על פי הערכה של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשנת 2014, בזרוע הים משרתים 9,500 חיילי סדיר ועוד 10,000 חיילי מילואים. בשנת 2004 יחידות הקומנדו של חיל הים כללו כ-300 לוחמים.[1]
זרוע הים אמונה על בניית הכוח הימי של צה"ל ועל הפעלתו. היא פועלת להבטחת עליונותה בים, חופש הפעולה וחופש השיט במרחב הימי הישראלי. ואף מעבר לכך.
זרוע הים מבצעת מגוון רחב של פעילויות באמצעות כלי השיט והיכולות המתקדמות בהם היא מצוידת. היא מחזיקה בכוח משמעותי המתבטא בספינות טילים וצוללות מתקדמות, כלי ביטחון שוטף משוכללים ויכולות רבות ומסווגות של הקומנדו הימי.
מפקד חיל הים, עמי אילון, הגדיר את משימת החיל בסיסמה: "חוף בטוח וים פתוח". בשל מצבה הגאופוליטי, מייחסת ישראל חשיבות רבה לחופש השיט ממנה ואליה. כ-97% מהסחר הבינלאומי מישראל ואליה נעשה דרך הים. בנוסף, אזורי החוף בישראל מיושבים בצפיפות וחשופים לפגיעה מהים. לאור זאת מוגדרים תפקידיו העיקריים של חיל הים כהגנה על חופי המדינה והבטחת חופש השיט לחופי ישראל.[2]
בין תפקידי זרוע הים ניתן למנות:
שמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה. ובו הגנה על 190 ק"מ של חופי ישראל מטרור והברחות.
שמירה על נתיבי שיט פתוחים לצי הסוחר.
הגנה על המים הטריטוריאליים והכלכליים, והנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל שבהם.
מבצעים בים ופשיטה מהים.
השגת מודיעין חיוני ופעילות סייבר.
השתלבות בקרב היבשה.
על פי מפקד חיל הים דוד סלמה ובכירים נוספים, מטרה נוספת של חיל הים היא להפוך את הים לעומק אסטרטגי של ישראל באמצעות ספינות הסער 6 שהן הלכה למעשה גם סוללות הגנה אווירית ניידות בעומק הים שיוצרות "שכבת הגנה קדמית".[3]
בתר"ש תפן - תוכנית העבודה הרב-שנתית של צה"ל לשנים 2008–2012, עמד התקציב השנתי של חיל הים על כמיליארד שקל, לא כולל רכש סטי"לים חדשים.[4]
מטה חיל הים, השוכן ברובו במפקדת חיל הים במחנה רבין, מורכב מחמישה מספנים (מספן הוא יחידה ראשית במטה החיל, המקביל ל"חטיבה" באגפי המטה הכללי ול"להק" במטה חיל האוויר). ראשי המספנים כפופים ישירות למפקד חיל הים, ודרגתם תת-אלוף או אלוף-משנה. המבנה ההיררכי של המספנים, כנהוג ביחידות מטה בצה"ל, מורכב ממחלקות, ענפים ומדורים. המספנים הם:
כלי השיט של חיל הים הישראלי משתמשים בקידומת "אח"י" – אניית חיל הים. מספר כלי שיט ללחימה בצי הישראלי הוא כשליש מחיל הים המצרי. במונחים גלובליים הצי הישראלי קטן מאוד, הן מבחינת גודלו הכללי והן מבחינת הדחק ספינותיו — הספינות הכי גדולות בו הן בגודל קורבטה (ספינת טילים מדגם סער 6).
הכוח הלוחם העיקרי של חיל הים הישראלי. השייטת הוקמה בסוף שנות השישים וכוללת סטי"לים (ספינות טילים) משלושה דגמים (סער 4.5, סער 5 וסער 6). יעודה העיקרי של השייטת הוא לבצע משימות במים הטריטוריאליים ומחוצה להם כדי להבטיח תנועה חופשית של תובלה ימית למדינת ישראל. בנוסף מבצעת השייטת פעולות לאיסוף מודיעין, מתן גיבוי לכוחות קרקע ואוויר בפעולותיהם המבצעיות, הפגזת מתקני חוף האויב וצירי תנועה לאורכו, ריתוק כוחות אויב על הקרקע, הרתעה ימית, סיורים ובט"ש (ביטחון שוטף) נגד פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) לאורך חופיה של מדינת ישראל.
השייטת האחראית על הפעלת הצוללות שברשות חיל הים. תפקידי היחידה – השמדת כלי שיט אויב, שליטה במבואות נמלים, פעילות ריגול חשאית, וסיוע לכוחות נוספים בקרב. הצוללות מסדרת דולפין והצוללות מסדרת דולפין AIP, שאותן מפעילה היחידה כיום, הן צוללות קונבנציונליות מן המתקדמות בעולם. הצוללות מדגם זה הן אמצעי הלחימה המורכב והיקר ביותר בצה"ל.
יחידת קומנדו ימי הפועלת בים וביבשה. עוסקת בפעילות מבצעית מעבר לקווי האויב כגון פגיעה בכלי שיט בנמלי האויב ובמתקנים חיוניים בעת מלחמה, ובאיסוף מודיעין איכותי על פעולות ומהלכי האויב. הלוחמים ביחידה עוברים מסלול הכשרה מפרך, אשר כולל אימונים ולוחמת חי"ר, קורס לוחמה בטרור ולוחמת גרילה, קורס צניחה, שיטות תקיפה ופשיטה מהים ומהאוויר, הפעלת כלי שיט וחימוש קטלני מתקדם ואימוני כושר קרבי.
בבסיס חיפה (ב"ח) מרוכזות: שייטת 7 – שייטת הצוללות, שייטת 3 –שייטת ספינות הטילים ופלגה 914 – אחת מפלגות הבט"ש. עיקר תפקידו של הבסיס לאבטח את נתיבי השיט של מדינת ישראל, לשמור ולשפר את כושר הפעולה המבצעי של החיל, ולבצע משימות בט"ש (ביטחון שוטף). מפקד זירת חיפה (תת-אלוף) מכונה 'מפקד ב"ח'.
בסיס אשדוד ממונה על חלקה הדרומי של זירת ים תיכון ועוסק בעיקר בבט"ש. מפקד בסיס אשדוד הוא מפקד זירת אשדוד של חיל הים. התפקיד מכונה "מב"ס אשדוד". בבסיס פועלת פלגה 916 המפעילה ספינות סיור מדגם "דבורה" סימן 3 ו"שלדג", בשנת 2023 הוחלט כי שייטת הנחתות תוצב בבסיס.
מחנה עתלית
במחנה עתלית מתבססת שייטת 13 – יחידת הקומנדו הימי. בשטח המחנה נמצאים שרידי המבצר הצלבני הידוע בשם מבצר עתלית.
בסיס חיל הים באילת קיים משנת 1951. הבסיס משמש כמפקדת זירת ים סוף החל משנת 1980 עם גמר פינוי כוחות חיל הים משארם א-שייח' במסגרת הסכם השלום עם מצרים. מפקד הבסיס מכונה בחיל הים "המז"ר (מפקד זירה)". זירת ים-סוף (זי"ס) היא אחת משלוש זירות הפעולה של חיל הים.
משימתה העיקרית של זרוע הים באילת היא לשמור על השקט הביטחוני של אילת. עיקר הפעילות בעיר אילת מתבסס על נופש ותיירות אשר כוללים, בין השאר, כמאתיים כלי שיט הנעים בשטח ים קטן יחסית. מכאן ניתן להבין את חשיבות הים לאזור, את כמות המשתמשים הרבה בים ואת החיוניות שבנוכחות מחד, לצד פעילות מוצנעת יחסית מאידך, על מנת להמשיך ולשמור על צביונה התיירותי של העיר.
תחום המים הריבוניים של מדינת ישראל במפרץ אילת תחום מצפון וממערב בחוף ישראל, ובמזרח גבול ימי עם ירדן. בעבר אזור זה היה מפגש בין ארבע מדינות עימות: ישראל, מצרים, ירדן וסעודיה. כיום רק סעודיה נותרה כמדינת אויב.
בבסיס פועלת פלגת הדבורים – פלגה 915, המפעילה ספינות סיור מדגם "דבור", "דבורה" ו"נחשול".
בסיס ההדרכה המרכזי של החיל, בה"ד 600, ממוקם בחיפה. בסיס ההדרכה מאכלס את בית הספר לחובלים, בית הספר לפיקוד ימי, בית הספר למקצועות הצוללות, בית הספר למקצועות הסט"ילים (ספינות טילים), בט"ש ימי (בט"ש, טירונות ושליטה), מסגרת טכני-חוף ומסגרת הסימולטורים. למעט קורס הקומנדו הימי (שייטת 13, בבסיס עתלית), הכשרתם של כל בעלי המקצוע בחיל מתבצעת בבסיס זה – הן הכשרות בתחום הימאות והן הכשרות בתחומים אחרים – כגון מחשוב, מודיעין ושליטה. בשנת 2008 הוקם בית הספר הטכני של חיל הים, צור ים, הממוקם גם הוא בבה"ד חיל הים ומחנך תלמידים בכיתות ט'–י"ב במקצועות טכניים, אשר משתלבים במערך הטכני ובמערך הלוחם של חיל הים.
המספנה ממוקמת בצמוד לבסיס חיפה ואחראית על ביצוע התקנות, תיקונים ושיפורים בכלי השיט, באמל"ח (אמצעי לחימה), במערך הגילוי החופי ובמתקני החוף. למספנת חיל הים שלוחות בבסיסים מבצעיים אחרים של חיל הים ברחבי ישראל.
בסיס ציוד ותובלה (בצ"ת) שוכן במחנה החותרים מדרום לטירת כרמל. בבסיס זה מאוחסן הציוד הנחוץ לפעילות חיל הים ושוכנים בו גופי ההצטיידות והאספקה ליחידות השונות. בבסיס זה שוכנת גם יחידת מרכז מפת"ח.
מפקדת חיל הים
מפקדת חיל הים (מפח"י) שוכנת במחנה רבין (הקריה) בתל אביב בסמוך למטה הכללי ומפקדות הזרועות השונות של צה"ל. מיום הקמת החיל ועד 1972 שכנה המפקדה בסטלה מאריס שבחיפה.[6] במפח"י מצויים חדרי השליטה, מרכזי הקשר, יחידת תכנון מבצעים, מודיעין, כוח אדם, מרכזי מחקר ופיתוח ולוגיסטיקה, כמו גם יחידת שליטה ימית (יש"י) האחראית על שליטה ביחידות המבצעיות.
