם לעבור בארצה, והיהודים יצאו דרך איראן[11][12]. במרץ 1952 הצהיר בקהיר זפארוללה ח'אן, שמונה בינתיים לשר החוץ של פקיסטן, כי יש צורך בהסדר בין ישראל למדינות ערב[13], אם כי הטעים שמדינתו תומכת בתביעות מדינות ערב מישראל שכללו תיקוני גבולות, פיצוי כספי וקבלת ביטחונות שאין לישראל כוונות תוקפניות[14][15].

בעקבות הצהרה זו הוסדרה פגישה בניו יורק בין שר החוץ זפארוללה ח'אן לשגריר אבא אבן ב-14 בינואר 1954[2]. שר החוץ העלה זיכרונות מימיו באונסקו"פ, בהם פעל נגד תוכנית חלוקת ארץ ישראל. באותה הפגישה הוא סיפר לאבן על פגישתו עם חיים ויצמן, לימים נשיא מדינת ישראל הראשון, ועל הרושם האדיר שהשאיר עליו "מגדולי חכמי דורנו"[2]. הוא גם ביקר בארץ ישראל בהמלצתו של ויצמן והתרשם מ"ההישגים של הציונות", אך עזב את ישראל בהרגשת חרדה לגורל הערבים, שלא יוכלו להתמודד עם הקדמה וההתפתחות של היהודים[2].

מראשית שנות ה-50 עד למלחמת ששת הימים: עוינות

בעניין יחסי ישראל-פקיסטן אמר מוחמד זפארוללה ח'אן לאבן כי ממשלתו לא תוכל לעמוד בפני התנגדות הציבור הקנאי לנוכח הצלחת הישראלים, וכי אין סיכויים להתקרבות בין שתי המדינות בזמן הקרוב "על אף שממשלת פקיסטן אינה נוטרת איבה לישראל ומבינה היטב כי הננו גורם במזרח התיכון עמו יש להתחשב"[2]. בו בזמן הביע את נכונותו להסכמה על ביקורים הדדיים של מומחים, סטודנטים ופרופסורים. שר החוץ הפקיסטני הוסיף ואמר שכאשר יגלו הערבים נכונות להיפגש עם הישראלים לשם פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, תשתדל פקיסטן להפעיל את השפעתה לטובת ההסדר[16].

בינואר 1954 הגיע לישראל מזכיר המיניסטריון לענייני פליטים של פקיסטן, שהגיע במימון מלגה של האומות המאוחדות ושהה בישראל במשך חודשיים[17]. האו"ם הציע את מקום השתלמותו, וממשלת פקיסטן הסכימה לכך. בתוכנית ביקורו טיפלה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שכבר היו לה מגעים קודמים עם נציגי תנועת הפועלים הפקיסטנית, שנהגו בזהירות רבה בקשרים עם עמיתיהם מישראל[18] האורח התעניין בייחוד בבעיות של שיקום פליטים[19]. עד מהרה התברר שלביקור חד-פעמי זה לא הייתה כלל השפעה מדינית גם לא בהמשך, בניגוד למה שחשבו במשרד החוץ[18].

במרץ ובאפריל הצהיר זפארוללה ח'אן בכמה הזדמנויות שמדינתו אינה מכירה בישראל וכי אין לה כוונה לעשות זאת[18]. ישראל היא גורם מפלג וזר במזרח התיכון, ומהווה סכנה לא רק לארצות ערב אלא לעולם האסלאמי כולו. פקיסטן תסייע לערבים בהגנה ובשמירה על המקומות הקדושים לאסלאם[20]. גם ראש ממשלת פקיסטן, מוחמד עלי, אמר לקבוצות אנשי דת פלסטינים שהגיעו לבקר במדינתו כי שאלת ארץ ישראל אינה רק שאלה ערבית אלא שאלה מוסלמית, והבטיח להם את נאמנות ארצו לעניינם של "המוסלמים בפלסטינה"[18]. הוא מילא את הבטחתו בכנס ראשי ממשלות של מדינות אסיה שנערך בקולומבו שבסרי לנקה[21] לקראת ועידת באנדונג ובמהלך הוועידה עצמה. על כך זכה בדברי הערכה מצד אבן סעוד, מלך ערב הסעודית[22].

ההצהרות העוינות של פקיסטן כלפי ישראל וכוונת ארצות הברית לספק לפקיסטן נשק עוררו בישראל דאגה, שנשמעה בין היתר בדיונים במליאת הכנסת[23][24]. בנובמבר 1956, בעקבות תבוסת מצרים במלחמת סיני, אירעו בקראצ'י התפרצויות ומקרי הסתה נגד כחמש מאות יהודים שעדיין התגוררו שם באותה העת[18]. משרד החוץ הציע שהקונגרס היהודי העולמי, או גורמים אחרים, ילחצו על פקיסטן בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק וכן גם בוושינגטון הבירה להגן על חיי יהודים אלו[25][26].

פקיסטן לא החמיצה כל הזדמנות להפגין את מדיניותה הפרו-ערבית, האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית המובהקת, שנבעה בראש ובראשונה מתחושת הזדהות מוסלמית עם מדינות ערביות אחרות. מדיניותה של פקיסטן נגד מדינת ישראל הלכה והקצינה במרוצת השנים[18]. מדינות ערב שנחשבו בשנות ה-50 של המאה ה-20 לפרו-מערביות, כדוגמת ערב הסעודית, ירדן ועיראק, נטו לטובת הפקיסטנים, ואילו מדינות ערב שנחשבו לנייטרליות (כגון סוריה ומצרים) גילו לעיתים תכופות נטיות פרו-הודיות[18]. פקיסטן מצדה לא רק נמנעה מלהעניק הכרה דיפלומטית לישראל, אלא גם תמכה בכל שעה בערבים באו"ם ללא כל סייג או התניה. היא גם סירבה להשתתף באירועי ספורט שישראלים השתתפו בהם (פרט לאולימפיאדת לוס אנג'לס שנערכה ב-1984). פקיסטן נמנעה גם מלהתיר לנציגים ישראלים להשתתף בוועידות בינלאומיות שנערכו בה[18].

פקיסטן הייתה המדינה היחידה, מלבד הממלכה המאוחדת, שהכירה בריבונות ירדן על שטחי יהודה ושומרון שנשארו בידיה עם סיום הקרבות במלחמת העצמאות ב-1949[27]. ב-1962 הודיעה ממשלת פקיסטן באופן רשמי לכל מדינות ערב שהחרם הכלכלי, התרבותי והמסחרי שהטילה על ישראל הוא מלא וכי היא רואה בישראל "מדינה גזלנית". היא הבטיחה לפעול "לצד מדינות ערב להחזרת הארץ הקדושה הזאת ליושביה החוקיים"[28]. ב-4 ביולי 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם הצעה פקיסטנית בעניין המצב בירושלים, שהביעה דאגה על הצעדים שנקטה ישראל לשינוי מעמדה[29].

איבתה של פקיסטן לישראל לא מנעה בעד ממשלת ישראל מלהסכים בשנים 1961[30][31] ו-1963[32] למכירת תת-מקלעים מסוג "עוזי" דרך חברת FN Herstal הבלגית שייצרה תת-מקלעים אלו ברישיון ישראלי[33]. אך שנים אחדות אחר כך, בעת המלחמה בין הודו ופקיסטן על קשמיר ב-1965, ייעץ מומחה אמריקאי לענייני פקיסטן לשגריר ישראל בארצות הברית אברהם הרמן שישראל תגלה רצון כלפי פקיסטן בתחום הצבאי. הרמן השיב בשלילה[34].

