יחסי האו"ם–ישראל
| יחסי האו"ם–ישראל | |
|---|---|
|
|
| האו"ם | ישראל |
| משטר | |
| ארגון בין-לאומי | דמוקרטיה פרלמנטרית |
מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לאומות המאוחדות ולמדינת ישראל מערכת יחסים מורכבת. ראשיתה בוועידת סן פרנסיסקו (1945) בה השפיעו הסוכנות היהודית וארגונים ציונים נוספים, ממעמד של משקיפים, על ניסוח סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, המשכה באימוץ המלצת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל על ידי העצרת הכללית בשנת 1947 - אחת מההחלטות המוקדמות החשובות של האו"ם, ושיאה בקבלת מדינת ישראל כחברה מן המניין באו"ם בשנת 1949. מאז, האו"ם שמר על תפקיד מרכזי באזור.
רוב המחלוקות בין האו"ם לישראל נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.
האו"ם גם נמנה עם נותני החסות למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על מפת הדרכים. העצרת הכללית קיבלה גם את החלטה 3379 ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא גזענות" עד שבוטלה בשנת 1991.
ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו.
בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה לקבלתה. בשנת 2000 היא קיבלה חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG). ב-1 בנובמבר 2005 אימצה העצרת הכללית של האו"ם בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעת החלטה ביוזמה ובהובלה ישראלית. מדובר בהחלטה הקובעת יום זיכרון בינלאומי לשואה. ההחלטה אומצה ללא הצבעה, כולל בתמיכה של איראן. לאחריה אומצה בשנת 2007 על ידי העצרת החלטה נוספת המעודדת מדינות וארגונים לפתח טכנולוגיות חקלאיות לשם ביטחון המזון בעולם, ובשנת 2012 אימצה העצרת החלטה העוסקת ביזמות וחדשנות לפיתוח.
רקע
האומות המאוחדות
ערך מורחב – האומות המאוחדות
.svg)
האומות המאוחדות או האו"ם הוא ארגון בינלאומי שמטרותיו המוצהרות הן להקל על שיתוף הפעולה בענייני החוק הבינלאומי, הביטחון הבינלאומי, התפתחות כלכלית, התקדמות חברתית, זכויות האדם והשגת שלום עולמי. האו"ם נוסד בשנת 1945 לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להחליף את חבר הלאומים, להפסיק מלחמות בין מדינות ולספק פלטפורמה לדיאלוג בין-מדינתי. האו"ם כולל מספר גופים המסונפים אליו, שהוקמו לצורך השגת ויישום מטרותיו.
רוב המדינות הריבוניות בעולם חברות בארגון זה. האו"ם ותתי-הארגונים שלו מקבלים החלטות בנושאים מהותיים וניהוליים. בארגון שש זרועות עיקריות: העצרת הכללית (המקום העיקרי שבו מתאספות כל המדינות החברות), מועצת הביטחון (שבה מתקבלות החלטות בנוגע לענייני שלום וביטחון), המועצה הכלכלית-חברתית (שמסייעת לקידום שיתוף פעולה ופיתוח בינלאומי בנושאי כלכלה וחברה), המזכירות (שמספקת מחקרים, מידע ועניינים טכניים אחרים שהאו"ם נזקק לו בפעילותו השוטפת), בית הדין הבינלאומי לצדק (הרשות השופטת העיקרית), ומועצת הנאמנות (שכרגע איננה פעילה). ארגוני או"ם בולטים אחרים הם ארגון הבריאות העולמי, תוכנית המזון הבינלאומית, ויוניצ"ף, קרן האו"ם לילדים. נציג האו"ם מול מדינות, ארגונים, אמצעי תקשורת והציבור בעולם הוא המזכיר הכללי.
היחסים עם חבר הלאומים
- ערך מורחב – המנדט הבריטי
עם הקמת חבר הלאומים חולקו מנדטים למדינות ההסכמה על השטחים אותן כבשו ממעצמות המרכז. המנדט על ארץ ישראל, שניתן לאימפריה הבריטית ב־1922, היווה חלק ממדיניות זו. מנדט זה היה חריג ביחס למנדטים מסוג A שחולקו על שטחה של האימפריה העות'מאנית וזאת בשל התמיכה במטרת הציונות - הקמת בית מולדת לעם היהודי - שהייתה חלק מהמנדט (במיוחד לנוכח הכללת הצהרת בלפור כחלק אינטגרלי ממנו וסעיפים 2 ו־4 לכתב המנדט שקבעו את חובת הגשמת ההצהרה ואת מעמד הסוכנות היהודית, בהתאמה).
כחלק משיטת המנדטים, הוקמה בחבר הלאומים ועדת מנדטים קבועה שתפקידה היה לפקח על המנדטים שניתנו למדינות השונות. עקב חולשתו של חבר הלאומים, ועדה זו לא היוותה גורם משמעותי במהלך שנות המנדט, הגם שבכל שנות פעילותה הגישה לה ממשלת המנדט דו"ח שנתי. עם זאת הספר הלבן השלישי שניתן במאי 1939 הוכפף בנוסחו לאישורו של חבר הלאומים, שהיה צריך להינתן לפני מימוש התוכנית המפורטת בו. כינוס ועדת המנדטים ביוני 1939 הסתיים בהכרעה על חודו של קול (ארבעה מול שלושה) שקבעה כי הספר הלבן סותר את המנדט. פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאה לדחיית הכינוס של חבר הלאומים (בספטמבר), שהיה אמור לדון בנושא זה. במהלך מלחמת העולם השנייה היה חבר הלאומים משותק ובסיומה פורק.
המדיניות שנקבעה בסוף מלחמת העולם הראשונה לפיה העמים שנלחמו כחלק ממדינות ההסכמה זכו אוטומטית למושב בחבר הלאומים הייתה בין הגורמים ללחץ של הסוכנות היהודית להקמת הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה.
קבלת ישראל לאו"ם
בדצמבר 1948 התקיימו באו"ם דיונים על קבלת ישראל לארגון.[1] ב-17 בדצמבר נדחתה, בהצבעה במועצת הביטחון, בקשתה של ישראל להתקבל לאו"ם.[2] כחמישה חודשים לאחר מכן ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 בהחלטה 273 ב־11 במאי 1949, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.
בחירתה של ישראל בצד המערבי בעקבות מלחמת קוריאה הביאה להתרחקות הולכת וגוברת שלה מהגוש המזרחי, דבר זה הביא לעוינות שלו כלפיה שהתבטאה בתמיכה של הגוש בהחלטות כנגד ישראל. מצב זה נמשך החל מפרוץ מלחמת קוריאה באמצע 1950 והסתיים רק במלחמת המפרץ ב־1991, כשנתיים לאחר קריסתו בפועל של הגוש.
ב־11 בינואר 1951 הגישה ישראל את הצעתה הראשונה לעצרת הכללית לשיחות להפסקת אש במלחמת קוריאה.