עם עלות היטלר לשלטון הקימו ראשי ארגון "ההגנה" (בשיתוף תנועת "החלוץ" בפולין) והתנועה הרוויזיוניסטית תשתית להבאת עולים מאירופה בצורה בלתי לגאלית. שתי האוניות הראשונות הגיעו לחופי ארץ-ישראל, "ולוס" ביולי 1934 ו"אוניון" באוגוסט 1934 (קדמה לשתיהן, בינואר 1934 אוניית המעפילים "כוכב", אך היא הגיעה ממצרים ולא מאירופה). קרוב ל-50 הפלגות נערכו עד לתחילת מלחמת העולם השנייה. בתגובה לגזרות הספר הלבן הבריטי שפורסם ערב מלחמת העולם השנייה הקימו מוסדות היישוב את המוסד לעלייה ב', שנועד לרכז את העלייה הבלתי-לגלית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתקדמות גייסותיו של ארווין רומל במדבר המערבי לכיוון ארץ ישראל בשנת 1941, החלה הסוכנות היהודית במגעים עם שלטונות המנדט הבריטי כדי לגייס את בני היישוב לצבא הבריטי. בשנת 1941 הצליחה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לשכנע את הצי הבריטי לגייס ארץ ישראלים לשרותיו. כ-1,100 מתנדבים, מתוכם 12 קצינים שמונו על ידי הסוכנות, גויסו לצי הבריטי. מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי ומתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויס היוו שדרה טכנית חשובה בהקמת חיל הים הישראלי. במקביל לגיוס לצי, הוכשרו על ידי המודיעין הצבאי הבריטי כ-30 חברי "ההגנה", בהם כמה ימאים שעסקו קודם לכן כמלווי אוניות המעפילים, לפעילות חבלה מאחורי קווי גייסותיו של רומל בצפון אפריקה וכוחות וישי הצרפתיים בסוריה ולבנון. במסגרת זו אבדו במאי 1941 בפעולה בלבנון בספינה "ארי הים" כ"ג יורדי הסירה ורס"ן אנטוני פלמר הבריטי.
בסיוע "המוסד לעלייה ב" הקים דוידקה נמרי סגן מפקדהפלמ"ח בתחילת ינואר 1943 יחידה ימית, "המחלקה הימית", שנועדה לחדש את מפעל ההעפלה לכשיווצרו התנאים לכך. ב-1945 חודשה ההעפלה והמחלקה גדלה והפכה לפלוגה ימית (פלי"ם). הכשרת אנשי הפלי"ם כללה קורס מפקדי סירות שנועד להורדת המעפילים בחופי הארץ (באמצעות שלוש הסירות 'דב', 'תרצה' ו'רבקה', על שם בני משפחת הוז שנהרגו בתאונת דרכים) ו'קורס חובלים' שנועד להכשיר את מלווי אוניות מעפילים.
בתום מלחמת העולם חודשה עלייה ב' בזרם הולך וגדל, ובתגובה לכך הקימו הבריטים שייטת מיוחדת "הסיירת הפלשתינאית" שנועדה, בסיוע מטוסי סיור ותחנות מכ"ם, לסכל את עליית המעפילים ארצה. בתגובה לכך, הוקמה על ידי הפלי"ם בנובמבר 1945 חוליית חבלה ימית לצורך חבלה בכלי שיט בריטיים שהופעלו לסיכול מפעל ההעפלה. חוליה זו היוותה גרעין להקמת שייטת 13 בעת הקמת חיל הים.
ב-1946 הוקמה על ידי הסוכנות היהודית וההסתדרות חברת "צים" שהוכרזה לימים כחברת הספנות הלאומית. בצדה המשיכה לפעול 'חברה לשירות ימי עתיד', שהוקמה בשנת 1934, וחברת הספנות של הקיבוץ המאוחד וכן חברת מאיר דיזנגוף ושות'.
מתנדבי היישוב לצי הבריטי שהוו את השדרה הטכנית של החיל.
אנשי הצי המסחרי שהיו קציני ים מנוסים, אך חסרי הכשרה ימית מבצעית.
חברי האגודות הימיות למיניהן.
מעצם רבגוניותו של כוח האדם בשנת ההקמה והרקע השונה ממנו הגיע נוצרו לא מעט חיכוכים וחילוקי דעות בעת הקמת חיל הים שנבעו בעיקרם מהבדלי גישות, הגישה של הצי המלחמתי המסודר והמאורגן כנגד הגישה הלא סדורה שבאה מן הפלי"ם. מאבקים אלו נבעו מן הרצון להשפיע ולתפוס עמדות כוח. גרשון ז'ק מונה על ידי דוד בן-גוריון להיות ראש השירות הימי. ולאחר החלטת החלוקה באו"ם הוציא פקודת יום כ"ט בנובמבר המהווה את ההכרזה הראשונה על קיום הכוח הימי העברי.[9]
מחשבות ראשונות על בניית כוח ימי סדיר עלו מסוף 1947 והצעות מסודרות (כולל מטרות, רכש ומבנה) החלו לעלות בראשית 1948. בתוכנית מ-7 בינואר 1948 של קומנדר מילר, לשעבר קצין בצי הבריטי שניהל את בית הספר הימי שליד הטכניון, הצי יתבסס על מספר סירות טורפדו ומעט משחתות ומטרתו העיקרית שמירת נתיבי ים פתוחים. ב-11 בינואר 1948 הוכנה על סמך תוכנית מילר תוכנית מרחיבה יותר בדרישות הרכש על ידי יושב ראש מחלקת הים של הסוכנות בר כוכבא מאירוביץ. בפברואר הכין זאב הים, איש ארגון מצי-הסוחר, תוכנית שנתקבלה על דעת בן-גוריון, וזה הורה על ביצוע התוכנית וזאב הים נשלח לאיטליה לבדוק אפשרויות רכש בהתאם. בנוסף הגיעו משלחות רכש ימי גם לארצות הברית. אולם בשל היעדר ניסיון מקצועי וטכני חלק מן הרכש היה של כלי שיט ואמצעים שלא ניתן היה להשתמש בהם ולהשמישם.
"התפקידים העומדים על הפרק, בעתיד הקרוב, מחייבים הגדלה מספרית והרחבה ארגונית של כוח המחץ הימי. התפקידים העיקריים הם: 1. אבטחת חופים. 2. הבטחת הנמלים. 3. פעולות נגד בלוקדה אפשרית של ארצות ערב. 4. נחיתה מהים, נגד מטרות בעומק האויב, בתוך הארץ ומחוצה לה. 5. הבטחת תחבורתנו הימית, בעיקר העלייה"
— מסמך בדבר "תפקידי כוח המחץ הימי – בשלב הנוכחי", פורסם ב-4 בפברואר 1948
התוכנית שהוצעה בהמשך התבססה על הרחבת הפלי"ם. תוך כדי הכנת התוכניות נעזר בן-גוריון באש לינקולן,[10] קצין יהודי-בריטי במלחמת העולם השנייה, שהציע לרכוש משחתת, קורבטות, ספינות תותחים, סירות משמר וסירות טורפדו. בהמשך ניתנו הנחיות ליצירת קשר עם יועצים ימיים בארצות הברית, בעיקר עם פול שולמן, בעניין הכלים הדרושים.
הקמתו של חיל הים לא הייתה מסודרת ומאורגנת והתאפיינה בחילוקי דעות שנבעו בעיקרם מהבדלי השקפות בין יוצאי הצי המלחמתי המקצועי, כצי הבריטי והצי האמריקאי לבין יוצאי הפלי"ם שהיו חסרי הכשרה ימית מקצועית מסודרת כבצי מלחמתי, על כך מתנדב המח"ל מהצי המלכותי קומנדר אלן ברק[11] אף אמר: "לא ניתן לעשות ימאי מקאובוי". לכן בהקמת חיל הים בראשיתו הייתה דרישה של יוצאי הפלי"ם שלא תהיה הפרדה בין קצינים ומלחים וכן לא יהיו סימני דרגה. באוניות חיל הים היה מצב של פיקוד לא ברור שהיה המשך למסורת הפיקוד הימי באוניות עלייה ב'. בכל אונייה היה מפקד ימי שהיה בדרך כלל רב חובל מוסמך שעל פי רוב הגיע מן הצי המסחרי. ופיקוד מבצעי של איש פלי"ם אשר חסר את ההכשרה הימית. חוסר ההפרדה בין קצינים ודרוגים והמצב העמום של הפיקוד הכפול וטשטוש ההירכיה הפיקודית שאף הייתה נהוגה בצי המסחרי גרר חיכוכים והתפטרויות של רבי חובלים ומעברם לצי המסחרי. בנוסף הפיקוד הכפול יצר אווירה של קצין מקצועי כנגד קצין שהוא קומיסר מפלגתי. הבעיה המשותפת הן לפיקוד הימי והן לפיקוד המבצעי הייתה ששניהם לא היו בעלי הכישורים בהובלת ספינה לקרב.
במהלך קיץ 1948 הזמין בן-גוריון את מרכוס יוסף זיו, קפטן (אל"ם) בצי המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, לבדוק את מבנה ותפקוד החיל. בן-גוריון לא היה שקט, וכדרכו ביקש ייעוץ מקצועי חיצוני. זיו ביקר בבסיסי החיל וראין 39 מקציני החיל ומתנדבי מח"ל. זיו מתייחס בדו"ח למבנה הפיקוד של החיל. הוא מציין כי החיל לא תפס אותו הזמן מקום מרכזי בקרבות הצבא, לא רק בגלל מיעוט הכלים והידע, אלא גם עקב חוסר הניסיון של מפקדיו. זיו מציין כי הפיקוד העליון של החיל מאויש בעיקר על ידי אנשים צעירים, שניסיונם מגיע בעיקר מפעילות עלייה ב' (ובעיקר אנשי הפלי"ם). אמנם הוא מציין את נחישותם, דבקותם במטרה והלהט להצליח, אולם ניסיונם מוגבל לצורכי העפלה או מבצעי פלי"ם, ואין זה מספק כלל לבנין צי מלחמתי. הוא מציין כי אין אף תפקיד פיקודי במטה המאויש על ידי אנשים בעלי ניסיון פיקודי על כלי שיט מסחרי או מלחמתי. חלוקת תפקידים זו נובעת מההנחה כי מי שנתן מזמנו למען משימות לאומיות (פלי"ם וההעפלה) הוא הראוי לפיקוד מבחינת תכונותיו ודבקותו הלאומית, יותר מאנשי צי הסוחר שרכשו ניסיונם למטרות רווח פרטי. כלומר לא היה כאן שיקול מקצועי ימי, ולכן נפגעה גם הסינתזה הראויה בין כל הכוחות האפשריים בישראל. ההערה החריפה ביותר של הדו"ח מתייחסת לכך, שעל אף שיעודו ומבנהו של החיל נקבעו זה מכבר עדיין לא נכתבה תוכנית גיוס וחימוש אופרטיבית המותאמת למבנה זה. לכן אין רכש אופרטיבי, ולכן גם הגיוס מחוץ לישראל אינו מתוכנן ואינו מתואם. הדו"ח מציג ממצאים קשים. תמציתו מתייחסת לכך שבבנין החיל מושקעים הרבה רצון טוב, מרץ ומאמץ – אולם עקב חוסר הניסיון אין עדיין תוצאות ראויות. ללא שילוב מידי של מומחים מחוץ לישראל לענייני תכנון, רכש, תיאום עם גופים שונים, קישור למתנדבי מח"ל וכו' – חיל הים לא יצליח להתרומם.
בעקבות מסקנות הבדיקה, שונה מבנה החיל ובאוקטובר נערכה ההפרדה בין הפיקוד המקצועי לבין המנהל האדמיניסטרטיבי בכפיפות למשרד הביטחון. פול שולמן שהוביל את הפן המקצועי ענה על מבנה מוצע זה.
בעין מקצועית – ימית, אין ספק כי הדו"ח עולה על הליקויים הנובעים עקב חוסר הניסיון והידע המתאימים. אולם יישום מסקנות אלו לא מנע את החיכוכים בין יוצאי הפלי"ם ו'המוסד' לבין אנשי הציים הזרים וצי הסוחר. מאחר שהדגש באיוש הפיקוד ניתן לתכונות אחרות: אותן תכונות שיוחסו לפלמ"חניק: דבקות במשימה, להט, יוזמה וכו' ואשר בלעדיהן לא ניתן לנצח בקרב, בעיקר בקרב בו עמדת הפתיחה שלך נחותה (וכזו הייתה עמדת הפתיחה של החיל הצעיר חסר הכלים, הניסיון וכ"א).