שנות ה-70 עד 1992: הידוק היחסים עם ארצות ערב ותוכנית הגרעין הפקיסטנית

בשלהי שנת 1970 פקד את פקיסטן המזרחית ציקלון בולה, שבעקבותיו קיפחו את חייהם כחצי מיליון נפש. ישראל נתבקשה על ­ידי יושב­ ראש העצרת הכללית יחד עם יתר המדינות החברות באומות המאוחדות, להגיש עזרה לנפגעי האסון דרך הצלב האדום הבינלאומי, עזרה במשלוח מרפאות ניידות, תרופות ומזון. פקיסטן סירבה לקבל סיוע זה[35].

אם בשנים הראשונות לקיומה שמה פקיסטן ביחסי החוץ שלה דגש על קשריה עם העולם המערבי, בפרט עם ארצות הברית, הרי בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חל שינוי כיוון במדיניות החוץ הפקיסטנית[27]. מדיניות זו אמנם נותרה ברובה פרו-מערבית מתונה, אך נטתה לכיוון מוסלמי יותר. גרמה לכך אכזבתה של פקיסטן ממדינות המערב עקב הפסדה במלחמת הודו-פקיסטן השלישית ובעיקר התעצמות הרגשות האסלאמיים בציבור ועליית כוחן של מדינות המערב[27]. הידוק הקשרים עם המדינות המוסלמיות בכלל ועם מדינות ערב בפרט נבע ממספר סיבות:

  1. הצורך לגייס תמיכה עבורה בסכסוך המתמשך עם הודו.
  2. הרצון לקדם את המניעים הכלכליים של פקיסטן, כגון יבוא נפט מוזל, הבטחת הכנסות שהגיעו מעובדים פקיסטנים שהועסקו בארצות הערב (בשנת 1983 הגיעו הכנסות אלו לכשלושה מיליארד דולר אמריקני[27]), פיתוח שווקים לתוצרת פקיסטנית וקבלת הלוואות ומענקים ממדינות אחרות.
  3. הצורך לגייס תמיכה מדינית מול האיום של ברית המועצות בעת מלחמת אפגניסטן.
  4. הרצון להפגין אחווה עם שאר המוסלמים וסולידריות בינלאומית כלפי גורמים דתיים מבית[27].
  5. הצורך המרכזי ביותר: מניעת חתרנות איראנית בפקיסטן. בתקופה זו התחזק שיתוף הפעולה הצבאי בין פקיסטן לבין כמה ממדינות ערב. אלפי אנשי צבא פקיסטנים שימשו בכוחות המזוינים של ערב הסעודית ושל מדינות המפרץ הפרסי כמסייעים בתחזוקת נשק וציוד תוצרת ארצות הברית וכיועצים כלליים[27]. משלחות אימון צבאיות מפקיסטן אף שהו בממלכת ירדן בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים[36]. חוקר פקיסטני אף טען כי במערכות שהתנהלו בין ישראל למדינות ערב ב-1967 וב-1973 מטוסי צבא הגנה לישראל הפילו טייסים פקיסטנים אשר הטיסו מטוסים של סוריה וירדן[27]. הטען בפקיסטן כי מדריך טיסה פקיסטני הפיל במלחמת ששת הימים ארבעה מטוסים של חיל האוויר הישראלי בעת שאלו התקיפו את שדה התעופה H-3 בעיראק בשתי גיחות הפצצה[37][38]. כמו כן, הפקיסטנים טוענים כי טייס שלהם הפיל מיראז' ישראלי בקרב אוויר בזמן מלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית[39]. בקרב על ביירות שהתנהל בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין נשבו בשבי הישראלי 50 מתנדבים מפקיסטן בשירות אש"ף. לפני כן, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נחתם בין אש"ף לפקיסטן חוזה להכשרת קציני הארגון במוסדות צבא פקיסטניים[40][41].

בין הארגון לשחרור פלסטין לפקיסטן התפתחו יחסים קרובים וחמים. הפעם הראשונה בה קיבל אש"ף הכרה כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני הייתה בכנס הפסגה האסלאמית שנערך בלאהור בפברואר 1974. הכרה זו אושררה שישה חודשים לאחר מכן בפסגה הערבית שנערכה ברבאט, מרוקו[27]. נציגויות אש"ף בקראצ'י ובאסלאמאבאד, בירתה של פקיסטן החל מ-1960, זכו להכרה דיפלומטית מלאה ללא התניה ב-1975. בתקופת האינתיפאדה הראשונה נערכו הפגנות תמיכה באש"ף, וממשלת פקיסטן שיגרה לארגון מזון וציוד רפואי[27]. בעניינה של ישראל הקפידה פקיסטן שלא לנקוט צעד כלשהו העלול לסכן את יחסיה עם ארצות ערב או להסית גורמים אסלאמיים בתוך המדינה. נוסף על כך, התוקפנות הקולנית והבוטה מצד פקיסטן נגד ישראל היוותה פעמים תכופות גורם לחיכוך בינה לבין ארצות הברית[33]. למשל, במרץ 1984 הזהירה פקיסטן את ארצות הברית מפני העברת שגרירותה בתל אביב-יפו לירושלים וכאמצעי הרתעה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קוסטה ריקה לאחר שהאחרונה העבירה את שגרירותה לירושלים באפריל של אותה השנה[42].

תוכנית הגרעין הפקיסטנית

ערך מורחב – תוכנית הגרעין של פקיסטן

ב-1974 הצליחה הודו לייצר נשק גרעיני. פקיסטן הלכה מיד בעקבותיה תוך התעלמות מוחלטת מלחצי ארצות הברית, שלא היו נמרצים, שניסתה להניאה מכך[33]. עבור מאמציה הגרעיניים קיבלה פקיסטן סיוע כלכלי מלוב ומערב הסעודית בסך מאות מיליוני דולרים. ישראל עקבה בדאגה ובחשש אחר פיתוח "הפצצה האסלאמית", שם הנשק הגרעיני שפיתחה פקיסטן בפי קהילת המודיעין הישראלית[43], שכן נודע על ידיעות כי עיראק קיבלה ידע גרעיני מפקיסטן ובעקבותיהן איראן וערב הסעודית תקבלנה גם כן ידע כזה. בישראל לא היה ספק שעיראק מתכננת להשתמש בכור הגרעיני שבנתה למטרות צבאיות[33]. שיתוף הפעולה הגרעיני בין עיראק לפקיסטן היה עלול לקרב את המועד שבו נשק גרעיני יהיה ברשות עיראק.

ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, ושר החוץ יצחק שמיר פעלו ב-1980 בוושינגטון ובבירות שונות באירופה לנטרל סכנה זו[33]. הסנאטור אלן קרנסטון התריע בנאום שנשא במליאת הסנאט ב-27 באפריל 1981, על הסכנה שפקיסטן בעלת הנשק הגרעיני עלולה להתערב בסכסוך במזרח התיכון בלחץ מדינות ערב. ישראל הודאגה מאוד לאור ההתפתחויות בפקיסטן, אם כי היו ידיעות כי פקיסטן ביקשה את סיועה של ישראל להפעיל את השפעתה בוושינגטון כדי להביא לפירוק נשק גרעיני של תת-היבשת ההודית ועצירת מרוץ החימוש בינה להודו. הפקיסטנים חזרו והבטיחו שאין להם כל סיבה להתערב בסכסוך הישראלי-ערבי[44][45].