תולדות פעילות האו"ם בסכסוך הישראלי ערבי
תוכנית החלוקה ומלחמת העצמאות
העברת כתב המנדט שניתן לבריטניה מחבר הלאומים אל האו"ם (שראה עצמו כיורשו של חבר הלאומים) על פי הודעת שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין מ־18 בפברואר 1947, הביאה להתכנסות העצרת הכללית של האו"ם לישיבה מיוחדת ב־14 במאי 1947 לשם דיון בסוגיית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בישיבה זו הוחלט על הקמת ועדת חקירה שתגיש מסקנות לעצרת הכללית - ועדת אונסקו"פ.
תוכנית החלוקה שהציעה הוועדה קבעה את חלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". התוכנית לא יושמה בסופו של דבר, אולם קבלתה הייתה אחד השלבים לקראת סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.
ב־5 במרץ 1948, עם התגברות מלחמת העצמאות, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 42 שפנתה אל כל הממשלות והעמים, בעיקר באזור ארץ ישראל, לנקוט בכל פעולה אפשרית כדי למנוע או להפחית את מספר הפרות הסדר בארץ ישראל. החמרת המצב הביאה את מועצת הביטחון לאמץ את החלטה 43 ב־1 באפריל ובהמשך החלטה 46 והחלטה 49, שקראו להפסקת פעולות האיבה, אך ללא הועיל.
כבר ב־1 באפריל, לאחר שהחלטותיה הקודמות לא הועילו, אימצה מועצת הביטחון את החלטה 44 שגרמה לכינוס מושב מיוחד של העצרת הכללית כדי לשקול את עתידה של ארץ ישראל.
ב־14 במאי, יום הכרזת המדינה, אימצה האספה את החלטה 186, שאישרה את תמיכתה במאמצים של מועצת הביטחון להבטחת הפסקת האש בארץ ישראל, מינתה את פולקה ברנדוט משוודיה כמתווך האו"ם לארץ ישראל. מינויו של ברנדוט אושר על ידי מועצת הביטחון ב־20 במאי 1948.
במאמצי התיווך של ברנדוט הושגה ההפוגה הראשונה ב־10 ביוני 1948. ב־28 ביוני, במהלך ההפוגה הראשונה הגיש ברנדוט תוכנית שעיקרה תיקון הצעת החלוקה תוך מסירת ירושלים למדינה הערבית. התוכנית נדחתה על ידי כל הגורמים פרט לירדן (ישראל הסכימה לדיון נוסף). לאחר הרצחו של ברנדוט מונה כמתווך במקומו האמריקאי ראלף באנץ' אשר פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949 ברודוס, בין כל המדינות המעורבות במלחמה (למעט עיראק שמעולם לא חתמה על הסכמי הפסקת אש).
האו"ם המשיך לפעול למען השגת שביתת נשק בארץ ישראל. בהחלטה 194 שנתקבלה בדצמבר 1948 קבעה מועצת הביטחון את הקמת ועדת הפיוס לארץ ישראל (בהתאם להצעת ברנדוט)- Palestine Conciliation Commission.[3] ועדת הפיוס הוסמכה לפעול למען השגת שלום באזור או לכל פחות הסכם שביתת נשק. מאמציה הביאו לכינוס ועידת לוזאן, אך במהלך הכינוס לא הגיעו הצדדים להסכמי שלום כוללים.
למרות מאמצים רבים, רק ב־12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס (מכאן שמם - "הסכמי רודוס"). בשיחות נתקבלה דרישת ישראל כי קווי הפסקת האש יהיו לגבולות שביתת הנשק. השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו ב־20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, ונסתיימה ב־10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע עובדה.
במקביל לניסיונות האו"ם להגיע להפסקת אש, פעלו מוסדות האו"ם להסדרת מעמדה של ירושלים שהייתה אמורה להיות תחת משטר בינלאומי בחסות האו"ם. ברנדוט שנשלח לאזור ניסה לקדם תוכנית לכינון שלום של קבע ולהפיכת ירושלים לעיר בינלאומית.[4] ב־17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם, נרצח ברנדוט בירושלים[5] על ידי ארגון הלח"י, שביקש למנוע את הוצאת ירושלים מהמדינה היהודית. מאמציו להפיכת ירושלים לעיר בינלאומית כשלו והיא חולקה בין ישראל וירדן.
ב־19 בנובמבר הוקמה סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם (UNRPR) על פי החלטה 212 של העצרת הכללית במטרה לסייע לפליטים הפלסטינים שעזבו את בתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. ב־11 בדצמבר 1948 התקבלה החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות, והיא עוסקת בנושאים שונים הכרוכים בארץ ישראל. עיקר פרסומה בא לה בזכות סעיף 11 בפתרון אפשרי לבעיית הפליטים.
שנות ה-50 וה-60
קווי שביתת הנשק היו בעלי אופי צבאי טהור, הוכנו בחופזה כשהדאגה העיקרית הייתה שימת קץ לשפיכות הדמים בהקדם האפשרי. אי לכך התרומה של ועדות שביתת הנשק ליצירת קיום בשלום הייתה מוגבלת.
במשך כ־18 שנים, (משנת 1949 עד לאחר מלחמת ששת הימים) התקבלו מספר החלטות של מועצת הביטחון כגון החלטה 127 ב־22 בינואר 1958 והחלטה 162 ב-11 באפריל 1961 שנועדו לטפל במצב בירושלים. החלטה 171, שהתקבלה ב-9 באפריל 1962 נועדה לטפל בגבול הסורי. מה גם שהסנקציות שהן היו מסוגלות להטיל (גינוי רשמי על ידי מועצת הביטחון) לא היו חזקות. לכן, לא הייתה להן השפעה מהותית על המתרחש בשטח.
חוסר הרמוניה בתוך הוועדות היווה שיקוף של מערכת היחסים הקיימת בין המדינות כך שלמעט המקרה של הוועדה בין ישראל ולבנון סכסוכים והתנגשויות בוועדות הפכו לנפוצים.
במהלך שנות החמישים נערכו התקפות רבות על ישראל ממדינות שכנות לאורך קווי שביתת הנשק, מה שהביא לפשיטות תגמול על ידי יחידות צבאיות כגון פעולת קיביה ופעולת נחלין.
המצב המדיני הקשה הביא בסופו של דבר למלחמת סיני שבה השתתפה ישראל בברית עם צרפת והממלכה המאוחדת נגד מצרים. במהלך המלחמה כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה. לחץ בינלאומי כבד הביא לנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים ולכינון כוח החירום של האומות המאוחדות לשמירת השקט בסיני.
מלחמת ששת הימים והחלטה 242
ב־15 במאי 1967 החלה מצרים להזרים כוחות צבא לתוך חצי האי סיני. ב־16 במאי 1967 דרשו המצרים לפנות את כוח שמירת השלום של האו"ם מסיני. מזכ"ל האו"ם או תאנט, נענה לדרישה המצרית והחליט להסיג את כוחות האו"ם מסיני. יציאת כוחות האו"ם מסיני לוותה בהשתלטות מצרית על העמדות שהחזיקו כוחות אלו, ובסגירתם של מצרי טיראן, דבר שהיווה העילה המיידית ליציאה למלחמת ששת הימים ביוני אותה שנה. במלחמה זו הרחיבה ישראל את גבולותיה, כבשה את כל סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, ירושלים ואת הגולן משכנותיה. אחת התוצאות של המלחמה הייתה ביטול השתתפות ישראל בוועדות שביתת הנשק.
