ועידת האו"ם נגד הגזענות (2001)
ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר, הידועה גם כועידת דרבן הראשונה, היא ועידה שנערכה בחסות האומות המאוחדות מ-31 באוגוסט עד 8 בספטמבר 2001 בעיר דרבן שבדרום אפריקה. נשיאת הוועידה הייתה מרי רובינסון, נשיאת אירלנד לשעבר ונציבת האו"ם לזכויות אדם.
הרקע לוועידה
בשנת 1997 הועברה באו"ם החלטה 52/111, על הקמתה של הוועידה נגד גזענות, אפליה גזעית ושנאת הזר. "לדברי רובינסון, גזענות הוא אחד האתגרים הקשים ביותר איתם מתמודד העולם, והדרך להיאבק בכך היא ההבנה הכוללת כי כולנו חלק ממשפחת בני האנוש". מועצת זכויות האדם של האו"ם תוכל לדבריה "לעצב את הרוח של המאה החדשה"[1]. הוועידה יועדה להתקיים בשנת 2001, כאשר במהלך שנת 2000 נערכו ארבע ועידות אזוריות, למדינות אירופה, מדינות אמריקה (על שני חלקיה, קנדה, ארה”ב, מרכז ודרום אמריקה. הוועידה נערכה בסנטיאגו, בירת צ'ילה), מדינות אפריקה ומדינות אסיה. ועידת אסיה נערכה בטהראן בשיתוף ארגון המדינות המוסלמיות וישראל לא הורשתה להשתתף בה. תפקידן של הוועידות השונות היה לנסח כתבי טיוטה נגד גזענות, לדון במקור האפליה הגזעית ולגבש תכניות פעולה למיגור התופעה. שני הנושאים שנידונו היו פיצויים לאפריקה על סחר בעבדים שחורים על ידי מדינות המערב והיחס כלפי מדיניות ישראל מול הפלסטינים בשטחים. בוועידה האזורית בטהראן נכתב "כתב אישום" חריף נגד ישראל שהוגש על ידי ארגון המדינות המוסלמיות וכלל שבעה מרכיבים[2]:
- ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
- ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
- ציונות היא גזענות.
- מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים.
- ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
- אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלסטינים.
- מדינת ישראל קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.
הוועידה המרכזית בדרבן
ארגונים לא ממשלתיים (בתוכם ארגונים ישראליים כגון "עדאלה" ומרכז מינרווה לזכויות אדם של האוניברסיטה העברית) שנקראו לשמש כמשקיפים מטעם האו"ם השתלטו על סדר היום והובילו קו אנטי-ישראלי קיצוני[3]. הוועידה קיבלה אווירה של "פסטיבל שנאה" שהורגשה בעיקר בכינוס הארגונים הלא ממשלתיים. במקביל, אורגן פורום ארגונים לא ממשלתיים תומכי ישראל, ונציגי ארצות הברית וישראל איימו להחרים את הוועידה על רקע האינתיפאדה השנייה, וארצות הברית עמדה באיומה והחזירה את נציגיה הביתה.
בראש המשלחת הישראלית לוועידה עמד סגן שר החוץ, מיכאל מלכיאור. טענות המשלחת הישראלית בדבר "כתב האישום" היו, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הנו סכסוך בעל אופי לאומי ולא אופי גזעי, ועל כן לא ניתן לטעון כי מדיניות ישראל בשטחים היא מדיניות גזענית[4]. במהלך הוועידה התברר כי מדינות אפריקה, אמריקה הלטינית וכמה ממדינות מזרח אירופה מתנגדות לעמדה הערבית ולניסיונות לעשות "מחטף כלפי אופיה המקורי של הוועידה" לדברי מלכיאור. בעקבות מאמציה של המשלחת הישראלית בשיתוף עם משלחות נוספות ממדינת מערביות (עיקר המאמצים נסובו סביב שכנוע מדינות אפריקה שלא לצדד בעמדות הערביות, כדי שהדיון לא יוסט מעניין הפיצויים לצאצאי העבדים), נמנעה הוועידה מהצהרות אנטי-ישראליות והמסמכים המסכמים את מסקנותיה היו מתונים יותר.
מסקנות הוועידה
מסקנות הוועידה נוסחו בשני מסמכים מסכמים: מסמך עקרונות ומסמך תכנית פעולה. על אף התנגדותן הנחרצת של סוריה, איראן ומדינות אסלאם נוספות (ואף כמה מדינות מערביות נוספות כגון קנדה ואוסטרליה), בעניין המזרח התיכון נקבעה פשרה בניצוחה של דרום אפריקה. במסגרת הפשרה הביע האו"ם "דאגה מן המצוקה של העם הפלסטיני הנתון תחת כיבוש זר", אך שמה של ישראל לא הוזכר במפורש. ישראל עצמה התנגדה לפשרה הדרום אפריקאית, שהציעה רמז לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. אף שאלו לא הוזכרו בשמם, נוסח ההחלטה דחק "בכל העמים" לאפשר "חזרה של פליטים לבתיהם ורכושם בכבוד ובביטחון"[4]. בעניין עבדות השחורים, קראה הוועידה לכל המדינות שסחרו בעבדים להביע חרטה והתנצלות על כך, ולפצות את מדינות אפריקה ואסיה בעזרת סיוע כלכלי, אך עד כה אין כל השפעה להחלטות הוועידה על המאבק המשפטי של מדינות אפריקה נגד אירופה וארצות הברית לפיצוי צאצאי העבדים, בשטחן או באפריקה.
תוצאות הוועידה והשלכותיה
שלושה ימים לאחר פיזור הוועידה התרחשו פיגועי 11 בספטמבר, ומסקנות הוועידה ירדו מסדר היום. העולם העביר את האצבע המאשימה מישראל אל האסלאם הרדיקלי, קברניט הטרור העולמי. את ועידת האו"ם השנייה נגד גזענות שנערכה בדרבן בשנת 2009, החרימו 10 ממדינות המערב, ביניהן ארצות הברית, ישראל, קנדה, אוסטרליה והולנד, עקב החשש שהוועידה השנייה צועדת בעקבות קודמתה בקריאות נגד ישראל[5]. נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד הוזמן לנאום, במהלך נאומו עזבו מרבית נציגי המדינות את האולם בהפגנתיות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- UN press kit, world conference against racism, 2001
- פרופ' קוטלר, ארווין, "אחרי דרבן", אתר אג'נדה, 2001
- NGO participation, world conference secretariat, 2001
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יאיר שלג, בדרבן יוחלט אם להוקיע את ישראל כגזענית, באתר הארץ
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יאיר שלג, ועידת דרבן הסתיימה בפשרה: ישראל לא הוזכרה, באתר הארץ- ג'רלד שטיינברג, "דרושה אסטרטגיה לשימור ההתנגדות לוועידת דרבן 2", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2009
הערות שוליים