חששות מתקיפה ישראלית על מתקני גרעין פקיסטניים

על אף שתוכנית הגרעין של פקיסטן הייתה ככל הנראה ידועה לישראל, ישראל לא ניהלה מתקפת הסברה נגד האיום הפקיסטני. זאת משום שפקיסטן הצטיירה כמדינה שקולה ואחראית ולא כמדינת טרור כדוגמת איראן ועיראק, ואיום הייחוס מולו בנתה את תוכנית הגרעין היה הודו ולא ישראל. עם זאת, רווחו בפקיסטן, בעיקר בשנת 1988, חששות מפני התקפה משותפת של הודו וישראל על מתקניה הגרעיניים בקהוטא (Kahuta), לא הרחק מגבול קשמיר[33]. ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, אמר בריאיון שנערך ב-29 ביולי 1991 לעיתון הפקיסטני "דון" כי הוא חושש שישראל תתקוף את המתקנים הגרעיניים הפקיסטניים[46][33]. ישראלים שהחזיקו בעמדות מפתח ממשלתיות באותן השנים הכחישו שהייתה כוונה ישראלית לפעול צבאית נגד המתקנים הגרעיניים בפקיסטן[47]. כל זאת למרות הסיוע שהגישה פקיסטן לערבים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים והבטחות שניתנו לסוריה בדבר מעורבות עמוקה יותר במלחמה עתידית, לכשתפרוץ[48].

שנות ה-90 עד ראשית שנות ה-2000: מגעים

המגעים הראשוניים

לאחר כינון יחסי ישראל–סין והנורמליזציה ביחסי הודו–ישראל בינואר 1992 החל משרד החוץ לעקוב אחר המדינות המוסלמיות הגדולות באסיה, בהן פקיסטן. נראו אז כמה סימנים חיוביים שעוררו רושם כי חל שינוי תפיסתי מסוים ביחסה של פקיסטן כלפי ישראל. הסימן הראשון והבולט ביותר היה ראיון שהעניקה שגרירת פקיסטן בוושינגטון, עאבדה חוסיין (באורדו: عابدہ حسین) ב-31 בינואר 1992 עקב העלאת דרג היחסים בין הודו לישראל יומיים קודם לכן[47]. היא אמרה כי לאור העובדה שהפלסטינים נושאים ונותנים עם ישראל וכן הודו מחזקת את יחסיה עמה אין מניעה שפקיסטן תכונן גם היא יחסים דיפלומטיים או בילטרליים עם ישראל. דובר משרד החוץ של פקיסטן פרסם הכחשה לדברים אלו[47].

נציג הקונגרס היהודי העולמי במלבורן שבאוסטרליה דיווח שנודע לו מפי אנשי עסקים בפקיסטן אשר עמם היה קשור, שמזכיר החוץ הפקיסטני, שהאריאר מוחמד ח'אן (شہریار محمد خان) יהיה מוכן לפתוח בדיאלוג חשאי עם ישראל מאחר שהיה סבור כי פקיסטן תפיק מכך תועלת[47]. ביוני אותה השנה נפגש בוושינגטון חבר הקונגרס סטיב סולרז עם מזכיר החוץ ועם השגרירה ושמע מהם שאינם שוללים פגישה עם נציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית. ממשלות ידידותיות שלחו גם הן פניות לממשלת פקיסטן בעניין נורמליזציה ביחסי מדינתם עם ישראל. פגישות אקראיות נערכו בין נציגים פקיסטנים לעמיתיהם הישראלים[47]. באותה תקופה חל שינוי לטובה בעמדתה הפומבית של פקיסטן כלפי ישראל וברטוריקה של נציגים מטעמה בפורומים בינלאומיים. ההנחה שרווחה הייתה שמצבה הכלכלי הקשה של פקיסטן, יחסיה הרעועים עם ארצות הברית באותה עת בעיקר בגלל תוכניותיה הגרעיניות, ורצונה העז לשיפור תדמיתה, עשויים להוות מנוף שישכנע את פקיסטן שהגיעה השעה לשיפור יחסיה עם ישראל. דברים מפורשים בעניין זה נשמעו בפגישות עם נציגים פקיסטנים, בייחוד מי שצידדו בשינוי היחס לישראל ולא נרתעו מקיום מגעים אתה[49][50].

פגישת משה יגר ואכרם זאכי

ב-16 בדצמבר 1992 התקיימה פגישה מקרית ולא מתוכננת בין משה יגר, ראש אגף אסיה ואפריקה במשרד החוץ, לבין מנכ"ל משרד החוץ של פקיסטן, אכרם זאכי. השניים נפגשו ביפן, כאשר כל אחד נתלווה לפמליית שר החוץ של ארצו וראש ממשלתו. יגר נכח ביפן במסגרת ביקורו של שר החוץ שמעון פרס, ואילו זאכי במסגרת ביקורו של ראש ממשלת פקיסטן נוואז שריף. השניים שוכנו במקרה באותו בית מלון[47]. באותה פגישה נשאלה השאלה האם אפשר יהיה להפגיש בין פרס לשריף, וזאכי השיב שלא יהיה ניתן לעשות זאת בחשאי והציע לנסות לארגן פגישה כזו בדאבוס שבשווייץ בשלהי ינואר 1993, כאשר שני האישים יהיו שם. זאכי ציין כי בשנתיים האחרונות, דהיינו בשנות שלטונו של שריף, מדינתו הנמיכה את הרטוריקה האנטי-ישראלית שהייתה נהוגה אז בפקיסטן לפני כן[47]. הוא הבהיר שהפקיסטנים סבורים ששיתוף פעולה במישור כלשהו עם ישראל יכול להועיל, וכי היו רוצים שישראל תסייע לשיפור מעמדם הרעוע בארצות הברית. הוא הוסיף ואמר שמופעל עליהם לחץ בנושא הפיתוח הגרעיני, וכי הם מוכנים לתת לישראל ערבויות שלא יעבירו טכנולוגיה רגישה למה שכינה "ארצות ממערב לנו" (הכוונה הייתה לאיראן ולארצות ערב)[51]. דבריו אלו נאמרו על אף שהופעל על פקיסטן לחץ עז על ידי מדינות מסוימות, שאף הציעו כסף רב שפקיסטן זקוקה לו, עבור טכנולוגיה זו.

פקיסטן כבר מסרה הבטחות מסוג זה לארצות הברית. יגר השיב שקשה לצפות מישראל שתפעל למען פקיסטן כל עוד אין התקדמות ביחסי ישראל-פקיסטן, והעיר כי ישראל מקיימת משא ומתן ודיאלוג עם ארצות ערביות אחרות ואין סיבה שפקיסטן תתמיד בקיצוניותה המסורתית[51]. על כך הגיב זאכי כי הגורם המעכב את התפתחות היחסים הוא החשש מתגובה שלילית מצד חוגים דתיים בארצו. זאכי ידע על פגישות שונות שהתקיימו באותה העת בין נציגים ישראלים לפקיסטנים בכמה בירות בעולם, וכמו כן ידע על התבטאויותיה החיוביות של עאבדה חוסיין בעניין כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והוסיף כי בלית ברירה נאלצו המוסדות הדיפלומטיים בארצו לנזוף בה על דבריה[51].

