האמה התחתונה

האמה התחתונה

התוואי המפותל של האמה התחתונה (אדום) ושל האמה העליונה (סגול)

חתך מנהרת ארמון הנציב

תוואי מנהרת ארמון הנציב

תוואי האמה התחתונה ברכס ארמון הנציב

תוואי צינור המים העות'מאני (אדום) ביחס לאמה התחתונה (כחול)

האמה התחתונה (נקראת גם האמה החשמונאית) היא אמת מים מהתקופה החשמונאית, שהובילה מים ממעיינות הסמוכים לבית לחם ועד הר הבית שבירושלים לאורך 23 קילומטרים. היא כונתה האמה התחתונה כדי להבדילה מהאמה העליונה שנבנתה מאוחר יותר, בתקופה הרומית, ואף היא סיפקה מים לירושלים ממעיינות באזור בית לחם, אך עברה בתוואי טופוגרפי גבוה יותר. שתי האמות יחד סיפקו כמיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה לירושלים, והיו מרכיב מרכזי במערכת אספקת המים לעיר במשך מאות שנים. האמה התחתונה פעלה במלוא תפוקתה עד סוף ימי בית שני, ומאז ננטשה ושוקמה חליפות, כשהשימוש האחרון שנעשה בה היה בימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20.

רקע

בתקופת המקרא התבססו מפעלי המים בערים הגדולות על מעיינות או על בארות מים סמוכים. בסוף תקופת בית ראשון, ובעיקר בימי ממלכת אשור, התחוללו פריצות דרך טכנולוגיות, הנדסיות והידרולוגיות, כאשר מלכי אשור, סרגון וסנחריב, החלו להביא מים ממרחק רב (עד עשרות קילומטרים) באמצעות תעלות ואמות מים, כך שהערים שנמצאו תחת חסותם לא היו תלויות עוד במקורות מים מקומיים.

בתקופת בית שני הייתה ירושלים מרכז שלטוני ודתי, והתפתחה במהירות, בהתאם לטכנולוגיה הרומית. רמת החיים בעיר עלתה מאוד, ותושביה נזקקו למים רבים לשתייה, לרחצה, לטהרה, ועוד. תפעול בית המקדש דרש אף הוא כמות רבה של מים לניקיון ולפולחן. מעיין הגיחון, שהיה עד אז מקור המים המרכזי של העיר, לא הספיק עוד, ומצוקת המים בירושלים הייתה קשה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במועדי העלייה לרגל בשלוש הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - שבהם פקדו את ירושלים מאות אלפי מבקרים, שנצרכו לכמות מים גדולה.

מושלי העיר ופרנסיה דאגו לאיסוף מים בבורות מים, וברשימת נושאי התפקידים בבית המקדש מוזכר "נחוניה חופר שיחים". הצורך הגדול במים בימי הרגלים, בא לידי ביטוי במקורות חז"ל:

"פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך [נקדימון בן גוריון] אצל שר אחד ואמר לו, הלויני שתים עשרה עיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשר ככר כסף."

— מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א'

זרימת המים במערכות מים אלו התבססה על כוח הכבידה, והן ניצלו את התוואי הטופוגרפי כדי לאפשר זרימה ללא הפרעה מנקודת המוצא ועד לערים. הידע לבניית מערכות המים נרכש מחציבת מנהרות לכריית נחושת ומתכות אחרות, והגיע לשיאו בתקופה הרומית. הרומאים היו הראשונים שהשתמשו בשפע של מים כחלק מתרבות הפנאי שלהם, כולל בבתי מרחץ, בלטרינות, במזרקות, וכדומה. מפעלי מים אלו התאפשרו גם הודות לשכלולים טכנולוגיים נוספים, כמו המצאת הבטון, ובניית קשתות וקמרונים לחיזוק אמות המים. טכנולוגיית הבנייה הרומית נפוצה במרחב ארץ ישראל, ובימי שלטון החשמונאים השתמשו בה במבנים ובמפעלי מים שונים, שהבולט בהם הוא אמת המים לירושלים.