בזמן הקמת השירות הימי לא הוגדר תפקיד של מפקד חיל הים וב־17 במרץ1948 הוקם השירות הימי, בראשותו של גרשון זק שהיה מינוי פוליטי ללא רקע ימי וכפוף לשר הביטחון. היה זה שלב ביניים בדרך להקמת חיל הים הישראלי הפועל במסגרת צה"ל. במאי 1948 עלה לארץ פול שולמן, ובהמשך, באוקטובר, הפך למעשה למפקד המבצעי הימי ללא תואר מפקד חיל הים אלא נשא תפקיד של ראש המטה, ובכפוף לרמטכ"ל. מינויו של שולמן עורר התנגדות רבה בקרב יוצאי הפלי"ם שנבעה בעיקרה מעצם היותו לא ארץ ישראלי, בשל כך לא היה שיתוף פעולה ואף התנגדות לעצם המנוי מטעמים בלתי מקצועיים ויותר פוליטיים.
עם התמסדותו של חיל הים כזרוע ימית החלה חלוקת דרגות ותפקידים.
בתקופת מלחמת העצמאות לרשות החיל לא עמדו כל כלי שיט צבאיים ייעודיים, ולכן נאלצו להשתמש באוניות מעפילים שהוסבו לספינות מלחמתיות. מספר אוניות, חלקן בעלות עבר כספינות צבאיות, נמצאו בנמל חיפה לאחר שהבריטים, שהחרימו אותן, הותירו אותן במקום לאחר עזיבתם עוגנות בשובר הגלים. צי אוניות זה היה ידוע בשמו כצי הצללים. תהליך ההסבה של אוניות אלו, שהחל באפריל 1948 נעשה בחשאי ובמסווה של חברת העוגן, שכן הנמל נותר בשליטה בריטית עד סוף חודש יוני. חימוש הספינות, שכלל כמה תותחים ומקלעים וכן תותחי דמה נעשה במעגן תל אביב.
לאחר הכרזת העצמאות "ירש" חיל הים בנמל חיפה 3 ספינות משמר מהבריטים והן הוכנסו לשירות פעיל במהלך יוני 1948. בנוסף לרכש מאירופה הצליחו אנשי הרכש להבריח ספינת סיור P.C מארצות הברית ("נגה") ו-2 נחתות חי"ר.
צי המלחמה הישראלי במלחמת העצמאות כלל את האוניות האלה:
אוניות קרב – ק-18 אח"י וג'ווד, ק-20 "הגנה", ק-24 "מעוז", ק-26 "נגה"
ספינות משמר – "הפורצים", "פלמ"ח", "דרור", "סער", "גליה", "תרצה".
בתקופת מלחמת העצמאות תרומתו של חיל הים לקרבות הייתה שולית וזאת עקב היעדר יכולת מבצעית, הכשרה מבצעית וכלים ייעודיים. פעילותו הקרבית המשמעותית הראשונה של השרות הימי הייתה הנחתת כוחות בגליל המערבי, באמצע מאי, במסגרת מבצע בן עמי. לחיל הים היו מספר עימותים עם ספינות מצריות שבהן לא נחלו אוניות חיל הים (כמו גם האוניות המצריות) הצלחה. לעומת זאת, חיל הים נחל הצלחה במבצע הטבעת "האמיר פארוק", יחד עם שולת מוקשים מצרית, באוקטובר 1948. היה זה מבצע הקומנדו הימי הראשון תחת היררכיית חיל הים אף על פי שיחידת קומנדו-ימי אורגנית טרם הוקמה והיא הייתה חלק ממבצעי החוליה. במקביל פעלו אנשי חיל הים לסיכול משלוחי נשק מאיטליה לכוחות הערביים. מבצעים אלו כללו את הטבעת האוניה "לינו" בנמל בארי שבאיטליה ומבצעי שלל-1 ושלל-2.
ביולי סייעו אוניות החיל בהפגזה מהים של טירה, ג'בע ועין ע'זאל (המשולש הקטן).
בליל 17 ביולי הפגיזו ווג'ווד ואח"י אילת את צור. כחלק מן המאמץ לסיוע לכוחות היבשה הוקמה בחיל הים יחידת נחיתה שתפקידה היה לסייע בחזית הדרום ב"קרבות עשרת הימים" (אמצע יולי 1948). יחידה זו ספגה אבדות כבדות בקרב בית עפה כנגד המצרים. למעשה היו אלה רוב אבדותיו של חיל הים במלחמה.
בסיכום דף תרומתו של חיל הים במלחמת השחרור נסתבר כי הערכת המטכ"ל לחיל הייתה כאל חיל שתרומתו שולית ולכן סבל בהמשך מתקציב נמוך. ההשקפה הייתה כי יש לחזק את כוחות היבשה.
פקודת יום של ראש שרותי הים גרשון זק הנוגעת להחלטת האומות המאוחדות 29 בנובמבר 1947.
ראש השירות הימי גרשון זק מארח את דוד בן-גוריון בחיל הים, 1948.
דוד בן-גוריון על סיפון ספינה של חיל הים, 1949 לשמאלו יושב עם המקטרת יהושע להב שניידמסר לימים רמחצ"דשר התחבורה דב יוסף והרמטכ"ל יגאל ידין מבקרים בחיל הים, מלווים על ידי מפקד החיל, מרדכי לימון, וסגנו, שמואל טנקוסאח"י משגב מתקבלת בטקס חגיגי בנמל חיפה, 1955
במרץ 1949, לקראת סיומה המעשי של המלחמה, ועדה בראשות שאול אביגור בחנה את מעמד החיל וזיקתו למטכ"ל וכן את הרכב מטה חיל הים. על פי ממצאי הוועדה הוחלט כי מעמד חיל הים יהיה שווה ערך לזרועות האוויר והיבשה, במסגרת פיקוד מאוחדת לשלוש הזרועות בדרג של הפיקוד העליון. בראש חיל הים יעמוד מפקד, דוגמת חיל האוויר. שולמן התפטר מתפקידו בשל מחלוקות קשות עם ידין, ובעקבותיו התפטר גם זק, על פי בקשתו של בן-גוריון. מוניה מרדור מילא באופן זמני את תפקידו של שולמן, ושמעון פרס את תפקידו של זק במשרד הביטחון (החל מאפריל 1949). במאי מונה שלמה שמיר למפקד החיל. היה זה המינוי הראשון לתואר "מפקד חיל הים", ולמעשה כאן מסתיים שלב הפיקוד הכפול ואי הבהירות הפיקודית במטה חיל הים.
בתקופתו של שמיר החל חיל הים לעבור תהליך בנייה וארגון. ראשית נקבע כי שמות דרגות הקצינים יהיה כנהוג בצה"ל. השמות השאולים למקבילה מציי ארצות הברית והצי המלכותי בוטלו. בעקבות הפקת לקחים מהיעדר מקצועיות מינה שמיר את שמואל טנקוס כמד"ר וקציני החיל החלו לעבור השתלמויות פנים חיליות בעיקר בנושא נוהג אונייה וניווט. חיל הים עדיין לקה בחסר בלימודי ים של קציני ים מחילות ים מסודרים.
עם כניסתו של מרדכי לימון לתפקיד מפקד חיל הים קציני חיל הים החלו להישלח להשתלמויות מקצועיות בצי הבריטי ובצי הצרפתי. תהליך זה הועצם עם כניסתו של שמואל טנקוס לתפקיד מפקד חיל הים. בתקופה זו נשלחו קציני חיל הים לאימונים במתקנים טקטיים במלטה, לאימוני תותחנות בצי הבריטי. בתקופתו הפליגו לראשונה ספינות חיל הים לארצות הברית וקנדה (1951) והוגש סיוע לנפגעי רעידת אדמה ביוון (1953). לצד זאת אירע אסון כאשר סירת אימונים ושבעה אנשי צִוותה נעלמה ולא נמצאה מעולם (1952).
תקופתו של טנקוס מתאפיינת כתקופת ההתעצמות. במהלך כהונתו, שנסתיימה בשנת 1960, חיל הים רכש שתי משחתות מטיפוס Z: ק-40 "יפו" וק-42 "אילת". בנוסף החלה הקמת שייטת הצוללות בראשותם של יוסף דרור והדר קמחי. רכש המשחתות היווה נדבך חשוב בתהליך בניית הפיקוד הימי והכשרת הקצין. השתלמות הצוותים בצי הבריטי ותהליך ה-Build-Up שהם עברו הווה גרעין חשוב להנחלת פיקוד ימי. תהליך זה נשא פרי ובשנת 1956 במהלך מבצע סיני לכדו משחתות חיל הים בסיועם של הצרפתים וגיבוי אווירי את המשחתת המצרית איברהים אל אוול שהפכה לאח"י חיפה היא ק-38.
למרות התעצמות החיל סבל חיל הים מתקציב קטן ובשנת 1956 הוחלט להקים יחידת ספינות מילואים המבוססת על סירות מכמורת הקרויה יחידת "סד"ג" (ספינות דיג). מפקד היחידה, שמנתה בראשיתה שמונה סירות דיג, היה רס"ן יהודה רותם, דייג וחבר קיבוץ שדות ים (מאוחר יותר מנכ"ל "צים"). היחידה הייתה מבוססת על צי ספינות הדיג ששגשג באותה עת. לכל ספינה היה צוות קבוע שנקרא לעיתים לאימונים. קברניטי הספינות עברו קורסים צבאיים כדוגמת פיקוד, בקרת אש, בקרת נזקים וכו'. על הספינות שגויסו הותקנו כנים לתותחי אורליקון והן צוידו במכשירי קשר. בסיום הפעילות פורקו כל אמצעי הקשר והלחימה מן הספינות. תפקידי היחידה היו מגוונים והיו בעיקר סיור. המתקנים הצבאיים הוסוו וקיומה של היחידה נשמר בסוד, בין השאר כדי שדיג מסחרי ישראלי יוכל להתקיים כרגיל בלי שכל ספינת דיג תחשד בפעילות צבאית.
מבחנם הראשון של הסד"גים היה במבצע קדש. הספינות פטרלו כמשמר חופים ועסקו בהובלת חיילים ונשק. בשלהי המלחמה הייתה היחידה שותפה להעלאת יהודי פורט סעיד, מבצע שלובה אליאב היה אחד ממארגניו ושנשמר שנים בסוד. לצורך כך נצבעו מחדש הספינות של הקיבוצים סער ונווה ים ושמן הוסב לשמות איטלקיים. הספינות הפליגו לנמל פורט סעיד, שהיה בשליטה צרפתית-בריטית, שם העלו על האוניות הקטנות כ-180 איש שהצטופפו על הסיפון ובחדר האוכל. הספינות הגיעו לחיפה בשלום לאחר 20 שעות הפלגה בים סוער.
שיא פעילות יחידת הסד"גים היה במלחמת ששת הימים שעה שהספינות עסקו בתפקידי נ"מ, שמירה על נמל חיפה ונמל אשדוד מפני צוללות, הובלת יחידות ושמירת חופים. הצורך בצי ספינות הדיג פחת אחרי המלחמה.