מגעים באו"ם

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 קיים גד יעקבי, אז שגריר ישראל באומות המאוחדות, קשרים לעיתים תכופות עם נציגי פקיסטן. באוקטובר 1992 התעוררה במשלחת הישראלית באו"ם שאלה - האם לתמוך במועמדות פקיסטן למועצת הביטחון של האו"ם[51]. השגריר יעקבי תמך בכך, ואחרי שקיבל אישור ממשרד החוץ בירושלים הצביעה ישראל בעד פקיסטן. צעד זה פתח סדרת מגעים בין יעקבי לשגריר פקיסטן באו"ם, ג'משיד מארכר (جمشید مارکر), שהודה ליעקבי על הצבעתו. ב-17 במרץ 1993 הסדיר יעקבי פגישה בין ראש הממשלה יצחק רבין לשגריר מארכר. בשיחה זו העריך מארכר שהתקדמות לקראת כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות תהיה אפשרית אך ורק אם תוכח התקדמות ממשית לקראת שלום במזרח התיכון[51].

מארכר השתתף בעבר בקבלת קהל שערך גד יעקבי. על השתתפותו הותקף בפקיסטן, בעיתון בו נכתב כי כל מוסלמי או פטריוט פקיסטני יראה בכל מגע כלשהו עם הישראלים קשירת קשר נגד המדינה והעדה האסלאמית עד שתובטח עצמאות ירושלים ותוקם מדינה פלסטינית ריבונית. יעקבי נועד גם עם מחליפו של מארכר, אחמד כמאל. ב-2 בנובמבר 1995 סקר יעקבי בפני כמאל את ההתפתחויות שחלו ביחסי ישראל עם מדינות אסלאמיות והציע שגם פקיסטן תנהג כך. השגריר כמאל ציין ששינוי בעמדת ממשלתו מותנה במצב במזרח התיכון ובעיקר בדעת הקהל הפקיסטנית[52].

מגעים עם פקיסטן באמצעות ארגונים יהודיים

במהלך שנת 1993 נעשו מאמצים רבים מצד ארגונים יהודיים להביא את יחסי ישראל-פקיסטן לנורמליזציה. נציגי הוועד היהודי-אמריקני והליגה נגד השמצה בארצות הברית נועדו מבעוד מועד לשיחות עם השגרירים של פקיסטן באו"ם ובוושינגטון[53]. סגן נשיא הקונגרס היהודי העולמי, איזי ליבלר, ביקר באסלאמאבאד ב-12 עד 16 בפברואר. שליחותו התקיימה בתיאום עם משרדי החוץ של אוסטרליה וישראל (זאת מאחר שליבלר הוא אזרח אוסטרלי) ושל מחלקת המדינה של ארצות הברית והייתה חלק ממכלול ביקורים אחרים שערך בארצות אסייתיות אחרות. השגרירה עאבדה חוסיין הסדירה פגישה בין ליבלר לשהבאז שריף, אחיו של ראש הממשלה נוואז שריף, שנחשב לאיש שנודעה לו השפעה רבה על אחיו[51].

ליבלר אמר לשריף כי שינוי היחס כלפי ישראל יועיל רבות לתדמיתה של פקיסטן בוושינגטון. בן-שיחו הפקיסטני השיב שמאז ומתמיד תמכה מדינתו בבעלי בריתה הערבים נגד ישראל. פקיסטן מודאגת מן הסיוע שמגישה ישראל להודו בקשמיר דרך אנשי כוחות מיוחדים ישראלים המאמנים כוחות צבא הודים, ומכך שהיו כוונות מצד ישראל להפציץ את מתקני הגרעין של פקיסטן[54]. ליבלר הגיב לדבריו אלו ואמר שהוא מוסמך לומר ששתי ידיעות אלה שציין הן בגדר שטות מוחלטת ולא היו דברים מעולם. בעניין כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות אמר שריף שכל תזוזה גלויה במגעים בין ישראל לפקיסטן תצית מהומות במדינתו. בסיום הפגישה קבעו ליבלר ושריף כי המשך הקשר ביניהם יהיה דרך הנציב העליון של פקיסטן בלונדון, וב-19 באפריל נפגש ליבלר עם הנציב העליון, אלא שהעיתוי לא היה מוצלח[54]. יום קודם לכן אירעו שינויים פוליטיים בפקיסטן, וראש הממשלה שריף הודח מתפקידו[55].

ברם, הבעיה הייתה מהותית הרבה יותר. בפגישה שנערכה בניו דלהי בערך באותה העת ב-12 במרץ 1993 בין דיפלומט פקיסטני ליעקב רוזן, עמיתו הישראלי, אמר הפקיסטני כי המצב הפנימי בארצו לא יאפשר בשום אופן נורמליזציה ביחסי פקיסטן-ישראל, מאחר שאנשי הדת בפקיסטן עלולים לחולל זעזועים פנימיים קשים ששום מפלגה פוליטית לא תוכל לעמוד בהם אם יועלה עניין כינון היחסים בין שתי המדינות[56].

המשך המגעים עם אכרם זאכי

בינתיים נמשך הקשר עם אכרם זאכי, מנכ"ל משרד החוץ של פקיסטן. מספר שבועות לפני הדחתו של נוואז שריף נועד זאכי בוושינגטון הבירה ב-11 במרץ עם חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, גארי אקרמן[54]. אקרמן העלה בפניו של זאכי את עניין יחסי ישראל-פקיסטן ואמר שארצות הברית תקדם בברכה נורמליזציה ביחסים אלו. זאכי השיב ואמר שהדבר בלתי-אפשרי והעניין עדיין לא בשל. כעבור מספר ימים, ב-16 במרץ, נפגשו השניים שוב בניו יורק, הפעם בנוכחות סגן הקונסול הדיפלומטי של ישראל שם, מרק סופר[57]. זאכי סיפר להם על פגישתו עם משה יגר בטוקיו ועל רצונו להביא את היחסים לידי נורמליזציה בהתניה שהמגעים יהיו חשאיים[54].

הוא חזר על ההבטחה שפקיסטן לא תעביר טכנולוגיה גרעינית לגורם אחר, בדגש על איראן. הוא הסביר שכוונתו להפגיש בין שר החוץ שמעון פרס לנוואז שריף, בדאבוס, עלתה בתוהו מאחר שבעיר נכחו עיתונאיים פקיסטנים רבים. פרס פגש עיתונאים פקיסטנים אלו ב-1994 והעביר את המסר שלו באמצעותם: "על פקיסטן לחדול ממדיניותה הבלתי-הגיונית ולכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל"[54]. ישראל כוננה עד אז יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות מוסלמיות, ביניהן ירדן, לכן לא הייתה סיבה שפקיסטן תימנע מיחסים עם ישראל לאחר שהפלסטינים סיימו ב-14 בספטמבר 1993, עם הסכמי אוסלו, את סכסוכם הממושך עם ישראל. זאכי אישר בשיחה שנציגים ישראלים ופקיסטנים קיימו ביניהם מגעים. פקיסטן אמנם תמכה בהסכמי אוסלו, אך ראש הממשלה הפקיסטני מועין קוריישי הצהיר שפקיסטן לא תכיר בישראל עד שתיפתר סוגיית ירושלים[58].