תיארוך

האמה התחתונה מתוארכת לתקופת החשמונאים, ששלטו בארץ ישראל בין השנים 167–63 לפנה"ס. לאורך האמה כולה לא נמצאה כתובת המעידה על בוניה, ולכן אין כל אימות אפיגרפי המאפשר את תיארוך האמה באופן ודאי. עם זאת, ישנם כמה נתונים המאששים את התיארוך לתקופה החשמונאית, ואף מאפשרים לייחס את בניית האמה לאחד ממלכי השושלת:

• קונטקסט היסטורי - רק בעלי אינטרסים ויכולת כלכלית וביצועית יכלו להוציא לפועל את התוכנית המסובכת והיקרה של בניית האמה. ההנחה היא שלמלכים החשמונאים שישבו בירושלים היו הרצון והיכולת ליזום ולבצע מפעל בקנה מידה כזה, שנועד לרווחת תושבי ירושלים ולצורכי המקדש. לחיזוק הטענה ניתן להצביע על 'התעלה החשמונאית' - מפעל מים המיוחס למלכים החשמונאים, שבאמצעותו ניקזו את מי נחל בית זיתא והטירופיאון אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית.
• השוואה למפעלי מים אחרים - המלכים החשמונאים הקימו לעצמם מערכת ארמונות פאר ביריחו, ושורת מבצרים במדבר יהודה כמו סרטבה והורקניה, אליהם סופקו מים באמצעות אמות. השוואת האמה התחתונה לאמות המים במדבר יהודה מצביעה על דמיון רב מבחינה טכנולוגית וסגנונית.
• תיארוך כרונולוגי - שרידיה הרבים של האמה נשענים על ממצאים מתקופות קדומות לחשמונאים, ואילו שיפוצים שנערכו בה יוחסו באופן מוחלט לתקופות מאוחרות יותר.
• ממצאים - הארכאולוג יעקב ביליג ביצע חפירה מקיפה ויסודית במנהרת האמה התחתונה ברכס ארמון הנציב בשנת 1995, וחשף בה חרסים מימי בית המקדש השני, וכן מטבעות מימי המלך אלכסנדר ינאי והורדוס. כן תיארך ביליג את שרידי הטיח המצפה את הדופן החיצונית של האמה לתקופה החשמונאית, כך שמסגרת הזמן לתיארוך האמה היא מימי המלך ינאי ועד הורדוס.

מאחר שלא התגלתה, כאמור, כל כתובת המעידה על יוזמי האמה ובוניה, ניתן לייחס את בנייתה לאחד משלושת המלכים החשמונאים הבאים:

• יוחנן הורקנוס (104–137 לפנה"ס) - נכדו של מתתיהו הכהן, שירש את כס הנהגת העם באישור אספת העם, והצליח להכניע עמים שכנים רבים ובהם הנבטים, היטורים והאדומים. הוא חידש את הברית עם הרומאים ויצר קשרים עם תלמי מלך מצרים. תקופת כהונתו נחשבת לתקופה של שגשוג ובנייה, בה אוכלוסיית ירושלים גדלה מאוד.
• אלכסנדר ינאי (76–103 לפנה"ס) - בן יוחנן הורקנוס, ואחיו של אריסטובולוס הראשון שמלך לפניו שנה אחת עד שנפטר ממחלה. אלכסנדר ינאי נודע בכיבושיו הנרחבים, שכללו את סיפוח רמת הגולן, עמק החולה ועזה לתחומי הממלכה החשמונאית. הוא גם נודע כבנאי גדול, ובימיו שימשה ירושלים כעיר בירה עצמאית, וכמוקד עלייה לרגל.
• שלומציון המלכה (67–76 לפנה"ס) - אשת אלכסנדר ינאי, שמונתה למלכה לאחר מות בעלה. שלומציון המשיכה את פעולות הבנייה של אלכסנדר ינאי, והשקיעה כספים רבים בפיתוח ירושלים.

בעבר היו הדעות לגבי תיארוך הקמת האמה התחתונה מגוונות יותר. קונרד שיק, משה הקר, רות עמירן ועוד חוקרים ייחסו את הקמת האמה להורדוס. קלוד קונדר והוריישו קיצ'נר ומיכאל אבי יונה ייחסו את הקמת האמה התחתונה לתקופתו של פונטיוס פילאטוס, שיוסף בן מתתיהו מעיד עליו שהקים מפעל מים לירושלים. אחרים ייחסו את הקמת האמה עוד לימי בית ראשון. לאחר שבשנות ה-70 נמצאו מקומות בהם האמה חותכת קברים מימי בית שני, נפסלו התיארוכים המוקדמים

מקור המים

הבריכה התחתונה בבריכות שלמה, ממנה הוזרמו המים לאמה

תוואי האמה התחתונה, פסיפס מודרני מעל פיר 3

מקור המים של האמה התחתונה היה עין עיטם, מעיין השופע במרחק של כעשרה קילומטרים דרומית לירושלים, ליד הכפר ארטאס. גובה המעיין הוא 765 מטרים מעל פני הים, בעוד שגובה פני הר הבית, "התחנה הסופית" של האמה, הוא 735 מטרים. מי עין עיטם נוקזו בתעלה פתוחה קצרה אל בריכת אגירה, שנבנתה על גבי מעיין נוסף וניקזה מי מעיינות סמוכים.

