מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)
 | ||||||||||||||||||
| טור נגמ"שי BTR סובייטים | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הקרה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 27 בדצמבר 1979 – 15 בפברואר 1989 (9 שנים ו־7 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אפגניסטן | |||||||||||||||||
| עילה | הפיכה צבאית כנגד הממשל הקומוניסטי באפגניסטן. | |||||||||||||||||
| תוצאה | שליטה חלקית של ברית המועצות באפגניסטן למשך 10 שנים ולבסוף נסיגה. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת אפגניסטן הייתה מלחמה שערכה ברית המועצות באפגניסטן כנגד מורדים אסלאמיים שביקשו להפיל את ממשלת אפגניסטן. המלחמה נמשכה מעט מעל 9 שנים, מ־1979 עד 1989.
בעקבות מרידות של גורמים אסלאמיים כנגד השלטון הקומוניסטי בקאבול, שנתמך מראשיתו על ידי ברית המועצות, החליטה האחרונה להושיט עזרה למשטר זה ולמנוע את התמוטטותו. העזרה החלה בייעוץ צבאי ומשלוחי נשק, וב־25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות צבא גדולים לאפגניסטן והחלו בלחימה פעילה במורדים.
עצרת האומות המאוחדות גינתה פלישה זו, ובהחלטה 37 של העצרת הכללית של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1983, הוצהר כי על ברית המועצות להסיג את כוחותיה מאדמת אפגניסטן.
ה־CIA האמריקאי הפעיל את מבצע ציקלון במטרה לתמוך במורדים וסיפק להם אימון ונשק מתקדם, כולל טילי נ"מ מדגם "סטינגר" שהפילו מסוקי קרב סובייטיים רבים. השווי המוערך של עזרה זו נאמד בכ-2.1 מיליארד דולר. גם פקיסטן בעצמאות המודיעין הבין-שירותי, וסין הושיטו עזרה למורדים בנשק, אימון ומימון בשל אינטרסים שלהן להחלשת ברית המועצות. מלבד העזרה ממדינות אלו, הגיעו אלפי מוסלמים מרחבי העולם לעזרת המורדים האפגנים, שכינו עצמם "מוג'הידין" וראו את מלחמתם כג'יהאד. ניצחון המורדים במלחמה גרם למוסלמים בעולם לסבור כי דת האסלאם היא שנצחה את מעצמת-העל הקומוניסטית-אתאיסטית.
במשך עשר שנות המלחמה הגיעו אבדות הצבא האדום ל-15,000 חיילים לפי האומדן הרשמי. דעת הקהל בברית המועצות לא הייתה נוחה משפיכת דם החיילים באפגניסטן, ואף נשמעו השוואות ל"וייטנאם הרוסית" במובן של חיילים הנהרגים למען אינטרס של המעצמה בארץ זרה.
החל ב־15 במאי 1988 ועד 15 בפברואר 1989 נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן. המשטר הקומוניסטי האפגני נפל ב-1992 ולאחר תקופה של מלחמת אזרחים הוחלף במשטר הטליבאן.
מהפכת אפריל 1978
מוחמד זאהיר שאה מלך באפגניסטן מ-1933 ועד 1973. דודנו של זאהיר שאה, מוחמד דאוד, היה ראש הממשלה בשנים 1953–1963 ובשנים אלו החל מתחזק כוחה של המפלגה המרקסיסטית הדמוקרטית העממית של אפגניסטן (PDPA). מפלגה זו התפלגה לשניים ב-1967. סיעת החאלק ("ההמונים") הונהגה על ידי נור מוחמד טארקי וחאפיזוללה אמין, סיעת הפרצ'אם ("הדגל") בידי בבראק קרמאל.
מוחמד דאוד עלה לשלטון ב-17 ביולי 1973 בהפיכה צבאית תוך שהוא מדיח את המלוכה שהואשמה בשחיתות ובמצב הכלכלי הגרוע. נסיונותיו של דאוד לשיפור המצב הכלכלי לא עלו יפה, פלגי ה-PDPA התנגדו למדיניותו ודוכאו ביד חזקה.
שני פלגי ה-PDPA התאחדו חזרה על מנת להפיל את משטרו של דאוד, וב-27 באפריל 1978, הוא הודח והוצא להורג יחד עם כל בני משפחתו. טארקי, מזכ"ל ה-PDPA, מינה עצמו לנשיא המועצה המהפכנית וראש הממשלה של הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן.