לאחר הדחתו של נוואז שריף

ב-24 באפריל 1993 הדיח נשיא פקיסטן ע'ולאם איסחאק ח'אן את ראש הממשלה נוואז שריף. הדחה זו הייתה חבטה במאמצי ישראל להידברות עם פקיסטן ובמגעיה עמה[59]. לישראל ולידידיה לא היו קשרים עם הנשיא איסחאק ח'אן או עם האנשים החדשים שעלו לשלטון. ב-30 באפריל פורסמה בעיתון "מעריב" כתבה של עיתונאית ישראלית, שרי רובר, שהורשתה לבקר בפקיסטן[60]. לשם עבודתה הוסדרו לה פגישות עם אישים אחדים בשלטון. הדברים ששמעה רובר איששו את הסברה כי גם בשלטון החדש מעוניינים לקשור קשרים עם ישראל, אך היו חששות שהציבור הרחב לא יקבל זאת, והאופוזיציה תנצל זאת לשם פגיעה בממשלה. דברים דומים נשמעו בקרב משלחת הוועד היהודי האמריקני שנפגשה ב-13 במאי עם הציר של פקיסטן בוושינגטון[61].

למרות הקשיים עם השלטון החדש, נרשמה תזוזה קלה ביחסים. עיתון פקיסטני הודיע כי הוקמו קשרי דואר בין שתי המדינות באמצעות מדינה שלישית. מכתבים ועליהם בולי ישראל הגיעו לקראצ'י דרך קהיר. ערבים פקיסטנים קיבלו מכתבים מסוג זה מיקיריהם ביהודה שומרון ועזה. מכתבים מפקיסטן לישראל נשלחו או לרשות הפלסטינית או שנשלחו דרך לונדון בשתי מעטפות: על החיצונית מענו של מנהל הדואר בלונדון ועל הפנימית כתובת הנמען[59]. ב-27 באוגוסט 1994 פורסמו ידיעות בעיתוני פקיסטן כי מספר מומחים למדיניות חוץ המליצו לבחון מחדש בדחיפות וברצינות את המדיניות כלפי ישראל. מדינות מוסלמיות במזרח התיכון הושיטו יד וסיוע לישראל מבלי להתייעץ עם הפקיסטנים, ולכן עלתה השאלה מדוע שפקיסטן לא תפתח קשרים עם ישראל בשעה שירדן, מצרים ואש"ף עושים זאת[59].

גם בהזדמנויות אחדות במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 הבהירו ראש הממשלה בהוטו ואישי ממשלה אחרים את עמדת מדינתם כלפי ישראל והאפשרות לכונן יחסים בילטרליים עמה. באפריל 1995 ביקרה בנזיר בהוטו בוושינגטון הבירה. בשיחותיה שנערכו במחלקת המדינה של ארצות הברית נשאלה על יחסי ישראל-פקיסטן. בהוטו השיבה שהיא מעוניינת, באופן עקרוני, לקדם את קשרי מדינתה עם ישראל אם כי קודם עליה לוודא שחוגים קיצוניים-פונדמנטליסטיים לא ינצלו זאת נגדה[62]. עוד קודם לכך, ב-17 בנובמבר 1994, הבהיר שר החוץ הפקיסטני כי לא חל כל שינוי במדיניות פקיסטן כלפי ישראל, וכי מדינתו לא תוכל לשקול הכרה בישראל לפני שישרור שלום בר-קיימא במזרח התיכון אשר יפתור את מעמדה החוקי של ירושלים[63]. בהוטו אמרה שפקיסטן תכיר בישראל רק אם הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי יקבל החלטה בעניין ורק לאחר שיושג שלום בין ישראל לשכנותיה הערביות[64].

למרות ההצהרות הללו אפשר היה להבחין בריכוך מה בעוינות הפקיסטנית כלפי ישראל, כאשר ב-6 בפברואר 1996 הגיעו לישראל שמונה עיתונאים מפקיסטן. ביקור זה היה ראשון מסוגו של אנשי תקשורת פקיסטנים בארץ[64]. העיתונאים הפקיסטנים לא הגיעו בשליחות ממלכתית, אך מאחורי הביקור עמד גורם פוליטי שהתעניין בזהירות רבה ביחסים עם ישראל[65].

בד בבד התפרסמו ידיעות על קשרים שמקיים איש העסקים יעקב נמרודי עם גורמים פקיסטניים. הלה ביקר בפקיסטן ונועד שם עם שר החוץ של פקיסטן, שעודד אותו לפתח קשרי עסקים בין שתי המדינות. נמרודי התעניין בטלקומוניקציה, הקמת מרכז רפואי, עידוד תיירות דתית, חקלאות ובהשבחת מטוסים[64]. ב-4 בנובמבר 1995, ביום הירצחו של יצחק רבין, דווח לו מפי נמרודי על קיום מגעים אלו. רבין נתן את ברכתו והגיב על כך בחיוב[66].

תקריות

סמוך למגעים בין ישראל לפקיסטן בתחום הדואר, אירעה תקרית שהעידה על איבתה של פקיסטן כלפי ישראל. יאסר ערפאת הזמין את ראש ממשלת פקיסטן החדשה, בנזיר בהוטו, לערוך ביקור ברצועת עזה. הביקור עתיד היה להתקיים ב-4 בספטמבר 1994[59]. שגרירה של פקיסטן במצרים תכנן להגיע לרצועה ב-28 באוגוסט כדי לתכנן את הביקור. כשהגיע למעבר הגבול ברפיח, סירבה ישראל להתיר את כניסתו מאחר שהעניין לא תואם עמה מראש[67]. פקיסטן, שאינה מכירה בישראל, נמנעה מלבקש ממנה באורח רשמי רשות כניסה לעזה בתואנה שפקיסטן אינה מכירה בשלטון ישראל על עזה ורואה את אש"ף כסמכות הריבונית שם. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ייחס לראש הממשלה בהוטו "נימוסים גרועים"[59] על שהתכוונה לערוך ביקור זה בלי להודיע לרשויות בישראל[68].

תקרית אחרת אירעה מספר שבועות לאחר מכן, ב-12 במאי 1994. במהלך התקרית נועד נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן עם ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בהוטו במהלך ביקורו בדרום אפריקה. בהוטו אמרה לו שמן הראוי לראות התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני כתנאי לפריצת דרך ביחסי ישראל-פקיסטן[59]. בכלי התקשורת פורסמה הכחשה רשמית של הפגישה. דובר ממשלת פקיסטן כינה את הפגישה כ"המצאה" תוך טענה כי העניין הוא חלק ממסע דיסאינפורמציה של ישראל שמטרתו להוציא דיבה על פקיסטן[59]. ארבע שנים לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1998, נפגשו הנשיא ויצמן ונשיא פקיסטן מוחמד רפיק תאראר בקבלת פנים לרגל חגיגות 75 שנים לטורקיה המודרנית[64]. לפי דיווחים שונים בעיתונות, ניגש נשיא פקיסטן לוויצמן, לחץ את ידו והביע תקווה כי "ביום מן הימים נשוב וניפגש"[69].