בחירת מעיין כמקור מים לאמה, נידונה בהרחבה בספר 'על אודות האדריכלות' של המהנדס והאדריכל הרומי ויטרוביוס. מאחר שהאמה התחתונה נבנתה בטכנולוגיה רומית, סביר להניח שבוניה הכירו את ההמלצות, ועל פיהן בחרו את עין עיטם כמקור העיקרי לאמה. בין ההמלצות המעניינות של ויטרוביוס ניתן לציין את:

"בדיקת המים ואישור איכותם ייעשו כדלהלן: אם מקור המים הוא נחל זורם, לפני שניטול מהמים, עלינו להתבונן ולבחון את גופם של יושבי הכפרים שסביב מקור המים. אם הם בנויים לתלפיות, בעלי צבע רענן ורגליים חזקות, ועיניהם אינן מדולקות, מקור המים הוא איכותי. אם מקור המים הוא מעיין, יש ליטול ממנו טיפה ולהשליכה לתוך כלי קורינתי עשוי מפליז. אם הכלי לא החליד, הרי שמקור המים מצוין. בדיקה נוספת לאיכות המים היא להרתיחם בקדרה, ולוודא שלא נותר משקע של חול או טיט בתחתיתה."

— תרגום חופשי מעל האדריכלות, מרקוס ויטרוביוס, ספר שמיני, פרק ד'

בתקופה הרומית גדלה ספיקת האמה, בעקבות אמה נוספת שיזם הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס (26‏-36 לספירה). אמה זו, המכונה 'אמת הערוּבּ' על שם מעיין המוצא שלה המרוחק כחמישה קילומטרים דרומית לעין עיטם, הזרימה מים לבריכה שנבנתה מעל בריכת האגירה הראשונה, ושתי הבריכות גם יחד מילאו עתה את האמה התחתונה. תיארוך 'אמת הערוּבּ' לפילאטוס מתבססת על כתובת שנמצאה במקום, וכן על עדותו של יוסף בן מתתיהו המספר כי חציבת אמה זו על חשבון משלמי המיסים לא התקבלה בעין יפה, ועל דיכוי ההתקוממות באכזריות על ידי פילאטוס וחייליו:

"ופילאטוס התקין צינור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות, ומשך את ראשית הזרם ממרחק מאתיים ריס. אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים, ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגדו שיפסיק את המעשים שבכוונתו לעשות, ואחדים עלבו את האיש בדברי גידופים, כדרכו של ההמון לעשות. פילאטוס הלביש המון רב של חיילים שנשאו אלות מתחת לבגדיהם, את לבוש היהודים, ושלח אותם אל המקום שהיהודים התאספו בו, והוא עצמו גזר על ההמון לחזור, וכשיצאו בגידופים נתן פילאטוס לחיילים את הסימן שהוסכם עליו מראש, והללו הנחיתו בהם מהלומות רבות בהרבה משציווה אותם, וענשו במידה שווה את הצועקים ואת אלה שלא צעקו. והיהודים לא נהגו במורך לב, עד כי רבים מהם מתו בו במקום ואחרים נסוגו כשהם פצועים, מאחר שנתפסו כשהם בלתי מזוינים על ידי אנשים שהסתערו עליהם לאחר שהתכוננו לכך."

— קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פרק ג', ב'

כמה שנים לאחר מכן בנה הלגיון העשירי הרומי אמה נוספת לירושלים, היא 'האמה העליונה' בתוואי גבוה יותר. תוואי זה התאפשר עם כרייתה של אמת אספקה נוספת, הנקראת 'אמת הבּיאָר' על שם מעיין המוצא שלה, הנובע לא רחוק מעין ערוּבּ, בנקודה גבוהה יותר. מי 'אמת הבּיאָר' הוזרמו לבריכה שלישית, שנחצבה מעל שתי הבריכות הקודמות לה. השם המקובל לשלוש בריכות אגירה אלו הוא "בריכות שלמה", אך זהו שם שגוי, שכן מדובר במפעל מים מימי בית המקדש השני ולא הראשון. במאה הראשונה לספירה כבר היו, אם כן, שתי אמות שסיפקו מים לבריכות שלמה (הערוב והביאר), ועוד שתי אמות שיצאו מהן - האמה העליונה והאמה התחתונה. נראה שהייתה אמה נוספת, קצרה בהרבה מאחיותיה, שהובילה מים להרודיון בתוואי ישר למדי, שלא עלה על 7 קילומטרים. אמה זו נבנתה ככל הנראה על ידי המלך הורדוס.

