ירושלים בתקופת בית שני

מראה העיר על פי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המוצב במוזיאון ישראל

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של ארבע מאות ועשרים השנים שבין 351 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז החיים הרוחני של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם הנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על העבודה בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

חומות ירושלים השונות בתקופת בית שני על גבי שרטוט החומות של ימינו. על פי ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי

תקופת שיבת ציון

הגליל של כורש

ערך מורחב – התקופה הפרסית בארץ ישראל

בתקופת שיבת ציון הייתה ירושלים עיר דלה וענייה למדי מבחינה חומרית. חומותיה לא היו מבוצרות כדבעי, ומקדשה היה דל למראה. אך עם זאת התקיימו בה חיים שוקקים של יצירה דתית ורוחנית: חתימת הנ"ך, כתיבת המשניות הראשונות, ותנופה של פרשנות העתידה להפוך את התורה לתורת חיים. במקביל לכך, עלה והתבסס מעמד הכהונה, ונוצרה שכבת אליטה הפתוחה לתרבות העולם.

המצב המדיני

בין 538 ו־332 לפנה"ס הייתה ירושלים בירתה של פחווה (מדינת־חסות) נידחת של האימפריה הפרסית - פחוות יהודה. בראשה עמד פחה (מושל) פרסי אשר מאז מינוי נחמיה לפחה היהודי הראשון (445 לפנה״ס), היה תמיד יהודי.

באותה עת הייתה ירושלים עיר ספר דלה ויעד למתקפות של שבטים ערבים. בעקבות פעולות הבנייה ושיקום החומה ביוזמת נחמיה (להלן) נסוגו שבטי הפולשים דרומה, אל האזור שמאז ולאורך כל ימי הבית השני נקרא "אדום" או "אדומיאה".

אף שפחוות (או מדינת) יהודה הייתה בשולי האימפריה היו לתושביה סממני ריבונות ושאיפות למידה של אוטונומיה. לרשות הפחה עמד חיל מצב פרסי לשמירת הביטחון הפנימי והחיצוני, והוא היה אחראי על גביית המסים ומינוי פקידי השלטון. הפחווה אף טבעה מטבעות ועליהן ציון שמה, דבר שהיה יוצא דופן בממלכת פרס ויכול להעיד הן על שאיפה לעצמאות מדינית והן על מעמד מסוים של פחוות יהודה.

המצב הדתי־חברתי

בספר נחמיה י' ל'-מ' מסופר על האמנה אשר נכרתה בין העם היושב בציון ומנהיגיו לבין השם, שתפקידה לחדש את הברית בין האלקים לעמו. כלומר, משלב זה התחילה תקופה של קבלת עול מלכות שמיים בקרב העולים. עזרא הסופר הקריא לעם את התורה ופירש אותה באזניהם. ככתוב במקרא, הייתה זו תקופה של התרגשות דתית עזה ושמחה בביצוע המצוות, למשל, חגיגת חג הסוכות לראשונה מזה דורות רבים "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י"ז).

נחמיה, שהיה המנהיג היותר מדיני יחסית ועזרא, המנהיג הדתי, הקפידו על מצוות המבדילות בין היהודים לגויים. בפרט, ציוו להרחיק את הנשים הנוכריות שנשאו חלק ניכר מהעולים, בעיקר העשירים ובני המעמד הגבוה. בכך חלה ראשיתו של קרע בין הדוגלים בדרך התורה ובין אלו הדוגלים במגמה אוניברסלית, שהיו בעיקר בעלי אמצעים אמידים יחסית. אלו שנשאו נשים נוכריות היו פתוחים יותר לקליטת תרבות זרה, והיוו מעין "אופוזיציה" למול אלו שביקשו להגביל את היהדות להגדרה ההלכתית.

עזרא היה ממשפחת הכהונה של הכהנים הגדולים ששימשו בבית ראשון, משפחת צדוק. החקיקה הפרסית הקנתה לכהנים בני משפחת צדוק מעמד בכיר בירושלים, בהיותה עיר מקדש. כך נוצרה הפרדת רשויות בין הפחה, המנהיג המדיני הכפוף לשלטון הזר, לבין המנהיג הדתי, הכהן, שזכה הן ללגיטימציה מעמו והן לאישור מעמדו כעילית חברתית במסגרת הארגון הפרסי. אולם הכהן לא היה המנהיג הדתי היחיד: בעקבות פעולתו של עזרא עצמו הפכה התורה למקור סמכות, כאשר חכמי התורה פירשו אותה לעם. בהקשר של אותה תקופה נזכרים במסכת אבות אנשי כנסת הגדולה, אשר אמנם לא היו כהנים ולא אחזו במעמד חוקי^{[דרושה הבהרה]}, אבל הם היו אלו שהדריכו את העם בדרכי התורה. בתקופה זו נחתמו ספרי הנ״ך, והתחילו להווצר המשניות הראשונות.^{[דרושה הבהרה]}

המצב הפיזי של העיר

עד בואו של נחמיה לירושלים (445 לפנה״ס) נשארה העיר חרבה ברובה. "הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ" (ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ג'). נחמיה ערך סיור לילי על־מנת לעמוד על מידות החורבן (פרק ב', פסוקים י"ב-ט"ו), ובעקבותיו גייס את העולים להקמת החומה מחדש (פרק ג') "לְכוּ, וְנִבְנֶה אֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא-נִהְיֶה עוֹד, חֶרְפָּה" (פרק ב', פסוק י"ז). עם סיום הבנייה ערך נחמיה תהלוכות לציון השלמתה.

אף שנחמיה ציין שמות רבים של שערים ואתרים, התוואי של חומות נחמיה אינו ברור לחוקרים בני זמננו. מהמקרא עולה כי לא כל החומה נבנתה מחדש, אלא חלקים ממנה שוקמו ואחרים, כגון החלק שבמזרח לשלוחת עיר דוד, נבנו מחדש, גבוה יותר במעלה הגבעה מאשר החומות של ימי חזקיהו וקודמיו. מרבית הארכאולוגים סוברים ששטח העיר שהצטמצם לגבולות שלוחת עיר דוד, לא עלה על 120 דונם. כמו כן לא כלל השטח את שטחי הגבעה המערבית (הר ציון), שהייתה כלולה בתחומי העיר של ימי חזקיהו.

אולם, ישנם שני מקורות הרומזים שייתכן ששטח העיר היה גדול יותר והם דברי נחמיה "וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם, וּגְדֹלָה, וְהָעָם מְעַט, בְּתוֹכָהּ; וְאֵין בָּתִּים, בְּנוּיִם" (פרק ז', פסוק ד') וכן "וַיַּעַזְבוּ, יְרוּשָׁלִַם, עַד, הַחוֹמָה הָרְחָבָה" (פרק ג', פסוק ח') - היא, ככל הנראה החומה הרחבה מימי חזקיהו שהקיפה את הגבעה המערבית. ייתכן שהגבעה המערבית אכן נחשבה לחלק מהעיר, אך הייתה פרוזה (לא מוקפת חומה בצורה מכל צדדיה). בשל הממצא הארכאולוגי הדל, גם התומכים בסברה ששטח העיר בימי נחמיה היה גדול יותר, משערים שהאוכלוסייה בשטח זה הייתה דלה במספר וביכולת כלכלית, ולא חיה ברמה חומרית שתשתקף בממצא ארכאולוגי משמעותי. בשנים שלאחר מכן נבנתה העיר בשטח זה עוד עשרות פעמים, ולכן "ספק אם יהיה בכח המחקר הארכאולוגי להוסיף במידה מרובה על ידיעותינו".

בנובמבר 2007 הודיעה הארכאולוגית אילת מזר שגילתה בחפירותיה בשוליים המזרחיים של ראש הגבעה בעיר דוד (שטח G), שרידי חומה וביצורים אותם היא מתארכת באמצעות חרסים ומטבעות לתקופת נחמיה. גם אופי הבניה של החומה מעיד על בנייה לא־מיומנת, כפי שעולה מדברי נחמיה. עם זאת, ממצאיה של מזר לא נתקבלו על דעת כל החוקרים.

גם בית המקדש שבנו העולים היה דל:

וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ--זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל;

— ספר עזרא פרק ג פסוק י"א

זה היה מצבו עד בניית מקדש הורדוס, כ־400 שנה מאוחר יותר.

התקופה ההלניסטית

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה בכיבושה בידי אלכסנדר מוקדון ב-332 לפנה"ס, והסתיימה במרד החשמונאים ב-167 לפנה"ס. ההלניזם בירושלים התבטא בפערים שבין מיעוט של בני השכבה המבוססת, האליטה שסטתה אל תרבות יוון (מה שקרוי התייוונות), לבין רוב יהודי העיר ששמרו על מסורת אבותיהם. לקראת סוף התקופה החריף העימות כאשר גם הכהונה הגדולה התייוונה, מה שהוביל למרד החשמונאים. עם זאת, במשך רוב התקופה ידעה ירושלים שקט ושגשוג. היא הייתה בעלת אוטונומיה רבה בניהול ענייניה, וזכתה לפיתוח עירוני במגמת הפיכתה לפוליס (להלן).