שלהי שנות ה-90

אי התקדמות לקראת כינון יחסים דיפלומטיים עם פקיסטן הביאה את מנהיגי הקהילה היהודית בניו יורק להתריס כלפי הקונסול הכללי של פקיסטן בעיר[64]. בפגישה שהתקיימה בינו לבין מנהיגי הקהילה היהודית ב-1998 נאמר שסירובה של פקיסטן לקיים עם ישראל יחסים דיפלומטיים אינו מובן כלל לקהילה היהודית בארצות הברית, במיוחד לאחר שנחתמו הסכמי קמפ-דייוויד והסכמי השלום בין ישראל לירדן[70]. כבר ידוע שקיימות קבוצות קיצוניות שתתנגדנה לכינון יחסים עם המדינה היהודית, אך אין זה צריך להוות מכשול ליצירת התקדמות בתחומי הכלכלה, התרבות והאקדמיה ושינוי דפוס ההצבעה של פקיסטן כלפי ישראל באו"ם[64]. צעדים כאלו יתקבלו בברכה על ידי הקהילה היהודית בארצות הברית והציבור האמריקאי בכלל ואולי אף על ידי קהילת העסקים. בפגישה הזו שוב עלה החשש כי טכנולוגיה גרעינית פקיסטנית תגיע לידיהן של איראן ועיראק. הובטח לפקיסטנים כי לא קיים שיתוף פעולה גרעיני בין הודו לישראל נגד פקיסטן. הקונסול הכללי של פקיסטן הבטיח שמדינתו לא תעביר שום טכנולוגיה גרעינית לאויבי ישראל או לעולם המערבי. בדבר יחסים עם ישראל לא נאמר דבר מהצד הפקיסטני.

לאחר שתפס את השלטון בהפיכה צבאית בשנת 1999, מיהר הגנרל פרבז מושארף להרגיע את ישראל בסוגיה הגרעינית, ובו בזמן הודיע כי אין בכוונתו לשנות את מצב היחסים בין שתי המדינות[71]. מצד שני, הפקיסטנים היו מודאגים מהקשרים הביטחוניים והצבאיים שהתפחתו בין ישראל להודו, ופקיסטן אף הבהירה, על פי פרסומים בעיתונים, כי היא רואה בהידוק קשרים אלו איום על פקיסטן[72]. ישראל השיבה לכך ואמרה שיחסיה המצוינים עם הודו אינם מכוונים נגד "מדינה שלישית". ישראל סירבה לבקשת פקיסטן להציג את מרכיבי הקשר הצבאי בין הודו לישראל[73]. לפקיסטן הובהר מפי ישראל כי אם היא מודאגת מיחסי הודו–ישראל, היא מוזמנת לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל[73].

שנות האלפיים: התקרבות

ביוני 2003 אמר נשיא פקיסטן מושארף בכמה הזדמנויות, לפני שנסע לארצות הברית ולאחר ששב לארצו, כי יש לשקול ברצינות כינון יחסים עם ישראל. הרושם שדבריו הותירו היה שאמרותיו אלו נאמרו לצורך יחסי ציבור ולא באמת ימומשו[73].

בספטמבר 2005, על רקע תוכנית ההתנתקות, חלה התקרבות סמלית בין ישראל לפקיסטן. שר החוץ הישראלי סילבן שלום נועד ב-1 בספטמבר 2005, בטורקיה, לפגישה רשמית וגלויה עם שר החוץ הפקיסטני, והוחלפו הצהרות ידידות והבעות תקווה להידוק הקשרים[74]. ב-14 בספטמבר נפגש ראש ממשלת ישראל אריאל שרון עם נשיא פקיסטן פרבז מושארף במסדרונות עצרת האו"ם ושני האישים החליפו לחיצת יד[75]. ב-18 בספטמבר נפגש הנשיא מושארף עם מנהיגי הקהילות היהודיות בארצות הברית וכינה את המפגש "אירוע היסטורי"[76]. אולם פגישות סמליות אלו לא הבשילו ליחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, ולא היו להן השלכות ארוכות-טווח על היחסים ביניהן.

לאחר קיום הפגישה בין שר החוץ שלום לשר החוץ הפקיסטני, נשאל מנכ"ל משרד החוץ רון פרושאור על ידי שדרן הרדיו אריה גולן בתוכנית "הבוקר הזה" ברשת ב' האם אכן יצא לפועל "ביקור של שר פקיסטני בישראל בקרוב". פרושאור השיב ש"אנחנו יודעים שמתוכננת הגעתה של משלחת פקיסטנית בשבועות הקרובים ארצה"[77].

בינואר 2012 נערך ריאיון חסר-תקדים בין כתבת "הארץ" דנה הרמן לנשיא פקיסטן לשעבר, פרבז מושארף. במהלך הראיון אמר מושארף כי "העולם המוסלמי כבר מבין שישראל היא עובדה קיימת", ולשאלה האם הוא חושב שישנה אנטישמיות בפקיסטן ענה: "ישנה איבה לישראל, אבל אנטישמיות... אני חושב שלא"[78].

ב-1 בספטמבר 2016, לראשונה בהיסטוריה של צבא הגנה לישראל, נערך תרגיל צבאי משותף בארצות הברית בין היתר בהשתתפות צה"ל והכוחות המזוינים של פקיסטן[79].

ב-2020, לאחר הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות ובחריין, הועלתה פקיסטן כמדינה מועמדת לנרמל את היחסים עם ישראל. קולות פקיסטנים רבים קראו לנרמל את היחסים עם ישראל, ואף בדצמבר 2020 התקיימה הפגנה שקוראת לנרמל יחסים עם ישראל[80]. בנוסף, סגן מזכיר אגודת "בני האלוקים של פקיסטן", אמיר סולימאן עזיז, עתר לבית המשפט העליון של פקיסטן כדי לבטל את האיסור על אזרחי פקיסטן לבקר בישראל. באותו החודש, המנהיג הדתי של מפלגת "ג'מעיית עולמה א-אסלאם" ויו"ר המועצה האידאולוגית הפקיסטנית לשעבר, מאולנה מוחמד חאן שראני כינס מסיבת עיתונאים בה הכריז כי הוא תומך בנרמול יחסים בין ישראל לפקיסטן[81].

בנובמבר 2020 ביקר בישראל בחשאי יועץ ראש הממשלה הפקיסטני ונפגש עם ראש המוסד[82]. ממשלת פקיסטן לא הסכימה לכונן יחסים עם ישראל ושר החוץ הפקיסטני קשר בין כינון יחסים בין שתי המדינות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני[83].

