תוכנית הגרעין של פקיסטן
| נשק גרעיני |
|---|
|
| רקע |
| היסטוריה • מלחמה • מרוץ החימוש • תוכן / ניסויים • השפעות • ארסנל • ריגול • התפשטות הנשק |
| סוגי פצצות |
| פצצה מלוכלכת • נייטרון • ביקוע גרעיני • מימן • ילד קטן • איש שמן • פצצת הצאר • פצצה מומלחת |
| מדינות שמחזיקות בנשק גרעיני או שהחזיקו בו בעבר |
|
פקיסטן היא אחת מתשע המדינות שבבעלותן נשק גרעיני. המדינה החלה בפיתוח של נשק להשמדה המונית בשנת 1972 בהוראת נשיאה באותה התקופה, זולפיקאר עלי בהוטו, תהליך אשר הושלם בשנת 1998. נכון לשנת 2020 לרפובליקה האסלאמית של פקיסטן ארסנל של כ-160 ראשי נפץ גרעיניים מייצור עצמאי בתמיכה סינית. ביחד עם הודו, ישראל ודרום סודאן פקיסטן היא מבין המדינות היחידות שאינן חתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
היסטוריה
ממשלת פקיסטן טוענת כי מקור שאיפתה לפיתוח נשק גרעיני הוא מערכת היחסים הלוחמנית שלה עם הודו. ביחסים בין שתי המדינות היו מספר סכסוכים, אשר במרכזם בשליטה בחבל קשמיר. הוועדה לאנרגיה אטומית של פקיסטן (PAEC) הוקמה בשנת 1956, והמדינה החלה לעבוד על תוכניות לפיתוח אנרגיה גרעינית לקראת סוף שנות החמישים, עשור לאחר חלוקת הודו ועצמאות שתי המדינות.
פיתוח
הנשיא זולפיקאר עלי בהוטו שאף שפקיסטן תשיג נשק גרעיני וטען בראיון מפורסם משנת 1965 כי ”אם הודו תבנה את הפצצה, נאכל עשב או עלים, אפילו נהיה רעבים, אבל נשיג [פצצה] משלנו”[1]. בשנת 1971, לאחר תבוסתה של פקיסטן במלחמת הודו-פקיסטן השלישית שהתרחשה במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, הוציא הנשיא בהוטו הנחיה להביא לפיתוחה של אנרגיה גרעינית בתוך שלוש שנים. הניסוי הגרעיני הראשון שביצעה הודו במאי 1974 (ראו תוכנית הגרעין של הודו) הביא להאצה משמעותית בתוכנית הגרעין הפקיסטנית.
הוועדה לאנרגיה אטומית בפקיסטן, שבראשותה עמד מוניר אחמד ח'אן, התמקדה בפיתוח אורניום מועשר בתחנת הכוח הגרעינית בקראצ'י. אולם ההתקדמות והאיכות של הייצור נפגעו בשל הלחץ שהופעל על הוועדה מצד הממשלה הפקיסטנית באסלאמאבאד.
בשנת 1974 המטלורג אבדול קאדיר ח'אן, שעבד בחברת בת של תאגיד העשרת האורניום בהולנד, חזר לפקיסטן לבקשתו של הנשיא בהוטו על מנת לתמוך בפיתוח תוכנית גרעינית להעשרת אורניום. לאחר שהחזיר איתו רישומים לבניית צנטריפוגה וביצע מגעים כלכליים עם חברות שונות בפקיסטן, השתמש ח'אן בטקטיקות שונות על מנת להתחמק מבקרות הארגונים הממשלתיים ולרכוש את הציוד הדרוש למיזם. בתחילת שנות השמונים היה לפקיסטן מתקן חשאי להעשרת אורניום, ולטענתו של ח'אן כבר בשנת 1984 הייתה למדינה היכולת להעשרת אורניום.