השלטון המרקסיסטי
במהלך 18 החודשים הראשונים לשלטון ה-PDPA, בוצעו רפורמות ברוח מרקסיסטית באפגניסטן בנושאי חוקי הנישואין וחלוקת האדמה. שינויים אלו לא התקבלו בברכה בקרב האוכלוסייה המסורתית המוסלמית והאדוקה. אלפים מבני האליטות המסורתיות: אנשי דת, משכילים ואנשי רוח נאסרו, הוצאו להורג או הוגלו.
התקוממויות כנגד השלטון החדש פרצו עד מהרה במחוז נוריסטן במזרח המדינה, והתפשטו לכדי מלחמת אזרחים בכל אפגניסטן. בספטמבר 1979 היה חפיזאוללה אמין לראש ממשלה, לאחר שטארקי נהרג בחילופי יריות עם מורדים. חילופי השלטון ערערו עוד יותר את המצב שכן נוסף על בעיית המורדים היה על אמין להתמודד גם עם מתנגדיו מפלג החאלק. אמין נקט ביד קשה כנגד קבוצות המורדים שכינו עצמן "מוג'יהדין" וכנגד נאמני טארקי. התוצאה הייתה החרפה משמעותית במלחמת האזרחים ותוהו ובוהו במדינה.
ראש ה-CIA לשעבר, רוברט גייטס, כתב בספר זכרונותיו כי ארצות הברית החלה בסיוע למורדים באפגניסטן חצי שנה לפני שהסובייטים פלשו אליה. ב-3 ביולי 1979, חתם הנשיא ג'ימי קרטר על צו נשיאותי המתיר ל-CIA לבצע פעילויות תעמולה חשאיות כנגד המשטר המרקסיסטי. פרשנים חלוקים בדעותיהם על משמעות פעולה זו. אלו המצדדים במעורבות האמריקאית באפגניסטן רואים בה הכנה לגיטימית של ארצות הברית לקראת הפלישה הסובייטית שהייתה ידועה מראש (כמאפיין של דוקטרינת ברז'נייב) לביון האמריקאי, בעוד אלו המתנגדים לה רואים בתעמולה זו "קאזוס בלי" שבו פיתתה ארצות הברית את ברית המועצות למאבק בין גושי באפגניסטן שבו ביקשה להחלישה.
משטרי ברית המועצות ואפגניסטן עמדו ביחסים דיפלומטיים ידידותיים. כ-400 יועצים צבאיים סובייטיים שהו באפגניסטן כבר ממאי 1978. ביולי 1979 שלחה ברית המועצות גדוד מוצנח לעזרת המשטר האפגני שביקש זאת. עם התגברות התקיפות של המורדים, שהסתייעו במדינות זרות, פרסה ברית המועצות את הארמייה ה-40 באפגניסטן בעקבות בקשת ממשלתה. ארמייה זו הורכבה משתי דיוויזיות חי"ר, דיוויזיה מוצנחת, בריגדת הסתערות ושני רגימנטים ממוכנים עצמאיים.
כניסת הכוחות הסובייטיים
עוד בדצמבר 1978 חתמו מוסקבה וקאבול על הסכם הדדי לשיתוף פעולה, במסגרתו הורשתה ברית המועצות להתערב צבאית באפגניסטן אם המשטר האפגני יבקש זאת. משטרו של אמין נשען במידה בלתי מבוטלת על הזרמת נשק ויועצים סובייטיים, אם כי באוקטובר 1979 עלתה המתיחות בין המדינות לאחר שאמין החזיר את היועצים לברית המועצות בתקווה לייצוב ממשלתו.
עם התגברות ההטרדות מהמורדים באזורים ההרריים, פנו חפיזאוללה אמין וממשלתו יותר ויותר בבקשות לסיוע סובייטי. ברית המועצות ראתה את הסיוע בחיוב, לשימור המשטר הקומוניסטי, אך לא סברה כי אמין יוכל להנהיג את אפגניסטן לאורך זמן בשל היותו מנהיג בלתי יציב. דיווחים שהתקבלו מסוכני ק.ג.ב. קשרו את שומרי ראשו של אמין להתנקשות בחיי הנשיא הקודם, טארקי, ואף העלו סברה כי אמין הוא למעשה סוכן של ה-CIA. הטענה כי אמין היה סוכן CIA נחלשה לנוכח האהדה הרבה שהפגין אמין לברית המועצות, ולנוכח העובדה כי אשתו ובנותיה בחרו להתגורר שם לאחר הוצאתו להורג.