כיבוש השטחים הביא בפעם הראשונה פליטים המטופלים על ידי אונר"א לשטח בשליטה ישראלית, זמן קצר לאחר המלחמה הוחלפו איגרות בין ישראל אונר"א שיצרו את הסכם קומי - מיטצ'למור (Comey-Mitchelmore) שבו הוגדרו היחסים בין ישראל לארגון: "... לבקשת ממשלת ישראל תמשיך אונר"א את סיועה לפליטי הפלסטינים, בשיתוף פעולה מלא עם רשויותיה של מדינת ישראל, בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה... בכפוף אך ורק לתקנות או להסדרים העשויים להידרש מתוך שיקולים של ביטחון צבאי.".[6]
סיפוח מזרח ירושלים על ידי ישראל הביא את העצרת הכללית לגנותה בהחלטות 2253 ו־2254 מה־4 ביולי מה־14 בו בהתאמה. מועצת הביטחון הצטרפה לגינוי בהחלטה 252 מה־21 במאי 1968.
כתוצאה מהלחץ הפלסטיני על ממשלת לבנון ומהתגובה הישראלית על פעילות הארגונים הפלסטינים (שגונתה לראשונה על ידי מועצת הביטחון בהחלטה 279 ב־12 במאי 1970), החל אונטס"ו באביב 1972 בתצפיות לאורך גבול לבנון. אולם המצב שהמשיך להתדרדר הביא למבצע אביב נעורים אשר גונה על ידי מועצת הביטחון בהחלטה 332 מה־21 במאי 1973.
החלטה 242
ב־20 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 242. על פי הסעיף הראשון מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ואת סיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ועצמאותן של מדינות האזור וזכותן לגבולות מוכרים ובטוחים. במהלך הזמן הפכה ההחלטה זו לבסיס המקובל עבור השיחות הישראליות-ערביות. בעקבות ההחלטה מונה בנובמבר 1967 גונאר יארינג לתפקיד שליח האו"ם המיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון. ההחלטה התקבלה כמעט מיד ע”י מצרים וירדן. ישראל קבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. סוריה קבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא חאפז אל-אסד. שליחותו של יארינג הגיעה לשיאה בשנת 1971, אולם לא השיגה תוצאות.
החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. ומקובל לראותה כאבן הפינה לשלום במזרח התיכון. החלטה זו אינה מחייבת ולא ניתנת לאכיפה כיוון שהיא מבוססת על פי הפרק השישי למגילת האו"ם, העוסק "בסכסוך שהמשכתו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים" (החלטות מחייבות מקבלת המועצה רק בטיפול בנושאים הקשורים לפרק השביעי – "איומים על השלום, הפרת שלום ומעשי תוקפנות").
שנות ה-70 - שפל ביחסי האו"ם וישראל
במחצית הראשונה של שנות השבעים אירעו מספר אירועים אשר הביאו את יחסי או"ם-ישראל לשפל: הטבח במינכן ב־1972, מלחמת יום הכיפורים ב־1973 ומשבר הנפט בעקבותיה ותחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975. אירועים אלו שנבעו מהופעת ארגוני טרור פלסטינים (ובראשם אש"ף) ומהכוח הפוליטי המוגבר של הקבוצה הערבית כספקים העיקריים של נפט לעולם המערבי הביאו להתדרדרות מעמדה של ישראל באו"ם, כאשר בנוסף לכך הקבוצה הערבית זכתה גם לתמיכה של הגוש המזרחי נגד ישראל שהייתה בעלת הברית של ארצות הברית.
ב־22 באוקטובר 1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטות 338 ו-339. ההחלטה קראה להפסקת אש שנכנסה לתוקף זמן מה לאחר מכן. בעקבות החלטה זו כונסה ועידת ז'נבה בדצמבר 1973 שהייתה ניסיון כושל בעיקרו להתחיל משא ומתן לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.
ב־7 בדצמבר 1973 גינתה העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 3092 הקמת התנחלויות, החלטה ששבה ונשנתה מאז בהזדמנויות רבות (למשל ב־28 באוקטובר 1977 גינתה העצרת הכללית בהחלטה 32/5 את השינויים הגאוגרפיים והדמוגרפיים שמבצעת ישראל בשטחים הכבושים). מועצת הביטחון הצטרפה לגינויים בהחלטות 446, 452 ו-465.
בשנת 1974 ערך עיתון מעריב בדיקה, ממנה עלה כי מתוך 138 מדינות באו"ם, יש לישראל יחסים דיפלומטיים עם 66 מדינות, ואילו לערבים יש תמיכה קבועה של 80 קולות.[7]
לאחר המלחמה הוקם בגבול ישראל-מצרים כוח החירום השני (UNEF II) שפרס נקודות תצפית לאורך חצי האי וקבוצת המשקיפים בסיני של אונטס"ו צורפה אליו. הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים הביא להפסקת פעילות כוח השמירה על השלום בחצי האי סיני וזאת למרות הבקשות של ארצות הברית, מצרים וישראל כפי שנקבע בהסכם והמנדט של כוח זה פג ב־24 ביולי 1979. באזור נשארה רק הנוכחות של אונטס"ו שמשרדה הראשי נשאר בקהיר. התפתחות זו הביאה להקמת כוח רב לאומי נפרד - כוח המשקיפים הרב-לאומי הפועל עד היום בלי שיתוף האו"ם.
בגבול ישראל–סוריה, תצפיות אונטס"ו על קו לפיקוח על הפסקת האש המשיכו בקו הפסקת האש החדש. קבוצות המשקיפים דמשק וגולן (המגזר הסורי) של אונטס"ו הוקמו מההסכם מה־31 במאי 1974 שהקים את כוח אונדו"ף והן עדיין פעילות. המלחמה גם הביאה להתרחבות ניכרת של כוח אונטס"ו, תחילה על ידי הוספת חיילי מרינס אמריקאיים ולאחר מכן על ידי הוספת משקיפים סובייטיים נוספים.
ב־1975 ניסו מדינות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי להביא לסילוקה של ישראל מהאו"ם על ידי אי קבלת נציגה באו"ם, בדומה למה שנעשה לדרום אפריקה בשנה שקדמה לכך. הניסיון כשל בעקבות התנגדות נרחצת של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר שאיים במרומז כי ארצו תפרוש מהאו"ם אם ההחלטה תתקבל, לצד כישלון ועדת המדינות הבלתי-מזדהות באוגוסט 1975 בפרו עקב סכסוכים פנימיים.[8]
ביולי 1976, גינה האו"ם את ישראל על מבצע אנטבה, כאשר מזכירו, קורט ולדהיים, הגדיר את הפעולה "תוקפנות משוועת".
