מעשה בני האלוקים
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
מעשה בני האלוקים ובנות האדם או חטא בני האלוקים, הוא אירוע המתואר בספר בראשית פרק ו', פסוקים א'-ד'. "בְנֵי־הָֽאֱ-לֹהִים" לקחו להם נשים מ"בְּנוֹת הָאָדָם", באותה עת הופיעו בארץ "הנְּפִלִים" וה"גִּבֹּרִים", וה' הגיב לכך במילים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם". הקטע הוא אחד הפרקים הסתומים ביותר במקרא, והניסוח הקצר והמסתורי של הפסוקים הקשה על בירור משמעותם.
בתקופת בית שני רווחה הפרשנות של ספר חנוך א', לפיה מדובר במלאכים שהשחיתו דרכם עם בנות-תמותה. הנפילים המפלצתיים שנולדו להם הביאו רעה גדולה על פני הארץ, שהניעה את ה' להחריב אותה בשיטפון, אך רוחותיהם של הנפילים הוסיפו להתקיים כשדים. במדרש הובאה בשם רבי שמעון בר יוחאי התנגדות חריפה לפרשנות זו, והחטא שהוביל למבול הוסבר כעוולה של בני אנוש. בתרגומי התורה ובמדרשי התנאים התקבלה הדעה ש"בני האלוקים" היו בני שרים ושופטים שחטפו נשים בכח, ופרשנות קדומה נוספת טענה שמדובר בגזע בני שת הצדיק, שפותה והושחת על ידי נשים מגזע קין הרשע. אם כי הפירוש המלאכי הוזכר בתלמוד ובפרקי דרבי אליעזר וזכה לעדנה מחודשת בפירושי הראשונים.
התיאור במקרא
בספר בראשית, פרק ו', פסוקים א'-ד', מוזכרת פרשיה בה "בני האלוקים" לקחו נשים מ"בנות האדם", הניצבת מבחינה כרונולוגית בין הולדת נח לבין המבול:
(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.
(ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.
(ג) וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
(ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
פסוקים א' וב' מתארים את האנושות פרה ורבה על פני הארץ, ונולדות בנות יפות-מראה. "בני האלוקים" מתאווים אליהן, לוקחים אותן לנשים והם יולדות להם. מבחינת הפעולות המתוארות בהן, פסוקים אלו פשוטים יחסית;[1] עם זאת, זהותם ומהותם של "בני האלוקים" הנזכרים הטרידה את כל הפרשנים, העלתה פרשנויות רבות, והיא הציר המרכזי עליו נסוב הדיון בקטע.[2]
הפרשנות המלאכית וספר חנוך
ערך מורחב – עזא ועזאל
הפירוש הקדום ביותר הידוע לביטוי "בני האלוקים" בספר בראשית, הוא "מלאכים", והוא מופיע בספרות היהודית של תקופת בית שני. המקור הבולט והמרכזי ביותר לפרשנות המלאכית, וכנראה הראשון הידוע,[3] הוא ספר חנוך א', ספר חיצוני שנערך בתקופת בית שני. בחלקו הראשון (פרקים ו'-י"א וגם י"ב-ט"ו) מסופר כי מאתיים עירין, מלאכים בדרגה מסוימת, נמלאו תאווה לבנות-האדם היפות וירדו ארצה על הר חרמון. הם לימדו את האנושות ידע שהיה מקור לכל חטא, כמו אסטרולוגיה וכישוף, והנשים הולידו להם ענקים מפלצתיים ורשעים. הארץ מלאה חמס וה' החליט למחות את העולם במבול כדי לטהרו. גופם הגשמי של הענקים אבד במים, אך נשמותיהם שרדו והפכו לשדים ורוחות רעות שהוסיפו להחטיא את בני-האדם גם אחרי כן. במצוות ה', נכלאו מאתיים העירין בתהום "תחתיות האש" על ידי המלאך מיכאל, שם נועדו להישאר עד יום הדין באחרית הימים.