המצב המדיני

אנטיוכוס הרביעי

אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ בשנת 332 לפנה"ס, ולפי מסורות שונות, אף ביקר בירושלים תוך כדי מסע כיבושיו. מקץ כמה שנים מת אלכסנדר, ויורשיו הדיאדוכים חלקו ביניהם את ממלכתו. בצפון ובמזרח (שטחן של סוריה, עיראק ואיראן המודרניות) שלט מייסד האימפריה הסלאוקית, סלאוקוס הראשון, במצרים ובכמה איים בים התיכון התבסס תלמי הראשון שכונן את מצרים התלמיית. א"י (המכונה קוילה-סוריה באותה תקופה) הייתה לכלי־משחק בין שתי מעצמות אלה ועברה מיד ליד. מ-301 ועד 198 לפנה"ס הייתה הארץ תחת שלטון בית תלמי, ואז במהלך המלחמה הסורית החמישית כבשה האימפריה הסלאוקית את ארץ ישראל מידי מצרים. תחת שלטון שתי הממלכות נמצאה ירושלים בלב פרובינציה קטנה בעלת אופי יהודי מובהק, שנהנתה בשתיהן מאוטונומיה.

בימי בית תלמי הורשו היהודים לעסוק בשלהם, ללא התערבות משמעותית מצד השלטון. ההנהגה הייתה נתונה בידי הכהן הגדול:

ליהודים אין בכלל מלך והנהגת האומה מסורה תמיד לכהן הנחשב למצטיין בתבונתו ובמידותיו.

— דיודורוס סיקולוס, ספר 40, 3

כאמור, ב־198 לפנה"ס עברה ירושלים לשליטתו של אנטיוכוס השלישי והוא התקבל על ידי היהודים בזרועות פתוחות. בתחילת הכיבוש הסלאוקי ניתן ליהודים כתב זכויות שאישר את האוטונומיה היהודית, התיר כניסתם של יהודים לירושלים, הקנה זכויות לכהנים ולחכמים, אסר על כניסת נוכרים והכנסת חיות טמאות לשטח המקדש והקצה תקציב מקופת המדינה למימון עבודת המקדש (רכישת קרבנות, שמן ולבונה). כתב-הזכויות פתח במילים:

הואיל והיהודים גילו את התלהבותם כלפינו... ערכו לנו קבלת פנים מזהירה... מצאנו גם אנו לראוי לגמול להם כמעשיהם

— קדמוניות היהודים יב, 139

עם זה, החלה בימי בית סלאוקוס גם ההשפעה ההלניסטית במגמה לשלב את היהודים, תרבותית ודתית, במרחב ההלניסטי. קנאי מאד לכך היה אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), שעלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס. אפיפאנס אסר על קיום מצוות הדת היהודית, מה שהביא, על רקע הנסיבות החברתיות באותה עת, לפריצת מרד החשמונאים.

המצב הדתי־חברתי

כבר בתקופת בית תלמי החלה חדירת התרבות ההלניסטית לארץ, והמגמה התרחבה עם כיבוש הארץ בידי הסלאוקים. ההתיוונות סייעה בעיקר למעמד בעלי הממון והסוחרים. הם יכלו ליהנות ממסחר ער ברחבי האימפריה תוך ניצול ידיעת השפה, המנהגים והתרבות שהייתה משותפת לכל ערי הפוליס בעולם ההלניסטי. זה לא חייב בהכרח זניחת הדת היהודית, אך ההתנהלות הכללית, שפת הדיבור והפתיחות לעולם הבדילה את ה"מתיוונים" מן היהודים שלא שינו ממנהגיהם. חוקרים אחדים גורסים שבין המאמצים את סממני התרבות ההלניסטית היו שנטו להפנים את ערכיה, לא הסתפקו בסממנים חיצוניים בלבד, ונכונו לוותר בקלות על תכנים מהותיים של היהדות ועל ערכי יסוד שלה - ורק אלה כונו "מתיוונים".

ב-175 לפנה"ס פנה יהודי בשם יאסון (שם יווני, שמו הקודם היה ישוע), אחיו של הכהן הגדול חוניו השלישי, לאנטיוכוס הרביעי וביקשו להתמנות לכהן גדול תחת אחיו וכן ביקש רשות להפוך את ירושלים לפוליס יוונית. הוא רצה להקים בירושלים גימנסיון - מכללה לספורט ומוזיקה, וכן אפבאון - מכון לספורט ולימודי צבא לצעירים. אנטיוכוס התיר ליאסון לעשות זאת, בתמורה לשוחד. חוניו נמלט, ובנו חוניו הרביעי הקים את מקדש חוניו במצרים. הכרה בעיר כ"פוליס" הקנתה זכויות יתר לעשירים ולמכובדים, בני המעמד העליון שיכלו לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון. לפיכך, הפיכת ירושלים לפוליס העלתה מאד את מעמדם של אותם עשירים ומתבוללים, ממשיכי דרכם של "נושאי הנשים הנכריות" מימי עזרא ונחמיה. עם זאת, בתקופה זו חל שינוי חברתי מהותי לעומת תקופת עזרא: נוצר קשר בין אצולת הממון לבין הכהונה הגדולה, כך שבתקופה ההלניסטית הפך מעמד הכהנים לחלק מרכזי מהמתייוונים החדשים.

בעוד שבערים נוכריות בארץ אומץ ההלניזם בידיים פתוחות, בירושלים הרוב דחה את המנהגים היווניים. אמנם יאסון לא עשה דבר שהיה מנוגד מפורשות לדת ישראל (המקדש המשיך להתנהל כרגיל, לא הועלו קרבנות לעבודה זרה ולא הוכנסו אליו צלמים) - אך בקרב החכמים שררה אי־נחת רבה מכהן גדול שהוא מתבולל גמור ומזדהה עם ההלניזם. נוצר קרע בין הרוב החלש מבחינה כלכלית, שהיה קרוב אל דת משה והונהג על ידי חכמים (הקרויים בתקופה זו "חסידים" או "חברים") שהיה נעדר זכויות אזרח בפוליס החדשה, למיעוט רב-עוצמה ששלט בכלכלה, במסחר, החזיק בעמדות הציבוריות, היה מקורב להנהגה הנוכרית ושלט גם בבית המקדש.

שיא הקרע ניבע אחר הגזירות שגזר אנטיוכוס על קיום הדת היהודית (בעיקר איסור ברית מילה) וגזירת הכנסת צלם להיכל. ב־167 לפנה"ס קם כהן כפרי ממודיעין, מתתיהו הכהן, וקרא למרד באימפריה הסלאוקית.

המצב הפיזי של העיר

ככל הנראה, במשך כל ימי התקופה ההלניסטית כמעט ולא השתנו גבולות העיר מאז שיבת ציון. בית המקדש היה ממוקם באותו מקום בו היה בראשונה בימי בית ראשון, והעיר - עיר דוד - הייתה בדרומו. ניצני יישוב היו בגבעה המערבית לעיר.

מראה של ירושלים בתקופה ההלניסטית אינו נהיר כל צרכו. על ימי שלטון בית תלמי לא ידוע דבר. לגבי תקופת בית סלאוקוס, הן ספר מקבים ב׳ והן יוספוס פלאביוס (קדמוניות היהודים ספר י״ב) מספרים על תנופת בנייה, בעיקר בזמנו של יאסון, שאץ כאמור להפוך את ירושלים לפוליס עם כל המוסדות המקובלים. מאמצים רבים הושקעו על ידי ארכאולוגים בכל הזמנים (מתחילת המחקר בשנת 1841) במטרה לאתר את המבנים הנזכרים במקורות אלו - הגימנסיון, האפבאון, התיאטרון ועוד, אולם עד כה לא התגלה דבר. דוגמה לבלבול הרב בקרב החוקרים הוא הניסיון למצוא את אתר מצודת חיל המצב ("השומרים"), אותה הקים בכחידס בירושלים (ספר מקבים א' א' 29–30) וידועה במקורותינו כחקרא.

עדות מעניינת לירושלים של התקופה ניתן למצוא בדברי היקאטאיוס איש אבדירה, שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה. היקאטאיוס היה בפמלייתו של תלמי הראשון מלך מצרים בשנת 312 לפנה״ס, אז פגש קבוצת גולים יהודים שירדו מרצונם למצרים. בראש הקבוצה הזאת עמד חזקיהו הכהן. החכם היווני שיבח בכתביו את תכונותיו האישיות של הכהן, את השכלתו ואת כישרונותיו המדיניים. מכהן זה קיבל היקאטאיוס, ככל הנראה, את ידיעותיו על מנהגי היהודים ועל ירושלים. ניתן לקרוא בין היתר שבחים על ירושלים העיר היפה והגדולה, שבה יושבים היהודים מימי קדם ומספרם רב מאוד. ירושלים, כתב היקאטאיוס, היא העיר הבצורה היחידה ביהודה, גודלה כחמשים אצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש (120,000). באמצע עיר זו (טעות המעידה, כנראה, שהוא רק שמע את הדברים ולא ראה את ירושלים בעיניו), נמצא בית המקדש. היקאטאיוס מסר את מידותיו של בית המקדש, הזכיר את אש התמיד, את המזבח ואת המנורה, הדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המקודשת לעבודת אלילים, ואף הזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים יין בבואם אל ההיכל.

מדינת החשמונאים

ממלכת החשמונאים בשיא התפשטותה

תקופת החשמונאים שהחלה במאה ה-2 לפנה"ס התאפיינה בניגודיות רבה: עצמאות וריבונות, בצד מלחמות אחים; התרחבות ושגשוג חומרי, בצד פער חברתי נפער וגדל. ירושלים קיבלה תנופה מעצם היותה בירת מדינה וממלכה עצמאית, ונבנו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה מרכז פוליטי שוקק, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי - הן יהודי והן הלניסטי.