בין מבצע סיני למלחמת ששת הימים
עם סיום כהונתו של שמואל טנקוס בשנת 1960 מונה אלוף יוחאי בן-נון כמפקד חיל הים עד לשנת 1966. עקב היותו חסר ניסיון בעבודת מטה החליט למנות את אל"ם שלמה אראל כסגנו לתפקיד רמחי"ם (ראש מחלקת ים). בשנות ה־60 היו ברשות חיל הים שלוש משחתות ופריגטות, ספינות טורפדו ונחתות טנקים. כן כלל חיל הים מספר צוללות מתוצרת בריטית מימי מלחמת העולם השנייה. ציוד זה היה מיושן וגילו היה כעשרים שנה ולכן לא ענה על אתגרי הזירה המתחדשת. בשל כך החלה חשיבה מחודשת על הצטיידות חיל הים ופיתוח תורת לחימה. החל סקר כלי שיט ובחינת מספנות שתוכלנה לספק כלי שיט מתקדם שיענה לאתגרי הזירה ואמצעי הלחימה של ציי ערב שכללו ספינות טילים וטילי ים-ים סובייטים. הוחלט על הקמת מנהלת "פרויקט שלכת" הוא פרויקט ספינות סער. בסוף תהליך זה אותרה המספנה של פליקס אמיו בשרבור כגוף המבצע ואילו התכנון היה של מספנות האחים לורסן בגרמניה. הוקמה משלחת שבראשה עמד אל"ם ביני תלם וצוותים טכניים ראשונים נשלחו לצרפת בשנת 1965. החוזה שנחתם קבע אספקה של 12 ספינות טילים. תקופה זו הייתה שלהי תור הזהב בין ישראל וצרפת.
כדי להתגבר על העדיפות הכמותית והטכנולוגית של הצי המצרי החל חיל הים לפתח תורת לחימה של ספינות טילים. במסגרת זו החל פיתוח טיל ים-ים מתביית מכ"ם, שהמנוע הרקטי שלו אינו מייצר רתע כך שניתן יהיה לשגרו מכלי שיט קטן יחסית. תוכנית זו הייתה חדשנית וסביבה נבנתה תוכנית ההצטיידות של חיל הים שכללה בניית צי של ספינות מהירות שיחומשו בטילי ים-ים "גבריאל" כאשר ראשית התכנון היה של רפא"ל בפיתוח טיל לוז שנכשל והמשכו בתעשייה האווירית. התוכנית אושרה במטה הכללי של צה"ל בשנת 1963.
בניית ספינות הסער הייתה המשימה העיקרית של חיל הים באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים. אראל כראש המטה של החיל ריכז ושלט בניהול הפרויקט. כך הפך הלכה למעשה לראש פרויקט הבניה ופיתוח האמל"ח (אמצעי הלחימה) של ספינות הסער.
כדי לעמוד בהצלחה במשימות החיל במלחמה נדרשה יזמה התקפית – שהיא הפעלה מושכלת של כלי שיט באיכות ובכמות ליצור עדיפות זמנית ומקומית. עיקרי התוכנית היו:
עדיפות טכנולוגית – ניצול יכולת הפיתוח הישראלית באמצעי לחימה וניסיון אירופי בכלי השיט מהירים על מנת להשיג עדיפות על הטכנולוגיה הימית של ברית המועצות. מיקוד בלוחמת השטח בה ניתן לגרום נזק משמעותי.
עדיפות כמותית – הסתפקות בגוף ספינה קטן ככל האפשר, כדי להקטין את עלות היחידה הבודדת ולאפשר רכישת כמות משמעותית של יחידות לחימה.
מימוש מהיר – בחירת גוף כלי שיט מדגם שהוכיח את עצמו ובנייה בסדרות ייצור, כאשר הרכבת האמל"ח נעשית תוך כדי פיתוח גם על חשבון האיכות.
ספינת סיור מדגם דבור בזירת ים סוף
בשנת 1966 מונה שלמה אראל למפקד חיל הים. בתקופה זו חיל הים היה בתהליך רכש והתעצמות של ספינות טילים, צוללות וספינות פטרול מסוג "דבור" שנרכשו מארצות הברית. ספינות אלו נכנסו לשרות לאחר מלחמת ששת הימים והחליפו את המשחתות והטרפדות. הייתה זו נקודת מפנה בחיל הים מכמה טעמים. ראשית הייתה זו תקופת מעבר וקליטת כלים חדשים והוצאה משירות של כלי שיט ישנים. במקביל החלו בחיל לעבוד על אמצעי לוחמה אלקטרונית בשיתוף עם רפא"ל והתעשייה האווירית.
בתקופה זו פרצה מלחמת ששת הימים אשר שוב חשפה את חיל הים כחיל שתרומתו למלחמה שולית.
במהלך מלחמת ששת הימים פשטו לוחמי שייטת 13 על נמלי פורט סעיד ואלכסנדריה וכן בשלושה נמלים בסוריה אך ללא הצלחה. בפשיטה באלכסנדריה נפלו בשבי שישה לוחמי שייטת 13.
חיל הים הפעיל מערך של התגוננות נגד צוללות שכלל סיורי אוויר וחיפושים על ידי משחתות ואח"י נוגה (ק-22) ובכך מנעה מצוללות מצריות לפגוע בשייט אל וממדינת ישראל בכל מהלך המלחמה. לאחר תפישת חצי האי סיני ומתקפת כוחות הקרקע והאוויר תפש חיל הים את שארם א-שייח' ללא התנגדות ונפתחו מצרי טיראן לשיט ישראלי.
במהלך מלחמת ששת הימים תקף חיל הים בשגגה את אוניית הביון "ליברטי" של הצי האמריקאי השישי באירוע הידוע כתקרית ליברטי. ב-8 ביוני1967 הותקפה הליברטי מן האוויר ומן הים על ידי ספינות טורפדו והוסבו לה אבדות כבדות ונזק רב. העניין העיב על יחסי ארצות הברית ישראל, כששני הצדדים טענו לחפותם. חיל הים טען לטעות בזהוי וזיהוי הליברטי כספינה המצרית "אל קאזיר" ובנוסף נטען שהליברטי שייטה באזור שאסור היה לה להמצא בו על פי ההנחיות לצבאות השונים.
לאחר מלחמת ששת הימים, באוקטובר 1967, טובעה המשחתת "אילת" עת הייתה בשייט פטרול להפגנת נוכחות על ידי ספינות טילים מצריות מול נמל פורט-סעיד. כעשרה שבועות אחרי טיבוע ה"אילת" אירע אסון נוסף והוא טביעת הצוללת "דקר", במסעה מבריטניה לישראל.
במהלך כהונתו של יוחאי בן-נון החלה בנייתו של הכוח הימי בתוכנית ספינות סער שבאה לידי מימוש רק לאחר מלחמת ששת הימים בפיקודו של אברהם בוצר. פיתוח תורת לוחמת ספינות סער חמושות בטילי ים-ים נעשה בהובלתו של מפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם הדר קמחי. הוחלט על מבצע נועה לשם השגת 5 ספינות הטילים שנשארו עצורות בנמל שרבור עקב האמברגו הצרפתי שהושת על ישראל על ידי דה-גול בעקבות מלחמת ששת הימים.
בשנים 1967–1969 הגיעו לישראל ספינות הטילים הראשונות. הספינות הגיעו ללא חימוש וכל מערכות הלחימה הורכבו בישראל. בניית הספינות הקדימה את פיתוח ייצור מערכות הנשק. שלוש הספינות הראשונות הופעלו כספינות תותחים ונקראו "סער 1". בשלוש הספינות הבאות הותקנו גם הטילים עם הגעתן לישראל והן נקראו "סער 2". שש הספינות הבאות תוכננו להתקנת תותח 76 מ"מ והן נקראו "סער 3". בהמשך הותקנו טילים גם בספינות הראשונות וכך הפכו גם הן לדגם "סער 2".
במקביל לבניית הספינות פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע לסטי"לים בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים שהיו בעלי טווח גדול מזה של טילי ה"גבריאל". חיל הים הניח תחילה שהטילים הסובייטיים תוכננו נגד אניות גדולות ולא יצליחו לפגוע במטרות קטנות כמו ספינות הטילים, אך הטבעת ספינת הדיג "אורית" בירי טילי "סטיקס" הוכיחה שהטיל אפקטיבי גם כנגד ספינות קטנות. עקב כך גובש מענה טקטי וטכנולוגי רחב יותר שכלל את מערכת לוחמה אלקטורנית מסוגים שונים, "אבשלום", רקטה לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ורקטה "אמנון" להגנה עצמית. פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד לטווח היעיל של טילי "גבריאל" וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות. ב-1973 כבר הייתה שייטת ספינות הטילים מתורגלת בהפעלת הספינות החדשות ותורת הלחימה שלהן. נערכו תוכניות מגירה התקפיות שתורגלו, שבהן נוצלו היכולות הטכנולוגיות שנרכשו בתחום הלוחמה האלקטרונית.
שיפור מוכנותו המבצעית של חיל הים ניכרה היטב במלחמת ההתשה, עת החיל נטל חלק בפעולות רבות ומוצלחות כגון הפשיטה על האי גרין והפשיטה המשוריינת בחוף המצרי בצפון מפרץ סואץ, בצורות קרב שונות, כגון לוחמה ימית קלאסית, חבלה בספינות בנמליהן על ידי לוחמי קומנדו ימי, סיוע בפשיטות משולבות וכוח גיבוי כבמבצע אביב נעורים והנחתת כוחות רגליים ומשוריינים. חיל הים שוב ספג אסון – אסון משאית התחמושת שבו משאית ובה מוקשים רבים התפוצצה בנמל הצבאי באילת וגרמה ל-24 הרוגים.
המצרים הגיבו בפעילות נגד ופעמיים הצליחו חיילי קומנדו ימי מצריים לחדור לנמל אילת (מנמל עקבה הסמוך), ולגרום לנזקים. המצרים הוכיחו את יכולתם לפגוע גם בכלי שיט קטנים כאשר ב-13 במאי 1970 תקפו בטילי "סטיקס" והטביעו את ספינת הדיג "אורית" מול חוף סיני. שני דייגים נהרגו ושניים הגיעו לחוף בשחייה. באותו לילה גילתה אח"י סער בזמן סיור מצפון לאל עריש מכ"ם הסט"ל המצרי ואף את מכ"ם טיל "סטיקס" לזמן קצר בלבד. הספינה ביצעה פעולות מאולתרות בהתגוננות נגד טיל ("נט"ל) וירי הטעיה של שתי רקטות אבשלום. בדיעבד הסתבר שהמרחק המשוער בינה לבין האוסה המצרית באותו זמן היה כ-53 עד 58 מייל.
למרות השינוי שעבר חיל הים בתקופה זו, טרם חילחלה התודעה שחיל הים יכול ומסוגל לסייע במאמץ הלחימה היבשתי והגלובלי. מהפך החשיבה בנושאים אלו החל להתהוות לאחר הישגי החיל במלחמת יום הכיפורים ותרומתו במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.
