גבול ישראל–סוריה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 | |||
| |||
| אורך כולל | 92 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| הסכמים |
הסכם סייקס–פיקו (1916) הסכם ניוקומב-פולה (1923) הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) הסכם הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים (1967) הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (1974) | ||
| מעברי גבול | מעבר קוניטרה | ||
| מספר מעברי גבול | 1 | ||
גבול ישראל–סוריה הוא חלק מגבולות מדינת ישראל וקו גבול שאינו מוסכם ושנוי במחלוקת העובר בחלקה הצפון מזרחי של מדינת ישראל, מהר חרמון בצפון, לאורכה של רמת הגולן ועד נהר ירמוך בדרום, ומפריד בינה ובין סוריה.
היסטוריה
התוויית הגבול הבינלאומי בין הצרפתים לבריטים
ערך מורחב – גבול הצפון
עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: הסכם סייקס–פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שעתיד היה ליתכונן בארץ ישראל עם תום המלחמה ופירוק האימפריה העות'מאנית. לפי הקו הסכמטי שהותווה בהסכם זה הגבול בין החלק של ארץ ישראל שנועד להיות בשליטה בין לאומית, לבין מדינת החסות הצרפתית בסוריה היה אמור לעבור בין שפך הירמוך לירדן, דרך הירדן והכנרת, עד לצפון הכנרת. משם התחיל קו גבול שהלך מערבה בין ארץ ישראל לאזור שהיה אמור להיות בשליטה צרפתית ישירה.
על פי "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה" (Franco-British Convention on Certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotami) עליה חתמו ב-23 בדצמבר 1920 בריטניה וצרפת הגבול ביו אזורי המנדט הבריטי בארץ ישראל לאזור המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון נקבע כך שיעבור משפך הירמוך לצמח, לאורך הכנרת עד לאזור שפך נחל מסעודיה (כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לכנרת). משם יפנה הגבול צפונה-מזרחה לאזור עין זיוון. משם צפונה לדרך המובילה מקוניטרה לבניאס וימשיך לאורך דרך זו עד לבניאס.[1]
הגבולות המדויקים שבין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין שטחי המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון נקבעו בהסכם ניוקומב-פולה שנחתם ב-1923 בין ממשלות צרפת ובריטניה. לפי ההסכם, האזור ברמת הגולן שהיה אמור להיות חלק מהמנדט הבריטי הועבר לאזור הצרפתי, כדי שהגבול לא יחלק את שטחי השבט הבדואי ערב אל-פדל. בתמורה כל הכנרת הושארה בתחום ארץ ישראל, ונוסף למנדט הבריטי האזור שבין נוקייב שבגדה המזרחית של הכנרת לחמת גדר.[2] הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) קבע את הכללים להתנהלות האזרחית והביטחונית לאורך הגבול.
ב-1934 זכה הסכם ניוקומב-פולה לאישור חבר הלאומים והיה לגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון.
בתום מלחמת העצמאות
- ערך מורחב – ההסכם עם סוריה
מבין מדינות ערב שפלשו למדינת ישראל במלחמת העצמאות, סוריה הייתה האחרונה שחתמה על הסכם שביתת נשק עם ישראל[3] ב-29 ביולי 1949 בתום משא ומתן קשוח.
האזורים המפורזים
.png)
במפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה 1949 סומנו בגוון כהה שלושה אזורים מפורזים, כולם ממערב לגבולות הסכם ניוקומב-פולה – הגבול המנדטורי הבינלאומי משנת 1923, ובגבולות המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה:[4]
- המפורז הצפוני, תל עזזיאת ורמת הבניאס מאז 1967 קיבוץ שניר מול הקיבוצים דן, דפנה ושְׁאָר יָשׁוּב[דרושה הבהרה].
- המפורז המרכזי, רצועה צרה המתחילה בחופו המזרחי של אגם החולה, ממשיכה מדרום לאגם במשולש גאוגרפי שבמרכזו המושבה משמר הירדן, ולאחריו רצועת שטח צרה לאורך נהר הירדן המתרחבת מעט בקרבת שפך הנהר לכנרת (הגבול הבינלאומי לאורך רצועה זו נמתח על הגדה המזרחית של הנהר).