חנוך א' היה ספר מקובל במאות הראשונות לפני הספירה, הועתק ועובד תכופות. חיבורים רבים עשו שימוש במוטיבים מתוכו, ונושא המלאכים שנפלו וחטאו היה נפוץ ביותר בתקופה המאוחרת של בית שני. טקסטים מוכרים אחרים המזכירים את הפרשנות המלאכית הם מגילה חיצונית לבראשית, ספר ברית דמשק וחזון ברוך א'.[4]
הפרשנות המלאכית הייתה כה מקובלת בבית שני, עד שהשפיעה אף על פילון האלכסנדרוני, שפרשנותו לסיפור הייתה אלגורית, וראתהו כמשל על תאוות הבאות מן הדחפים הנחותים באדם. יוסף בן מתתיהו אף הוא מזכיר אותה: "כי מלאכי אלקים רבים נזקקו לנשים והולידו בנים שחצנים... עשו אלה מעשים הדומים למעשי השחצנות של הגיגנטים".[5]
בבראשית רבה מוזכר שרבי שמעון בר יוחאי דחה בחריפות פירוש זה של ספר חנוך ופירש שבני האלוהים הם בני דיינים (בהתבסס על המילה "ידון") והיה "מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא".[6] לפי דעת חוקרים הגינוי החריף התייחס לדעות המינים – בין אם נוצרים קדומים, נוטים למיסטיקה ואסטרולוגיה, או שניהם גם יחד – שאצלם הספרות החנוכית המשיכה למלא תפקיד חשוב.[7]
למרות זאת הפרשנות המלאכית התקיימה גם ביהדות. ניתן למצוא לה רמזים בשני מקומות בתלמוד הבבלי: "עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל"[8] ו"סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו".[9][10] הם מוזכרים גם במספר מדרשים מאוחרים, כמו פרקי דר' אליעזר, ילקוט שמעוני, מדרש אגדת בראשית, בראשית רבתי, ועוד. כך גם ספר הזוהר, בו מוזכר פירוש שהמילים "בנות האלוהים" מתייחסות לשדה נעמה, שגרמה לכל בני האדם לטעות אחריה, ואפילו למלאכים: "עוזא ועזאל חמדו בנות ארצות והשחיתו דרכם על הארץ עד שתלית אותן בין הארץ לרקיע".[11] גם רש"י כתב, בעקבות התלמוד, ש"הנפילים" המוזכרים בספר במדבר[12] הם "ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש". הרמב"ן מעיר ש"זהו הפירוש הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל"[13].
משה דוד קאסוטו, כחלק מפרשנותו את התנ"ך כולו כפולמוס נגד עבודת האלילים, שכחלק ממנו הובהר שהמלאכים אינם אלילים, פירש את הקטע כגילוי מובהק של קו זה. יתרה על כן, הודגש שצאצאי הזיווג אינם בני-אלמוות אלא בני-תמותה פגיעים.[10][14]
הפרשנות כבני השליטים
המדרש אימץ את הקביעה ש"בני האלוקים" היו בני אדם מן המעמדות הגבוהים, בניהם של שליטים או שופטים – אותם "בני דייניא" אודותם דיבר רבי שמעון בר יוחאי – שתפסו לעצמם נשים. הבסיס העיקרי עליו נשענת פרשנות זו הוא הקבלה במקום אחר בין "אלוהים" כ"בית-משפט": בספר שמות[15] מצוינים תהליכים משפטיים בהם יש לבוא "אֶל הָאֱלֹהִים" במובן של בית-דין (הכוונה לשבועה חמורה, במקרים שבהם עדות אנושית אינה מספיקה או מצויה), ותרגום אונקלוס ותרגום יונתן אכן תרגמו שם "אלוהים" כ"דייניא".[16] בנוסף, בשני מקומות כינה ה' את משה 'אלוהים', ביחס לאדם אחר: ביחס לאהרן - ”וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שמות, ד', ט"ז), וביחס לפרעה - ”רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה” (שמות, ז', א'); וכינויים אלה מתפרשים כהענקת סמכות להטלת מרות, כשל שר ושופט.[17][18] תרגומי המקרא לארמית שנכתבו בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, אימצו את התפישה של "בני האלוהים" כשליטים ונושאי משרה, והם העדות החשובה ביותר להתקבלותה. אונקלוס, יונתן ותרגום נאופיטי תרגמו את "בני האלוקים" כ"בני רברביא" או "בני דייניא", כלומר בני הגדולים והשרים, ואף כתב-יד אחד של התרגום השומרוני מתרגם כ"בני שלטניא". גם כתב-יד אחד של הפשיטתא מציג את "בני דייניא".[19][20]