בשנת 1972 מונה בנימין תלם למפקד חיל הים. במהלך כהונתו פרצה מלחמת יום הכיפורים, חיל הים היה מבין החילות הבודדים בצה"ל שהתכוננו היטב למלחמה. שנות ההכנה והטמעת תו"ל לחימת טילים ושימוש באמצעי לוחמה אלקטרונית ושיבוש מכ"ם וגנבת מטרות בעזרת מוץ ("Chaff") ולולאות זיכרון תדר ("FML") שהובלו על ידי חרות צמח נשאו פרי. חיל הים עבר מהפך תפיסתי ועבר מתפיסה מגננתית לגישה התקפית יוזמת. באותה תקופה הסד"כ של חיל הים מנה 12 ספינות מדגם "סער 3" משרבור ושתי ספינות מדגם "סער 4" שנבנו במספנות ישראל. סד"כ זה איפשר פיצול הכוח לשתי זירות בצורה יעילה מבחינת כוח אש. מהירות הספינות ואמצעי הלחימה שבהן איפשרו תגובה מהירה ויעילה כנגד איומים הן בקרבת החוף והן בעומק הים. גישה זו הייתה שונה באופן מהותי מגישת הסיור ההגנתי בעידן המשחתות. גודלם הקטן יחסית של כלי השיט צמצם את שטח חתך המכ"ם שלהם ("שח"ם") לעומת זה של המשחתות האיטיות. מעטה הל"א סיפק להם אמצעי הגנה כנגד טילי האויב. טילי הסטיקס הסובייטים היו ארוכי טווח ביחס לטילי הגבריאל ולכן כדי להגיע למגע נאלצו כלי השיט של חיל הים לצמצם מרחק מה שהעלה את פגיעותם, אך מעטה הל"א סיפק להם הגנה נגד בעיה זו. חידושים אלו ונקיטת היוזמה העמידו את חיל הים כחלוץ בלחימת טילי ים-ים בעידן לוחמת הטילים הימיים. קרבות הים במלחמת יום הכיפורים, בהם קרב לטקיה שהוא קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה, היוו הוכחה ליעילות התפיסה המבצעית של ספינות הסער.
תחת פיקודו של אל"ם מיכאל (יומי) ברקאי, התקיפה שייטת 3 את ציי סוריה ומצרים במים הטריטוריאליים שלהן וטיבעה את מרבית ספינותיהם. לאחר שתי יממות, עם התקדמות המערכה, פתחו ספינות שייטת 3 בהפגזת מתקני דלק ונמלים בסוריה ובמצרים. לאחר השגת ההכרעה בקרבת חופי האויב הופעלו ספינות "סער 4" בזירת כרתים ומלטה והניאו את המצרים מלקיים שם מצור ימי על ישראל.
לאחר מלחמת יום הכיפורים המשיך חיל הים בתהליך ההתעצמות. עוד ספינות "סער 4" יוצרו במספנות ישראל בהובלתו של חיים שחל, למערכת הנשק "גבריאל" הוספו טילי "הרפון" אמריקאים. על מנת לחזק את הכוח הימי בזירת הים האדום, במפרץ סואץ ובמפרץ אילת, הועברו בהפלגה ספינות טילים מדגם "סער 4" (מתוצרת ישראל); אח"י רשף ואח"י קשת במבצע מוניטין מחיפה לשארם א-שייך. תקופת מה אחר כך הפליגו אח"י רומח ואח"י כידון וספינות טילים מדגם "סער 2" (מתוצרת צרפת) אח"י עכו ואח"י חיפה, מחיפה סביב יבשת אפריקה לשארם א-שייך.[12] חיל הים עסק בעיקר בפעילות ביטחון שוטף והגנה על החופים. ספינות הסיור של חיל הים בשיתוף מערך הגילוי החופי, סיכלו פיגועים מן הים והטביעו עשרות סירות מחבלים לאורך השנים.
בשנת 1977 נקלטו צוללות מדגם "גל" שיוצרו באנגליה. בשנת 1981 ספינת הטילים אח"י געש עלתה על חוף סעודיה בים סוף בשל מחדל פיקודי. הספינה חולצה בסיוע חיל ההנדסה הישראלי הודות לשיתוף פעולה פאסיבי של הסעודים.
בין המלחמות עסק חיל הים במבצעי ביטחון שוטף רבים, בהגנה ובתקיפה כאחד, ולוחמי שייטת 13 פשטו מהים על בסיסי מחבלים רבים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים החלה לחדור התודעה בפיקוד העליון של הצבא כי חיל הים הוא זרוע שניתן לשלבה בצורה משמעותית במאמץ הלחימה היבשתי והימי. חיל הים הפך לגורם התקפי ויוזם יותר.
המבחן הראשון של חיל הים בפעולה מורכבת משולבת בקנה מידה גדול עם כוחות היבשה הממוכנים היה במבצע שלום הגליל בשנת 1982. על חיל הים הוטלה משימה של הנחתת כוח שריון שהיה מורכב מטנקי שלל "טירן" (שלא הונחתו לבסוף ולא נשלחו לנחיתה) וכן חי"ר ממוכן של חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר. כוח הצנחנים המתין בחוף לכוחות הנעים מן היבשה ואיבטח את חוף הנחיתה, ולבסוף התקדם לביירות. פעולה זו הייתה פעולת איגוף ימי הגדולה ביותר, לראשונה בתולדות צה"ל. מטרתה הייתה ליצור חסימה מצפון לכוחות המחבלים הנסוגים עקב התקדמות כוחות צה"ל בצירי היבשה בחזית המערבית, אסטרטגית תמרון זו נקראת פעולת מלקחיים. במהלך מבצע זה הונחתו משלוש נחתות, "בת-שבע" ושתי נחתות נוספות של ששים מטרים, מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים בחוף נהר אל-אוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.
בנוסף לפעולת הנחיתה הוטלו על ספינות הטילים משימות הטרדה וחיפוי לכוחות הנוחתים וכן סיוע לכוחות הקרקע. הירי המדויק מן הים סייע לכוחות היבשה, בכך שהאויב היה צריך להפנות משאבים הן למגננה ביבשה והן מן הים.[13]
ב-16 יוני 1982, במבצע דרייפוס, טרפדה צוללת "גל" אניית סוחר לבנונית בשם "טרנזיט" ועליה פליטי מלחמה, עקב חשד שמדובר במחבלים. בתקיפה נספו 25 מנוסעי האונייה.
שייטת הנחתות פורקה לאחר המלחמה למרות הוכחת הצלחה, לא הוקצו תקציב ומשאבים לבניית נחתות חדשות.
לאחר מלחמת לבנון הוטלו על חיל הים משימות רבות יותר בטווח רחוק. לשם כך נדרש חיל הים לספינות בעלות כושר שרידות גדול יותר ויכולת שהייה גדולה יותר. ביצוע פעולות כחיסולו של אבו ג'יהאד בתוניסיה הביאו את מפקדי חיל הים להבנה שיש צורך בדור חדש של ספינות הוא דור ה"סער 5" שפותחו בארצות הברית על פי מפרט דרישות ישראלי.
עם עליית הצורך בחידוש צי הצוללות החל שלב אפיון ופיתוח צוללות דיזל-אלקטריק. עבודת הבנייה החלה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה במספנות קיל שבגרמניה המתמחות בסוג צוללות זה. צוללות אלו החליפו בהדרגה את הצוללות מדגם "גל".
אתרי יירוט כלי שיט שעסקו בהעברת טרוריסטים ואמצעי לחימה.[14]
התקופה אופיינה במרדפים ותפיסת אוניות שהובילו מחבלים ונשק. בכך עסקו בעיקר שייטת ספינות הטילים, המודיעין הימי ומטוסי הסיור הימי.
בשנות ה-90 החלה לחלחל לתודעת צה"ל ההכרה שיחידת הקומנדו הימי, שייטת 13, היא יחידת חי"ר מובחרת עם יכולות ימיות. בנוסף הובן כי הפיקוד ביחידה זו מאומן היטב בתורת הלוחמה הזעירה. נתונים אלו הביאו לתובנה שניתן להטיל על יחידת הקומנדו הימי משימות חי"ר איכותיות בשטחי יהודה ושומרון.
קצינים שהחלו דרכם בשייטת 13 הושאלו ליחידות היבשה על מנת להטמיע בהן איכות. כך היה כאשר מפקד שייטת 13 יואב גלנט נתמנה למפקד אוגדה ולימים לאלוף פיקוד הדרום. בהמשך מונה קצין מהקומנדו הימי למפקד הנח"ל וגם ארז צוקרמן מפקד ראשון של יחידת אגוז הגיע מהשייטת. באופן זה הוטמעו תורות לחימה מהשייטת ואיכויות בצבא היבשה.
תצוגה של כלי נשק ואמצעי לחימה שנתפסו בקארין איי על משטח הרציף בנמל אילת, 6 בינואר 2002.
ב-3 בינואר 2002 נתפסה ספינת הנשק קארין איי (Karine A) בלב ים סוף, מדרום לאילת. כוח של הקומנדו הימי פעל בשיתוף יחידות נוספות של חיל הים ומסוקים של זרוע האוויר להשתלטות על האונייה ופריקתה מכלי הנשק שהובילה בסתר אל הרשות הפלסטינית.
המבצע, שבצה"ל נקרא "תיבת נוח", יצא לפועל בחשאיות ובאישור הרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז, ושר הביטחון, בנימין בן אליעזר, ובהוראת ראש הממשלה, אריאל שרון. 'קארין איי' החלה את דרכה בנמל בלבנון דרך סודאן. שם עלה צוות הספינה שכלל תשעה מלחים אזרחי ירדן ומצרים, וארבעה מאנשי משטרת החופים הפלסטינית. אנשי הצוות המצרים והירדנים חשבו שהם עובדים בשרותם של מבריחי רכוש גנוב ורק אנשי המשטרה הפלסטינית ידעו שמדובר בנשק.
אמצעי הלחימה שעל הספינה היו ארוזים ב-83 מכלים מיוחדים ואטומים מתוצרת איראן, שהכילו רקטות קטיושות, סאגר, לאו (רקטה), אר.פי.ג'י, פצצות מרגמה ונשק קל. הספינה הייתה אמורה להגיע לנמל אלכסנדריה ושם להעביר את המכלים לכלי שיט קטנים יותר. כלי השייט הקטנים היו אמורים לשוט לעבר אל עריש, ולאחר מכן להפליג לרצועת עזה ובכך לספק את הנשק לארגון הטרור חמאס.
בשעה ארבע לפנות בוקר ירדו לוחמי הקומנדו הימי ממסוקים והשתלטו על הספינה, בעוד צוות האנייה אינו מתנגד. במשך 40 שעות הושטה 'קארין איי' ממקום ההשתלטות אל נמל אילת. בחיפושים בנמל על סיפונה של הספינה נמצאו בין היתר 345 קטיושות, 10 טילי סאגר ו-211 מוקשים נגד טנקים. מעבר לחימוש הרב לעצם תפיסת הקארין איי היו השלכות מדיניות שפגעו במעמדו הבינלאומי של יאסר ערפאת.
לחימה ביהודה ושומרון
יחידת שייטת 13 החלה לבצע פעולות מיוחדות ביהודה ושומרון. בעת מבצע ללכידת מבוקש בשכם ב-6 ביולי2004, נהרג קצין מהיחידה, סרןמורן ורדי.
ביצוע תוכנית ההתנתקות
בהמלך שנת 2005 עסק חיל הים בביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. מוצבי השליטה בחוף הרצועה: תל רידאן, מוצב אלוף ומוצב ארז פונו באוגוסט 2005.[15] הוקם מוצב שליטה בזיקים. ואמצעי גילוי משוכללים הוצבו על מזח הפחם ובארובות תחנות הכוח רוטנברג ואשכול. באותה שנה התווספו לסדר הכוחות של חיל הים: 6 ספינות דבורה סימן 3 ושתי ספינות שלדג. בים המשיכו ספינות הבט"ש לאכוף את כללי התנועה בקרבת החוף של עזה.
ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הטילו ספינות הטילים סגר על חופי לבנון ופגעו במטרות חזבאללה בחוף. בפעילות זו נפגעה ספינת הטילים אח"י חנית, מדגם סער 5 מטיל חוף-יםC-802 שנורה על ידי החזבאללה בסיוע תחנת המכ"ם של הצי הלבנוני. טיל שני שנורה באותו אירוע הטביע אוניית סוחר מצרית נושאת דגל קמבודי. לפני המלחמה ראה צה"ל בחזבאללה ארגון טרור מקומי. במהלך המלחמה הוברר שיש לראות בו כוח קדמי של איראן בקרבת הגבול הצפוני של ישראל ועל חוף הים התיכון. הידיעה על הימצאות טילים מתוצרת איראן בידי ארגון החזבאללה קיבלה הערכת חסר במספן מודיעין. ספינות הטילים נערכו בקרבת החוף הלבנוני בצורה שאיננה מתאימה לאזור מוגן בטילים. פעולות הצוות לבקרת נזקים צמצמו את הנזק לספינה והיא הגיעה בכוחות עצמה לנמל. ארבעה חיילים שנמצאו באזור פגיעת הטיל בספינה נהרגו ומסוק יורוקופטר AS-565 פנתר ניזוק. עקב כך נפתחה ועדת חקירה אלך ממצאיה לא פורסמו.
חיל הים המשיך לקיים סגר נוקשה על נמלי לבנון שהביא את ממשלתה לדרוש הפסקת אש. כוחות שייטת 13 ביצעו פשיטות מהים על יעדים בחוף. מלחמת לבנון השנייה יצרה בציבור הרגשת מחדל כללית. אירוע הפגיעה באח"י חנית תיעל את הכעס כלפי חיל הים והישגי החיל במלחמה התגמדו.
בין 27 בדצמבר 2008 עד 18 בינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה השתתף חיל הים הישראלי בהטלת סגר ימי על רצועת עזה ובתקיפת מטרות באש תותחים. הספינות קיימו נוכחות רצופה למניעת הברחות נשק לעזה דרך הים ולמניעת יציאה לפיגועים בישראל בדרך הים. בוצעו הפגזות חוף למטרות נקודתיות עם תותח אוטו מלרה 76 מ"מ. מערכות הנשק המדויקות פגעו לעיתים קרובות. במסגרת פעילות חיל הים הותקפו משגרי רקטות, בונקרים ובתים שבהם התבצרו מחבלים. הפעילות נעשתה בתיאום ישיר עם כוחות הקרקע שפעלו בגזרה. הספינות פגעו גם בסירות המשטרה הימית הפלסטינית שהגיעו לידי החמאס, בהם עשה החמאס שימוש.
תפיסת אוניית הנשק 'פרנקופ'
האנייה FRANCOP שנתפסה בים התיכון נושאת אמצעי לחימה עבור מחבלים.
מבצע תפיסת אוניית הנשק 'פרנקופ', (Francop) שנשאה את דגל אנטיגואה וברבודה, נקרא בצה"ל מבצע "ארבעת המינים". המבצע התרחש ב-3 בנובמבר 2009. זאת לאחר שישראל אספה מידע מודיעיני על כך שהספינה נושאת אמצעי-לחימה מתוצרת איראן ובכוונתה למסור אותם לידי חזבאללה. כוח בפיקוד סא"ל יואב אברג'יל, סגן מפקד שייטת ספינות הטילים, שכלל את אח"י אילת (סער 5), ספינות נוספות וצוותי השתלטות משייטת 13, עצרו את אוניית הנשק במרחק 100 מיילים ימיים מחופי ישראל.
רב החובל וצוות הספינה, לא ידעו כי הם מובילים חימוש שהוחבא במכולות, בין יתר הסחורות. הצוות שיתף פעולה באופן מלא עם לוחמי שייטת 13 והאנייה הושטה לנמל אשדוד, שם נפרקו ממנה אמצעי הלחימה.
במהלך סריקת הספינה התגלו 500 טון של אמצעי לחימה ב-36 מכולות. בין היתר נמצאו על הספינה 2,125 טילי קטיושה, 690 טילי גראד ו-2,100 רימוני יד אשר עתידים היו להגיע לידי ארגון הטרור חזבאללה. על המבצע פיקד מפקד זרוע הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, ובאישור הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון, אהוד ברק.
העשור השני של המאה ה-21
חסימת משטי הפגנה לעזה
הספינה, "מאווי מרמרה", בדרכה לחופי עזה
מאז עליית חמאס לשלטון הוטל על חיל הים לאכוף את מדיניות הגבלת המרחב הימי המותר לדיג ברצועת עזה, ובפרט למנוע מספינות הנושאות אמצעי לחימה המיועדים לחמאס להגיע לחוף הרצועה. פעילי שמאל רדיקלי בינלאומיים ארגנו מספר משטים שמטרתם לפרוץ את הסגר.
כך נוצר משט המחאה לעזה בשנת 2010, שנועד לשבור את הסגר הימי על רצועת עזה. המשט כלל שש ספינות שמקורן במדינות שונות, שיצאו יחדיו מטורקיה אל עבר שטח הרצועה. על הספינות שטו פעילים פרו-פלסטינים ממדינות רבות, פוליטיקאים וחברי ארגונים אסלאמיים. הספינות, שהכריזו על עצמן כנושאות ציוד הומניטרי, סירבו לבקשת ישראל לפרוק את מטענן ולהעביר אותו דרך המעברים היבשתיים של ישראל ומצריים עם רצועת עזה, ודרשו להיכנס לפרוק את המכולות בנמל הרצועה בעצמם.
לצורך שמירה על הסגר הימי השתלטו לוחמי שייטת 13 על ספינות המשט במבצע שנקרא "רוחות שמיים 7". זאת כאשר חמש מתוך שש הספינות התנגדו בצורה פסיבית בלבד ואיש לא נפגע באירועים. הספינה הגדולה במשט, ה"מאווי מרמרה", (Mavi Marmara), שהפליגה תחת דגל קומורו, סירבה להוראות לפנות לאשדוד.
כוח חיל הים במקום נדרש להשתלט עליה. כוח לוחמים משייטת 13 שהובל במסוקים ירד לאנייה. במהלך ההשתלטות נתקלו הלוחמים בהתנגדות אלימה שלא היו מוכנים לקראתה. קבוצת מפליגים מאנשי ארגון מוסלמי קיצוני טורקי הצטיידו במוטות ברזל כבדים, והכו נמרצות ביורדים. נשק קל שנגנב מהלוחמים עצמם כוון לעבר לוחמי השייטת שנאלצו להגיב בהתגוננות בירי חי. על אף ההתנגדות האלימה, הושלמה ההשתלטות. האנייה הוכנסה לנמל אשדוד ומטענה נפרק ממנה. המטען תוכנן להיות מועבר דרך המעברים היבשתיים. התברר שהמטען היה סמלי ולא היה צורך בו, וחמאס סירב לקבלו.
בסיום המבצע נספרו תשעה הרוגים מנוסעי הספינה, 10 לוחמים פצועים ומעל לשלושים נוסעים פצועים ברמות שונות. נוסעי הספינה הוחזרו למדינות מוצאם לאחר חקירה ואיסוף עדויות. המבצע הובל בראשות מפקד זרוע הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק.
מבצע לכידת אוניית הנשק "ויקטוריה" (Victoria), הנקרא בצה"ל 'חוק הברזל', הוא מבצע צבאי חשאי שנועד למנוע מהאנייה 'ויקטוריה' להעביר נשק מאיראן לידי ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה. הספינה נתפסה בעודה עושה את דרכה מסוריה דרך טורקיה למצרים, כאשר בכוונתה להבריח את אמצעי הלחימה בהם רקטות קרקע-קרקע ארוכות טווח מדגם M-302, לארגוני הטרור ברצועת עזה. הנשק המוברח שנתפס היה מתוצרת איראן, ויעדו היה ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה.
ב-15 במרץ 2011 השתלטו לוחמי הקומנדו הימי על האנייה, במרחק של 200 קילומטר מחופי ישראל, בלב הים התיכון. ההשתלטות על האנייה נעשתה ללא התנגדות, והושלמה תוך זמן קצר. לאחר הבאתה של האנייה לנמל אשדוד וחיפוש במכולותיה, נמצאו עליה ארבע מכולות שהכילו אמצעי לחימה שונים. על הספינה נמצאו בין היתר 6 טילי חוף ים מתקדמים מדגם C-704[16] למעלה מ-2,000 פצצות מרגמה ו-66,960 כדורים לקלצ'ניקוב.
הוראות ההפעלה לאמצעי הלחימה נכתבו בפרסית, כאשר כל ארגזי אמצעי הלחימה הוחבאו בין הסחורה הרגילה שהובילה האנייה. את המבצע הוביל מפקד זרוע הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, לצד הרמטכ"ל, רא"ל בנימין בני גנץ ושר הביטחון, אהוד ברק.
מבצע 'עמוד ענן' היה מבצע צבאי ברצועת עזה שנמשך כשבוע, בין 14 בנובמבר 2012 ל-21 בנובמבר 2012. הלחימה החלה עם חיסולו של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, בעקבות הסלמה בגזרה הדרומית שכללה ירי מוגבר של טילים ופצצות מרגמה אל עבר יישובי עוטף עזה. הסלמה זו התבטאה בירי מאות טילים באופן שדמה רק למצב שקדם למבצע עופרת יצוקה ארבע שנים קודם לכן. שמו של המבצע ניתן לו על שם עמוד הענן שהוביל והגן על בני ישראל ביציאתם ממצרים, המופיע בסיפור הנדודים במדבר בתורה. את המבצע הובילו הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ ושר הביטחון אהוד ברק, כאשר מפקד זרוע הים, אלוף רם רוטברג, הוביל את הכוחות הימיים.
בשבוע שלפני המבצע חלה הידרדרות נוספת בגבול הרצועה, החל מירי נ"ט (טיל נגד-טנקים) לעבר ג'יפ של צה"ל ועד להפעלת מטען חבלה כנגד כוח צה"ל. לאחר שבוע של חילופי אש הוחלט על יציאה למבצע, כאשר במקביל לחיסולו של ג'עברי הוחלט על פגיעה בתשתיות ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה ופגיעה במאגרי התחמושת של הארגון.
הלחימה החלה בארבע בצהריים, בתקיפה משותפת של זרוע הים וזרוע האוויר. בין השאר נפגעו בכירי חמאס ורוב מלאי טילי הפג'ר 5, שאיימו על ערי מרכז הארץ. במשך שמונת ימי הלחימה פעלו זרוע הים, זרוע האוויר, תותחנים ויחידות נוספות להשמדת מטרות בעומק שטח הרצועה. זאת כאשר חיילות היבשה לא שולבו בלחימה, אלא רק נערכו והתכוננו לקראת מהלך קרקעי. הלחימה התמקדה בהשמדת מטרות נקודתיות בשטח הרצועה, בדגש על פגיעה במחסני אמצעי-לחימה, בכירי חמאס ותשתיות הארגון.
ספינות זרוע הים שהו אל מול חופי הרצועה לאורך כל ימי הלחימה ברצועה. בין היתר תקפו הלוחמים הימיים מחנות של חמאס ברצועה, ותשתיות. במהלכה אף חסלו את פעיל הג'יהאד העולמי, אחמד נאחל, באמצעות טיל מונחה ששוגר מהים. הלוחמים הימיים פעלו אל מול זרוע האוויר ואגף המודיעין על מנת לתקוף ביעדים מזוויות תקיפה מאתגרות וכדי להשמיד מטרות. בלחימה לקחו חלק שייטת ספינות הטילים, פלגה 916 וכוחות של הקומנדו הימי. הלחימה שיקפה את השילוביות של זרוע הים עם זרוע האוויר ופיקוד הדרום. השפעת זרוע הים על הלחימה היבשתית התעצמה באופן משמעותי.