המצב המדיני במדינת החשמונאים

מרד החשמונאים פרץ ב־166 לפנה״ס, ובית המקדש טוהר ב־164 לפנה״ס. מאז, למשך 25 שנה, שלטו החשמונאים בחסות סלאוקית, כאשר סמוך לבית המקדש, בחקרא, שכן חיל מצב סלאוקי. ב-141 נכבשה החקרא על ידי שמעון התרסי, והוא החריב אותה עד היסוד.

החל משנת 140 לפנה״ס ועד שנת 63 לפנה״ס הייתה ירושלים בירת מדינה ולאחר מכן ממלכה עצמאית. ניתן למצוא עדויות לעצמאות בסממנים כמו ציון השנים בשטרות לפי תחילת העצמאות המדינית: "ויחל עם ישראל לכתב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים" (מקבים א׳ י״ג, מ״א-מ״ב).

השליט החשמונאי היה בו זמנית גם כהן גדול (לא ממשפחת צדוק), גם מנהיג צבאי עליון וגם "נשיא היהודים". לראשונה נשא אדם אחד הן בכהונה הרוחנית והן בכהונה המדינית־צבאית. מינויו של שמעון היה בהסכמה כללית של חכמי התורה, הכהונה, המשפחות המיוחסות ו"זקני בית האבות". כדי להדגיש את ההסכמה הקים בית דין גדול, מקובל על כל שכבות העם, שייקרא לימים הסנהדרין.

החשמונאים נלחמו והרחיבו את גבול הארץ (גם כתוצאה מניצול החלל שנוצר כאשר ממלכות סלאוקוס ותלמי נעלמו בסכסוכים פנימיים). ירושלים הפכה מבירת פרובינציה יהודית לבירת ארץ רחבה, ובה נוכרים רבים. דבר זה הביא לתמורה מכרעת בשיטת ההנהגה כאשר יהודה אריסטובולוס, בן הדור השלישי לבני־מתתיהו, הכריז על עצמו כמלך: מנהיג של מדינה "כשאר המלכויות", כלומר כזו המרחיבה את גבולה, כוללת בשטחה עמים רבים וכופה עליהם את ריבונותה בכוח. יהודה אריסטובולוס, אחיו אלכסנדר ינאי וממשיכיהם, הפכו למלכים-לוחמים-כהנים. הם ריכזו בידיהם כח עצום, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. הם שלטו על מדינה בגודל דומה לזה של מדינת ישראל של היום, וכלל גם חלקים בעבר הירדן המזרחי. עוד מימי יהודה המכבי התקיימה ברית בין המדינה החשמונאית לבין הרפובליקה הרומית, הכח העולה החדש באותה תקופה, שנמשכה עד ימי אלכסנדר ינאי.

קיימות עדויות לכך שהממלכה היהודית גיירה את העמים השמיים שנכבשו על ידה, ביניהם היטורים בגולן ובחורן (סוריה) והאדומים שישבו בדרום הר חברון, דבר שהבליט את העוצמה האזורית של הממלכה החשמונאית. המגויירים נחשבו, לפחות להלכה, ליהודים ואזרחים שווי זכויות. בני משפחות המגויירים האדומים הנכבדות, למשל, אף הגיעו לתפקידים בכירים בממשל בירושלים.

בשלהי התקופה, החל משנת 67 לפנה"ס, פרץ ריב אחים מר בין יורשיו של אלכסנדר ינאי, אריסטובולוס השני והורקנוס השני. הצדדים פנו אל הכובש הרומאי שהגיע לאזור, פומפיוס, וביקשו ממנו להכריע מי ישלוט בארץ. פומפיוס החליט לתמוך בהורקנוס (למעשה באנטיפטרוס, בן בריתו), ואריסטובולוס ונאמניו נמלטו והתבצרו בהר הבית. פומפיוס צר עלהם, ובשנת 63 אבדה הריבונות היהודית בארץ ישראל כאשר פומפיוס נכנס לבסוף בחיל רב אל בית המקדש. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 37, התמנה בנו של אנטיפטרוס, הורדוס, למלך יהודה, בחסות רומא.

המצב הדתי־חברתי במדינת החשמונאים

בתקופה זו התחילו להיווצר בירושלים המפלגות - הצדוקים והפרושים, וביניהם מחלוקות רבות ועמוקות. הצדוקים, בני המעמד הגבוה בדרך כלל, כללו את רוב משפחות הכהנים, בעיקר את אלו שנטו לפתיחות לתרבות יוון. מרכזם המובהק והיחיד היה בית המקדש, ועניינם הדתי המרכזי היה בהלכות טומאה וטהרה ובהלכות העבודה בבית המקדש. הפרושים, לעומתם, אנשי הפלג שהונהג על ידי חכמי הדת, היו בעלי זיקה חברתית המקרבת גם את מעוטי היכולת. מרכז עניינם הדתי היה פירוש הלכות התורה, והפיכתה לתורת חיים. הפלג הפרושי יכול היה להתקיים גם ללא מקדש, שכן טיפח יצירה דתית עצמאית שאינה תלויה במעמד הכהונה. מנהיגי הפרושים היו הזוגות.

החשמונאים, החל מהדור השני (מ־130 לפנה"ס לערך, זמנו של יוחנן הורקנוס) התחילו להתייוון, לפחות בסממנים חיצוניים כתרבות, מנהגי שלטון ומגורים, לבוש ושפת הדיבור. הדבר ניכר במיוחד באימוץ השמות היווניים. בעוד בדור הראשון לחשמונאים היו השמות יוחנן, יונתן, יהודה ודומיהם, החל מהדור השני נקראו המנהיגים בשמות הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר וכגון אלו. המלך אלכסנדר ינאי בלט במיוחד בביטוי האופי ההלניסטי של הממלכה. הוא קירב את הצדוקים ודחה את הפרושים, שדרשו שינאי יפריד בין כתר המלוכה לכתר הכהונה הגדולה. כאשר סירב ינאי וסילק את הפרושים מהסנהדרין נפתחה מלחמת אחים, שבה עשה ינאי שימוש בשכירי חרב גויים נגד תומכי הפרושים. יוספוס פלאביוס (מלחמות היהודים א׳ ד׳) דיווח על חמישים אלף הרוגים במלחמת אחים זו, שהסתיימה בפשרה שהושגה על ידי שמעון בן שטח, המנהיג הפרושי, אב בית הדין של הסנהדרין ואחיה של אשת-המלך שלומציון המלכה, שמלכה אחרי מות ינאי. בימי שלומציון שב לזמן קצר האיזון בין המלוכה לפרושים, ששלטו בסנהדרין, אך לאחר לכתה הלך הקרע והתרחב, עד למצב של מלחמת אחים מתמדת.

המצב הפיזי של ירושלים במדינת החשמונאים

עיר דוד ביחס לעיר העתיקה. התרשים מראה את התרחבות העיר בשלהי בית ראשון (למעשה הרחבה זו התיישבה בעיקר בימי החשמונאים). החומה הראשונה הקיפה את עיר דוד יחד עם ההרחבה - העיר העליונה

בימי בית חשמונאי החלו בירושלים להתגשם דברי הנביא: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה." (ישעיהו ס, ד). בתקופה זו התעוררה תנועת עלייה לרגל לירושלים בחג ומועד, וכן מגמה של התיישבות קבע והשתקעות בעיר, מתוך הארץ ואף מחוצה לה. לפיכך, עלה הצורך בהרחבת גבולות העיר ובביצורם, כראוי לעיר בירה של ממלכה ועם. לשלטון העצמאי שקם נדרשו גם מוסדות שלטון, מצודות וארמונות, ובנייתם ניכרה ברחבי העיר.

בעיקר החלה העיר להתרחב כלפי הגבעה המערבית, שם גם נבנה ארמון החשמונאים. המקום התאפיין בסגנון בנייה יוקרתי, ועל תושביו נמנו העשירים והמכובדים, מה שישאיר עיצוב זה גם לעתיד. השטח החדש, שעם הרחבתו וביסוסו למערב, החל להתרחב אף צפונה, כונה העיר העליונה, וסביבו נבנתה חומה חדשה, היא "החומה הראשונה" שהקיפה למעשה את העיר התחתונה יחד עם העיר העליונה. שניהם היוו למעשה את חלקה העיקרי של ירושלים עד לסוף ימי הבית.

חומות וביצורים בירושלים החשמונאית

מיום היותה של ירושלים שוב לבירת המדינה היהודית העצמאית, החל מפעל רב־ממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בספר חשמונאים א' י,יא מסופר: "וישב יונתן בירושלים. ויחל לבנות ולחדש את העיר ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות" ובחשמונאים א׳ י״ג, י׳ נאמר על שמעון: "וימהר לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב". הדברים אמורים בחומה הראשונה (ראה מפה לעיל). כלומר: בין 142-134 לפנה"ס, לערך, נבנתה החומה החשמונאית שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית והעיר העליונה (שייתכן שהיו גם קודם מיושבות בדלילות, אך פרוזות). אין מדובר בבניה בלבד אלא גם שיפוץ, כלומר שימוש בביצורים קדומים (כמו המגדל הישראלי) ושילובם במערכת המיגון החשמונאית. מתקופה זו ואילך התמקמו עשירי ירושלים באזור העיר העליונה. החומה נמתחה מאזור "מגדל דוד" דהיום (מגדל היפיקוס) מזרחה, לכיוון הר הבית, בתוואי נחל צולב; ודרומה, מהמצודה דרך הר ציון אל בריכת השילוח, ושוב צפונה, עד שפגשה בחומת הר הבית (ראה מפה לעיל).

