אנטיפטרוס האדומי

אָנְטִיפָּטְרוּס הָאֲדוֹמִי (ביוונית: Αντίπατρος;‏ 113‏ – 43 לפנה"ס) היה מדינאי בתקופת הבית השני, בן בריתו של הורקנוס השני. בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה היה אנטיפטרוס נציב אדום. בהמשך מונה לאפוטרופוס על ארץ יהודה על ידי יוליוס קיסר וכך שלט על יהודה מטעם הרומאים. היה אביו של הורדוס הגדול מלך יהודה. הורעל למוות בשנת 43.

רקע היסטורי ומוצא

האדומים היו עם שמי, אשר חי בעבר הירדן, ומסוף ימי בית ראשון התפשט לצפון הנגב ולהר חברון. המקרא מייחס את מוצאם של האדומים לעשו. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת ממלכת יהודה באזור ^{[דרוש מקור]}. למרות שאת רוב מי שכבשו בית חשמונאי הם גירשו מהארץ, יוחנן הורקנוס הראשון החליט לאפשר לאדומים להתגייר ולא להיות מגורשים מהארץ, ואכן רבים מהם הצטרפו לעם ישראל והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית.

אחד מן המתגיירים האדומים היה אנטיפס, אביו של אנטיפטרוס. מוצאו של אנטיפס ככל הנראה אדומי, אם כי סופרים המקורבים לבית הורדוס, כניקולאוס איש דמשק הפיצו את הכזב כאילו המדובר במשפחה מעולי בבל. אנטיפטרוס נישא לקיפרוס, ערבייה נבטית. כפי הנראה בילה את תקופת נעוריו בקרב הנבטים, וכן בעזה ובאשקלון (שם לפי חלק מהגרסאות נולד לו בנו הורדוס) וזכה לעושר ולמוניטין.

יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה (שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין") לגבי מוצאו המקורי של אנטיפטרוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס היה בנו של אדם בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה בידי שודדים אדומים וחי איתם משום שאביו העני לא יכול היה לשלם את הכופר כדי לפדות אותו. אי לכך, הוא גדל ביניהם וחונך במנהגיהם.

בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון הייתה הממלכה החשמונאית בשיא כוחה והיקפה הטריטוריאלי. עם ישראל ישב על אדמתו ושלטה בו שושלת של שליטים שאין עוררין על שלטונם (אם כי אלכסנדר ינאי נאלץ לדכא מרד של הפרושים). בתקופה זו היה אנטיפטרוס נציב אדום. מותה של שלומציון הביא את הקץ על האידיליה ששררה בימיה. שני בניה, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני התקוטטו על המלוכה, בריב שהיה עתיד לשים קץ לשושלת החשמונאית ולהביא את השעבוד לרומא, ולבית הורדוס.

באותה תקופה נחלשה השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה, ולבסוף הפכה לפרובינקיה רומית, דבר שגרם להתערבות ישירה של רומא בענייני האזור.

מלחמת הירושה בבית חשמונאי ועליית אנטיפטרוס

לשלומציון, מלכת יהודה מבית חשמונאי, היו שני בנים. הבכור, הורקנוס השני, היה אדם בעל אופי פאסיבי ותלותי, בעוד שהצעיר, אריסטובולוס השני היה בעל אופי אקטיבי ושאפתני. שלומציון העדיפה את הורקנוס, ומסרה לו את הכהונה הגדולה עוד בימי חייה. בסמוך למותה החל אריסטובולוס לגייס את צבאותיו, אך שלומציון לא הספיקה לפעול כנגדו בטרם מתה. לאחר מותה, בשנת 67 לפנה"ס קיבל הורקנוס את המלכות, אך עד מהרה הצליח אריסטובולוס לקחת מידיו את המלוכה. השניים נפגשו, וכרתו ברית בבית המקדש לפיה ניתנה המלוכה לאריסטובולוס, והכהונה הגדולה להורקנוס.