באוקטובר 1977 השווה נציג ישראל באו"ם חיים הרצוג, את עוינות האו"ם להתנחלויות לחוקי נירנברג.[9]
ב־19 במרץ 1978, חמישה ימים לאחר פרוץ מבצע ליטני, קיבלה מועצת הביטחון, בעידודה של ארצות הברית, את החלטה 425 שקראה לישראל להסיג את כוחותיה מלבנון והיוותה את הבסיס להקמת יוניפי"ל ככוח שמירת שלום שייכנס לשטח אותו כבשה ישראל כדי לאפשר את נסיגת צה"ל ויבסס את שלטון ממשלת לבנון בדרום המדינה.
החלטה 3379 - השוואת הציונות לגזענות
ב־10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 3379, שהייתה נקודת משבר גדולה ביחסי ישראל עם האו"ם, אשר השוותה את הציונות לגזענות. רק בשנת 1991 בוטלה ההחלטה. הניסיונות לקעקע את ישראל המשיכו ובין השנים 1980 ו־1988 נעשה ניסיון שנתי של המדינות המוסלמיות לגירוש ישראל מן העצרת הכללית, אולם ניסיונות אלה נכשלו.
שנות ה-80 וה-90
בשנות ה-80 המשיכו הגינויים על ישראל ודרישות שתפסיק את הפעילות המלחמתית של במסגרת מלחמת לבנון הראשונה והמאבק בטרור הפלסטיני. בדומה להחלטות אחרות, גם לאלה לא היה יישום בשטח. פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־22 בדצמבר 1987 הביאה לגל גינויים חדש של האו"ם נגד ישראל.
עם התמוטטת הגוש הסובייטי התחזק מעמדה של ישראל, וב־16 בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 4686, שביטלה את החלטה 3379 וחזרה מהשוואת הציונות לגזענות.
עם זאת, היחס העוין כלפי ישראל לא פסק והגינויים המשיכו. כך למשל גינה האו"ם ב־17 בדצמבר 1992 את ישראל על שגירשה ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי.
בעקבות הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף בסוף 1993 ובעקבות הסכם השלום בין ישראל וירדן בשנת 1994, שונתה השפה בהחלטות העצרת הכללית השנתית כך שהצטמצמה הביקורת על ישראל. ההחלטה המרכזית ביותר במהלך מגמה זו הייתה ב־14 בדצמבר 1993, כאשר 155 מדינות תמכו בהסכמים עם הפלסטינים ועם ירדן והעניקו "תמיכה מלאה להישגים של תהליך השלום עד כה.", החלטה שהיוותה את הקריאה הראשונה של האו"ם לשלום במזרח התיכון שלא מתחה ביקורת על ישראל. באוקטובר 1993, בפעם הראשונה מאז 1981, המדינות הערביות לא ניסו לבטל את מושבה של ישראל בעצרת הכללית.
בשנת 1993 החליטה ועדת האו"ם לזכויות אדם (קודמתה של מועצת זכויות האדם) למנות דווח מיוחד למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967.
המאה ה-21
ב־30 במאי 2000 צורפה ישראל כחברה זמנית ומוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG), דבר שהוציא את ישראל מהמצב המפלה הקודם (שהיה קיים מאז 1961) שבו לא יכלו נציגיה להיבחר למרבית מוסדות האו"ם ואמור לאפשר באופן עקרוני השתתפות ישראלית במועצת הביטחון. המגבלות כללו איסור על הצגת מועמדים בכל גוף של האו"ם במשך שנתיים ואיסור על התמודדות על תפקידים בגופים הגדולים של האו"ם, כגון המועצה הכלכלית-חברתית, כמו גם ויתור על האפשרות להיבחר למועצת הביטחון באמצעות WEOG.
ב־24 ביולי 2000 קבע מזכ"ל האו"ם, דאז קופי ענאן כי ישראל מילאה בשלמותה את החלטה 425 ונסוגה לגבול הבינלאומי עם לבנון. הצהרה זו אושרה על ידי המועצה שלושה ימים לאחר מכן בהחלטה 1310 שגם האריכה את המנדט של יוניפי"ל (תוך הוראה לפריסה מחדש) וקראה לממשלת לבנון להשתלט על השטח שפונה על ידי ישראל.
בעקבות הכישלון של המשא ומתן הישראלי פלסטיני באמצע 2000 ותחילת האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר התדרדר מעמדה של ישראל באו"ם. כך למשל נחסמה ב־21 במרץ 2001 רק בווטו אמריקאי הצעת החלטה למועצת הביטחון שאמורה הייתה לקרוא להקמת כוח בינלאומי להגנה על הפלסטינים.[10] ואילו במהלך הוועידה העולמית נגד גזענות שהתקיימה בדרבן באוגוסט-ספטמבר 2001, הואשמה הציונות בגזענות.
חיילי יוניפי"ל (הגדוד ההודי) אשר שהו במוצב שצפה על אזור חטיפת החיילים בהר דב צילמו סרטון של החטיפה שכלל גם סריקה שערכו בנקודת החטיפה בצד הלבנוני. תחילה הכחישו בכירים באו"ם כי קיים סרט וידאו של האירוע. אולם בסוף התגלתה האמת והאו"ם נאלץ למסור את הסרטים וחפצים שנמצאו לידי ישראל. אירוע זה גרם לקרע בין ישראל ליוניפי"ל ולהאשמות חריפות מצד גורמים בישראל לפיהן יוניפי"ל שיתף פעולה עם חזבאללה בחטיפה.
בשנת 2002 הוקם הקוורטט לענייני המזרח התיכון ביוזמתו של ראש ממשלת ספרד דאז, חוסה מריה אסנאר, שמטרתה הייתה למצוא דרך להתקדמות במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. מאז פעיל הגוף בניסיונות עקרים למציאת פתרון של שלום לסכסוך הישראלי - פלסטיני.
ב-2002 גינתה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 1450 את הפיגועים בקניה, הפעם הראשונה בה הוזכרו נפגעים ישראליים על ידי מועצת הביטחון.
הקמת גדר ההפרדה על ידי ישראל החל מ־2003 הפכה גם היא לאחד מהנושאים הקבועים בביקורת האו"ם עליה והוגדרה כבלתי חוקית הן על ידי העצרת הכללית (החלטה ES-10/13 מה־27 באוקטובר) והן על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק (בחוות דעת מה־9 ביולי 2004). בית הדין הבינלאומי הבהיר כי המיקום של המכשול, מעבר לקו הירוק, הוא המפר את החוק הבינלאומי.
לאחר מספר כישלונות נבחר נציג ישראלי בפברואר 2003 לקבוצת העבודה על פירוק נשק של העצרת הכללית והיה לנציג הישראלי הראשון שנבחר לארגון כלשהו של האו"ם לראשונה מאז הקמת הקבוצות האזוריות בשנת 1961. בחירתו סללה את הדרך לנציגים ישראלים אחרים שהתקבלו למוסדות נוספים.
מלחמת לבנון השנייה הביאה להחלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון ב־12 באוגוסט. ההחלטה הביאה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון. הלחימה אמנם פסקה אך לא כל סעיפי ההחלטה יצאו לפועל.