שרידים מהחומה הראשונה נמצאים במקומות הבאים:

• בשטח המצודה, הנקראת בימינו "מגדל דוד";
• בצד המערבי של הקישלה, שם התגלה ביצור באורך של 55 מטרים וברוחב של כ־5 מטרים;
• באזור ממילא, מערבית לחומה העכשווית נמצאו שרידי ביצורים חשמונאיים;
• ברובע היהודי, סמוך למגדל הישראלי ושרידי שער שאולי הוא "שער גינת" (להלן, בהקשר לחומה השנייה)
• הבסיס של החומה המזרחית של הר הבית.

מצודה וארמון

בימי החשמונאים נבנו בירושלים שני בתי-מידות שרישומם אינו ניכר כיום, ולא נותר מהם זכר. האחד הוא מצודת הבירה, אשר שכנה בדיוק במקום בו הקים הורדוס את מצודת האנטוניה, בפינה הצפון-מערבית של הר הבית: "את המצודה הזו בנו המלכים הכהנים הגדולים לבית חשמונאי לפני הורדוס וקראו לה בירה" (קדמוניות היהודים טו, 403). כשבנה הורדוס את המצודה שלו במקום, כדרכו ועל פי סגנונו, לא הותיר זכר מן המבנה הקודם.

בקשר לבירה, כותב יהודי בן אלכסנדריה בשם אריסטיאס (כנראה על סמך עדויות שמיעה בלבד ולא עדות ראיה שלו-עצמו):

למען דעת הכל עלינו לבירה אשר על־יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל־יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר... ואין רשות להביא כל איש... כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומייסדה חיזקה ככה לביטחון המקומות האמורים

— איגרת אריסטיאס

המבנה השני אותו ניסו חוקרים לחפש לשווא, הוא ארמון החשמונאים. יוספוס (מלחמות היהודים ב, טז, ג) מציג מראה מקום מדויק: "ארמון החשמונאים, הבנוי מעל ללשכת הגזית לעבר העיר העליונה". כלומר, ניתן לאתר במדויק את הנקודה בה עמד בעיר העליונה, מול המקדש ממש, מעט מצפון לגבול הצפוני של הרובע היהודי של ימינו. הדבר הגיוני מבחינה טופוגרפית (נקודה גבוהה ונישאה) ומבחינת הארגון העירוני (סמוך לבתי הכהנים בעיר העליונה). הארמון צפה אל המקדש, והמלך (שהוא גם כהן גדול) יכול היה לפקח על עבודת הכהנים ממרפסת ארמונו.

סביר שהיו בעיר מבני שלטון נוספים, אך אלו לא הוזכרו במקורות שהגיעונו.

קבורה במדינת החשמונאים

קבר בני חזיר

קבר יסון

ירושלים של ימי בית שני הייתה מוקפת מכל עבריה בבתי קברות. בשל קדושת העיר ובשל טומאת המת הותרה הקבורה רק מחוץ לחומות העיר ובמרחק סביר ממנה: ”מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה”; ”ירושלים... אין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימי הנביאים הראשונים”. כאשר העיר התרחבה הורחקו חלקות הקברים (”כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא”). האמונה בתחיית המתים הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. המתים נקברו בתחילה במערות למשך כשנה, עד שנותרו העצמות בלבד, ואלה לאחר-מכן בגלוסקמאות.

החשמונאים החלו בבניין מערות קבורה מונומנטליות לבני המעמד האריסטוקרטי (בעיקר ממשפחות הכהונה) בנחל קדרון (קבר בני חזיר, קבר זכריה ויד אבשלום) ובעיר (מצבת יוחנן הורקנוס ומצבת אלכסנדר ינאי). גם עשירים ירושלמיים וסוחרים מתיוונים הקימו מבני קבורה מפוארים, כדוגמת קבר יסון. היכלות קבורה מרשימים ומפוארים אלו נבנו בסגנון הלניסטי.
בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמאות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי דקלים. הגלוסקמאות הונחו במערות הקבורה המשפחתיות שנחצבו בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מימי בית שני פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור סנהדריה), מזרחה (גדות נחל קדרון), ומדרום לעיר העתיקה (גיא בן הינום וכתף הינום), ומהוות נקרופוליס ("עיר מתים"). בצידה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת רחביה דהיום.

מפעלי המים במדינת החשמונאים

בריכות הצאן - דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המצוי במוזיאון ישראל.

ירושלים ענייה במקורות מים, אך ככל שגדלה העיר גברו צורכי המים שלה עבור אדם ובהמה. לשם כך הוקם מפעל להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, הנקרא כיום "המנהרה החשמונאית" או "מוביל המים החשמונאי" (כיום בסוף מנהרות הכותל). תקופת כרייתו לא הובררה, ויש המקדימים את זמנו אף לימי בית ראשון, אך ודאי שהוא מוקדם לימיו של הורדוס. מפעל זה ניקז את מימי נחל בית זיתא והטירופיאון אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית. אורך המנהרה 80 מ', רוחבה 1.20 מ' וגובהה בשיא - 12 מ'. המנהרה נחשפה בחפירות משרד הדתות ב-1985.

בנוסף לבורות מים חצובים ומטוייחים, שהיו כמעט בכל חצר בירושלים, השתמשו גם במי בריכות אגירה. בין אלה בריכות הצאן, הכוללות את בריכת בית חסדא וברכת ישראל בצפון הר-הבית, ובריכת המגדלים (הקרויה גם בריכת חזקיהו) שמצפון למצודה הקרויה כיום מגדל דוד. הבריכות שמצפון להר הבית שימשו כנראה גם לצורכי המקדש, כמו שטיפת המזבח והרחבה מדם הקרבנות, והשקיית הצאן בטרם הפך לקרבן. לא ברור מתי בדיוק נחצבו הבריכות, אך ברור הוא שהעיר החשמונאית, אשר נזקקה לכמויות מים גדולות, הרחיבה אותן מאד.

בנוסף נחצבה בתקופה החשמונאית (כנראה בתקופת ינאי) האמה התחתונה (המכונה גם בשם "האמה החשמונאית") ששימשה להובלת מי מעיין עין עיטם המרוחק (ליד בית לחם) אל הר הבית. מפעל הנדסי זה היה מסובך ומתוחכם כיוון שגבהו של עין עיטם רק 30 מטרים מעל לרחבת הר הבית, ובנוסף האמה עוברת מספר רכסים ולכן היא מפותלת ביותר, מה שחייב הקפדה על שיפוע ירידה מתאים לכל קילומטר של אמת המים. לקיצור הדרך נחצבו שתי מנהרות - האחת באורך של 360 מטרים העוברת בגבולה המזרחי של בית לחם, והשנייה באורך של 400 מטרים מתחת לרכס הנקרא כיום "ארמון הנציב". מנהרות אלה מצביעות אף הן על יכולת טכנית והנדסית בלתי מבוטלת.

ככל הנראה, החשמונאים הם אלו שהתקינו לראשונה את בריכת השילוח בשפך עמק הטירופיאון. בריכה זו לימים שפוצה והפכה למקום מרכזי עבור עולי הרגל בירושלים.

התקופה ההרודיאנית

תקופת המלך הורדוס, בדומה לפרקים אחרים בהיסטוריה של ירושלים, ובמיוחד אלה של ימי בית שני, הייתה תקופה של סתירה וניגוד. כצפוי מאישיותו של הורדוס, מדובר גם בתקופה של קיצוניות והגזמה בהתפתחות העיר. הניגוד בין ירושלים האלילית ובין עיר המקדש, בין הורדוס המלך האכזר שרצח רבבות לבין הורדוס היזם, שהקים בנייני פאר בכל קנה־מידה ודיקדק בגימורם, מצית את דמיונם של חוקרים.

המצב המדיני בתקופה ההרודיאנית

ימי שלטונו של הורדוס עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה מרשימה. הורדוס היה חביב על הממשל הרומי, נאמן מאוד, ונדיב כלפי פטרוניו, ולפיכך נהנה מחופש פעולה לבנות ולבצר את העיר והארץ מבלי שרומא תחשוש מהתחזקותו. הורדוס שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה (37-4 לפנה"ס), וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לרומא לבין תחושת מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס היה שליט אכזר והוא לא היסס להרוג אף את בני משפחתו, היהודים שנאו אותו וקראו לו "עבד אדומי" בהזכירם את היותו, למעשה, כלי שרת בידי רומא וממוצא אדומי שנטמעו בעם ישראל לאחר גיור.כ-102 שנה לפני חורבן הבית אף הרג את כל חכמי ישראל, מלבד בבא בן בוטא. על כך הוא ניסה לכפר, על פי עצתושל בבא בן בוטא, בבנייה מחדש של בית המקדש. המבנה החדש היה מבנה ארכקטורי מרהיב ביופיו, ועליו אמרו חז"ל "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו". בתחילת שלטונו ניסה הורדוס להתקשר בקשרי נישואים עם בית חשמונאי, ונשא לאשה את מרים החשמונאית, בתם של אלכסנדר בן אריסטובולוס השני ואלכסנדרה בת הורקנוס השני; אולם לאחר מכן רצח אותה, ופנה להשגת לגיטימציה לשלטונו על ידי בנייה מחדש של בית המקדש.

