ועדת הפיוס לארץ ישראל
ועדת הפיוס לארץ ישראל (באנגלית: Palestine Conciliation Commission - PCC) או ועדת הפיוס של האו"ם לפלסטין (באנגלית: United Nations Conciliation Commission for Palestine - UNCCP) היא ועדה שהוקמה בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, שהתקבלה ב-11 בדצמבר 1948, כדי לסייע לממשלות ולגורמים הנוגעים בדבר לקדם את הסכמי שביתת הנשק, ולהשיג הסכם שלום כולל בין מדינת ישראל למדינות ערב.
הוועדה הורכבה מנציגי שלוש מדינות - צרפת (שנחשבה כנוטה לצד ישראל בעקבות הסיוע שהגישה לה), טורקיה (כמדינה אסלאמית נחשבה כנוטה למדינות ערב) וארצות הברית (שנחשבה כמדינה נייטרלית). חברי הוועדה היו קלוד דה בואסנז'ה (Claude Bréart de Boisanger) מצרפת (יושב ראש הוועדה) מרק אתרידג' (Mark F. Ethridge) מארצות הברית, שמאוחר יותר הוחלף בפול פורטר, וחוסיין ילצין (Hussein C. Yalcin) מטורקיה.
בפגישתה הראשונה של הוועדה, שנערכה בז'נבה ב-17 בינואר 1949, נקבעו סדרי העבודה של הוועדה והוחלט כי החל מ-24 בינואר יהיה מקום מושבה הקבוע של הוועדה בירושלים. הוועדה הקימה תת-ועדה לבינאום ירושלים. במהלך החודשים הראשונים של 1949 נפגשו אנשי הוועדה בנפרד עם נציגי ישראל, מדינות ערב והפלסטינים.[1]
הוועדה הקדישה הרבה מזמנה לבעיית הפליטים הפלסטינים. במזכרים ששלח אתרידג' למזכיר המדינה ציין שהשקפותיה של ישראל בנושא הפליטים הפלסטינים דומות לאלה ששמע מהיטלר בגרמניה ב-1933, והעריך כי "אפשר שיהיה זה מן החוכמה, בטווח הארוך, ליישב מחדש חלק ניכר מן הפליטים הערבים במדינות ערב השכנות".[2] הוא לחץ לקליטתם של לפחות 250,000 פליטים בתחומי ישראל.[3] בפגישתה של הוועדה בתל אביב ב-7 באפריל עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון הוא הצהיר כי "מדינת ישראל לא גירשה איש ולא תעשה זאת לעולם."[4] בפגישה עם אתרידג' שהתקיימה בטבריה ב-18 באפריל קבע בן-גוריון שישראל אינה יכולה לקבל פליטים ערבים חזרה לשטחה.[5]
באפריל 1949 יזמה הוועדה את כינוסה של ועידת לוזאן בראשותה, שבה יוכלו הצדדים ללבן את הבעיות שביניהם - הפליטים, ירושלים, גבולות מדינת ישראל וההכרה של מדינות ערב בה, בניסיון להגיע להסכמי שלום בין הצדדים. הוועידה כונסה בשני סבבים במהלך 1949, ללא הצלחה. ב-23 באוקטובר 1950 הציגה הוועדה את מסקנותיה בפני האספה הכללית של האו"ם.
הוועדה המשיכה להתקיים שנים רבות[6] והגישה דו"ח שנתי לאו"ם על מצב הסכסוך.
לקריאה נוספת
- בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, הפרק "צעדים לפתרון בעיית הפליטים, דצמבר 1948 עד ספטמבר 1949", עמ' 339–381. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
הערות שוליים
- ^ ועדת הפיוס במסעותיה, דבר, 13 בפברואר 1949
ועדת הפיוס תגיע ביום א' לרבת עמון, חרות, 18 בפברואר 1949
ועדת הפיוס תתקבל היום ע"י בן-גוריון, קול העם, 7 באפריל 1949
ועדת הפיוס נפגשה עם נציגי סוריה, מעריב, 29 באפריל 1949 - ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, להלן מוריס, עמ' 343.
- ^ מוריס, עמ' 345.
- ^ מוריס, עמ' 346.
- ^ מוריס, עמ' 349–350.
- ^ ועדת הפיוס מתכנסת היום, דבר, 12 בפברואר 1960
ועדת הפיוס תבקש להאריך סמעותה עד 1962 'בתקווה לפתרון, דבר, 24 באוקטובר 1961
אין השעה כשרה לביצוע "סעיף 11", מעריב, 3 באוקטובר 1966
23421026ועדת הפיוס לארץ ישראל