בעקבות הפלישה הישראלית לעזה ב־27 בדצמבר 2008 במסגרת מבצע עופרת יצוקה, החליטה מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם על הקמת ועדת החקירה (צוות הבדיקה של האו"ם למבצע עופרת יצוקה) ב־3 באפריל בראשות ריצ'רד גולדסטון. מטרת ועדת החקירה הייתה לבדוק את פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה ואת מעשי החמאס שהובילו למבצע. ישראל בחרה שלא לשתף פעולה עם הוועדה. דו"ח הוועדה הותקף על ידי דוברי ממשלת ישראל כעוין וחד צדדי.
במאי 2021 החליטה מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם להקים את ועדת האו"ם לגילוי עובדות אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אנ') שנועדה לאסוף ראיות להפרת החוק הבינלאומי במהלך המהומות בירושלים, אירועי פינוי תושבים בשייח ג'ראח ובמבצע שומר החומות. בראשות הוועדה עומדת המשפטנית נאווי פילאי. לאחר זמן מה הוחלט לשנות את שם הוועדה לשם "ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו"ם על השטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, וישראל" וכן הוחלט כי הוועדה לא תוגבל לתקרית או פרק זמן ספציפיים, אלא תעבוד באופן מתמשך ותגיש דו"חות פעמיים בשנה.[11][12]
בזמן מלחמת חרבות ברזל ב-24 באוקטובר 2023 התבטא מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בעניין מתקפת הפתע על ישראל: "חשוב לציין שההתקפות של חמאס לא התרחשו בחלל ריק, העם הפלסטיני נתון ב-56 שנות כיבוש חונק". התבטאות בביקורת רבה, כשבועיים לאחר מתקפת זוועות בה מחבלים פלסטינים ביצעו מעשי טבח באזרחים לא חמושים, פגיעה בנשים, וחטיפה המונית של אזרחים, בהם נשים, תינוקות וקשישים. מצד ישראל הגיבו בתקיפות לדבריו, ושר החוץ אלי כהן הודיע כי לא יפגש יותר עימו.[13]
מעורבות בפשעי 7 באוקטובר 2023
- ערך מורחב – מעורבות עובדי אונר"א במתקפת הפתע על ישראל
לפי מידע שהציגה ישראל, 12 אנשי אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, היו מעורבים במתקפת הפתע על ישראל.[14] ישראל טוענת גם שנעשה שימוש במתקנים ובכלי רכב של אונר"א לצורך ביצוע המתקפה.[15] באחד הסרטונים שהציגה ישראל, נראה עובד הארגון חוטף גופת אזרח ישראלי מקיבוץ בארי.[16] לפי מקורות מודיעין ישראלים כ־1,200 מעובדי אונר"א ברצועת עזה חברים בחמאס או בג'יהאד האסלאמי, או קשורים לארגונים אלה, בין אם בזרוע האזרחית או בזרוע הצבאית.[17]
הסכמים עם האו"ם
בהסכמים רבים של ישראל עם שכנותיה האו"ם היה מעורב באופן אקטיבי ככח צבאי חוצץ, כמשקיף, או כנותן ערבויות לקיום ההסכם.
בהסכמי שביתת הנשק בסיום מלחמת העצמאות נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. ב־11 באוגוסט 1949 החליטה מועצת הביטחון שתפקיד המשקיף על הפסקת אש ימסר לידי מפקד אונטס"ו. חוסר שביעות רצונה של ישראל מהתנהגות האו"ם הוביל אותה לפרוש מהוועדה עם סוריה בשנת 1951 ומהוועדה עם ירדן בשנת 1954.
אחרי מבצע קדש הוקם כוח החירום של האומות המאוחדות (UNEF) להפרדה בין ישראל ומצרים, במידה רבה תוצאה של המאמצים הדיפלומטיים של מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד ועל פי הצעתו של השר החוץ הקנדי לסטר פירסון.
ב־8 בנובמבר, שגריר ישראל הודיע למזכ"ל האו"ם כי ישראל מוכנה להסיג את כוחותיה ממצרים מיד לאחר קביעת הסדרים משביעי רצון עם האו"ם בנושא כוח החירום שירש למעשה את תפקידיו של אונטס"ו באזור זה. לאחר שסוכם שכוח האו"ם יחצוץ בין מצרים לישראל, הסיגה ישראל את כל כוחותיה מסיני. ב־16 במאי 1967 נמסר למפקד כוחות האו"ם בסיני, גנרל הודי בשם ריקיה, מכתב מטעם רמטכ"ל הצבא המצרי, בו הוא נדרש לפנות את כוחותיו מרצועת הקרקע בה החזיקו בסיני (אם כי לא נדרש סילוקו של הכוח אשר חלש על מצרי טיראן). מזכ"ל האו"ם או תאנט החליט כי הדרישה היא בלתי חוקית, אך אמר כי מצרים תחליט בין שמירת המצב הקיים, ובין פינוי כלל כוחות האו"ם מסיני. ב־18 במאי העביר שגריר מצרים לאו"ם, מוחמד אל קונילתאנט איגרת בה נדרש תאנט להורות על יציאת כל כוחות האו"ם מסיני ומרצועת עזה ואו תאנט החליט להסיג את כוחות האו"ם מסיני. יציאת כוחות האו"ם מסיני לוותה בהשתלטות מצרית על העמדות שהחזיקו כוחות אלו, ובסגירתם של מצרי טיראן, דבר שהיווה סכנה קיומית למדינת ישראל, והיווה את העילה המיידית ליציאה למלחמת ששת הימים.
לאחר מלחמת יום כיפור הוקם בגבול ישראל-מצרים כוח החירום השני (UNEF II) שפרס נקודות תצפית לאורך חצי האי וקבוצת המשקיפים בסיני של אונטס"ו צורפה אליו. בגבול ישראל-סוריה, תצפיות אונטס"ו על קו לפיקוח על הפסקת האש המשיכו בקו הפסקת האש החדשה. קבוצות המשקיפים דמשק וגולן (המגזר הסורי) של אונטס"ו הוקמו מההסכם מה־31 במאי 1974 שהקים את כוח אונדו"ף והן עדיין פעילות. המלחמה גם הביאה להתרחבות ניכרת של כוח אונטס"ו, תחילה על ידי הוספת חיילי מרינס אמריקאיים ולאחר מכן על ידי הוספת משקיפים סובייטיים נוספים.