המצב הדתי-חברתי בתקופה ההרודיאנית

הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית, שכללה את כל המוסדות המקובלים בעיר כזו. הוא הקים אמפיתיאטרון גדול, הנהיג לכבוד הקיסר תחרויות התגוששות אחת לחמש שנים, הביא חיות טרף לקרבות עם בני אדם, וקרא לגויי הסביבה לבוא לירושלים. הורדוס קישט את המבנים ההלניסטיים בעיטורים בעלי אופי אלילי, וטבע מטבעות הנושאים אופי פגני. מצד שני, על תקופה זו נאמר בתלמוד:

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין הורדוס"

— בבלי סוכה, נא, ב

ירושלים הקדושה, עמדה בו זמנית בשיאה כעיר יהודית מרכזית. בית המקדש שימש מוקד דתי לעם ישראל והיווה את מרכז חיי הרוח, תוך שהכהנים עוסקים בעבודת המקדש בטהרה. בשלושת הרגלים היו נוהרים עולי רגל רבים מכל רחבי הארץ ומחוצה לה - ככל הנראה כמיליון בני אדם, אשר מילאו את רחובות העיר בימי חג הרגל, באווירה שעליה אמרו חז"ל ”ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים”. העיר הייתה פושטת את צורתה ולובשת חג בשירה וריקודים. האחווה הרבה בין העולים באה לידי ביטוי אף בפן ההלכתי (כהגמשה בחוקי הטהרה).

רבבות אנשים מרבבות ערים נוהרים לבית המקדש בכל חג. מהם ממזרח והם ממערב מהם מצפון ומהם מדרום.

— פילון האלכסנדרוני, על החוקים, ו, 69

עולי הרגל היו אף ציר כלכלי בעל חשיבות מכרעת. הם באו לעיר מכל קצוות האימפריה, הביאו אליה את מיטב החידושים, ערכו בה מסחר קמעונאי וסיטונאי, ופרנסו בתקופה קצרה רבבות סוחרים ומכניסי־אורחים. עולי הרגל היו נותנים לעיר תרומות ומסים שתרמו למעמדה הכלכלי של העיר. ירושלים הייתה עיר עשירה, שכוהניה ואנשי האליטה שלה הגיעו לשיא של פאר אישי ומותרות (למשל מקוואות פרטיות בתוך בתי הכהנים, וכלי זכוכית נדירים שהתגלו ברובע ההרודיאני); אולם גם פשוטי העם שחיו בעיר נהנו מהשפע, מהמסחר הבלתי פוסק, מהכספים המוזרמים על ידי עולי הרגל, ומהשלום שאִפשר תנועה חופשית של סחורות. על רקע הרווחה הכלכלית, שהתקיימה בצד אחדות יהודית זמנית באיבה להורדוס, שככו בפרק זמן זה המלחמות הפנימיות בין פרושים לצדוקים. ההיערכות לקליטת המון האדם שפקד את העיר, כללה, בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה מעמדה של ירושלים והיא הפכה לבירת-ענק בין-לאומית.

ואכן, ירושלים היהודית בזמן הורדוס הייתה עיר מאוחדת בשנאתה למלך. הורדוס היה שליט אכזר, שמילא את העיר בשוטרי חרש, בנוכרים ובמוכסים, אולם הקפיד לשמור על גבול דק שאותו לא חצה: הוא לא נכנס לשטח הר הבית, לא העמיד צלמים במקדש, ולא העלה קרבנות לעבודה זרה בירושלים. ירושלים הייתה "חלון ראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא הזמין במיוחד אישים בעלי עוצמה באימפריה הרומית שיחזו בפאר העיר ובנייניה. ואכן, פארה של ירושלים הרשים את המבקרים, ושמעה יצא למרחוק. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב: "ירושלים המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח".

מן הבחינה הדתית, ניכר שהעם הקפיד במיוחד על דיני טומאה וטהרה. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על שימוש בכלי אבן (חומר שאינו מקבל טומאה ולכן נפוץ בבתים המיוחסים לכהנים), ברבים מבתי העיר. בכל רחבי העיר נמצאו מקוואות טהרה רבים, ביניהם מקוואות ציבוריים גדולים לצד הרחוב הראשי העולה למקדש, שככל הנראה שימשו את עולי הרגל להיטהר טרם עלייתם אל ההר. נראה שהייתה גם הקפדה יתרה שלא לעשות פסל ומסכה, שכן גם בבתים המפוארים ביותר לא נמצאו שרידי צלמים או דמויות אליליות, אלא רק עיטורים גאומטריים.

בית המקדש וירושלים משכו אליהם בתקופה זו אף רבים מן הגויים. אלו הביאו עמהם קרבנות לאלוקי ישראל. מלבד הגויים הרבים שבאו למטרת ביקור תיירותי או אף להקרבת קרבנות, רבים מהגויים באו אליה על מנת להתגייר. היהדות משכה אליה חוגים באימפריה הרומית אשר מאסו באליליות וחיפשו דת חדשה ומצאו את היהדות. על כך מעיד הפילוסוף היהודי־הלניסטי פילון האלכסנדרוני:

לא רק היהודים, אלא גם כל העמים מתפלאים על קדושת חוקינו. במקורם נכתבו החוקים בשפה הארמית (כלדית) ונשמרו בה זמן מרובה, כי לא נודע עוד יופיים ליתר בני האדם, אולם בראות עמים אחרים את המאמינים בחוקינו מתמידים בשמירתם, למדו גם הם לכבדם; אז נודעה תהילתם בכל ארצות תבל ואם גם האפילה הקנאה לזמן קצר על יופיים, הנה הופיעו מחדש בעצם זוהרם כשהגיעה שעתם

— פילון האלכסנדרוני, חיי משה , 138 II

דברים דומים ניתן לקרוא בדברי ההיסטוריונים הרומיים סטראבון, דיו קסיוס ואחרים.

המצב הפיזי בתקופה ההרודיאנית

סכמת ירושלים בימי הורדוס

בשלהי ימי הבית השני הגיעה ירושלים לשיא תפארתה, והייתה לאחת מהערים הגדולות והיפות בעולם. שטחה של ירושלים עמד אז על כ-1,800 דונם (פי 2 משטחה של העיר העתיקה בימינו), כשבתוכה ארמונות פאר ושכונות יוקרה הדומות ביופיין לאלו שבאימפריה הרומית, שווקים ושטחי מסחר, מבני ציבור ותרבות, מאגרי מים, מקוואות ציבוריות ואכסניות. העיר הוקפה בחומות בצורות עם מגדלים הנישאים ובולטים לגובה רב ומצטיינים ביופיים. מחוץ לעיר היו גנות ופרדסים, נחלים וגיאיות.

לאור זאת נאמר בדברי חז"ל:

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם.

— תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א עמוד ב'

כמו כן הפליגו חז"ל בתארם את ירושלים לעומת ערי תבל: ”עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו”. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, בן התקופה, העניק אף הוא לירושלים את התואר: ”המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח”. גם בדברי כמה מאנשי הצבא הרומיים, במהלך הדיון שקדם לשריפת המקדש, עולה כי ראו הם בבית-המקדש את הבניין הקדוש והמפואר ביותר מכל המבנים מעשי ידי-אדם.

כתשעים אחוזים מן הממצא הארכאולוגי בירושלים מימי בית שני מקורו בתקופת הורדוס. אחראים לכך שני גורמים: א. הכמות והאיכות המשובחת של הבניה ההרודיאנית, ששרדה לשנים. ב. דרכו של הורדוס לסלק כל מבנה קדום ולבנות היישר על סלע האם.

בסריקת העיר ממזרח למערב בתקופת הורדוס ויורשיו ניתן לציין את המבנה הבא: את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת התמך האדירה של הר הבית. הר הבית היה למעשה רחבת ענק, שבמרכזה התנשא בית המקדש. הרחבה הייתה מוקפת באכסדרות מארבעת צדיה, כאשר בצד דרום היה הסטיו המלכותי המפואר. בפינתה הצפון־מערבית נמצאה מצודת אנטוניה. ממצודת האנטוניה נפרשה חומה שהקיפה את שכונתה הצפונית של העיר. למרגלות קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית ("הכותל המערבי") השתרע רחוב העסקים המרכזי של העיר. בצידו הדרומי של רחוב זה נמצאה קשת רובינסון, שנשאה גרם מדרגות גדול ממדים שהוביל ממפלס הרחוב אל הסטיו המלכותי. הכותל הדרומי של הר הבית הכיל את שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש, הם שערי חולדה. דרומה משם השתרע אזור של מקוואות-טהרה ציבוריים לשירות עולי הרגל, ורחוב המוביל עד בריכת השילוח. ממערב לכותל המערבי נמצא ערוץ הטירופיאון העמוק, ומעבר לו - העיר העליונה, מקום מגוריהם של הכהנים ובעלי הממון שבעיר. את העיר העליונה חיבר אל הר הבית גשר שנבנה על קשת הנקראת כיום קשת וילסון. ממערב לעיר העליונה, בקצה הדרומי, ניצב ארמון המלך הורדוס ומצפון לו, באזור המצודה ("מגדל דוד") של ימינו, ניצבה מצודת המגדלים. עד המצודה (מגדל היפיקוס) הגיעה החומה המקיפה את העיר מדרום, וממנה נמתחה חומה מזרחה עד הכותל המערבי, לאורך ערוץ נחל צולב.

באזור כלשהו בעיר (אולי בשטח הצפוני הפרוז שלה, או בעיר העליונה, או באזור בריכת הסולטאן של ימינו) היו מבני תרבות ובילוי מודרניים ברוח הזמן המשקפים את התרבות ההלניסטית, כמו היפודרום, תיאטרון ואמפיתיאטרון, לצד מבני מִנהל כבית מועצה וארכיון. למבנים אלה לא נמצא כל שריד ארכאולוגי.