ב-22 בדצמבר יעצו היועצים הצבאיים הסובייטים ליחידות האפגניות עמן עבדו לבצע טיפולי הכנה לכשירות לטנקים שלהן. באותו זמן נותקו קשרי הטלפון לאזורים שמחוץ לקאבול, ובכך בודדה הבירה. כוחות מוטסים סובייטיים גדולים החלו נוחתים בקאבול ואמין העביר את משרדו לארמון טאג'בג, שם הוא סבר כי יהיה בטוח יותר.
חמישה ימים לאחר מכן, ב-27 בדצמבר, הסתערו 700 חיילים סובייטיים, בהם 54 חיילי יחידת העילית "ספצנאז" מצוותי "אלפא" ו"זניט", על מבני הממשל, התקשורת והצבא בקאבול. הם הולבשו במדים אפגניים, והצליחו במשימתם העיקרית: תפיסת ארמון טאג'בג והדחת חפיזאוללה אמין. ב-7:00 בבוקר של אותו יום פוצץ צוות זניט את מרכז התקשורת העיקרי של צבא אפגניסטן, ובבוקר יום המחרת הודיע הפיקוד הסובייטי ברדיו קאבול כי אפגניסטן שוחררה משלטונו של אמין.
על פי הפוליטביורו, ברית המועצות פעלה בהתאם לבריתה מ-1978 עם אפגניסטן, עליה חתם הנשיא הקודם טארקי, ולא ביצעה פלישה בכוח לאפגניסטן. ברית המועצות סברה כי יורשו של אמין יוכל לאחד את ה-PDPA ולכונן משטר קומוניסטי יציב באפגניסטן. הסובייטים הודיעו כי הוצאתו להורג של אמין בוצעה בידי "המועצה המהפכנית האפגנית המרכזית", שבחרה כיורשו את בבראק קרמאל, סגן ראש הממשלה לשעבר, אותו שלח אמין למשרה הבלתי נחשבת של שגריר בצ'כוסלובקיה בעת שלטון פלג החאלק.
ב-27 בדצמבר החלו נכנסים הסובייטים לאפגניסטן גם קרקעית מכיוון צפון. דיוויזיית "ויטבסק" המוצנחת נחתה בנמל התעופה בעיר בגראם והחלה פורסת את כוחותיה שם.
התגובות הדיפלומטיות היו קשות, ונעו בין אזהרות חמורות לברית המועצות ועד חרם על משחקי הקיץ האולימפיים במוסקבה ב-1980. ג'ימי קרטר נאם כי "זהו הסיכון המשמעותי ביותר לשלום מאז מלחמת העולם השנייה".
פעולות הסובייטים
לאחר פריסת הכוחות, כשלו הסובייטים להשיג שליטה באזורים שמחוץ לקאבול וסביבותיה. המטרה הראשונית, ייצוב המשטר באמצעות הגנה על ערים ומתקנים חיוניים, התפשטה למלחמה כוללת במוג'הידון.
דוחות סובייטיים מוקדמים מגלים שכבר מלכתחילה היה להם קושי להילחם במורדים באזורים הרריים. הצבא האדום לא היה מאומן ללוחמה בעצימות נמוכה, לא צויד להתמודדות עם גרילה, וחימושו הכבד (נגמש"ים וטנקים) לא הקנה לו יתרון, אלא לרוב הכביד על יכולת התמרון והגדיל את פגיעות כוחותיו. כתוצאה מכך החל נעשה שימוש הולך וגובר בירי ארטילרי כבד בלתי מכוון בעימותים עם המורדים ובטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית.
החיילים הסובייטים מצאו עצמם נלחמים כנגד אזרחים בשל טבעם החמקמק של המורדים. מבצעים לביעור שליטת המורדים באזורים שונים נערכו שוב ושוב ללא הצלחה, שכן אלו נמלטו לאזורים הרריים בלתי נגישים או שהתערו בקרב האוכלוסייה האזרחית המקומית.
המוג'הידין
הכוחות הלוחמים מצד האפגנים היו בעיקרם שבעה ארגונים איסלאמיים. מתוכם ארבעה נחשבו לקיצוניים דתיים: ארגוניהם של גולבודין חקמטייאר, חאליס, בורחאנודין רבאני וסאייף, ואילו שלושה כמתונים יחסית: ארגוניהם של נבי, גיילאני ומוג'דאדי. לוחמי המוג'הידין ראו בלחימתם שליחות דתית ומלחמה קדושה למען אללה, ונלחמו באומץ רב.