כאן עלה לראשונה אנטיפטרוס על במת ההיסטוריה. הוא ניצל את עושרו והשפעתו על מנת להתקרב אל הורקנוס, המלך המודח, והחל להסית אותו כנגד אריסטובולוס. ייתכן שהורקנוס, שהיה אדם פאסיבי מטבעו, לא היה מנסה לקבל שוב את המלוכה לאחר שכרת ברית עם אחיו, אך הרעל המתמיד שטפטף באוזניו אנטיפטרוס עשה את שלו. תחת השפעתו של אנטיפטרוס החליט הורקנוס לחזור בו מהסכמותיו עם אריסטובולוס, ולשוב ולדרוש את המלוכה. הורקנוס ואנטיפטרוס נמלטו אל חרתת, מלך הנבטים והבטיחו לו את נחלות החשמונאים בארץ הנבטים בתמורה לסיוע כנגד אריסטובולוס.

חרתת וצבאו, ועמם הורקנוס ואנטיפטרוס, עלו על ירושלים, וצרו עליה, בשנת 64 לפנה"ס. בימי הפסח, כאשר ביקשו הנצורים קורבנות לשם עבודת המקדש, קיבלו הורקנוס ואנשיו תשלום, ובתמורה הבטיחו לספק לכוהנים כבשים לשם הקרבת הקורבנות, אך במקום זאת העלו הורקנוס ואנשיו אל חומת הר הבית סלים ובהם חזירים. כן תבעו אנשי הורקנוס מן התנא חוני המעגל, אשר היה ידוע בכך שתפילתו נענית, ובכך שהצליח להביא גשם בימי בצורת, כי יקלל את אריסטובולוס, ומשסירב לכך הרגוהו.

ההתערבות הרומאית

המצור הסתיים בצורה טראגית. הגנרל הרומי פומפיוס אשר היה במסע מלחמה במזרח, שלח את מפקד צבאותיו סקאורוס לדמשק. אנשי שני הצדדים הגיעו אל סקאורוס וביקשוהו כי יסייע בידם. אריסטובולוס השכיל לשחד את סקאורוס בשוחד כספי משמעותי, וזה הגיע לירושלים ודרש מן הנבטים כי יסירו את המצור. הנבטים נענו לדרישה, אך משחזרו לעירם התקיפם אריסטובולוס בדרך והרג רבים מהם ובכללם גם את אחיו של אנטיפטרוס, פַּלִיוֹן.

בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס (בראשה עמד אנטיפטרוס), ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס, שהיה מנוע עד כה להתערב עקב הברית שכרת יהודה המכבי עם רומא, ניצל היטב את ההזדמנות. הוא נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור, וכבשה. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים. כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופו של שלטון בית חשמונאי, ואת תחילת השפעתם של הרומאים שהביאה בסופו של דבר לחורבן הבית. תפקידו של אנטיפטרוס באירוע זה, כמביא והמוציא והמושך מאחורי הקלעים, היה משמעותי.

פומפיוס הכריז על הורקנוס כאתנארך ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית.

הורקנוס המשיך לשלוט כשליט בובה, הן של אנטיפטרוס, והן של אדוניו הרומאים. בשנים שלאחר מכן, עד 62 לפנה"ס ניהל סקאורוס מלחמה בנבטים והסתייע בחיילים ששלח אנטיפטרוס. לאחר מכן הגיע הנציב גאביניוס אל סוריה במקומו. שנים אלו היו שנות מצב ביניים בין שעבוד לרומא ובין עצמאות חלקית, כאשר השליט בפועל, אנטיפטרוס, שנוא על העם, ומושל בשמו של הורקנוס, כשהוא משעבד את אנשי הממלכה ואת האינטרסים שלה לטובת האינטרס הרומאי.

בשנת 58 לפנה"ס נמלט אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס, מכלאו ברומא, והגיע ליהודה. הוא אסף אנשים חמושים, והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס נאלץ להימלט מירושלים, ולפנות לגאביניוס לקבלת עזרה. גאביניוס דיכא את המרד, שבה את אלכסנדר, והחזיר את הורקנוס לירושלים. מכל משרותיו נותרה עתה ביד הורקנוס רק משרת הכוהן הגדול. גאביניוס חילק את הארץ לחמישה מחוזות אוטונומיים, ושם בראש כל אחד מהם "סנהדרין" המורכבת מנכבדי המקום. פעולה זו כמעט ואיינה את כוחו של השלטון המרכזי שאמור היה להיות ביד הורקנוס.