מבצע "חשיפה מלאה" היה מבצע של זרוע הים לתפיסת אוניית הנשק "קלוס סי" (Klos-C) בניסיונה להבריח נשק מאיראן דרך סודאן לרצועת עזה, אשר התקיים ב-5 במרץ 2014. המבצע נערך במימי הים האדום, אל מול קו החוף שבין סודאן לאריתריאה, במרחק 1,500 ק"מ מישראל. את עצירת האונייה, שהפליגה תחת דגל פנמה, ביצעו לוחמי שייטת ספינות הטילים מאח"י חץ (סער 4.5) ואח"י חנית, ולוחמי הקומנדו הימי. על המבצע פיקד מפקד זרוע הים, האלוף רם רוטברג, מעמדת הפיקוד על קורבטת הטילים אח"י חנית בלב הים האדום. על גבי אניית המשא התגלו מכולות, אשר בהן הוסתר נשק, שנשלח מאיראן והוסתר תחת שקי מלט. נשק זה יועד להגיע לארגוני טרור ברצועת עזה. בין אמצעי הלחימה שנמצאו בספינה היו רקטות מסוג M-302, המגיעות לטווח של 100 ק"מ, פצצות מרגמה וכמות עצומה של כדורים לנשק קל. צוות הספינה הניח לזרוע הים להשתלט על הספינה ללא כל התנגדות ולא היה מודע לסוג הסחורה שהוביל. מרגע ההשתלטות על האנייה הכחישה איראן כל קשר אליה או לסחורה שעליה, אך על השקים בהם הוחבאו אמצעי הלחימה נכתב שארץ ייצור התכולה היא איראן. לאחר ההשתלטות הובלה האוניה לנמל אילת על מנת לפרוק את הנשק שנמצא עליה.
ב-26 במרץ2014 הטביעה דבורה שתי סירות פלסטיניות שעסקו בהברחת אמצעי לחימה לרצועת עזה. הפלסטינים פתחו באש לעבר כלי השיט של זרוע הים אך לא פגעו בה.[17] הפגיעות בסירות גרמו לפיצוצי משנה של התחמושת וחומר הנפץ שהוברחו בסירות ולבסוף גם נהרגו המבריחים שעל הסירות.
ב-8 ביולי 2014 יצא צה"ל למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה. המבצע החל בעקבות ירי מתגבר של רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראליים בדרום הארץ, שהיווה תגובת חמאס ל"מבצע שובו אחים" שנערך ביהודה ובשומרון. המבצע נפתח בתקיפות נרחבות של זרוע הים וזרוע האוויר, כאשר בהמשך הצטרפו כוחות היבשה ויחידות נוספות אל הלחימה. במהלך המבצע פעלו כוחות הקומנדו הימי יחד עם היחידות המיוחדות, לוחמי חיל רגלים וסוללות של חיל תותחנים, זאת במקביל לפעילות ימית ואווירית של זרוע הים וזרוע האוויר.
לוחמי זרוע הים פעלו בכל ימי הלחימה, בפעילות אינטנסיבית שהחלה טרם הכניסה הקרקעית והסתיימה לאחר שאחרון הלוחמים היבשתיים יצא משטח הרצועה. התקיפות בוצעו על ידי פלגה 916 הפועלת בזירה הדרומית של הים התיכון, לוחמי ספינות הטילים ולוחמי הקומנדו הימי.[18] הכוחות פעלו בתיאום עם כוחות האוויר על מנת לחסל מטרות ולהשיג את יעדי המבצע. עם כניסת הכוחות הקרקעיים, התחזק ערך השילוביות ויכולתה של זרוע הים להשתלב ולקחת חלק משמעותי בקרב היבשה, דבר אשר בא לידי ביטוי בסיוע מסיבי באש ובתצפית לכוחות המתמרנים ברצועה.
במהלך המבצע פעל מערך השליטה הימית באופן אינטנסיבי בבניית התמונה הימית, אשר כללה גורמי מעקב מאתגר והשתנתה במהירות לאורך כל ימי המבצע. בקריות השליטה אף סייעו בסיכול חדירת מחבלים סמוך לקיבוץ זיקים על ידי כך שעקבו והכווינו כוחות לוחמים אל המחבלים, בניסיונם לחדור לישראל דרך המרחב הימי קרוב לגבול עם רצועת עזה. המחבלים חוסלו על ידי לוחמי זרוע הים וכוחות יבשתיים ואוויריים לאחר שהוקפצו למקום בעקבות הזיהוי.
על אירוע חסימת חדירת המחבלים מהים במבצע צוק איתן, זכה מפקד סיירת כריש, סרן אורי ניסים,[19] בצל"ש הרמטכ"ל ובקרית השליטה, רב"ט נועה טייטל,[20] זכתה בתעודת הערכה ממפקד זרוע הים.
ב-9 במאי 2023, פתח צה"ל יחד עם השב"כ במבצע "מגן וחץ", שתכליתו פעולה ממוקדת ופגיעה בבכירי ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי בעזה שהיוו גורם מערער ליציבות הביטחונית. במהלך היום השלישי למבצע 11 במאי, כלי שיט של חיל-הים תקף מתחם צבאי שבו ממקומות עמדות בשימוש הכוח הימי של הגא"פ במרכז רצועת עזה.
ב-7 באוקטובר2023 פתח חמאס במתקפת הפתע על ישראל, שבה נהרגו מאות חיילים ואזרחים ישראלים. לוחמי פלגה 916 בלמו את המחבלים שניסו לחדור לישראל דרך הים בזמן מתקפת הפתע לחוף זיקים.[23] סוכלו 7 כלים ימיים שעליהם ניסו המחבלים לחדור. מדובר על 60 מחבלים שנהרגו – בים, על קו החוף או מהאוויר – וההערכות בחיל הים הן שרובם המוחלט של ניסיונות החדירה מהים סוכלו – ורק מחבלים בודדים הצליחו להגיע לחוף ולבצע את הטבח בחוף זיקים.[24] בהמשך המלחמה הרגו לוחמי הפלגה עשרות מחבלים בים וביבשה[25], וסייעו לכוחות המתמרנים באש ובתצפית[26].
לוחמי שייטת 13 השתתפו בלחימה היבשתית במחבלים שחדרו לישראל. בנוסף ביצעה שייטת 13 עשרות סיכולים ומעצרים של מחבלים מהים, כולל פשיטות על חוף הרצועה[27]. לוחמי שייטת 13 לקחו בשבי את סגן מפקד החטיבה הדרומית בכוח הימי בעזה של החמאס.[28]
לוחמי יחידת סנפיר של הזירה דרומית השתתפו בסיכול חדירות מחבלים מהים ובקו החוף.[29][30] חיל הים סיכל במהלך המלחמה ניסיונות אפשריים של חמאס לשלוח כצב"מים (כלי צוללת בלתי מאוישים) לים.[24]
לאחר ניסיון שיגור מלט"ים וטילים ארוכי טווח בחזית התימנית, ספינות טילים של החיל הגיעו לים סוף, כחלק מההגנה מפני טילים וכלי טיס המשוגרים מתימן.[31]
סטי"לים מדגם "סער 6" של שייטת ספינות הטילים תקפו לראשונה מאז שהפכו למבצעיים. שתי הספינות הגדולות תקפו מתקן לייצור אמצעי לחימה ברצועה.[32] ספינות הסער 6 השתתפו בתקיפה של יעדים ברצועת עזה במהלך המלחמה.[33][34] כלי השיט החדשים, בהם אח"י עוז ואח"י מגן, נכנסו לפעולות כבר מיומה הראשון של המלחמה, ושתיים מהן רשמו את התקיפה המוצלחת הראשונה - ברצועת עזה. הירי מתוך הסטי"לים גרם נזק משמעותי לתצפיות, לאתרי האמל"ח ולמתקני השיגור של ארגון הטרור.[35]
עם הרחבת הלחימה והפעילות היבשתית הורחב גם שיתוף הפעולה הרב זרועי לטובת מאמץ הסיוע לכוחות היבשה. כוחות זרוע הים משתתפים בסיוע ובחיפוי לכוחות היבשה על ידי תקיפות סיוע באש ותקיפות מטרות אשר הוכוונו על ידי כוחות היבשה.[36] כחלק ממאמץ שיתוף הפעולה הרב זרועי הוצבו קצינים בכירים מחטיבות היבשה במוצבי השליטה של הזירה הימית הדרומית והובילו יחדיו תקיפות מדויקות בהכוונת כוחות חי"ר ושריון. הכוחות נמצאים בקשר ישיר בזמן אמת ופועלים בתיאום לפעילות היבשתית. בחלק מהמקרים נתקפו מהים איומים שהביאו לחיסול מחבלים והגנה על כוחות היבשה.[36]
במהלך הקרב בצפון הרצועה והעיר עזה תקפו כוחות חיל הים מבנים המשמשים את ארגון הטרור חמאס כנגד כוחות צה"ל. כמו כן, נתקפו מחסני אמל"ח בהם נמצא ציוד של הקומנדו הימי של חמאס. בהכוונת כוחות חי"ר בשטח הרצועה אשר זיהו מטרות צבאיות בתוך מבנים באזור מחנה שאטי, כוחות זרוע הים תקפו מבנים בשירות חמאס.[37]
שיתוף פעולה בינלאומי
לוחמי חיל הים בתרגיל עם הצי היווני
זרוע הים מהווה גוף נוח לפיתוח יחסים עם ציים אחרים. בשנת 1994 ייסדה ברית נאט"ו את תוכנית הדו-שיח הים-תיכוני שבה נכללה ישראל. תוכנית שבמסגרתה בוצעו בין היתר ביקורים בנמלים ותרגילים משותפים בין חילות ים של ישראל ומדינות אירופה.[38] ב-2009 ביקר בישראל כוח SNMG-2 של נאט"ו. ב-27 בדצמבר 2017 דווח כי חיל הים השתתף בתרגיל בן שבועיים של ברית נאט"ו באזור כרתים. התרגיל אורח על ידי הצי היווני והשתתפו בו כוחות ים מארצות הברית, בריטניה, בולגריה, רומניה ואיטליה.[39] ב-8 ביולי 2018 בוצע תרגיל בין כוחות מחיל הים הישראלי עם כוחות מהצי הצרפתי.[40] באפריל 2019 התקיים תרגיל Novel Dyna בנושא איתור צוללות בהשתתפות יחד עם כלי שיט של הצי היווני וצי ארצות הברית.[41]
ב-7 בדצמבר 2020 התקיים עם כוח נאט"ו תרגיל הרפואה הימי המשותף - "מים צלולים".[42] ב-6 באוגוסט 2021 דווח כי חיל הים ערך מפגש ותרגיל בשנית עם כוח המשימה הימי ללוחמה במיקוש SNMCMG-2 של ברית נאט"ו שפועל באזור הים התיכון לאורך כל ימות השנה.[43]
ב-31 באוגוסט 2021 דווח כי חיל הים הישראלי ערך לראשונה תרגיל משותף עם הצי החמישי של ארצות הברית בים האדום.[44]
ב-10 בנובמבר 2021 נערך בים האדום תרגיל משותף בן 5 ימים בין ישראל, איחוד האמירויות, בחריין ופיקוד המרכז של הצבא האמריקני.[45]
ב-17 בפברואר 2022 דווח כי חיל הים הישראלי השתתף לראשונה בתרגיל IMX. התרגיל הימי הגדול בעולם שהתקיים במרחבים הימיים של בחריין וים סוף, והשתתפו בו כ-60 ציים וארגונים בינלאומיים, בהובלת הצי החמישי של ארצות הברית.[46]
במרץ 2022 השתתף חיל הים בתרגיל הימי "נובל דינה 2022", ביחד עם יוון, קפריסין, צרפת וארצות הברית. לקחו חלק בתרגיל מטעם חיל הים ספינות הטילים אח"י חנית, אח"י כידון ואח"י רומח, וכן, הצוללת אח"י תנין.[47] בין ה-27 במרץ ל-5 באפריל 2022 הצי החמישי האמריקני וחיל הים ביצעו תרגיל משותף במרחב ים סוף בשם Intrinsic Defender (״שומר חיוני״) שבו השתתפו כ-300 חיילים מחיל הים הישראלי. בתרגיל השתתפה ספינה מדגם סער 6.[48]
ב-22 בספטמבר 2022 הסתיים תרגיל "מגן דיגיטלי", של זרוע הים והצי החמישי שהתקיים בזירת ים סוף. בתרגיל השתתפו כלים מאוישים מזרוע הים וכלים לא מאוישים של "צוות 59" מהצי החמישי של צבא ארצות הברית.[49] בסך הכל דיווח צה"ל על 14 שיתופי פעולה עם צבאות זרים שנערכו בשנת 2022.[50]
בסוף ינואר 2023 בוצע תרגיל ״אלוני בזלת״ (Juniper Oak) בין ארצות הברית לישראל, שבמהלכו בוצעו תמרונים משותפים בין כלי שיט ישראליים לנושאת מטוסים אמריקאית.[51]
במרץ 2023 השתתף חיל הים בתרגיל הבינלאומי "נובל דינה". התרגיל התרחש במשך שבועיים בים התיכון באזור שבין כרתים לישראל והשתתפו בו כוחות מיוון, קפריסין איטליה, צרפת, ישראל וארצות הברית. לראשונה השתתפה ספינת סער 6 בתרגיל בינלאומי.[52]
תמרון ימי רחב בהובלת זרוע הים, שכלל שת"פ בינלאומי בשטח ישראל. השתתפו בו ציי ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, קנדה הודו, יוון, קפריסין, בלגיה, צ'ילה ונאט"ו, אוגוסט 2019
מפקד חיל הים הישראלי (בראשי תיבות: מח"י), שתארו הצה"לי הפורמלי הוא מפקד זרוע הים, בהתאם לשמו החדש של החיל, הוא קצין בדרגת אלוף.