בעיות ייחודיות
החלטות הנוגעות לישראל
ברבים מגופי האו״ם ניתן למצוא ייחוד לרעה של ישראל, לעומת עיסוק פחות בשאר מדינות העולם. לדוגמה, בשנת 2023 אימצה העצרת הכללית 15 החלטות הנוגעות לישראל, לעומת 7 החלטות המתמקדות בכל מדינות העולם גם יחד.[18] גם במועצת זכויות האדם מספר ההחלטות המאומצות בנוגע לישראל מדי שנה גבוה ממספר ההחלטות הנוגעות לכל מדינה אחרת. המועצה אף מייחדת לישראל סעיף קבוע על סדר יומה (סעיף 7), בעוד כל יתר המדינות נדונות יחד תחת סעיפים אחרים.[19] מזכ"ל האו״ם באן קי-מון הצר על הייחוד לרעה של סעיף גאוגרפי אחד בלבד, לאור היקף ההאשמות בדבר הפרות זכויות אדם ברחבי העולם.[20]
קבוצות אזוריות
הקבוצות האזורית באו"ם נוצרו בשנת 1961, והרוב ממנו נהנו מדינות ערב בתוך קבוצת מדינות אסיה, איפשר להן לחסום את כניסתם של ישראל לקבוצה. במשך עשרות שנים, ישראל הייתה אחת המדינות היחידות שאינן חברות בקבוצה (המדינה האחרת היחידה שנמצאה במצב קבוע כזה הייתה ארצות הברית) ומצב זה מנע את השתתפותה של ישראל בפעילות משמעותית באו"ם.
בשנת 2000, ישראל התקבלה ל־WEOG (קבוצת מערב אירופה ואחרות), ובכך התאפשר לה להציג מועמדים לבחירות לגופים שונים של האו"ם, אך ישראל חברה מטעם WEOG רק בסניף ניו יורק של האו"ם. בשאר הסניפים (ז'נבה, ניירובי, רומא, וינה) ישראל נותרה במעמד של משקיפה בלבד, ללא זכות להיבחר לגופי האו״ם שם. בדצמבר 2013, ישראל צורפה לקבוצה בז׳נבה.[21]
במשך שנים רבות ישראל הודרה גם מקבוצת מדינות דמוקרטיות בשם JUSCANZ, המשמשת להגברת תיאום והעברת מידע בין החברות. הקבוצה נקראת על שם החברות המייסדות: יפן, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. עם השנים הקבוצה הורחבה לכלול מדינות נוספות כגון דרום קוריאה, שווייץ, ליכטנשטיין, ונורווגיה. ישראל צורפה לקבוצה בז׳נבה ב-22 בינואר 2010.[22] ב-11 בפברואר 2014 ישראל צורפה לקבוצה בניו יורק בעקבות לחץ מצד ארה״ב וקנדה.[23]
מושבי חירום מיוחדים
בעיות המזרח התיכון היו הנושא של שש מתוך אחת עשרה "ישיבות חירום מיוחדת" של העצרת הכללית.[24] ישיבת החירום המיוחדת העשירית נמשכת מאז 1997 ולמעשה הפכה לוועדה כמעט קבועה בשאלת פלסטין.
טרור
הקושי בתוך האו"ם להגדיר טרור נובע בחלקו מחוסר יכולת להגיע להסכמה בשאלה האם האלימות הפוליטית הפלסטינית היא צורה של התנגדות או טרור, בעיקר בעקבות טענות חברות ארגון המדינות האסלאמיות כי הפלסטינים נלחמים בכיבוש זר. הטקסט של החלטות העצרת הכללית אינו מבחין בין הטרור ופעולות צבאיות. מעשי האלימות הפוליטית הפלסטינית גונו שוב ושוב בהודעות לעיתונות של המזכ"ל. למשל בהחלטה 61/25, משנת 2006, שכותרתה "יישוב בשלום של שאלת פלסטין": "הוקעה של כל מעשי האלימות והטרור נגד אזרחים משני הצדדים, כולל פיגועי התאבדות, ההוצאות להורג ללא משפט ושימוש מופרז בכוח". אולם, החלטה 37/43 של העצרת הכללית ב־3 בדצמבר 1982, אישרה מחדש את הלגיטימיות של המאבק של העמים נגד כיבוש זר על ידי כל האמצעים, כולל מאבק מזוין, ובהם צוין כי היא :"מאשרת את הזכות הלגיטימית של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש הישראלי בכל האמצעים כדי לשחרר אדמתו ולממש את הזכות שלו להגדרה עצמית, ובכך שהעם הפלסטיני ממלא את המשימה, אחת המטרות והיעדים של האומות המאוחדות".
פליטים
הפליטים מטופלים בשתי סוכנויות של האו"ם. פליטים מכל העמים מטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), למעט הפליטים הפלסטינים, בהם מטפלת אונר"א באופן בלעדי. הפליטים מוגדרים באופן שונה על ידי שני הארגונים הללו, כאשר ההבדל העיקרי הוא הכללת צאצאים והכללת חצי מהפליטים בתוך השטחים הפלסטיניים אשר, לפי הקריטריונים UNHCR, הם אנשים פליטים פנימיים.
בשנת 2006:
- UNHCR סייעה בסך הכל ל־17.4 מיליון אנשים ברחבי העולם, ובהם 350,000 פלסטינים, עם תקציב של 1.45 מיליארד דולר או כ־83 דולר לאדם וזאת על ידי 6689 עובדים.
- אונר"א סייע ל־4.5 מיליון פליטים פלסטינים עם תקציב קבוע של 639 מיליון דולר ועוד 145 מיליון דולר כתוספת עבור תוכניות חירום, בהיקף של 174 דולר לאדם, וזאת על ידי 28 אלף עובדים, רובם מקרב הפליטים עצמם.
חוות שבעא
מעמדם של שבעה כפרים קטנים המכונים חוות שבעא ונמצאים ליד הר דב על הגבול הבינלאומי בין לבנון לישראל, הוא שנוי במחלוקת.
האו"ם מחשיב טריטוריה זו כטריטוריה סורית הכבושה על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. מועצת הביטחון קיבלה את הדו"ח הקובע כי ב־16 ביוני 2000 הסיגה ישראל את כוחותיה מלבנון בהתאם להחלטה 425 ועל פי החלטה זו המפה הנוכחית של יוניפי"ל בשטח קובעת כי השטח הוא סורי. מאז שנת 2000, מצדיק חזבאללה את המשך מאבקו בישראל כמאבק בכיבוש של לבנון על ידי ישראל, בחוות שבעא. בעקבות מלחמת לבנון השנייה, האו"ם קיבל את בקשת ממשלת לבנון כדי לבדוק מחדש את הבעלות על השטח הזה והבטחה זו נכללה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון. ממשלת לבנון אימצה את טענת חזבאללה כי "זכותם של אנשי לבנון, הצבא וההתנגדות לשחרר את כל השטחים של חוות שבעא, הר שבעא וע'ג'ר".
צוות הערכה בלתי תלוי לקביעת גבול לבנון ("LIBAT") הוסמך על ידי האו"ם, אך עדיין לא השלים את פעולתו.
תפקידים של ישראל במוסדות האו"ם
לנציגי ישראל יש קושי להשתלב בתפקידים משמעותיים באו"ם, בשל התנגדות אוטומטית של הגוש הערבי. עם זאת מספר פעמים הצליחו נציגי ישראל להתגבר על התנגדות לבחירתם. חלוקת האו"ם לקבוצות אזוריות ב־1961, כך שאופיו המוסדי של האו"ם הפך למפלגתי-אזורי, הביא להדרה בפועל של ישראל ממרבית הפעולות של הארגון. שבשל התנגדות מדינות האסלאם לכלול את ישראל בקבוצתן, נמנע מישראל מלהתקבל לקבוצות האזורית הפוטנציאליות למיקומה, ולפיכך נמנע מנציגיה להיבחר לתפקידים בארגוני האו"ם השונים.