בימי יוליוס קיסר

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון העליון ברומא נתנה הזדמנות אחרונה לאריסטובולוס ולאנשיו. בית הורקנוס נתמך עד עתה בידי אנשיו של פומפיוס, שהיו נתונים במלחמת אזרחים עם הכוח העולה של יוליוס קיסר. אריסטובולוס הושם בראש שני לגיונות, אך בטרם הספיק לפעול, הורעל על ידי אנשי פומפיוס ומת. בנו אלכסנדר השני נערף במצוותו של פומפיוס. אנטיפטרוס, שפומפיוס היה איש חסדו, אף שלח חיילים לסיוע לפומפיוס בקרב פארסלוס, אך לאחר תבוסתו של פומפיוס בקרב קפץ אנטיפטרוס על עגלתו של קיסר, ואף השפיע על יהודי מצרים להצטרף אל הלוחמים למען קיסר. קיסר הכיר תודה לתומכו זה, הכיר בכהונתו של הורקנוס, מינה אותו לאתנארך על היהודים, ומינה את אנטיפטרוס לאפוטרופוס על ארץ יהודה. פשר המושג אפיטרופוס אינו נהיר לחלוטין, וייתכן שהייתה זו מעין הקדמה לשלטון הנציבים שלעתיד לבוא. לאנטיפטרוס העניק קיסר את האזרחות הרומית, ופטור ממיסים לו ולבניו.

עתה ראה לנכון לחזק את מעמדו בארץ, הוא מינה את בנו הבכור פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הורדוס לכד את המורד חזקיהו והוציא להורג ללא משפט אותו ואת אנשיו. הורקנוס נאלץ, בניגוד לרצונו, להורות על העמדתו של הורדוס למשפט הסנהדרין בגין רצח זה. אל המשפט הופיע הורדוס כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, חגור בנשק, ושומרי ראש מקיפים אותו מכל עבר. אנשי הסנהדרין והורקנוס ביניהם נדהמו מפחד, ונראה היה כי הורדוס יצא זכאי בדינו. אך נאום תקיף של שמאי (ויש אומרים של שמעיה), היטה את הכף לרעתו של הורדוס. משראה הורקנוס כי הורדוס עומד לצאת חייב בדינו, הורה על דחיית המשפט למחרת, והורדוס נמלט בלילה אל דמשק. הורדוס מונה למושל סוריה, והפך לאויבו המושבע של הורקנוס. אנטיפטרוס יעץ להורדוס שלא לפעול עתה בגלוי כנגד הורקנוס, וזה נאלץ להמתין לבוא השעה.

בינתיים נרצח יוליוס קיסר. אחד מרוצחיו, גאיוס קסיוס לונגינוס, הגיע אל הארץ, ודרש תשלום סכום נכבד למימון המלחמה ביורשי קיסר. אנטיפטרוס ובניו נאלצו להתמודד עם צרה זו, ולנסות, כשם שהצליחו עד עכשיו, לנחש את המגמה אליה פני הרומאים, על מנת להתאים עצמם לשליטים שיבואו.

עתה סר חינו של אנטיפטרוס מעיני הורקנוס, והוא קירב אליו יועצים חדשים במקומו. אחד היועצים, מליכוס, הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס, כפי הנראה שלא בידיעת הורקנוס. לימים הרגו הרומאים לבקשת הורדוס את מליכוס, וכך נקם הורדוס את רצח אביו.

לאחר מותו של אנטיפטרוס

פועלו של אנטיפטרוס הצליח, ולימים עלה בנו הורדוס על כיסאם של מלכי יהודה. לפועלם של אנטיפטרוס ושל בניו פצאל, פירורא, יוסף והורדוס, ואף בתו, שלומית, חלק ניכר בנפילת בית חשמונאי ובשעבוד ממלכת יהודה והפיכתה לנציבות רומית. על שמו של אנטיפטרוס קרא הורדוס את העיר החדשה שהקים בשנת 9 לפנה"ס בשפלה, אנטיפטריס.

קישורים חיצוניים

• "אנטיפטרוס האדומי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• אנטיפטרוס האדומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנטיפטרוס האדומי, (104-43 לפנה"ס), (אבי הורדוס), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אנטיפטרוס האדומי36298972Q319075