תוואי האמה ותבניתה

הכניסה למנהרת ארמון הנציב

מבריכות שלמה זרמו המים אל האמה התחתונה בתעלה פתוחה בתוואי מפותל. תשתית התעלה הייתה קיר בעובי של כמטר וחצי, עשוי אבנים קטנות שעורבבו במילוי מלט. על התשתית נבנתה תעלה מטויחת ברוחב של כ-50 סנטימטרים, גובהה כ-60 סנטימטרים, ומשני צידיה קירות בנויים ומטויחים ברוחב של כ-30 סנטימטרים.

האמה חלפה על פני בית לחם ממזרח, ומשם המשיכה לאורך קווי ההרים צפונה, דרך אזור בית סחור של ימינו ועד רכס הר אצל (ג'בל מוכבר - רכס ארמון הנציב). ההפרעות הטופוגרפיות העיקריות היו שלוש שלוחות הר החודרות עמוק מזרחה: שלוחת בית לחם, שלוחת צור באהר ושלוחת הר אצל. השלוחה הראשונה והאחרונה נחצו במנהרות חצובות (להלן). מצדו הצפוני של רכס ארמון הנציב המשיכה האמה לאורך הגדה הדרומית של גיא בן הינום. סמוך לבריכת הסולטאן חצתה האמה את העמק הרדוד על גבי גשר קשתות, והמשיכה לאורך הגדה המזרחית של הגיא.

האמה הקיפה את הר ציון, המשיכה לאזור בו נבנו לימים כנסיית הניאה וכיכר בתי מחסה; משם ירדה באזור מדרגות הכותל המערבי ונכנסה להר הבית דרך גשר עץ, שעבר בתוואי גשר וילסון מן התקופה הרומית. נראה כי גשר העץ הוקם לראשונה על ידי החשמונאים מעל הגיא המרכזי, כדי לאפשר את כניסת המים ישירות מהאמה לבית המקדש. במקדש עצמו הוזרמו המים למאגרים ולמתקנים שונים, ובהם ל'ים' - מתקן טבילה לטהרה ששימש את הכהנים, כמובא בתלמוד הירושלמי, מסכת יומא פרק ג דף מ"א: "וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ" (ספר דברי הימים ב', פרק ד') - ולא כלי הוא? (כלומר, האין המים בו שאובים, ולכן אסור לטבול בו? אך) אמת המים מושכת לו מעיטם".

טופוגרפיה

הקושי העיקרי איתו נאלצו מתכנני האמה התחתונה להתמודד היה הטופוגרפיה המורכבת: מקורות המים היו אמנם גבוהים יותר מירושלים, אולם הדרך בין נקודת המוצא ובין נקודת היעד הייתה זרועה הרים ובקעות. בטכנולוגיה של הימים ההם, ללא משאבות, היה צורך לבחור בתוואי שיתגבר על הפרשי הגובה המשתנים ויאפשר לשמור על שיפוע מתון ואחיד. הבונים השתמשו בכלי מדידה שהיו מקובלים באותה עת בעולם הבנייה הרומי, כמו כורובאטס - מתקן למדידת שיפועים. באופן זה הם הצליחו לשמור על זרימת מים אחידה בשיפוע מתון ביותר של מעט יותר מפרומיל (מטר עומק לכל 1,000 מטרים אורך).

בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"א עמוד א' אמר אביי: שמע מיניה עין עיטם גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. מכיוון שהיה מקווה מעל שער המים, והשער גובהו עשרים אמות, והמקווה עמוק ג' אמות. ולא הזכיר אביי את הצורך בשיפוע מעין עיטם.

מנהרות

מנהרת ארמון הנציב

פיר מספר 1 במנהרת ארמון הנציב, צילום מבפנים

פתח פיר 4 במנהרת ארמון הנציב

האמה התחתונה היא ארוכה ומפותלת, שכן נבנתה ברובה על פני התוואי הטופוגרפי הקיים ועל פני רכסי ההרים שבדרך. בשל כך הגיע אורכה ליותר מ-23 קילומטרים, אף שהמרחק מראשיתה לסופה בקו האווירי הוא כ-10 קילומטרים. בשני מקומות בלבד נכרו מנהרות: המנהרה האחת נכרתה סמוך לבית לחם, והשנייה ברכס ארמון הנציב הסמוך לירושלים.