בפברואר 2003 נבחר נציג ישראלי לקבוצת העבודה על פירוק נשק של העצרת הכללית. בהמשך נבחר הנציג להיות אחד משלושת סגני יושב ראש הקבוצה. באפריל 2003 נבחר נציג ישראלי לוועדת הסמים הממכרים של האו"ם. ביולי 2005 מונה דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם, לתפקיד סגן נשיא העצרת הכללית. באותה שנה נבחר גם מאיר יצחקי, מאגף בקרת הנשק של משרד החוץ לסגן היושב ראש של ועדת האו"ם לפירוק נשק (UNDC). בשנת 2007 הצליח דיפלומט ישראלי, מנהל מחלקת האו"ם, רון אדם, להיבחר לראשונה בהיסטוריה של יחסי ישראל והאו"ם לתפקיד יושב ראש ועדה של האו"ם. הוועדה, שעמד בראשה, הייתה הוועדה לתכנון ותיאום CPC, והוא נבחר בקונצנזוס, ללא הצבעה על ידי 34 חברות הוועדה, כולל איראן. בעקבות המינוי אימץ הקונגרס האמריקאי החלטה המברכת את ישראל ואת אדם על המינוי הראשון בהיסטוריה. ב-2009 נבחר, דני כרמון, לראשות "ועדת האוכלוסין של האו"ם", למרות התנגדות נחרצת של מדינות ערב. לאחר היבחרו לתפקיד, פרסמה הליגה הערבית הודעת גינוי.[25]
לאורך השנים האחרונות, מספר נציגי ישראל נבחרו לתפקידים בראשות וועדת הארגונים הלא-ממשלתיים של האו״ם. ב-2012 נבחר יוני איש-הורביץ לסגן יו״ר ודווח הוועדה.[26] ב-2019 נבחר נדב יסוד לסגן יו״ר אותה ועדה.[27] ב-2021 נבחר מיכאל בראור לתפקיד סגן יו״ר ודווח הוועדה.[28]
ב-2016 נבחר שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, ליו"ר וועדת המשפט של האו"ם. זו הייתה הפעם הראשונה בה נבחר נציג ישראלי לראשות וועדה קבועה של האו"ם. באוקטובר 2020 נבחרה נציגה ישראלית - היועצת המשפטית של המשלחת הישראלית לאו״ם, עו״ד שרה וייס-מעודי - לסגן יו"ר הוועדה.[29]
ב-2021, ישראל נבחרה לראשונה למועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם, יחד עם עוד 53 מדינות אחרות, מתוך 193 המדינות באו"ם.[30]
כוחות שמירת השלום של האו"ם
בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם בישראל ובמדינות השכנות. כוחות אלו כוללים את אונטס"ו (שלו קבוצת משקיפים בכל אחת מהמדינות השכנות ומפקדתו בארמון הנציב) וכן שני כוחות צבאיים הכפופים לו:
- אונדו"ף - הפועל בהתאם להחלטה 338 מאז מלחמת יום כיפור בגזרת סוריה
- יוניפי"ל - הפועל בהתאם להחלטה 425 מאז מבצע ליטני בגזרת לבנון
אונטס"ו גם משתף פעולה עם כוח המשקיפים הרב לאומי המוצב בסיני.
פעולותיו של הכוח כוללות:
- פיקוח כללי על שטח החיץ
- ביקורת על נוכחות צבאית באזור החיץ ורצועות הדילול, בין היתר מתצפיות וסיורים
- התערבות במקרה של חדירת כוח צבאי לשטח החיץ או במקרה של ניסיון כזה
- ביקורת דילול, של המתקנים הצבאיים ובודקת ששני הצדדים עומדים בהגבלות שהוצבו עליהם
- הענקת סיוע לצלב האדום בפעולותיו באזור
- איתור וסימון שדות מוקשים
- קידום התודעה לקיומם של שדות מוקשים בקרב האזרחים ותמיכה בפעילות יוניס"ף
- שימור הסביבה ומזעור השפעות פעולות הכוח באזור
בעבר היה הארגון גם אחראי להפעלת ועדות שביתת הנשק שפעלו עד למלחמת ששת הימים וכן להפעלת כוח החירום של האומות המאוחדות שפעל בסיני בין מבצע קדש ומלחמת ששת הימים ולאחר מכן בין מלחמת יום הכיפורים לבין הסכם השלום בין ישראל למצרים.
ישראל מאשימה באופן קבוע את כוחות שמירת השלום של האו"ם באי ביצוע משימתם בשל אי דיווח על פעילויות של ארגוני מחבלים ולעיתים אף בסיוע להם. האשמות אלו מוכחשות על ידי האו"ם.
ישראל גם מונעת ממדינות שאינן מכירות בה להשתתף בכוחות השומרים על השלום בגבולותיה[31]
בסוף אוגוסט 2010 שלחה ישראל (בעקבות החלטת ממשלה שהתקבלה חודש קודם לכן[32]) בפעם הראשונה כוח של 14 שוטרים להשתתף בכוח שמירת השלום של האו"ם בהאיטי.
התייחסות הדדית
על אף החלטת האו"ם בעד תוכנית החלוקה, היא לא נהנית בו מתמיכה, ובה בעת קיימת בישראל חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאתה באמרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום".
באופן מסורתי, האו"ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר אותה בגין פעולות צבאיות. לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות). עם זאת למרות גינויה התכוף של ישראל במועצת הביטחון מעולם לא ננקטו נגדה צעדים לפי פרק 7 של מגילת האו"ם המאפשר שימוש בסנקציות.
מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת הכללית חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעיתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי (המאורגנות במסגרת המדינות הבלתי-מזדהות) מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות הברית, המטילה לעיתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעיתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעיתים נמנעות ולעיתים מצביעות נגד.
ארגוני האו"ם שנועדו במיוחד לטיפול בבעיה הפלסטינית כמו אונר"א, "הוועדה המיוחדת לחקירת הפעילות הישראלית המשפיעה על זכויות האדם של העם הפלסטיני וערבים אחרים בשטחים הכבושים", "המחלקה של האומות המאוחדות לזכויות הפלסטיניות" ו"הישיבה המיוחדת העשירית של העצרת הכללית" מבטאים עוינות לישראל וסופגים לעיתים ביקורת מצידה של ישראל, הגם שישראל מאפשרת לאונר"א לפעול בשטחים הנתונים לשליטתה.
שגריר ישראל באו"ם
- ערך מורחב – שגריר ישראל באומות המאוחדות
החל מהכרזת העצמאות בשנת 1948, שולחת מדינת ישראל שגריר מטעמה לייצגה באו"ם. על השגריר להבטיח כי עמדת ישראל תישמע ברבים, עליו למנוע קבלת החלטות שמגנות את ישראל, ובעיקר עליו לעשות עבודה דיפלומטית רבה על מנת להסביר את פעולותיה של ישראל, בעיקר אל מול תגובות ודרישות נציגי מדינות ערב.