בעיר העליונה נבנו הרבה בתי מגורים גדולים ווילות בסגנון אופנתי ומפואר. בבתים אלו התגוררו בני האצולה של הכהונה הגדולה (כמו בית קתרוס) ואנשי הממשל והשררה הקרובים לבית הורדוס והממשל הרומי. שרידים למבנים אלו נמצאו ברובע ההרודיאני.
העיר התחתונה איכלסה את בני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי-מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זו.

חומת העיר בתקופה ההרודיאנית

תרשים של ירושלים בשלהי בית שני. על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד

סמוך לימי הורדוס, או מיד בתחילת שלטונו ועוד לפני הקמת המבנים המונומנטליים, כאשר העיר הלכה והתעצמה, התפשטה ירושלים צפונה לצד הר הבית. השוק הגדול הסמוך למערב הר-הבית הוסיף והתרחב אל הצפון לאורך הכותל המערבי ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גדילת הסחר. הרובע שהתמקם מערבית וצפונית להר-הבית בצמוד אליו, תוּחם על ידי חומה חדשה שנקראה "החומה השנייה" (ראו במפה). גבולות החומה היו מצודת האנטוניה ממזרח, שער גינת (בערך במקום "הצטלבות הרבעים" של היום) ממערב, ואזור שער שכם (של ימינו) מצפון, כאשר התוואי שער גינת שער שכם עבר לאורך גיא הטירופיאון, מעל גדתו המזרחית. ודאי הוא שהחומה לא הקיפה את גבעת הגולגולתא, מקום צליבת אותו האיש ואתר קבורה, כיוון שאזור זה היה מחוץ לתחומי העיר בעת הצליבה. זאת אנו למדים מהברית החדשה: "...(אותו האיש) יָצָא אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא..." (הבשורה על פי יוחנן י"ט 17), "...מְקוֹם צְלִיבָתוֹ שֶׁל אותו האיש הָיָה קָרוֹב לָעִיר..." (שם, שם, פסוק 20).

מבני שלטון ומצודות בתקופה ההרודיאנית

מצודת אנטוניה ושער טדי - השער הצפוני של בית המקדש. דגם תקופת בית שני במוזיאון ישראל.

מצודת אנטוניה

מצודת אנטוניה הייתה המצודה העיקרית של העיר, מקום מושבו של המשמר, והמקום שהגן וצפה על הר הבית מצפון.

מצודת המגדלים

מצודת המגדלים מוקמה במקום שבו נמצאת היום מצודת "מגדל דוד". הורדוס בנה את מצודת המגדלים "והם נפלאו בגדלם וביופים בחוסנם בין מגדלי העולם כולו". המקום היה גבעה שבוצרה בחומה חיצונית עוד בימי החשמונאים, והורדוס שיבץ על קו החומה את שלישיית המגדלים שנקראו על־שם אהוביו: מרים אשתו, פצאל אחיו והיפיקוס חברו. מגדל היפיקוס נקרא גם "מוצא החומות", כיוון שבו נפגשות החומה הראשונה והחומה השלישית.

שלושת המגדלים היו רבועים. מגדל היפיקוס היה ברוחב ובאורך 13 מטר, ובגובה 40 מטר, כאשר חציו התחתון כולו אטום. מעל מסד זה נבנו שתי קומות של חדרים, ומגדלים קטנים על גגו. מגדל פצאל היה בגודל של 20 מטר רוחב ואורך, וקומת מסדו המוצק גם היא בגובה 20 מטר; מעליה אולם בגובה 5 מטרים על פני כל השטח, ומעל האולם קומה מחולקת לחדרים. "וגם מרחץ היה בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים" (מלחמות היהודים, שם, שם). גם הוא היה מקושט במגדלים קטנים בגגו. בעבר סברו כי בסיס המגדל ההרודיאני הנראה כיום במצודה היה שייך למגדל פצאל, אך כיום סוברים רוב החוקרים כי היה שייך למגדל היפיקוס. מגדל מרים היה גם הוא בתבנית קובייה מוצקה של 20 מטר גובה, אורך ורוחב, ועליה עליות מפוארות ביותר בגובה עוד 23 מטרים. אבני הבניין של המגדלים היו אבני גזית לבנות ומסותתות. את המגדלים הקיפה חומה.

מצפון למצודה נכרתה (או שמא הייתה קיימת עוד מימי החשמונאים) בריכה גדולה לאגירת מי גשם, היא בריכת המגדלים.

הארמון

במהלך ביצוריו ושיכלול העיר בידי הורדוס, בנה הורדוס לעצמו ארמון מלוכה מפואר בצִדה המערבי והעליון של העיר העליונה. הארמון גבל בחומת העיר ומצִדו הפנימי (שלצד העיר) הוא הוקף בחומה המבדילה אותו מהעיר. מדרום למצודת המגדלים ניצב "ארמון המלך, הנעלה על כל תיאור". יוספוס הרחיב בתיאור המותרות: אולמות מפוארים מקושטים באבני חן, כסף וזהב, תקרות עשויות קורות עץ מעוטרות, ומיטות למאה אורחים. הארמון היה מוקף סביב בסטוים עגולים.

המקומות הפתוחים היו מלאים דשא ועצים שונים, וביניהם שבילי טיול ארוכים וסביבם תעלות עמוקות ובריכות מלאות וגדושות בכל מקום מלאכת נחושת אשר דרכן השתפכו המים, וסביב זרמי המים - שובכים של יונים מאולפות.

— מלחמות היהודים ה, ד, ד

תיאורו של יוספוס נקטע כאן בהערה:

אי אפשר לתאר כראוי את ארמון המלך ועד היום הזה מדאיב את הנפש זיכרון השממה אשר עשתה בו אש השודדים, כי לא הרומאים שלחו את הבניינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית.

— מלחמות היהודים ה, ד, ד

לא נמצאו שרידים ארכאולוגיים מן הארמון. במערבו של הרובע הארמני ובשטח ה"קישלה", נמצאה מערכת קירות תמך ששימשה כנראה מסד לארמון.

הר הבית ובית המקדש

דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס) במבט ממזרח. כיום מופיע במוזיאון ישראל.

ערכים מורחבים – מקדש הורדוס, הסטיו המלכותי, בית המקדש השני

מרכז הדרה וייחודה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני היה בית המקדש ששכן בתוכה. לעומת המקדש שנבנה בידי עולי בבל, שהיה פשוט וללא פאר, הורדוס שִכלל את המקדש, והפכו ליצירת פאר במטרה להאדיר את שמו ולמצוא חן בעיני נתיניו היהודים. בית המקדש נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. לשיא יופיו ופארו הגיע בית המקדש בתקופתו של הורדוס שהוסיף ושיכללו בהרבה בהוד והדר, בנייה וביצורים. הורדוס, שהייתה חדורה בו אמביציה רבה לעניין, ניצל את קשריו הטובים עם האימפריה הרומית, משאביו הכספיים ויכולתו הטכנולוגית, לטובת ירושלים והמקדש. מקדש הורדוס היה מבונה היטב ומוקף בסטווים מפוארים, תוכו רוּצף וחוּפה בשישים יקרים ובזהב, המקדש והר-הבית נתמכו בחומות אדירות. קיר ההיכל של בית המקדש שבננה על ידי הורדוס היה בנוי מאבני שיש ירוק ולבן, ויש שסוברים גם שיש כחול שהיה יוצר מראה של גלים. הורדוס הכפיל את שטחו של הר-הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה, ובצלע הדרומי של ההר הקים את הסטיו המלכותי ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר ושיפורו התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו, כמעט עד לחורבנו של הבית בידי טיטוס.

אף על בית המקדש ששופץ על ידי הורדוס אמרו חז"ל:

מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד' עמוד א'

בניגוד לבתי המקדש שקדמו למקדש הורדוס, המחקר הארכאולוגי מצא ממצאים רבים התומכים בעדויות כתובות מהתקופה, בהם כתבי יוסף בן מתתיהו המתארים את מבנה המקדש. הורדוס הרחיב את חצר בית המקדש לכיוון דרום, ובנה בדרומו את הסטיו המלכותי - בזיליקה ששימשה לסנהדרין קטנה ולצורכי מסחר, בדומה לפורומים אחרים בעולם העתיק, אך זו שבנה הורדוס בירושלים הייתה גדולה ומפוארת יותר מכל מה שנבנה עד אז בעולם העתיק.

מבנים אחרים

קשת רובינסון

העיר העליונההוא חלקו הגבוה של הר ציון, הנמצא כיום בתוך חומות העיר העתיקה. זהו השטח שעליו בנויים כיום הרובע היהודי והרובע הארמני. העיר העליונה קרויה בשם זה כיוון שהיא גבוהה באופן ניכר משלוחת עיר דוד ומהר הבית. בתקופת הורדוס שכן באזור העיר העליונה רובע הכהנים, אשר השקיף אל המקדש, וממנו נמתח גשר מפואר (שנמתח על קשת וילסון) ישירות אל הכניסה להר הבית.

הרחוב ההרודיאני - הרחוב המרכזי של ירושלים היה רחוב ארוך ורחב שטיפס מבריכת השילוח שבפאתה הדרומית-מזרחית של העיר, שבינתיים הפכה למוקד ציבורי, עד לכותל המערבי של ימינו, שם המשיך עוד לאורכו של הכותל מתחת לקשת רובינסון וקשת וילסון. בחפירות הארכאולוגיות לצד הכותל המערבי התגלה כי מהלך הרחוב נקטע בכיכר הסמוכה לאנטוניה שבסוף חומת הר הבית המערבית, אך ניכרים סימנים (למשל אבן ריצוף שלא הונחה), המעידים כי אף הייתה כוונה להמשיך רחוב זה הלאה עוד.