כריית המנהרות נעשתה בעזרת פירים אנכיים, שאפשרו חציבת מקטעים על ידי קבוצות חוצבים שונות. כל קבוצה חצבה פיר אחד, ובתחתיתו התפצלה לשתי קבוצות קטנות יותר, שחצבו בכיוונים הפוכים. המרחק בין הפירים לא עלה בדרך כלל על כמה עשרות מטרים, וקבוצות החוצבים נפגשו במחצית הדרך בין הפירים. שיטה זו של חציבת מנהרות הייתה מקובלת מאוד בעולם הרומי, והיא מתוארת בכתביו של המהנדס הרומי ויטרוביוס. יתרונה של השיטה הוא בכך שהיא מקצרת באופן משמעותי את משך כריית המנהרה, וכן היא מאפשרת אספקת אוויר ואור. יתרון נוסף של הפירים הוא שניתן להשתמש בהם לפינוי חומר החציבה, וכן לתחזוקת המנהרה לאחר הפעלתה. אמת הביאר נחצבה אף היא באופן זה, ובסקר שנערך בה אחרי מלחמת ששת הימים אותרו בה 23 פירים.

מנהרת בית לחם

מנהרת בית לחם עוברת בגבולה המזרחי של העיר, במקום בו היו שדות חקלאיים בעת כריית המנהרה. אורכה המשוער של המנהרה הוא 360 מטרים, והיא מסתיימת ליד הכניסה הצפונית לבית לחם היום. מנהרה זו חסכה תוואי של כקילומטר וחצי, אותו היה על האמה לעבור כדי להקיף את השלוחה. מנהרת בית לחם נכרתה לא רק כדי לקצר את תוואי האמה, אלא גם כדי להימנע כמה שאפשר מהלאמת שדות חקלאיים של יושבי בית לחם, ובמקביל - להימנע מפגיעה ומגנבת מים בידי החקלאים המקומיים. המנהרה בבית לחם חסומה, ועל אף שפתחיה מוכרים, היא אינה נגישה למבקרים, ונמצאת בסכנת התמוטטות.

מנהרת ארמון הנציב

מנהרת ארמון הנציב, שהיא הארוכה מבין השתיים, נועדה לחסוך תוואי של כשני קילומטרים, אותם היה על האמה לעבור כדי להקיף את הרכס מדרום לצפון. היא נחצבה במקום בו שני ערוצי הנחל מצדי הרכס יוצרים בו "מותן צר". אורך מנהרה זו הוא 423 מטרים, והיא כוללת חמישה פירים עמוקים. פתח הכניסה למנהרה שוכן בעומק שכונת תלפיות מזרח, ומוצאה מתחת לטיילת ארמון הנציב בתחומי הכפר ג'בל מוכאבר.

חציבת המנהרה הייתה מבצע הנדסי מסובך בשל הפרש גובה של כ-50 מטרים בין פסגת ההר ומפלס המנהרה, הפרש שאילץ את החוצבים לחצוב פירים עמוקים במיוחד. המנהרה בעלת חתך אליפטי ממזרח למערב, גובהה המקורי היה כמטר וחצי, ובדופנותיה ניכרים סימני סיתות אלכסוניים וגומחות לנרות. בעקבות תיקונים ושיפוצים שנערכו בה במהלך השנים (להלן) הוכנס בה צינור חרס, ובהמשך היא הועמקה בשלושה מטרים.

חלקה הראשון של המנהרה מדרום הוא תעלה עמוקה באורך של כ-17 מטרים, שנחצבה בסלע וקורתה בלוחות אבן שטוחים, ובהמשך - בקירוי גמלוני שנוצר על ידי זוגות לוחות אבן. בסוף תעלה זו מתחילה המנהרה החצובה, ושם גם נמצא הפיר הראשון. כארבעים מטרים לאחר הכניסה למערכת נמצא הפיר השני, ששימש לתאורה ולאוורור. הפיר השלישי נמצא כ-115 מטרים מהכניסה. עומקו מגיע לכ-45 מטרים, וצורתו כשל חרוט סימטרי. הפיר הרביעי שוכן סמוך לטיילת גולדמן, והוא מרוחק מהפיר השלישי ב-135 מטרים. זהו הפיר העמוק ביותר במנהרה, ועומקו כמעט 60 מטרים. הפיר החמישי שוכן כמה עשרות מטרים צפונה, אולם הוא סתום ומוסתר.

השימוש באמה

בעת העתיקה

האמה התחתונה נועדה לספק מים לירושלים בלבד, ועל אף שעברה על פני יישובים ושדות חקלאיים רבים, לא היו בה "פתחי ביניים" לצורך אלה. יושבי ירושלים נהנו ממי האמה עד חורבן בית המקדש השני, שכן במהלך המרד הגדול היא ניזוקה על ידי המורדים, כמתואר במדרש איכה רבה (בובר) פרשה ד' "'דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא' (מגילת איכה, פרק ד') - אמת המים באה מעיטם, פעם אחת עמדו הסיקריים והחריבוה, והיה אחד מהם נוטל את בנו והולך לאמת המים, מבקש לשתות ולא היה מוצא לשתות." האמה עמדה בחורבנה כמה מאות שנים, ושוקמה רק בתקופה הביזנטית. על כך מעידה כתובת ביוונית שנתגלתה סמוך לבית לחם, בה מזהיר "נציב המים" הביזנטי חקלאים משני צדי האמה התחתונה, שלא לפגוע בה:

"פלביוס אניאס סילנטריוס מודיע לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האדוק צווה שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק 15 רגל (כחמישה מטרים) מן האמה. ואם מישהו ינסה לעבור על הצו, הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם."