האשמות בדבר חד-צדדיות ואנטישמיות בהתייחס לישראל
 |
ראו גם – או"ם שמום, החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם, ועידת האו"ם נגד הגזענות (2001), ועידת האו"ם נגד הגזענות (2009) |
ג'רלד שטיינברג טוען כי קיימת תעמולה אנטישמי והסתה אנטי-ישראלית מתמשכת מעל במת האו"ם, בסיוע האיחוד האירופי וארגוני המגזר השלישי.[33] אבי בקר פירט וטען בספרו "מיהו העם הנבחר" כי בחירת עם ישראל לא פעם עוררה גלי אנטישמיות בדיוני מועצות האומות.[34]
ראו גם
- נציבות האו"ם לפליטים
- אונר"א
- הדווח המיוחד למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967
- האנטישמיות החדשה
- מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות
- מדד האנטישמיות בעולם
קישורים חיצוניים
- מקבץ החלטות או"ם בעניין ישראל - העצרת הכללית ומועצת הביטחון 1947-2002(הקישור אינו פעיל), באתר הפרקליטות הצבאית
- ש' לוינזון, כוחות האו"ם באזורנו, מערכות 268, אפריל 1979
- Israel Joins United Nations (1949), בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
שר החוץ, משה שרת, משדר ברכה מהאו"ם עם קבלתה של ישראל לארגון- ישראל מתקבלת כחברה ה-59 באו"ם, גנזך המדינה (התחלה 6:24 עד 7:29)
- אתר של האו"ם המוקדש כולו לבעיה הפלסטינית
- אוריה בר-מאיר, למה האו"ם מוטה נגד ישראל באופן מובנה, ולמה היא נשארת שם?, באתר גלובס, 28 באוקטובר 2023
הערות שוליים
- ^ מועצת הבטחון תדון מחר בקבלת ישראל לאו"מ, הארץ, 1 בדצמבר 1948
- ^ לא נמצא רוב מספיק לקבלת ישראל לאו"מ, דבר, 19 בדצמבר 1948
- ^ ראו אצל שלום, 1994 ; ואצל פפה, 1991
- ^ "מפת תוכנית ברנדוט: ספטמבר 1949" מתוך אביגיל אורן וצביה לוטן, מסע אל העבר: לכיתות ט: תולדות המאה ה-20 (המרכז לטכנולוגיה חינוכית)
- ^ אביגייל אורן, חיה רגב "תוכנית ברנדוט", מתוך הקמת המדינה ושנותיה הראשונות (תל אביב:המרכז לטכנולוגיה חינוכית,1995)
- ^ אונרא - סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים במזרח הקרוב באתר משרד החוץ
- ^ אלי אייל, "ישראל בין העמים: בעד, נגד וקולות ניידים", מעריב, 27 בספטמבר 1974
- ^ Muravchik, Joshua. “THE UN AND ISRAEL: A History of Discrimination.” World Affairs, vol. 176, no. 4, 2013, pp. 35–46. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/43554877.
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 77
- ^ Draft Resolution on UN Observers Force in West Bank, Gaza
- ^ איתמר אייכנר, מועצת זכויות האדם: תוקם ועדת חקירה בינלאומית בעקבות "שומר החומות", באתר ynet, 27 במאי 2021.
- ^ CoIOPT-Israel The United Nations Independent International Commission of Inquiry on the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, and Israel, באתר מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, מאי 2021 (באנגלית)
- ^ השר אלי כהן, "לא אפגש עם מזכ"ל האו"ם", 24.10.2023
- ^ יועץ בבי"ס של אונר"א חטף אישה, עובד סוציאלי חילק תחמושת: החומר שהעבירה ישראל, באתר ynet, 29 בינואר 2024
- ^ Abdulrahim, Raja; Barnes, Julian E.; Boxerman, Aaron; Kingsley, Patrick (27 בינואר 2024). "Major Donors Pause Funding for U.N. Agency as Scandal Widens". The New York Times. ארכיון מ-28 בינואר 2024. נבדק ב-28 בינואר 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Chris Dehghanpoor, Miriam Berger, Sarah Cahlan, Shane Harris, Joyce Sohyun Lee, Video is said to show U.N. relief worker taking Israeli shot on Oct. 7, washingtonpost, 16/2/2024
- ^ David Luhnow &נCarrie Keller-Lynn, A U.N. Agency Is Accused of Links to Hamas. The Clues Were There All Along., wsj.com, Feb. 2, 2024
- ^ 2023 UNGA Resolutions on Israel vs. Rest of the World, UN Watch, 19 בדצמבר 2023 (באנגלית)
- ^ Institution-building of the United Nations Human Rights Council (עמ' 13), Refworld, 18 ביוני 2007 (באנגלית)
- ^ Statement attributable to the Spokesperson for the Secretary-General On the Human Rights Council, United Nations Secretary-General, 20 ביוני 2007 (באנגלית)
- ^ Tovah Lazaroff, Israel invited to join UN’s Western nations group in Geneva, ג׳רוזלם פוסט, 1 בדצמבר 2013 (באנגלית)
- ^ First Time: Israel Admitted to UN Human Rights Caucus in Geneva, UN Watch, 27 בינואר 2010 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ רן דגוני, הישג: ישראל בקבוצת המדינות המובילות בנושא זכויות האדם, באתר גלובס, 13 בפברואר 2014
- ^ Emergency special sessions, General Assembly of the United Nations (באנגלית)
- ^ אלי ברדנשטיין, איראן ניסתה למנוע ביקור ועדת או"ם בי-ם, 12.1.2010, באתר nrg מעריב
- ^ Having Recommended 129 Non-Governmental Organizations for Consultative Status With Economic and Social Council, Committee Concludes Resumed Session, United Nations Meetings Coverage and Press Releases, 8 ביוני 2012 (באנגלית)
- ^ ישראל זוכה במינוי לכהן כסגנית יו"ר בוועדת האו"ם המפקחת על ארגוני זכויות אדם, באתר UN Watch, 29 בינואר 2019
- ^ NGO Committee Adopts Report on Its Recent Work, Including Approval of 432 Applications, as It Concludes 2021 Regular Session, United Nations Meetings Coverage and Press Releases, 7 ביוני 2021 (באנגלית)
- ^ "דיפלומטית ישראלית תכהן כסגנית יו"ר ועדת המשפט באו"ם" ערוץ 7 (06.10.2020)
- ^ הישג ישראלי באו"ם, באתר ערוץ 7
- ^ Israel vetoes peacekeepers from countries that do not recognise it, Times Online, 21 באוגוסט 2006
- ^ שיגור אנשי משטרה להאיטי, החלטה מספר 2136 של ממשלת ישראל, משנת 2010, באתר של משרד ראש הממשלה
- ^ Steinberg, Gerald M. "The politics of NGOs, human rights and the Arab-Israel conflict." Israel Studies 16.2 (2011): 29-30.
- ^ אבי בקר, מיהו העם הנבחר, ידיעות ספרים, תשע"ד 2013
39647834יחסי האו"ם–ישראל