פקיסטן קיבלה גם סיוע ממדינות אחרות, במיוחד מהרפובליקה העממית של סין. במהלך מלחמת אפגניסטן השתמש הממשל הפקיסטני בנשק וכספים שהועברו אליו מארצות הברית בשביל לתמוך בארגוני מוג'אהדין באפגניסטן נגד הצבא האדום. בלי ידיעת הממשל האמריקאי חלק מן הכספים הועברו לארגוני טרור בהודו (במסגרת היריבות ההודית-פקיסטנית), כגון הנקסליטים וחלק נוסף הועבר למימון תוכנית הגרעין הפקיסטנית. החל מסוף שנות השבעים סיפקה סין לפקיסטן סיוע בפיתוח גרעיני וארטילרי, כולל ציוד לבניית צנטריפוגות, תכנון ראשי נפץ, רכיבים של מערכות טילים שונות וידע טכני נרחב. כל זה ללא ידיעת הממשל האמריקאי במטרה למנוע פגיעה ביחסי ארצות הברית–פקיסטן. משנות השמונים ואילך, לאחר מספר שנות פעילות ופיתוח, מכון המחקר של ח'אן החל להעביר באופן בלתי חוקי מידע על פיתוח גרעיני לאיראן, צפון קוריאה ולוב. המכון פורק רשמית בשנת 2004, אך השאלות הנוגעות למידת מעורבותו של הממסד הפוליטי והצבאי בפקיסטן בפעילות המכון נותרו פתוחות.
ניסויים
ב-11 וב-13 במאי 1998 ביצעה הודו בסך הכל חמישה ניסויים בנשק גרעיני, היו אלו הניסויים המוצלחים הראשונים של הודו שלאחריהם פקיסטן חשה צורך להגיב. ראש הממשלה נוואז שריף החליט לבדוק את היכולת שמדינתו הגיעה אליה, ופקיסטן ביצעה חמישה ניסויים בנשק גרעיני ב-28 במאי ועוד ניסוי שישי ב-30 במאי 1998. עם ניסויים אלה פקיסטן זנחה את מדיניות עמימותה הגרעינית וקבעה כי היא תשמור על "הרתעה מינימלית" נגד הודו.
בהמשך שנת 1998 הזמינה ממשלת פקיסטן את הכור הראשון לייצור פלוטוניום בחושאב (אנ'), שהיה מסוגל לייצר כ-11 ק"ג פלוטוניום מדי שנה.
| סוג נשק | תאריך ניסוי | משקל (לפי פקיסטן) | משקל בפועל (מוערך) |
|---|---|---|---|
| ביקוע גרעיני מתוגבר | 28 במאי 1998 | 25-36 קילוטון | סך הכל 9–12 קילוטון |
| היתוך גרעיני | 28 במאי 1998 | 12 קילוטון | |
| ביקוע גרעיני לטווח קצר | 28 במאי 1998 | פחות מקילוטון | לא ידוע |
| ביקוע גרעיני לטווח קצר | 28 במאי 1998 | פחות מקילוטון | לא ידוע |
| ביקוע גרעיני לטווח קצר | 28 במאי 1998 | פחות מקילוטון | לא ידוע |
| היתוך גרעיני | 30 במאי 1998 | 12 קילוטון | 4-6 |
שימוש
מלחמת קרגיל
ערך מורחב – מלחמת קרגיל
במהלך שנת 1999 פלש הצבא הפקיסטני לתוך השטחים בקשמיר שמוחזקים בידי הצבא ההודי, ובכך החלה במלחמת קרגיל (ידועה גם בתור מלחמת הודו-פקיסטן הרביעית). הצבא ההודי הגיב ועצר את ההתקדמות הפקיסטנית באזור העיר קרגיל. מתקפת נגד הודית והיחלשות העמדה הפקיסטנית עם התקדמות המלחמה הביאה את הממשל הפקיסטני לאיים בשימוש בנשק הגרעיני שברשותו נגד ההודים. המצב הקריטי והסכנה ממלחמה גרעינית אפשרית הביאה להתערבות בין-לאומית בראשות ארצות הברית והאומות המאוחדות במטרה להביא להסדר ביחסי הודו–פקיסטן. עד אשר נפגש נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ביחד עם ראש הממשלה הפקיסטני, נוואז שריף, לשוחח על הפסקת אש, הצבא הפקיסטני התכונן לקראת שימוש בנשק הגרעיני[2].