כתובת זו, יחידה מסוגה בארץ ישראל, ונראה שנועדה לטפל בבעיה מקומית באזור בית לחם, בה החקלאים המקומיים חיבלו באמה כדי ליהנות ממימיה, ובכך מנעו את אספקת המים לירושלים. מאחר שבתקופה הביזנטית היה הר הבית מוזנח והרוס, משערים החוקרים כי האמה נועדה לספק מים לכנסיית הניאה, שנבנתה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס במאה ה-6. אישוש לסברה זו ניתן למצוא בשרידי האמה שנתגלו ברובע היהודי בתחומי הכנסייה, וכן במאגרי המים הענקיים של הכנסייה, המצויים היום בתחומי גן התקומה ברובע היהודי, שלא ניתן היה למלאם ללא אספקת מים רציפה מאמת מים.

בימי הביניים

בימי הביניים יצאה האמה העליונה מכלל שימוש, ואילו האמה התחתונה שוקמה ותוחזקה על ידי השלטון. הדבר תמוה, שכן האמה העליונה הייתה קצרה ומשוכללת יותר מהאמה התחתונה, ותחזוקתה הייתה פשוטה בהרבה. בימי שלטון בית אומיה בארץ ישראל הוארכה האמה, ומימיה הוזרמו להר הבית ולארמונות האומיים שלמרגלותיו (היום בתחומי הגן הארכאולוגי). גם בריכות שלמה שופצו אז, אם כי הגאוגרף הערבי מוקדסי תיאר בשנת 985 שתי בריכות בלבד. הגאוגרף נאצר חוסרו , לעומת זאת, הזכיר בשנת 1047 רק בריכה אחת, וההיסטוריון מוג'יר א-דין העיד במאה ה-15 על קיומן של שתי בריכות. מכאן שלא ברור כמה בריכות היו ובאיזה תקופה נבנו.

בתקופה הממלוכית שוקמה האמה התחתונה על ידי האמיר תנכיז (1327‏-1328). על גשר הקשתות שהוליך את האמה מעל גיא בן הינום נמצאה כתובת, המזכירה את שיקום האמה התחתונה בימי הסולטאן אִבְּן קָלָאוּן (1310‏-1341).

במאות ה-16 וה-17 אוכלוסיית ירושלים גדלה באופן משמעותי, והגיעה ל-15,000 נפש. השלטון העות'מאני שביקש להגביר את אספקת המים לעיר, החליט לשכלל את האמה התחתונה, להגן עליה מפני לכלוך וזיהום ולהגביר את לחץ המים. לשם כך הונח בשנת 1541 צינור חרס עשוי חוליות בתוך האמה, ובקצהו העליון חורים במרווחים קצובים, כדי לאפשר את תחזוקת החוליות ופתיחת סתימות. החורים כוסו בלוחות אבן, כדי למנוע כניסת לכלוך למים. עדויות לצינור זה, על פתחיו, ניתן למצוא בתוך מנהרת ארמון הנציב, לאורך דרך חברון סמוך לבריכת הסולטאן, וכן למרגלות החומה הדרומית של העיר העתיקה, בין שער ציון לשער האשפות.

כחלק משיקום האמה בראשית התקופה העות'מאנית, שיפץ הסולטאן סולימאן הראשון בשנת 1552 את אמת הביאר ואף הכריז עליה כווקף. במקביל הקים הסולטאן שורה של סבילים בירושלים, ובהם סביל אחד מחוץ לעיר, בדרך העוברת על קיר הסכר של בריכת הסולטאן. למרות המאמץ הגדול שהושקע בשכלול האמה, צינור החרס גרם לבעיות טכניות רבות: החוליות נשברו שוב ושוב והסתימות היו רבות. תעודות מבית הדין השרעי בירושלים מלמדות כי פלאחים ובדואים חיבלו באופן תדיר באמה, במטרה ליהנות ממימיה, עד כי "מכל הדרת בניינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתובות שונות" בעקבות קשיים אלה האמה לא הצליחה לספק מים רבים לירושלים, ותחזוקתה הבעייתית כמעט והוציאה אותה לגמרי מכלל שימוש.