רש"י צירף את שתי התפישות ופירש: "בני השרים והשופטים".[17] פרשני הפשט למקרא מבארים שהפסוק עוסק בבני השופטים ובעלי הכח, שניצלו את מעמדם הרם כדי לקחת להם נשים יפות בכח, על פי בחירתם וללא התחשבות ברצונה של האשה או האם היא כבר נשואה. במדרש לקח טוב נאמר: ”ויראו בני האלוהים - אלו בני הדיינין והשרים. תני רבי שמעון בן יוחי: כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה”.[21] על פי פירוש זה, 'בנות האדם', בניגוד ל'בני האלוהים', הם בנות האדם הרגיל - בנות פשוטי העם. יש שקישרו פרשנות זו עם אירועי מקרא נוספים כדוגמת מעשה שכם ודינה, שבהם מופיעה תפיסת נשים בידי בעלי השלטון. כך, למשל, כותב הספורנו:
- ”אמנם היה זה (גמול) מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים, על דרך: ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”.[22]
לרוב, לקיחת נשים זו הוצגה כחטא שבעטיו הביא ה' את המבול בפרק שאחרי כן, כמו במסורות הישנות אודות חטא המלאכים; מאחר שלקיחת נשים בנות-אנוש על ידי בני-אנוש כפשוטה אינה מצדיקה עונש, נטתה הפרשנות המסורתית להוסיף פרטים חמורים וקשים יותר כהסבר.[23] על פי רוב המדרשים[24] החטא האמור היה בגזלת אשת איש מיד בעלה. בחלק מהמדרשים[25] נוסף גם חטא משכב זכר ומשכב בהמה, בהם חטאו בני האלוקים. אחרים הוסיפו שחטאם היה לקיחת נשים בחוזקה באופן כללי, בין בתולות ובין נשואות.[26]
במאה ה-19, לאחר המחקר ההשוואתי המודרני, המלבי"ם שילב את התפישה המסורתית עם הגילויים החדשים של כתבי אוגרית. הוא טען שהפרשייה מתייחס למיתוס רווח בעת העתיקה, על פיו הגיבורים והמושלים הם אלוהיים ונפלו מן הרקיע, ולכן מותר להם לתפוס נשים נשואות שמצאו חן בעיניהם. לפיכך החליט ה' לקצר את ימי האדם ולהביא מבול, על מנת להוכיח לאנושות שה"נפילים" החמסנים הם בריות ככל האדם.[27]
הפרשנות כבני שת
פרשנות קדומה נוספת גרסה ש"בני האלוקים" לא היו אלא צאצאי שת. גם בפרשנות זו נתפש מעשה בני האלוקים כחטא שהוביל למבול; "בנות האדם" שמקרבן נלקחו נשים לא היו אלא צאצאיותיו של קין, שהיו שייכות לשבט מרושע. העירוב בין הגזע ירא האלוקים והגזע החוטא הוביל להשחתת מידותיהם של הצדיקים, והדבר הכעיס את ה'.
אילנות היוחסין של בני קין ושל בני שת בפרק ד', כשהאחרונים נוטים לצדקה והראשונים לחטא, מספקים תימוכין ראשוניים להפרדה בין שתי הקבוצות. יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" הציג את שני הסיפורים בקרבה רבה, מה שעשוי להעיד על קישור מסוים כבר בתקופת בית שני: "בני שת התהלכו במסלות ישרים ומעגלי צדק שבעה דורות... אך דור השמיני סרו מארחות אבותיהם הטובים... גם מלאכי אלהים הרעו אז לעשות, כי גם הם חמדו את יפי בנות האדם".[28] המקור המכריע הוא תרגום השבעים לבראשית ד' כ"ו (וּלְשֵׁת... הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'), שתרגם את המשפט כך שיכל להתפרש כסביל, ἐπικαλεῗσθαι τὸ ὄνομα κυρίου τοῦ θεοῦ, "להיקרא בשם ה'."[29]
תפיסה זו התקבלה, במלואה או באופן חלקי, במדרש ובפרשנות המאוחרת:[30] פרקי דרבי אליעזר כ"ב מזכיר גם את "משת עלו ונתיחסו כל הבריות, וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים" לצד הפרשנות המלאכית; הרא"ש בפירושו על בראשית ו' ב' אימצהּ ישירות.[31] הזוהר מזכיר במקום אחד את "בני האלוקים" כבניו של קין, שנולד בעצמו לפי המדרש לנחש (סמאל בלשון הקבלה) ולחוה ולכן היה שונה במראהו מיתר האדם.[11] רבנו בחיי בן אשר בפירושו, הציג את הפירוש כבני השליטים כדרך הפשט, ואת הפירוש כבניו של קין כדרך הקבלה, וכתב שאין סתירה ביניהם, "כי כל ענייני מעשה בראשית הם כפולים והכל אמת."[32]
לקריאה נוספת
- גיא דרשן, סיפור בני האלהים ובנות האדם (בר' ו 1–4) לאור 'קטלוג הנשים' ההסיודי, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כג, תשע"ד, עמ' 155–178
- יונתן גרוסמן, "בני האלוהים ובנות האדם", בראשית: סיפורן של התחלות, הוצאת תבונות וידיעות אחרונות, 2017, עמ' 160–171 (פורסם ברשת באנגלית: "Who are the Sons of God? :A New Suggestion", Biblica, 99.1, 2018: 1-18.)