הרחוב היה בנוי על-גבי מערכת ניקוז המחופה באבנים לבנות, גדולות ומסותתות להפליא. מבריכת השילוח עלה הרחוב במדרגות מתונות במעלה שנמשך עד רחבת הכותל של ימינו. בחלק המרכזי של מעלה הרחוב, למרגלות חומת הר הבית (הכותל) ובסמוך אליה, מוקמו בצידי הרחוב הרחב חנויות רבות ושונות. חנויות אלו הפכו לשוק מסחרי גדול, כבר החל בסמוך לקשת רובינסון. בפינה המערבית-דרומית של הר-הבית התפצל הרחוב לכיוון מזרח, אל שערי חולדה שהיוו את הכניסה המרכזית להר-הבית. סביר להניח כי בין החנויות היו מקומות לרכישת קרבנות ושולחנות-חלפנים להחלפת כספם המקומי של עולי הרגל בכספי מס מחצית השקל. צומת מרכזי ברחוב היה בפינה הדרום־מערבית של הר הבית. משם ניתן היה לפנות מזרחה לכיוון שערי חולדה, צפונה - להמשך הרחוב, או במעלה קשת רובינסון אל הסטיו המלכותי. הממהרים היו יכולים לעלות בנקודה זו אל גגות החנויות שלצד הכותל ולהמשיך במפלס-מהיר לאורך הרחוב. כיום ניתן לראות שרידים מהרחוב:

• ליד בריכת השילוח
• במרכז דוידסון (החלק המרכזי של הרחוב אשר מפולת קשת רובינסון בזמן החורבן ריסקה אותו)
• במנהרות הכותל

לאחרונה התגלה קיומו של בית כנסת בסמוך לברכת השילוח. בית-הכנסת היה שייך למשפחת תאודוטוס בן וטנוס וסונפו אליו חדרי אירוח ומקוואות עבור עולי-הרגל.

המבנים ההלניסטיים - אף שלפי עדויות היו מבנים כתיאטרון ואמפיתיאטרון בירושלים, לא נמצאו להם שרידים. מבנים אלה נבנו "במישור", ייתכן שבאזור הרמה שמצפון לעיר. מיכאל אבי יונה ממקם את התיאטרון בלב העיר, ברמה שבין העיר העליונה לארמון הורדוס. הארכאולוג יוסף פטריך מציע כי התיאטרון של הורדוס בירושלים היה מבנה ארעי של עץ, כמקובל ברומא באותה עת.

מפעלי המים בתקופה ההרודיאנית

הורדוס גם סלל אמת מים נוספת לעיר, האמה העליונה, שזו הובילה מים אל העיר מאֵזור בית לחם (בריכות שלמה) אל ברֵכת המגדלים והארמון. זאת מלבד האמה התחתונה שנוסדה עוד בימי החשמונאים והובילה מים מעין עיטם, אף הוא מאותו האֵזור. אמת מים זו, הייתה חלק בלתי נפרד מתכנון העיר הרומאית. עיר בגודלה של ירושלים, האמורה גם לספק את צורכיהם של אין-ספור עולי רגל בשנה, נזקקה למים רבים. הובלת המים האמה נעשתה באמצעות מערכת מסועפת ומורכבת בארוך של כ־20 ק״מ מדרום לירושלים בקו אווירי, וכ־30 מטר מעל גובה העזרה של הר הבית. מסלול האמה נבנה באופן מפותל כדי שלא תחצה שלוחות, אולם בשני מקומות נחפרה האמה במנהרה: האחת מתחת לבית לחם ואורכה 400 מטר, והשנייה מתחת לרכס ארמון הנציב ואורכה 370 מטר. האמה התפצלה באזור קבר רחל לאמה נמוכה שסופה בהר הבית, ולאמה הגבוהה שסופה בבריכת המגדלים, ליד המצודה. עד לאחרונה נחשבה האמה הגבוהה למאוחרת בכ־200 שנה מימי הורדוס, בתקופת חניית הלגיון העשירי בירושלים. אולם מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהלגיון רק שיפץ את האמה שחרבה.

בריכות שלמה הוזנו גם באמצעות אמת הביאר. אמה זו מובילה את מימי עין ביאר, הנובע מתחת לפני הקרקע, במנהרה חצובה שארכה 500 מטר ובתעלה פתוחה אל בריכות שלמה.

בריכת השילוח שנוסדה מימי החשמונאים חופתה בלוחות אבן והפכה למקום מרשים ומרכזי עבור עולי-הרגלים. בסביבות הבריכה התאפשרה חנייה נוחה לעולים הרבים, ומימיה אפשרו טבילה המונית.

תקופת הנציבים והחורבן

לאחר מות הורדוס ומקץ תקופה קצרה של שלטון יורשיו, הפכה רומא את יהודה בשנת 6 לספירה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה שהייתה בשליטת נציבים.

המצב המדיני בתקופת הנציבים

הנציבים היו פרשים רומאיים, חסרי כל זיקה לארץ. תחת שלטונם גבר עול המסים, והתערער המצב המדיני. במיוחד אמורים הדברים בתקופת הנציבות שלאחר שנת 44, אז מונו על יהודה נציבים ממוצא מזרחי-הלניסטי שהיו עוינים ליהודים, עיקר עניינם היה באיסוף ממון רב ככל הניתן. הנציבים הרומיים האחרונים הכבידו את ידם על האוכלוסייה ועשקו את נכסי הארץ מבלי לגלות עניין רב בעשייה למען רווחתה. התקופה מתוארת בספרות כתקופה של אנרכיה, תסיסה ואלימות, כאשר פעילות השלטון מצטמצמת לגביית מסים ותו לא. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית, שגברה והלכה עד שבשיאה הפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול שהסתיים בחורבן בית שני. בתקופה זו נכלל פרק זמן קצר של עצמאות יהודית, תקופת שלטונו של המלך אגריפס הראשון, בין השנים 41–44.

המצב הדתי־חברתי

קברי המלכים

בתקופת הנציבים גדלו והלכו הפערים בין מפלגות היהודים, כאשר כל אחת מהן מתבצרת בעמדותיה. הצדוקים הסכימו לשלטון רומי, כל עוד עבודת המקדש ומעמד הכהנים נשמרו. הם, בני השכבות המיוחסות ובעלי הממון, זכו להגנה יחסית ולפריבילגיות מן השלטון הרומי. דעתם של הפרושים המתונים, שהיוו את רוב העם, לא הייתה נוחה מאבדן העצמאות, אך הם הסכימו שמרד גלוי עלול לעורר את זעם השלטונות, להקשות על חייהם ואף להעמידם בסכנה. כל עוד ניתן היה ללמוד תורה ולקיים את הסנהדרין, הם לא צידדו במרד.

הקנאים היוו כוח שהלך ועלה ככל שהחריפו תנאי החיים, עלו המסים וגבר הבוז של השלטון לקדושת בית המקדש וירושלים. הקנאים חרתו על דגלם החזרת השלטון היהודי העצמאי בכל דרך, והטיפו למרד גלוי. לקראת סוף התקופה הפכו הקנאים קיצוניים יותר ויותר, התארגנו באופן צבאי, וסחפו אחריהם את הדור הצעיר של הפרושים המתונים ואף של צדוקים ממשפחות כהונה.

כת האיסיים, חברה של חסידים שפרשו מן הציבור וקיימו דינים מחמירים של טהרה וצדק, ככל הנראה התפצלה מן הצדוקים. הם פרשו אל המדבר מערי מושבם ("כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם", מלחמות היהודים ב, ח, ד), ייתכן שעקב המצב המדיני והחברתי הקשה. כן התקיימו עוד כתות רבות ושונות, לכל אחת מהן נביא או משיח שהטיף בחוצות העיר את משנתו. כאלה היו למשל בני הפילוסופיה הרביעית אותם מזכיר פלביוס הקרובים לקנאים. גם את הנוצרים הראשונים ניתן למנות על כתות אלה, והיו עוד רבות. כת נוספת שמעמדה אינו ברור הם הבייתוסים, שפרשו מהצדוקים. האנרכיה החברתית הובילה לתסיסה דתית ולתחושה של קץ. בארץ נפוצו נביאים רבים, ביניהם יוחנן המטביל, אותו האיש, כת האיסיים ועוד. ההתנהלות המושחתת של הנציבים עודדה קבוצות של קנאים וסיקריים שהתנגדו הן לשלטון הרומי, הן לצדוקים והן לפרושים המתונים.

עם זאת, גם בתקופה זו נמצאו גויים שנמשכו אל הדת היהודית, התגיירו ועלו לארץ. המפורסמת שבמשפחות המתגיירים והעולים היא משפחת מלכי חדייב, הלני המלכה ובנה מונבז, אשר עלו לארץ מאזור צפון עיראק של היום ובנו ארמונות בעיר דוד. לוחמי חדייב אף עזרו ליהודים במלחמתם ברומאים. השריד החשוב ביותר בירושלים מתקופה זו הוא קבריהם, קברי המלכים.

המצב הפיזי בתקופת הנציבים

הצעת שיחזור של החומה השלישית ומגדל פסיפנוס

ערך מורחב – החומה השלישית

לאחר שהתרחבה ירושלים לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא ו"מחנה האשורים", שעל פי ההשערה מקומו היה באֵזור הצפוני-מערבי בין החומה השנייה לשלישית, (בשטח חדש זה היו גם בריכות הצאן שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים. הברֵכות עמדו מצפון להר-הבית, בסמוך לו), החל אגריפס הראשון לבנות את "החומה השלישית" שאמורה הייתה להקיף את כל השטח הצפוני החדש.