- המפורז הדרומי, הגדול מכולם, בדרום רמת הגולן, הנושק לגדה המזרחית של הכנרת (מקיבוץ מעגן בדרום ועד לעין גב בצפון) ומתכנס למפגש הגבולות ישראל, סוריה וירדן (באל-חמה).
קווי 4 ביוני 1967
- ערך מורחב – יחסי ישראל–סוריה מאז ועידת מדריד
במאי 1951 בעקבות עימות צבאי חריף בין סוריה לישראל (תקרית אל-חמה וקרב תל מוטילה) על רקע מפעל ייבוש החולה נוצרה חלוקה דה-פקטו של האזורים המפורזים. במפורז הדרומי, אל-חמה, חרבת תאופיק, נוקייב והמעלה לגולן עברו לשליטה צבאית סורית וביתרת השטח נותרה השליטה בידי ישראל. במפורז המרכזי, השטח ממזרח לירדן וכן המשולש ממערב לירדן מצפון לשפך הירדן לכנרת היו בשליטת סוריה ואילו השטח ממערב לירדן היה בשליטת ישראל. מרבית המפורז הצפוני, תל עזזיאת ורכס הבניאס היו בשליטת סוריה[5] לימים, יגדירו הסורים את החלוקה דה-פקטו ממאי 1951, להבדיל מקו שביתת הנשק (1949) ומקו הגבול הבינלאומי (1924), כקו '4 ביוני 1967' ובשיחות השלום עם ישראל ודרשו את נסיגת ישראל לקו, 'לשכשך רגליהם במי הכנרת', כתנאי לחתימת הסכם שלום.
בתום מלחמת ששת הימים
- ערך מורחב – הקו הסגול
ב-1967 במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, ופונו למעלה מ-50,000 תושבים ערבים ברמה.
בתום מלחמת יום הכיפורים
- ערך מורחב – הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה
בתום מלחמת יום הכיפורים ולאחר מלחמת התשה בת חצי שנה נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה במאי 1974. ההסכם קבע שטחים מפורזים בקו הגבול, קבע מגבלה על כמות כוחות שריון וסוללות נ"מ לאורך קו הגבול, וקיבע את הגבולות שנקבעו בתום מלחמת ששת הימים. למעט מספר מקומות שנקבעו בקו הסגול והוחזרו לסוריה, בהם קוניטרה, כל השטח שהיה בידי ישראל בתום מלחמת ששת הימים נשאר בידיה. גבולות אלה ומרחב החיץ החזיקו מעמד במשך זמן רב, עד שנת 2024 בה נפל משטרו של אסד וישראל חצתה למרחב החיץ לצורכי הגנה.
חוק רמת הגולן
- ערך מורחב – חוק רמת הגולן
ב-1981 סיפחה ישראל את רמת הגולן, והחילה עליה את החוק הישראלי.
בשנת 2019 הכירה ארצות הברית תחת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן[6], כפי שנקבע בחוק רמת הגולן.
ראו גם
- יחסי ישראל-סוריה
- תקרית אל-חמה
- קרב תל מוטילה
- המלחמה על המים
- יחידה 788
- חילוץ ספינת המשמר בכנרת
- גבול ירדן–סוריה
קישורים חיצוניים
- תקריות הכנרת, באתר נעמוש
הערות שוליים
- ^ משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 109-107
- ^ גדעון ביגר, גבולת ארץ ישאל ומדינת ישראל משלהי התקופה העות'מאנית ועד להחלטת החלוקה של האו"ם, באתר "גאוגרפיה שכדאי לדעת" של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 31-35
- ^ האחרונה מבין המדינות שחתמו על הסכם שביתת הנשק. עיראק מעולם לא חתמה
- ^ עדי חשמונאי, המפה הסורית חשפה: רמת הבניאס תמיד הייתה בתוך שטח ישראל, ישראל היום, 31 במרץ 2019
- ^ אריה שלו, שלום וביטחון בגולן, המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 35
- ^ אורלי אזולאי, טראמפ חתם על ההכרה ההיסטורית בריבונות ישראל בגולן, באתר ynet, 25 במרץ 2019
40117677גבול ישראל–סוריה