- Annette Yoshiko Reed, Fallen Angels and the History of Judaism and Christianity: The Reception of Enochic Literature, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2005.
- Jaap Doedens, The Sons of God in Genesis 6:1-4: Analysis and History of Exegesis, הוצאת בריל, 2019. (ע"ע גם הדיסרטציה עליה מתבסס הספר.)
קישורים חיצוניים
- פירוש רבי דוד צבי הופמן בראשית א, בראשית ו, א-ח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה ב, בראשית ו, א, עמוד שעב, באתר היברובוקס
- עדן יהודה ויוחאי זכות, בני האלוהים וחטא האדם – עליונים ותחתונים בסיפורי הראשית, מתוך: אסיף ב', איגוד ישיבות ההסדר, תשע"ה
- בני האלוקים, באתר אספקלריה
- הערך "חטא בני האלוהים", באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ למשל, ביהרר עמ' 497-498
- ^ ראו כל המקורות בערך זה.
- ^ דדנס, עמ' 106
- ^ דדנס, עמ' 110-112.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק ג, פסקה א, סעיף 73 (תרגום אברהם שליט).
- ^ בראשית רבה, פרשה כ"ו, פסקה ה'
- ^ יושיקו ריד, עמ' 136-140, רפאל בנימין פוזן, התרגומים הארמיים למקרא, בתוך: רבעון המעיין טבת תשס"ח (כרך מ"ח גליון ב), עמוד 53, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום). בדומה לכך נדחתה במסגרת הפולמוס על ידי רבי יוסי ורבי אבהו הפרשנות המקובלת על עליית חנוך לשמים והפיכתו למלאך (בראשית רבה, פרשה כ"ה, פסקה א')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"א עמוד א'.
- ^ 10.0 10.1 משה דוד א' קאסוטו, מעשה בני האלוהים ובנות האדם, ספרות מקראית וספרות כנענית, ירושלים: מאגנס, תשל"ב, עמ' עמ' 98 - 107, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח (מהדורה מקוונת של הספר בפרויקט בן-יהודה)
- ^ 11.0 11.1 ספר הזוהר, חלק א, דף נ"ה, עמוד א', ספר הזוהר, חלק א, דף ל"ז, עמוד א'
- ^ רש"י, במדבר, פרק י"ג, פסוק ל"ג
- ^ רמב"ן בראשית ו, ד
- ^ משה דוד קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, ירושלים: מאגנס, תשל"ב, בפרויקט בן-יהודה
- ^ ספר שמות, פרק כ"א-כ"ב
- ^ דדנס, עמ' 195
- ^ 17.0 17.1 רש"י על ספר בראשית, פרק ו', פסוק ב'
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ד', פסוק ט"ז; רשב"ם שם
- ^ דדנס, עמ' 94-96
- ^ תרגום אונקלוס, בראשית, פרק ו; תרגום יונתן, בראשית, פרק ו; אך בתרגום הארמי שבשולי כתב יד נאופיטי: "בני מלאכיא", כלומר: בני המלאכים.
- ^ מדרש לקח טוב, בראשית, פרק ו', פסוק ב'.
- ^ ספורנו על ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ז
- ^ יושיקו ריד, עמ' 211.
- ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ו סימן ב.
- ^ ילקוט שמעוני בראשית רמז מג. פסיקתא זוטרתא בראשית פרק ו פסוק ב. המדרש הובא ברש"י על ספר בראשית, פרק ו', פסוק ב'
- ^ רמב"ן, רד"ק, חזקוני ותולדות יצחק על בראשית פרק ו פסוק ב.
- ^ מלבי"ם על ספר בראשית, פרק ו', פסוקים ב'-ד'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר א, פרק ג, פסקה א, סעיף 72 (תרגום קלמן שולמן).
- ^ דדנס, עמ' 99, 167-168.
- ^ יושיקו ריד, עמ' 222–226, הפניות שם
- ^ דדנס עמ' 108.
- ^ רבינו בחיי על ספר בראשית, פרק ו'
מעשה בני האלוהים37283846Q4119683