"וראשית החומה השלישית היה מגדל היפיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס ואחרי כן ירדה אל מול מצבת הלני, היא שהייתה מלכת חדיב...ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שחברה לירושלים, אשר ישבה כולה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה... וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך - לבנות את החומה"

— יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה' ד' ב'

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים, שלפחות חלקם הושלמו ונבנו.

התרחבות העיר חילקה את ירושלים מבחינה פיזית לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר), או בכללות "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, זה אמנם דמה באופיו לעיר שבתחומי החומה הראשונה, אך למעשה החומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס הראשון כללה בשטחה גם את תחומי החומה השנייה.

המרד הגדול, מלחמת האחים והחורבן

ערכים מורחבים – המרד הגדול, המצור על ירושלים (70)

אש המרד הוצתה בירושלים בעקבות מינוי הנציב גסיוס פלורוס בשנת 64 ודרישתו שימסרו לידיו את כספי בית המקדש. המרד התחיל בירושלים בהנהגת הקנאים, והתרכז בה. הקיצוניים שבקנאים, שעלו לעמדות הנהגה בירושלים, רצחו מתונים והציתו את בית הכהן הגדול ואת ארכיון שטרי החוב, במטרה לגייס את המון העם. בשלב הבא התפשט המרד מירושלים לכל רחבי הארץ, ובמיוחד לערים מעורבות כקיסריה, בית שאן ואזור הגליל. גם דיכויו האכזרי של המרד התחיל מן הצפון, ומשם הגיעו החילות הרומאים עד ירושלים, אך עמידתם של הקנאים מנעה את נפילת העיר.

בשנת 67 נסוגו הכוחות הרומאים וזמן קצר אחר כך מת מצביאם קסטיוס גלוס. בשלב זה התכנסה אספת העם, ובה התגבש רוב לפרושים המתונים. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין, שהביא לבחירתם של מנהיגים ממחנה המתונים כמפקדיה הצבאיים של ירושלים והממונים על ביצורה. הנהגת המרד עברה מידי הקיצוניים לידי אנשי האליטות המתונות יותר - אנשי הכהונה והסנהדרין, מנהיגי הצדוקים והפרושים המתונים. הנהגה זו לא הייתה הנהגה צבאית, ונעדרה כישורים בתחום הארגון. תפקידה היה פחות לארגן מרד מזוין, ויותר להוות הנהגה שקולה שתוכל בבוא העת לשאת ולתת עם הרומאים. בתקופה קצרה זו ידעה ירושלים פרק זמן של פריחה מחודשת, ומן העדויות והממצאים עולה תחושה של התנהלות מדינית חופשית לקראת חירות. אולם הרומאים לא שקטו, ובשנת 68 מונה אספסיאנוס למצביא הכוחות הרומאיים בארץ והחל בדיכוי המרד מהגליל ודרומה. עד יולי 69 חרבה הארץ כולה, ומנהיגי המרד נמלטו לירושלים, שעליה הטיל אספסיאנוס מצור. ירושלים הייתה אמנם מעוז מבוצר, אך בתוכה הלכה והתגברה מלחמת האחים בין מתונים וקנאים.

במהלך השנה שבין 69 ו־70 התחוללה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם. מנהיגי הקנאים, לוחמי הגליל יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, האשימו את ההנהגה המתונה בירושלים בסיבות לכישלון המרד. דרכם של הקנאים הייתה דרך החרב, כשלנגד עיניהם המטרה של שמירה על העיר לבל תיפול בכל מחיר, כולל רצח מנהיגים מתונים וכן אזרחים פשוטים. עם זאת, לכל אורך התקופה היו עדיין מתונים שביקשו להידבר עם השלטונות ולסיים את המצור. הבולט שבהם היה יוחנן בן זכאי, שתלמידיו הבריחוהו מן העיר בארון מתים כדי שיוכל למלט את עצמו ואותם מפני האסון אותו צפה. אחד המאורעות המטלטלים של התקופה היה שריפת מחסני המזון של העיר בידי הקנאים, מעשה שסיבתו אינה ברורה אך הוא משמש עדות לאווירת הטירוף ששררה בעיר.

מטבע יהודה השבויה

בקיץ שנת 69 שב אספסיאנוס, המצביא הרומאי שניהל את המצור על ירושלים, לרומא והוכתר כקיסר. את מקומו ירש בנו טיטוס, שהחל בכיבוש העיר מצפון, אזור החומה השלישית, משם התקדם אל מצודת האנטוניה וכבש אותה. בשלב זה התבצרו הקנאים בהר הבית ובעיר העליונה.

יוסף בן מתתיהו מציין כי השימוש בעצים לבניית הסוללות גרם לנוף של ירושלים וסביבותיה להשתנות לבלי הכר:

"ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה... וגם האיש הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היפי והביט עתה אל המקומות האלה בחרבנם, לא עצר כח למנוע קולו מבכי ולהבליג אל אנחותיו... כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה".

בט׳ באב ג׳תת״ל כבש טיטוס את הר הבית, והצית את בית המקדש. חודש לאחר מכן נפלה העיר העליונה, וירושלים נחרבה בשריפת ענק. במהלך המצור על ירושלים, שנמשך חמישה חודשים, נספו מאות אלפי אנשים.

למרות ביצורה היחסי של ירושלים נפרצה חומת העיר מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס, אשר התקדמו לעבר בית המקדש. כחודש ימים עברו בין נפילת המקדש לבין נפילת העיר העליונה. יוספוס מזכיר את "חומת העיר העליונה", ובעבר הייתה נפוצה הסברה שאכן הייתה קיימת חומה כזו. כיום סבורים החוקרים כי המבנה הטופוגרפי התלול של הגיא, לאחר שקשת רובינסון וקשת וילסון נחרבו, הקשה על צבאו של טיטוס את הפלישה לעיר העליונה ועיכב אותם.

עם תום כיבוש העיר בידי כוחותיו של טיטוס, הייתה ירושלים לעיי חורבות.

אתרים עיקריים בירושלים

חדר מגורים של משפחת כהנים מתקופת הבית השני

• הבית השרוף
• הרובע ההרודיאני
• הגן הארכאולוגי ירושלים
• דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

מקורות קדומים

לתקופת שיבת ציון

• ספרי עזרא, נחמיה, חגי וזכריה
• יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספר 11

לתקופת החשמונאים

• ספר דניאל
• ספרי מקבים (חשמונאים) א׳ ו־ב׳
• יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספרים 12–14
• יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים, ספרים א׳-ב׳

לתקופת הורדוס ואחריו

• יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספרים 15–20
• יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים, ספרים ג׳ ואילך
• מסכת מידות - מבנה בית המקדש והר הבית וסדריהם
• גמרא על מסכת גיטין, דף נה ע״ב, עד דף נח ע״א (אגדות החורבן)
• יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספרים 11–20, תרגם מיוונית וצירף מבוא, הערות, ביאורים, מפות ותמונות אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים
• יוספוס פלאביוס, מלחמת היהודים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי י"נ שמחוני, עם מבואות, הערות ומפתחות. ‬הוצאת מסדה, 1968

לקריאה נוספת

ספרות כללית בנושא

• אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, יד יצחק בן-צבי, תשמ"א
• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994
• דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003
• "זאת ירושלים", יד בן צבי, כרך א׳, תשס״ג
• מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
• מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966
• נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980
• בן-ציון לוריא, רומי בירושלים, ירושלים תשמ״ח
• רוני רייך, ג׳ אבני, ת׳ וינטר, מדריך לגן הארכאולוגי ירושלים, רשות העתיקות ויד בן צבי, ירושלים 1998
• האוניברסיטה הפתוחה - ירושלים לדורותיה
• רומן וילק, מגורי נכרים בירושלים בתקופה ההלניסטית, סיני קי"ד, תשנ"ד, עמ' 83–87

ספרות על תקופת החשמונאים

• חנן אשל ודוד עמית (עורכים), עידן 19: ימי בית חשמונאי, ירושלים, יד בן-צבי, תשנ"ו
• בן-ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, תל אביב הוצאת דביר
• עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
• משה שמיר, מלך בשר ודם (חיבור ספרותי)

ספרות על תקופת הורדוס

• עידן 5 - המלך הורדוס ותקופתו, יד-בן צבי, תשמ״ה
• מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת
• אברהם שליט הורדוס המלך - האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק
• אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, כתר, ירושלים 2007

קישורים חיצוניים

• הורדוס הבנאי, באתר המרכז לקידום המחשב הטכנולוגיה והחינוך, עיריית חיפה
• בית המקדש שבנו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק בירושלים
• פריטים של מילת המפתח תקופת בית שני, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• אברהם שמואל הירשברג, תנועת ההתגיירות הגדולה בתקופת הבית השני, באתר דעת, מתוך: התקופה 12, תמוז-אלול תרפ״א
• דוד פלוסר, ירושלים בימי בית שני, באתר דעת, מתוך: מחניים, גיליון נ״ח
• בנימין מזר, ‏ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר הבית, קתדרה 8, יולי 1977
• אייל ברוך, ‏העורף הכלכלי של ירושלים בתקופה ההרודיינית, קתדרה 89, אוקטובר 1998, עמ' 62-41
• איל רגב, ‏הקבורה המשפחתית והחוץ-משפחתית בירושלים ובסביבתה בתקופת בית הורדוס, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 60-35

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0