מדיניות
לפקיסטן אין דוקטרינה גרעינית שהוכרזה רשמית, ולכן לא ברור באילו תנאים עשויים הממשל והצבא להשתמש בנשק גרעיני. בשנת 2002 הצהיר הנשיא פרבז מושארף כי ”הנשק הגרעיני מכוון אך ורק להודו”, וישומש רק אם ”עצם קיומה של פקיסטן כמדינה” עומד על כף המאזניים. לוטננט קולונל חאליד קידוואי, מנכ"ל אגף התוכניות האסטרטגיות של פקיסטן הפועל במזכירות של רשות פיקוד הגרעין בפקיסטן פירט כי לפי דבריו של הנשיא ניתן להחשיב שימוש פקיסטני בנשק גרעיני במצבים כגון כיבוש הודי של שטח פקיסטני, פגיעה קשה ביכולתו של הצבא או תסיסה אזרחית פנימית.
באוקטובר 2015 הכריזה פקיסטן רשמית כי פיתחה נשק גרעיני לשימוש טקטי. ממשלת פקיסטן הבהירה כי נשק זה ישומש רק במקרה של סכסוך עם הודו. עם זאת, אף על פי שפקיסטן נחשדה בבניית נשק גרעיני טקטי במשך שנים רבות, ההודעה הרשמית עוררה דאגה בקרב הקהילה הבינלאומית, במיוחד בארצות הברית. הקמת הנשק הטקטי הציתה את החשש מההשפעות הבלתי-יציבות האפשריות שיהיה לנשק בסכסוך פוטנציאלי עם הודו. בגלל עליונותה הצבאית של הודו, פקיסטן שומרת על היכולת להסלים במהירות במהלך מאבק מזוין לקראת שימוש בנשק גרעיני במקרה של מתקפה צבאית ולהגיע למצב של מלחמה בעזרת שימוש בנשק לא קונבנציונלי.
רשות הפיקוד הלאומית (NCA), המורכבת ממנהיגים אזרחיים וצבאיים רבי השפעה בפקיסטן, היא הגוף המפקח וקובע המדיניות השולט בכלי הנשק הגרעיניים של המדינה, ושומר על הסמכות האולטימטיבית על השימוש בהם. בנובמבר 2009 העביר נשיא פקיסטן, אסיף עלי זרדארי, את תפקידו כראש הרשות לפיקוד הלאומי לראש הממשלה, יוסוף רזא גילאני ומאז תפקיד זה נמצא בידי ראש ממשלת פקיסטן.
סכנה
מבחינה היסטורית, בנושא אבטחת הנשק הגרעיני שלה, פקיסטן דאגה משמעותית ליחס הקהילה הבינלאומית. קבוצות הקשורות לטליבאן תקפו בהצלחה מטרות ממשלתיות וצבאיות שמורות היטב במסגרת המלחמה בצפון-מערב פקיסטן. כוחות חמושים ביצעו פיגועים בקנה מידה קטן מחוץ לבסיס חיל האוויר מינהאס (קמרה) בשנים 2007, 2008 ו-2009, אך גורמים פקיסטניים מכחישים שוב ושוב את הטענה כי הבסיס משמש לאחסון נשק גרעיני.
אבו יחיא אל-ליבי, ממנהיגי אל-קאעדה קרא לביצוע התקפות על מתקני הגרעין הפקיסטניים. התפתחויות כאלה הגדילו את הסבירות לתרחישים בהם ניתן לסכן את ביטחונה הגרעיני של פקיסטן. אף על פי כן, פקיסטן טענה בעקביות כי יש לה שליטה על הנשק הגרעיני שלה, וכי לא ניתן לקבוצות כמו הטליבאן או כל ארגון טרור להשיג גישה למתקני הגרעין במדינה או לנשק צבאי מכל סוג שהוא. כתוצאה מכך נקטה פקיסטן באמצעים לחיזוק אבטחת הנשק הגרעיני ושיפור מערכת הפיקוח והבקרה הגרעינית שלה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Feroz Hassan Khan, Eating Grass: The Making of the Pakistani Bomb (Stanford, CA: Stanford University Press, 2012).
- ^ 'Pakistan was to deploy nukes against India during Kargil war', The Economic Times
30648242תוכנית הגרעין של פקיסטן