בעת החדשה

במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית ירושלים באופן משמעותי, והפולחן המוסלמי בהר הבית דרש מים זורמים רבים לשתייה, לטהרה ולרחצה. בעיית אספקת המים לעיר הלכה והחריפה. השלטון העות'מאני החליט לשקם שוב את האמה התחתונה על פי הטכנולוגיה המודרנית, במיוחד לקראת ביקורו של קיסר גרמניה וילהלם השני בארץ ישראל בשנת 1898. עדות לעבודות השיקום הנרחבות אפשר למצוא אצל ישראל דב פרומקין, עורך עיתון החבצלת:

"ראש בית פקידות עירנו החדש (...) עוסק עתה בתיקון גדול ונשגב ונחוץ מאוד לעירנו; בפקודתו מתקנים את התעלות העתיקות וצינורותיהן, אשר דרכם הובאו לְפָנִים מים העירה מהמעין לבריכות אשר הלאה מבית לחם. ידיים רבות עמלות בתיקון התעלות האלה, ויש תקווה כי בקרוב יובאו המים העירה (...) תודה רבה תִּתְחוֹבַב עירנו לשר ולחברי בית פקידות העיר על התיקון הזה!"

— "חבצלת", 26 במאי 1898

חלקו העיקרי של השיפוץ כלל החדרת צינור ברזל בקוטר ארבעה אינץ' (כעשרה סנטימטרים) לתוואי האמה, מבריכות שלמה ועד ירושלים. בחלק מהמקומות בהם התוואי המקורי של האמה איגף שלוחת הר, ניצל צינור הברזל החדש את חוק הכלים השלובים, ועבר בעמק מצד לצד. צינור החרס פורק מהחלקים באמה שבהם הוכנס צינור הברזל. מנהרת ארמון הנציב הועמקה בשלושה מטרים ודופנותיה טויחו, כדי להפכה למאגר מים. מטרת המאגר הייתה להגביר את לחץ המים על ידי סגירת מוצא המנהרה במגופה מדי ערב, איגום המים במשך הלילה, ופתיחת המגופה בבוקר. המים שפרצו בבוקר הוזרמו מהקצה הצפוני של המנהרה לצינור ברזל, שירד לנחל אָצָל, ועלה חזרה ליד החומה הדרומית של העיר העתיקה. הצינור נכנס דרך החומה סמוך לשער האשפות, והגיע עד להר הבית. בתוך נחל אָצָל הסתעף הצינור מערבה עד לבריכת הסולטאן, כדי לספק מים לסַבִּיל שבראשו.

למרות הרצון לפתוח את האמה המשופצת לקראת ביקור הקיסר, הדבר יצא לפועל רק ב-1902, כחמש שנים לאחר הביקור. המים חולקו בנדיבות ליושבי העיר באמצעות סַבִּילים רבים שפוזרו ברחביה, וזרמו בבתי המרחץ, בבתי ההארחה ובמוסדות הדת בעיר. אולם ימי רווחה אלו היו מעטים: במהרה חוררו חקלאים את הצינורות בדרך מבית לחם לירושלים כדי שהמים יזרמו לשדותיהם וישקו אותם, ולא פעם שאבו נוודים ממדבר יהודה הסמוך ממי הצינורות ופגעו באספקה השוטפת לירושלים. גם ספָּקי המים בירושלים התנכלו לאמה המשופצת וחיבלו בה, משום שפגעה בפרנסתם.

השלטון העות'מאני התקשה להתמודד עם המפַגעים, ואפילו חיילים ושומרים שהוצבו לאורך האמות לא הצליחו להבריחם. השלטון אף הציע הקלות ופטור ממס לתושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לאמות המים בתמורה לשמירה עליהן מפני מתנכלים, אך ללא הצלחה יתרה. בעיה נוספת יצר המאגר המלאכותי במנהרת ארמון הנציב, שגרם לשיבוש הלחץ בצינורות ולזליגת המים אחורה. סיעוף הצינורות להר הבית ולבריכת הסולטאן הוסיף גם הוא לשיבוש הלחצים, ואספקת המים הופרה שוב ושוב. בשל כך חזרו תושבי ירושלים להסתפק בבריכות ובבורות המקומיים, ובשלהי הקיץ נאלצו לקנות מים מספקים יושבי הכפרים הסמוכים, כדי לפצות על המחסור.

