סיקריים
הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים[1] שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.
מקור השם
השם סיקריים נגזר מן המילה "סיקה" (בלטינית: Sica - חרב מעוקלת קצרה או פגיון ארוך ששימש מתנקשים), מאחר שבני קבוצה זו נהגו לשאת פגיון מתחת לבגדיהם-גלימותיהם. "סיקרי" היה כינוי בלטינית לרוצחים, ובמיוחד רוצחי חרש.[2] ממילה זו נגזר הביטוי "מתנקש" בלטינית (sicarius).
המאבק נגד הרומאים
הסיקריים היו ידועים כקבוצה אלימה, שאינה בוחלת באף אמצעי, כולל רצח פוליטי, כדי להשיג את מטרתם: עצמאות יהודית אל מול רומא. יוסף קלוזנר משייך את הסיקריים אל קבוצת איסיים פעילה שניסתה בכוח להביא את המשיח המיוחל, גם באמצעות טרור.[3] הסיקריים פעלו גם נגד החברה היהודית הגבוהה, שהייתה קרובה יותר לשלטונות הרומיים, כמגמה לשינוי חברתי. כך לדוגמה הם הציתו את הארכיון העירוני שבו היו שמורים שטרות החוב. פעולותיהם במישור זה הקנו להם אהדה אצל השכבה הענייה של האוכלוסייה.
יוסף בן מתתיהו מספר שאנטוניוס פליקס, הנציב הרומי ביהודה, תפס והעניש מורדים פורעי חוק רבים, אותם הוא מכנה "שודדים". אולם לאחר הצלחה זו של הנציב, התחזקה קבוצה חדשה של מורדים, שלהם טקטיקה חדשה:
... וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון... יונתן הכהן הגדול היה הראשון שנשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו.... כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאום, ומרחוק נזהר מאנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים... כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להעלם מן העין!
— יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק י"ג, פסקה ג' (תרגום: יעקב נפתלי שמחוני)
עם פרוץ המרד הגדול בירושלים בשנת 66, קבוצת קנאים סיקריים[4] בהנהגת מנחם בן יהודה[5] השתלטה על מצדה. בירושלים השתלטו המורדים על הר הבית, ובחג קורבן העצים בט"ו באב לא אפשרו ליריביהם הפוליטיים להגיע אל בית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, וביניהם הסתננו הסיקריים, שהיו תגבורת מכרעת למורדים נגד צבאו של אגריפס הראשון.[6]
לאחר שנרצח מנחם בירושלים, הגיע למצדה אחיינו, אלעזר בן יאיר, ועמד בראש המתבצרים. הסיקריים במצדה נהגו לפשוט על היישובים היהודיים הקרובים. בחג הפסח פשטו על עין גדי ובזזו את המקום: "המיתו את החלשים אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה".[7]
בימי המצור על ירושלים היו הסיקריים ממובילי ההתנגדות לרומאים וזרעו טרור בקרב כל מי שהעז להתנגד להם. על פי המסופר בתלמוד, הם שמרו על השערים ולא נתנו לאיש לצאת. רבן יוחנן בן זכאי, ממנהיגי הפרושים בירושלים, נפגש עם מנהיגם, אבא סיקרא - "ריש ביריוני דירושלם", שהיה אחיינו, ובא אליו בטרוניות על שהם שרפו את כל האוכל (אוצרות המזון) ומרעיבים את כולם למוות. אחיינו השיב לו שאין לו שליטה עליהם, ואם ינסה למתן אותם הם יהרגוהו. הוא יעץ לדודו שיביים את מותו כדי לצאת מהעיר, להפגש עם המצביא הרומאי אספסיינוס. רבן יוחנן בן זכאי עשה כדבריו וכשתלמידיו הוציאו אותו לקבורה הוא כמעט נדקר בידי הסיקריים, כאשר רצו לוודא שאין איש שיוצא בחיים מתוך ירושלים.[8]
הסיקריים במצדה, לאחר שגורשו מירושלים בשלבים הראשונים של המרד בשנת 66, לא השתתפו בו יותר באופן פעיל, אלא נשארו במצדה,[9] אפילו כאשר ביקש מהם שמעון בר גיורא להצטרף לגדודיו.[10] לאחר חורבן בית המקדש וכניעת כל הארץ, נותרו עדיין המורדים המתבצרים במצדה, שהציקו ליישובים שנכנעו לרומאים, בטענה שאין ממש הבדל בינם לבין האויבים, "כי בחרו להיות עבדים לרומאים". אולם יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בתירוץ: "הטענה הזאת הייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם...כי פגיעתם הייתה קשה גם על האנשים אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים איתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת-זדון את המוכיחים".[11] הסיקריים במצדה התאבדו שם בשנת 73, לאחר מצור ממושך של הצבא הרומי.[12]
יוסף בן מתתיהו מספר כי בזמן המרד הגדול, נמלטו סיקריים רבים לאלכסנדריה שבמצרים, וגם לאחר סיומו של המרד, עדיין שאפו לחידושו. הם שכנעו רבים מיהודי אלכסנדריה שארחו אותם "לקום ולהלחם בעד החרות" ולהאמין כי אין הרומאים ראויים לשלוט עליהם, וכי עליהם "לקבל את עול מלכות אלקים לבדו". כאשר יצאו נגדם כמה ממכובדי הקהילה, רצחו אותם הסיקריים. מנהיגי הקהילה שכנעו את היהודים להסגיר את הקבוצה המרדנית. הם התנפלו עליהם ותפסו 600 מהם. אחרים הצליחו להימלט אל מצרים העליונה ואל העיר נא, אולם נתפסו אחרי זמן קצר ועונו קשות: "וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כוח-סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי-שגעון והשני בשם עזוז-אמונה". יוסף מספר שמעניהם דרשו מהם רק להודות כי "הם מקבלים עליהם את עול מלכות הקיסר". אולם הם סירבו להיכנע: "איש לא הוציא הגה מפיו, כי אם כולם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאילו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת-נפש קבלו את עינוייהם ואת להט-האש... ככה ניצח עוז-הרוח את רפיון-הבשר!".