במאי 1985 התאחדו שבעת ארגוני המורדים למאבק משותף בסובייטים, והחלו פועלים בסביבות קאבול תוך שהם משגרים מטחי קטיושות כנגד מטרות הממשל הקומוניסטי. כישלון הסובייטיים בדיכוי המרידה, השגת תמיכה בינלאומית לעמדותיהם או שיקום הצבא האפגני התבררו כדורשים מעורבות צבאית מלאה שלה במלחמה במורדים. ברית המועצות החלה מפעילה כוחות אוויריים מסיביים ב"הפצצות שטיח" בהרים ותקיפות של מסוקי מיל Mi-24 אך ללא תועלת בהשגת הכרעה.
ממשלת נג'יבאוללה והנסיגה
ממשלתו של קרמאל הייתה חלשה ובלתי יעילה, והוא הוחלף במאי 1986 במוחמד נג'יבאוללה, לשעבר ראש המשטרה החשאית. נג'יבאוללה חוקק חוקה חדשה בנובמבר אותה שנה, בה בוססה שיטה רב מפלגתית, חופש הביטוי ועדיפות לשריעה על פני החוק החילוני. הוא גם החל ב-1987 במדיניות של "פיוס לאומי", כפי שייעצו לו בכירים במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אך מדיניות זו לא עזרה לביסוס שלטונו או השגת משא ומתן עם המורדים.
משא ומתן חשאי לנסיגה סובייטית מאפגניסטן החל כבר ב-1982. ב-1988, חתמו ממשלות פקיסטן ואפגניסטן בתיווך המעצמות בז'נבה על פשרה בסכסוכים ביניהן, שהקרינו עד אז גם על המלחמה באפגניסטן. כך הצליח נג'יאוללה לייצב במידת מה את האקלים הפוליטי באפגניסטן, די והותר לשם תחילת נסיגת הסובייטים שהוכרזה ב-20 ביולי 1987.
ההסכם בז'נבה גם ביסס את אי התערבות ארצות הברית וברית המועצות בפקיסטן ואפגניסטן, בהתאמה, והציב יעד לנסיגה מלאה סובייטית ב-15 בפברואר 1989.
על פי מקורות מערביים, מ-1979 ועד 1989 נהרגו באפגניסטן 15,051 חיילים סובייטים, וכ-300 נעדרים. האחרון שבהם נמצא במאי 2018.[1] מספר ההרוגים האפגניים באותה תקופה נאמד בכמיליון (ומתוכם כ-70 אלף מוג'אהידין וכ-110 אלף חמושים אחרים).
תוצאות
למלחמה באפגניסטן הייתה השפעה ניכרת על הפוליטיקה הפנימית בברית המועצות. היא הייתה אחד הגורמים העיקריים להתגברות אי שביעות הרצון מהמשטר הקומוניסטי בשנות השמונים, והעלתה אל פני השטח מחלוקות דתיות, אתניות ולאומיות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ברפובליקות האסייתיות של ברית המועצות. בצבא האדום פשטה דמורליזציה בשל הלוחמה השוחקת בתוך אוכלוסייה אזרחית. גורמים אלו היו זרזים להתפרקותה של ברית המועצות.
משטרו של נג'יבאוללה המשיך להתמודד עם מלחמת האזרחים באפגניסטן, עד שנפל ב-1992 והוחלף במשטר הטליבאן. אפגניסטן ניזוקה קשות: ייצור הדגן ירד ב-3.5% בכל שנה בממוצע בין 1978–1990 בשל הלחימה, הרס התשתית ובצורות. ניסיונות סובייטיים לריכוז החקלאות בקולחוזים לא עלו יפה ותרמו גם הם לירידה בגידולים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- לסטר גראו ומיכאל גראס, המלחמה הסובייטית באפגניסטן, מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 352 עמ'.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות) |
- Infoplease
- מהאתר EnglishRussia
- הערכות לגבי מספרי אבדות מהאתר 'אטלס המאה ה-20' [1]
- מלחמת אפגניסטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אפגניסטן, היסטוריה, כיבוש סובייטי, 1989-1979, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
38001124מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)