הערכה

הגורמים המרכזיים שמונעים עד עצם היום הזה את פקיסטן מלהכיר במדינת ישראל בריבונותה וכן לכונן עמה יחסים דיפלומטיים מחד גיסא וקשרים כלכליים, תרבותיים או מסחריים מאידך הם:

  1. רגש הסולידריות החברתית עם העולם המוסלמי בכלל וארצות ערב בפרט. נוסף על הסולידריות החברתית מופגנת מצד פקיסטן סולידריות דתית. סולידריות דתית זו היא יסוד מוסד בזהותה הלאומית של פקיסטן ומעיקרי יחסי החוץ שלה[73].
  2. חששה של ממשלת פקיסטן ואנשיה מפני תגובת חוגים נרחבים של מעצבי דעת הקהל הפקיסטנית, בעלי הלכי רוח אסלאמיסיים רדיקליים, שאיבתם לישראל היא עזה וכוחם בפקיסטן ניכר. בשל כך אין ברשות פקיסטן לשנות את עמדתה השלילית כלפי ישראל ולהסתכן סיכונים מיותרים לפני שיעשו זאת רוב המדינות המוסלמיות והערביות[73].
  3. מאז היווסדה, סובלת האומה הפקיסטנית מחוסר יציבות פנימית שגרמה לא פעם ולא פעמיים להתערבות הכוחות המזוינים של פקיסטן במערכת הפוליטית. על מנת לבסס את מעמדם ולייצבו השתדלו באופן כמעט תמידי הפוליטיקאים האזרחים ואנשי הצבא לחיות בהרמוניה עם אנשי הדת והם מחויבים להשארת פקיסטן מדינה מוסלמית[84].

אין בגורמים אלו למנוע קשרים מוצנעים בתחומים שונים בין ישראל ופקיסטן. שינוי מה יכול לקרות אם תאמין פקיסטן כי יש בכך לשפר את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות הברית ואולי גם עקב לחצים מצד מדינאים אמריקאים או אירופאים וכן ארגונים יהודיים שעשויים להוות משקל נגד אלו של החוגים המוסלמים-קיצוניים. גם התקדמות ביחסי העולם הערבי-ישראל עשויה להשפיע על פקיסטן, אם כי קשה לצפות שזו תנקוט צעדים לקראת ישראל בטרם יגיעו הערבים להסדר כולל עם ישראל[73].