[13] לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, דיווח לקיסר על פעילותה של תנועת הסיקריים בעיר, והקיסר, שחשש ממוקד נוסף למרד יהודי חדש, הורה לו להרוס את מקדש חוניו. לופוס הוציא ממנו חלק מכלי הקודש וסגר את שעריו.[14] יוסף בן מתתיהו מספר עוד כי "כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל קירני".[15]
עיקר ידיעותינו על הסיקריים מיוסף בן מתתיהו, שהיה בן חסותו של הקיסר אספסיאנוס ודעתו עליהם הייתה שלילית, ויש הסוברים שעובדה זו משפיעה על אופי הידיעות שבידינו. אמנם גם בתלמוד ישנה לא מעט ביקורת, ומאידך - שתיקה רועמת לגבי מעשה מצדה ובכלל לגבי המרד, וסיבת השתיקה - מעבר לפרגמטיזם - ריאל-פוליטיק ביוזמת ריב"ז ויורשיו לאחר חורבן הבית השני. על פי יוסף בן מתתיהו וחז"ל, המלחמה הפנימית שחוללו הסיקריים הייתה הסיבה העיקרית לחורבן.
סיקריקון
ערך מורחב – סיקריקון
במשנה נמצאת המילה "סיקריקון", שהיא צורה יוונית שנגזרה מהמילה הלטינית, ופירושה: העניינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים.[2]
בספרות חז"ל הוזכרו בכמה הקשרים "סיקריקון" ו"סיקרין". "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. המשנה קובעת כי קרקע שנרכשה מסיקריקון - אין תוקף לרכישה. עם זאת הדבר לא היה קבוע, והוא היה תלוי במצבם המדיני של היהודים מול השלטונות.
ה"סיקריקון" היה מאוחר מעט מקבוצת הסיקריים שבזמן חורבן הבית.[16]
שימוש בשם בעת החדשה
- בהשראת שיר שחיבר אורי צבי גרינברג, שבו קרא לעשות "כדין הסיקריקים",[17] כינו את עצמם חברי ברית הבריונים "סיקריים".
- בתחילת המאה ה-21 החל שימוש בביטוי "סיקריקים" עבור חרדים קיצוניים ואנטי-ציוניים, מקרב אנשי נטורי קרתא או הדומים להם, המפעילים אלימות כדי להשיג את מטרותיהם. הכינוי הוצמד להם על ידי ישראל אהרן קלצקין, אשר ניהל בית דפוס בירושלים והתגלע מאבק בינו ובין קבוצה קנאית. הוא בחר בשם זה כדי להבחין בין קנאים הנשמעים להוראות הרבנים המרכזיים בציבור החרדי לבין אלה המתעלמים מהם. באוגוסט 2018 פסק בית משפט השלום בירושלים פיצויים לבני זוג שתבעו את אתר כיכר השבת ועורכיו, לאחר שאלה כינו אותם מספר פעמים "סיקריקים".[18]
- רוצחים שכירים שפעלו בקולומביה בתקופת מאבק קרטלי הסמים נקראו sicarios. המונח בשימוש עד היום ואף זלג למדינות אחרות באמריקה הלטינית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "סִיקַרִיקוּן", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 194–195, באתר HebrewBooks
- ריצ'רד גוטהייל, שמואל קרויס, "סיקריקים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- סיקריקין מאת יוסף אהרונוביץ באתר פרויקט בן יהודה.
- ישראל לי לוין, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן, מיכאל אבי יונה ויהודה רוזנטל, דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 60-39
הערות שוליים
- ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ז, פסקה ו'
- ^ 2.0 2.1 תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ג, פסקה ג'
- ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, מהדורת תשי"ט, עמ' 336
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'-ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ח'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק י"ז, פסקה ו' (תרגום שמחוני)
- ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', פרק ז', פסקה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו עמוד א'
- ^ ישראל לי לוין, דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 43
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ט', פסקה ג', סעיפים 508-507
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ח', פסקה א' (תרגום שמחוני)
- ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ט', פסקה א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקה א' (תרגום שמחוני)
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקאות ב' ו-ד'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י"א, פסקה א' (תרגום שמחוני)
- ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב', תל אביב, תשט"ז, עמ' 122
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 313
- ^ השופט אילן סלע בפסק דין הירשמן נ' כיכר השבת, 15 באוגוסט 2018.
23601022סיקריים