האחרונים שהשתמשו באמת המים החשמונאית להעברת מים מבריכות שלמה לירושלים היו הבריטים, אשר בשנת 1924 שיקמו את האמה. הם שילבו משאבות בבריכות שלמה, והכניסו צינור עשוי חוליות בטון מזוין לתחתית מנהרת ארמון הנציב, שחיברה את צינור הברזל העות'מאני משני קצותיו. היה זה מפעל מים ראשוני שיזמו הבריטים לאספקת המים לירושלים, ובהמשך תקופת המנדט הם פנו למקורות מים אחרים, בהם בעיקר מעיינות ראש העין, המהווים את מקור אספקת המים לירושלים עד ימינו. בעקבות כך, אמת המים התחתונה לא תוחזקה עוד, וחבלות שונות בצינורות לא תוקנו יותר. נכון למרץ 2014 לא זורמים מים באמה התחתונה.

חקר האמה

האמה התחתונה הייתה מוכרת ואף שימושית במשך אלפי שנים, אך ספק אם משפציה ידעו דבר אודותיה. ראשון הארכאולוגים בעת החדשה, שחקר את האמה היה האמריקני אדוארד רובינסון, אשר בשנת 1838 ערך סקר חלוצי של כמה משרידי האמה. כ-15 שנה אחריו עמלו הארכאולוגים הבריטים מקניל וויטי על מחקר מקיף יותר, והתמקדו בעיקר בשרידי האמה שברכס ארמון הנציב.

הראשון שעקב אחר תוואי האמה מבריכות שלמה ועד לירושלים היה הארכאולוג הבריטי צ'ארלס וילסון. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוא שרטט מפה של האמה לכל אורכה, ומפה של בורות המים בהר הבית, ובהם שני מאגרים גדולים מימי בית המקדש השני, שמולאו על ידי האמה התחתונה. המאגרים שימשו כמקוואות, ושכנו ליד שערי חולדה החשמונאיים. בעקבות הרחבת הר הבית דרומה בידי הורדוס, שוכנים מאגרים אלה היום באמצע רחבת הר הבית. ב-1878 הרחיב החוקר קונרד שיק את עבודתו של וילסון, וחקר גם את אמות הערוב והביאר. במשך כמאה שנה לא נערכו עבודות מחקר או שיקום של האמה, ורק לאחר מלחמת ששת הימים, בשנות ה-70 של המאה ה-20, נערך סקר ואף בוצע ניקוי חלקי של האמה התחתונה, בידי החוקרים הישראלים עמיחי מזר, יהושע כהן ודוד עמית מבית ספר שדה כפר עציון. בשנת 1995 חפר הארכאולוג יעקב ביליג את שרידי האמה ברכס ארמון הנציב, שבעקבותיו נוקתה המנהרה, קירותיה חוזקו ונקבעו דלתות ברזל בשני פתחיה.

מנהרת האמה התחתונה נפתחה לקהל בשנת 2005, והמקום מתוחזק ומודרך בידי עמותת אלעד.

ראו גם

• האמה העליונה (ירושלים)
• אספקת המים לירושלים
• בריכות שלמה

לקריאה נוספת

• עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
• יעקב ביליג, ירושלים, אמת המים התחתונה, חדשות ארכאולוגיות, ק"ג, 1995, עמודים 68–70
• יעקב ביליג, חידושים בחקר אמות המים הקדומות לירושלים, חידושים בחקר ירושלים 1, 1995, עמודים 37–47
• לטיציה ברדה ועמרי ברזילי, ‏ירושלים, סקר בשכונות תלפיות וארנונה - דוח סופי, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", 120 (2008)
• עפר שיאון, ‏ירושלים, דיר טנטור - דוח סופי, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", 118 (2006)
• יוסף פטריך, ‏אמת-המים מעיטם לבית-המקדש והלכה צדוקית אחת, קתדרה 17 באוקטובר 1980
  • משה מרטין פלקס, ‏לשאלת הלכה צדוקית אחת, קתדרה 21 באוקטובר 1981
• ארנון סגל, שער המים, האם מכאן הגיעו המים למקווה שבו טבל הכהן הגדול ביום הכיפורים, ‏13 בספטמבר 2013

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האמה התחתונה בוויקישיתוף

• רון פלד, טיילת ארמון הנציב מציגה: העולם שמתחת, באתר ynet, 7 בספטמבר 2006
• מידע על חשיפת האמה ברכס ארמון הנציב באתר רשות העתיקות
• מידע על האמה כולה באתר רשות העתיקות
• מצגת על ההיסטוריה של האמה ופתיחתה לקהל, מרכז המבקרים עיר דוד
• זיו ריינשטיין‏, קטע חדש מאמת המים התחתונה של ירושלים נחשף בארמון הנציב, באתר וואלה!‏, 29 במאי 2022
• בו"ה בני ספיר, מגדל הלבנון צופה פני ירושלים, הלבנון, 6 באוקטובר 1865

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37781346האמה התחתונה