נקודות ציון

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Efraim Karsh, Israel in the International Arena, Israel: The First Hundred Years series IV, Taylor & Francis, 2007.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–פקיסטן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 336
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 337
  3. ^ Dr. Moshe Yegar, Pakistan and Israel, Jerusalem Center for Public Affairs, 2007.
  4. ^ דוד בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1982, עמ' 762, 945
  5. ^ י' שמעוני אל המנהל הכללי, 5 בדצמבר 1949, ארכיון המדינה
  6. ^ כתב "ניו יורק טיימס" מנבא להכרת מדינות אסיה בישראל, קול העם, 15 בנובמבר 1949
    בורמה הכירה בישראל, הצופה, 9 בדצמבר 1949
  7. ^ פקיסטן נגד קבלת ישראל לאונ"א, הבוקר, 30 במרץ 1949
    ברוב של 31 לעומת 18 ו-7 נמנעים, הבוקר, 15 באפריל 1949
  8. ^ מדינות ערב נגד שיתוף ישראל כנציגה שוות־זכויות בועידת ז'נבה, הבוקר, 26 באפריל 1949
  9. ^ אפגניסטן ופקיסטן לא יכירו בישראל, קול העם, 21 ביוני 1950
  10. ^ נספח צבאי פקיסטני לא הורשה לבקר בישראל, מעריב, 29 בנובמבר 1949
  11. ^ "ממשלת פאכיסתאן נדרשה לתת זכות מעבר", הבקר, 13 באפריל 1950
  12. ^ "ממשלת אפגניסטן התירה יציאת יהודים", חרות, 3 בנובמבר 1950
  13. ^ שלוק המחלוקת בין ישראל לערב, שערים, 28 בפברואר 1952
  14. ^ שר החוץ אל מחלקות המשרד ושגרירויות נבחרות, 28 באוגוסט 1952, ארכיון המדינה
  15. ^ W. Norman Brown, The United States and and India and Pakistan, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1958, עמ' 249, 256, 276
  16. ^ ג' רפאל אל המנכ"ל: "שיחה עם סר זפארוללה ח'אן, שר החוץ של פקיסטן", 16 בינואר 1953, ארכיון המדינה
  17. ^ פקיסטני והודי משתלמים בישראל, דבר, 12 בפברואר 1954
    רפאל בשן, פאקיסטאן לומדת אצלנו, מעריב, 19 בפברואר 1954
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 18.6 18.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 338
  19. ^ ר' ברקת אל ו' פישל, "משרד החוץ" (בתוך: חנן עינור, שמעון אבימור ונעם קמינר, תרומת תנועת העבודה ביישום קשרי החוץ של מדינת ישראל באסיה ובאפריקה: תעודות, מכון לבון, 1989), עמ' 92
  20. ^ מחלקת החקר: "דברי זפארוללה ח'אן לעיתונאים בקראצ'י", 9 באפריל 1954, ארכיון המדינה
  21. ^ החלטה אנטי־ישראלית בכנס ראשי ממשלות אסיה, הבוקר, 3 במאי 1954
    ישראל לא גונתה בועידת קולומבו, דבר, 11 במאי 1954
  22. ^ משה שרת, יומן אישי ב, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, 380-381
  23. ^ דברי הכנסת, 8 במרץ 1954, עמ' 1083, 1085
  24. ^ דברי הכנסת, 10 במאי 1956, עמ' 1619
  25. ^ מברק נציג מחלקת העלייה, בומביי, 12 בנובמבר 1956, ארכיון ציוני מרכזי
  26. ^ מזכר אריה אשל, משרד החוץ, 13 בנובמבר 1956, ארכיון ציוני מרכזי
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 27.4 27.5 27.6 27.7 27.8 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 339
  28. ^ מחלקת החקר: "פקיסטן תומכת בחרם הערבי נגד ישראל", 31 ביולי 1962, ארכיון המדינה
  29. ^ החלטה 2253 של העצרת הכללית של האו"ם (באנגלית)
  30. ^ א' בן-נתן אל ח' יחיל: "מכירת עוזי לפקיסטן", 18 בספטמבר 1961, ארכיון המדינה
  31. ^ תשובת מנכ"ל משרד החוץ, 21 בספטמבר 1961, ארכיון המדינה
  32. ^ מימון אל ח' יחיל: "מכירת עוזי לפקיסטן", 19 במאי 1963, ארכיון המדינה
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 33.4 33.5 33.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 340
  34. ^ השגריר, וושינגטון, אל מ' גזית, 31 בינואר 1967, ארכיון המדינה
  35. ^ דברי הכנסת, 23 בדצמבר 1970, עמ' 650
  36. ^ יעקב שמעוני ואביתר לוין, לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20, בית ההוצאה הירושלמי בע"מ, ירושלים, 1971, "ירדן, ממלכת" עמ' 142–144
  37. ^ Flt Lt Saiful Azam, באתר חיל האוויר הפקיסטני
  38. ^ גרסה ישראלית לא רשמית, מודה שכנראה מדריך טיסה פקיסטני שטס על מטוס מיג 21 עיראקי הפיל שני מטוסים ישראלים. רס"ן גדעון דרור, הפלת שחק 60, באתר "מרקיע שחקים", ומאיר אמיתי, מבצע מוקד, באתר "מרקיע שחקים"
  39. ^ SHAHBAZ OVER GOLAN, באתר defencejournal.com
  40. ^ Mushahid Hussain, How Pakistan views Israel and the Palestinians, Middle East International, 1998, עמ' 21
  41. ^ R. Kumaraswamy, Beyond the Veil: Israel–Pakistan Relations, Tel Aviv: Jaffee Center for Strategic Studies, Tel Aviv University, 2000, עמ' 34
  42. ^ Mushahid Hussain, How Pakistan views Israel and the Palestinians, Middle East International, 1998, עמ' 20 - 21
  43. ^ רפאל אופק, יחסי ישראל-הודו והנשק הגרעיני של פקיסטן, באתר IsraelDefense‏, 30 במרץ 2015
  44. ^ ספר זמין ברשת שלמה נקדימון, ‏תמוז בלהבות: הפצצת הכור העיראקי - סיפור המבצע, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, עמ' 139–140, 143–144, 173, 185, 190, 207, 391–392, 437
  45. ^ יהושע טריגור, הכּוּר הפאקיסטאני – הסכנה גוברת, מעריב, 17 בנובמבר 1987
  46. ^ השערות שונות בסוגיה זו פורסמו בעיתון "האובזרבר" הבריטי ב-28 במרץ 1988 והועתקו באמצעי תקשורת אחרים
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 47.4 47.5 47.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 341
  48. ^ סמדר פרי, "למה ישראל לא פעלה נגד הפצצה הפקיסטנית", ידיעות אחרונות, 5 ביוני 1998
  49. ^ א' ליבלר אל מ' יגר, 24 ביולי 1992, ארכיון ציוני מרכזי
  50. ^ מרק סופר, ניו יורק אל מ' יגר, 1 ביוני 1992, ארכיון ציוני מרכזי
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 51.3 51.4 51.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 342
  52. ^ גד יעקבי, יומן ניו יורק: סיפורו של שגריר ישראל לאו"ם, 1997, עמ' 33–34, 78–79, 103, 392
  53. ^ אייב פוקמן, יושב הראש "הליגה נגד השמצה", אל שר החוץ של פקיסטן, 12 באוגוסט 1992, ארכיון ציוני מרכזי
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 54.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 343
  55. ^ Isi Leibler and Bruce Wolpe, Report on World Jewish Congress Mission to Pakistan, World Jewish Congress, Fabruary 1993, עמ' 2, 6–7, 11–22
  56. ^ יעקב רוזן, ניו דלהי, אל סמנכ"ל אפאסו"ק, 12 במרץ 1993, ארכיון ציוני מרכזי
  57. ^ הרייט מנדל: על פגישת אקרמן עם מנכ"ל משרד החוץ הפקיסטני, 16 במרץ 1993, ארכיון "Jewish Community Relations Council"
  58. ^ Ahmar, Moonis (Fall 1996). "Pakistan and Israel: Distant adversaries or neighbors?". Journal of South Asian and Middle Eastern Studies. 20 (1): 36, 40.
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 59.3 59.4 59.5 59.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 344
  60. ^ שרי רובר, "מעריב", 30 באפריל 1993
  61. ^ מ' יגר אל מ' סופר, 25 באפריל 1993, ארכיון ציוני מרכזי
  62. ^ סקירת אגף אסיה והפאסיפיק, 13 - 27 באפריל 1995, הארכיון הציוני המרכזי
  63. ^ סקירת אגף אסיה והפאסיפיק, 13 - 17 בנובמבר 1994, הארכיון הציוני המרכזי
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 64.3 64.4 64.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 345
  65. ^ בן כספית, "עיתונאים מפקיסטן בישראל", "מעריב", 7 בפברואר 1996
  66. ^ גידי וייץ, "יעקב נמרודי קיים מגעים עם סעודיה ופקיסטן בברכתו של יצחק רבין", "כל העיר", 19 באפריל 2000
  67. ^ Alon Pinkas, "Belin - Bhutto Needs Israel's Premission To Enter Gaza Strip", The Jerusalem Post, August 26 1994
  68. ^ שנתון המסכים הרשמיים 1994, עמ' 49
  69. ^ איתמר אייכנר, "פגישה ראשונה בין נשיאי פקיסטן וישראל", ידיעות אחרונות, 30 באוקטובר 1998
  70. ^ JCRC אל הקונסול הכללי של פקיסטן, ניו יורק, 15 ו-29 ביוני 1998, ארכיון JCRC
  71. ^ אלוף בן, לחיצת יד אחת עם ערפאת שווה אלף נאומים באו"ם, "הארץ", 25 באפריל 2000
  72. ^ איתמר אייכנר, "יחסי ישראל עם הודו מאיימים על פקיסטן", "ידיעות אחרונות", 24 בינואר 2002
  73. ^ 73.0 73.1 73.2 73.3 73.4 73.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 346
  74. ^ רועי נחמיאס ודיאנה בחור-ניר, פריצת דרך ביחסי ישראל-פקיסטן: שרי החוץ נפגשו, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005
  75. ^ שרון לחץ את ידו של נשיא פקיסטן, באתר של "רשת 13", 14 בספטמבר 2005 (במקור, מאתר "nana10")
  76. ^ אטילה שומפלבי, יהודי ארצות-הברית הריעו לנשיא פקיסטן, באתר ynet, 18 בספטמבר 2005
  77. ^ תמליל הראיון בין המנכ"ל רון פרושאור לאריה גולן, באתר משרד החוץ
  78. ^ דנה הרמן, "העולם המוסלמי כבר מבין שישראל היא עובדה קיימת", באתר הארץ, 6 בינואר 2012
  79. ^ לראשונה: צבאות ישראל, פקיסטן ואיחוד האמירויות התאמנו יחד בתרגיל בארה"ב, באתר של "רשת 13", 1 בספטמבר 2016 (במקור, מאתר "nana10")
  80. ^ דין שמואל אלמס, ‏הפגנה בפקיסטן: "להכיר בישראל", באתר ישראל היום, 11 בדצמבר 2020
  81. ^ מנהיג דת מפקיסטן: "ארץ ישראל שייכת ליהודים", באתר בחדרי חרדים, 22 בדצמבר 2020
  82. ^ יועצו של ראש ממשלת פקיסטן ביקר בישראל בחשאי ונפגש עם ראש המוסד | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il
  83. ^ דין שמואל אלמס, ‏פקיסטן: "לא ננרמל את היחסים עם ישראל", באתר ישראל היום, 21 בדצמבר 2020
  84. ^ P. R. Kumaraswamy, beyond the veil: Israel–Pakistan relations, p. 64-65
  85. ^ Philippine Air Lines October 22, 1949 timetable, page 3 of 4
  86. ^ Pakistan Got Israeli Weapons During Afghan War
  87. ^ How safe are Pakistan’s nuclear assets
  88. ^ על פי הספר George Crile III, Charlie Wilson's War: The Extraordinary Story of the Largest Covert Operation in History, Atlantic Monthly Press, 2003, מסת"ב 978-0871138545
  89. ^ Musharraf opens debate on Israel relations, באתר BBC‏, 3 ביולי 2003
  90. ^ Pakistan-Israel in landmark talks, באתר BBC‏, 1 בספטמבר 2005
  91. ^ Musharraf says Pakistan not to recognize Israel, באתר שינחואה, 2 בספטמבר 2005
  92. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, מרצה מאוניברסיטת חיפה קיבל ויזה חריגה בירדן והשתתף בכנס מדע בפקיסטאן, באתר הארץ, 1 במרץ 2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37672022יחסי ישראל–פקיסטן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_ישראל–פקיסטן&oldid=2477602"