מקימו של הצי הצבאי הישראלי, שנקרא אז "השירות הימי", וראשו הראשון, היה גרשון זק. עם זאת, המינוי הראשון ל"מפקד חיל הים" היה מינויו של פול שולמן, שנשא דרגת קברניט (מקבילה לדרגת אלוף), כאשר השירות הימי הפך לחיל. תקופה מסוימת שניהם חלקו בסמכויותיהם כאשר זק משמש יותר בתפקידי המטה ושולמן בתפקיד הביצועי.
עד אמצע שנות ה-70 שרתו נשים בחיל הים רק בתפקידי תמיכה על החוף ולא שרתו על כלי שיט כלל. הנשים שרתו בעיקר בתפקידי מנהלה, כפקידות, חיילות מודיעין, זקיפות, נהגות, אקונומיות ומפעילות מכ"ם.[53] באמצע שנות ה-70 נפתחו תפקידי מכ"ם וקשר באניות לנשים.[54] בספטמבר 1977 הסתיים קורס ראשון של קצינות אג"ם ים שיועד בכללו להכשיר קצינות לתפקידי אג"ם ביבשה,[55] אולם חלק קטן מבוגרותיו שירתו גם כקצינות בים.[56] חלק מהקורס, שכלל 9 חיילות,[57] התקיים ביחד עם קורס חובלים של הגברים.[58] במאי 1979, על שלוש ספינות של חיל הים שעברו בתעלת סואץ היו שלוש חיילות, בהן ראש מדור היסטוריה בחיל הים.[59]
בשנת 1998 נפתח קורס החובלים של החיל בפני נשים. בשנת 2018 סיימו שלוש נשים מתוך שלושים צוערים את קורס חובלים, מספר המסיימות הגבוה ביותר מאז החל שילובן של נשים בקורס.[60] בשנת 2004 נפתחה היחידה למשימות תת-מימיות לנשים. יחידת סנפיר שהוקמה בשנת 2006 היא יחידה לוחמת מעורבת בה משרתים נשים וגברים יחדיו.[61][62]
בשנת 2011 מונתה לתפקיד ראש מספן כוח אדם בחיל אלוף-משנה מיכל תשובה, שהייתה האישה הראשונה בתפקיד ושימשה בתפקיד עד שנת 2015.
לרוב מבלים לוחמי חיל הים את רוב שירותם הצבאי בספינת הטילים או בספינת הבט"ש, השירות בספינה הינו מאתגר אך במקביל הדבר הופך את הספינה למעין בית שני והחיילים על כלי השיט זוכים לחיי חברה בשירות ייחודיים.
פקודות חיל הים מגדירות מספר סוגי מדים לפי האירוע וסוג השירות. ובחירתם נעשית לפי פקודת מפקד היחידה לפי נוהגי הלבוש המוגדרים. מדי נספח חורף מדי נספח קיץ, מדי שרד חורף מדי שרד קיץ, מדים לבנים המכונים בעגה הצבאית "מדי אירועים" – מדי א' בשירות קבע למעשה קצינים מדרגת סרן ונגדים מדרגת רס"ל ומעלה – חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, מדי א לשאר אנשי הקבע ושירות חובה: דקרון חאקי בהיר. בגדי עבודה דגמ"ח.[64]
חוגרים וקציני חוף עד דרגת סגן: מכנסיים וחולצה בצבע חקי בהיר.
נגדים מדרגת רס"ל, קצין שסיים קורס חובלים וקציני חוף מדרגת סרן: מכנסיים בצבע כחול כהה וחולצה לבנה.
דרגות החוגרים הקצינים והנגדים בצבע זהב על רקע כחול.
ביום חיל הים, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות, וכן בטקסים דוגמת טקסי סיום הכשרה, כל חיילי החיל וקציניו לובשים את מדי האירועים של החיל שצבעם לבן. לקצינים כובע מצחייה לבן עם סרט זהב, לנגדים מדרגת רס"ל כובע מצחייה לבן עם סרט שחור. קצינים ונגדים מדרגת רס"ל ומעלה לובשים חגורה לבנה בעת לבישת מדי ייצוג לבנים, ונועלים נעליים לבנות (הקצינים מדרגת רס"ן, ונגדים מדרגת רס"ר) בעת לבישת מדי האירועים הלבנים.
תהליכי התפתחות המדים
תוך כדי מלחמת השחרור הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון שחיל הים יצטייד במדים לבנים. היה זה המשך לכוונתו שחיל הים צריך לייצג את המדינה הצעירה בעולם הגדול.
מדי חיל הים וסימוני הדרגה היו בהתאם למסורת של הצי המלכותי הבריטי והצי האמריקני. קוד הלבוש הופרד בהתאם למסורת זו לשלוש קטגוריות:
קצינים: כובע קצינים עם סמל ח"י ודרגות שרוול וכתף בהתאם לתקן הצי האמריקאי.
טקס סיום קורס צוללן של מחזור 116 בראשות מפקד זרוע הים, אלוף אליהו שרביט. מצחיה של כובע שרד מעוטרת בעלי דפנהנגדים: כובע קצינים עם סמל ח"י קטן ודרגות יד פרט לסמל ראשון.
חוגרים: בגדי מלחים וחולצת מלחים וכובע מלחים עליו רשום שם האונייה.
כומתת החיל היא בצבע כחול כהה עם סמל חיל הים מוזהב. הסמל העכשווי מורכב מעוגן, חרב עם עלה של זית, מעוטר באצות ים וכיתוב "חיל הים".
דרגות קציני חיל הים היו שונים מדרגות קצינים בצה"ל עד לשנת 1970. אלוף אברהם בוצר שינה את נוהג המדים כחלק ממדיניות כוללת של הבראת חיל הים ושיוכו לכלל צה"ל. המטרה הייתה [דרוש מקור] שינוי תדמיתי של החיל שסבל משני אסונות מבצעיים, טיבוע המשחתת אילת וטביעת הצוללת דקר, שגררו התייחסות לחיל זה כחיל בלתי מקצועי. בתקופה זו מדי החוגרים הוחלפו למדי חאקי רגילים וכומתה כחולה ועליה סמל חיל הים כאשר קציני חיל הים חבשו כובע קצינים ונגדים כובע נגדים. שינוי משמעותי נוסף היה שבגדי העבודה שודרגו לבגדי דגמ"ח, הימאים והקצינים נעלו נעליים שחורות גבוהות.
בשנת 1978 יחד עם כלל צה"ל בוטלו מדי החורף בחיל הים. בתחילת שנות השמונים, בהוראת האלוף זאב אלמוג, הכומתה הכחולה לחוגרים הוחלפה בכובע מלחים לבן כבצי האמריקאי ועליו סמל של עוגן. "כובע פופאי המלח" זכה לקבלת פנים צוננת. חבישתו בוטלה וכיום כלל חיילי חיל הים, קצינים נגדים וחוגרים חובשים כומתה כחולה. חידוש נוסף שהוכנס באותה עת הוא תגי כתף בהתאם ליחידות הראשיות של החייל. תגי הכתף שמרביתם תוכננו על ידי מ. אריה התקבלו בברכה והם בתוקף עד היום.
קציני החיל הבכירים בטקס, לובשים מדי אירוע לבנים. ניתן להבחין כי הקצינים הבכירים נועלים נעליים לבנות וחוגרים חגורה לבנה, נוסף על המכנסיים הלבנים המיוחדים.
בטקסים ובמפגשים עם ציים זרים נוהג הלבוש הוא כובע קצינים וסימני דרגה ושרוול לקצינים כנהוג בצי האמריקאי.
בתקופת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הותר כי מפקד חיל הים ישא דרגת שרוול המקבילה לדרגת צי אמריקאי של Vice Admiral השקולה לדרגת רב-אלוף בצה"ל ואילו תת-אלוף ישא דרגת שרוול של Rear Admiral Upper Half השקולה לדרגת אלוף בצה"ל במעמד טקסי ייצוג בלבד.
בראשית דרכו היו דרגות הקצונה בחיל הים שונות מאלה של צה"ל הן בצורתן והן בשמן. הדרגות היו:[65]
משיט – בוגר קורס חובלים (פס כסף אחד על הכותפה). דרגה זו בוטלה לאחר זמן קצר.
סגן חובל – סגן משנה (שני פסי כסף על הכותפה).
חובל – סגן (שלושה פסי כסף על הכותפה).
חובל ראשון – סרן (פס זהב ועוגן על הכותפה).
רב חובל – רב-סרן (שני פסי זהב ועוגן על הכותפה).
סגן קברניט – סגן-אלוף (שלושה פסי זהב ועוגן על הכותפה).
קברניט – אלוף (ארבעה פסי זהב ועוגן על הכותפה).
בסוף שנת 1949 נוספה בצה"ל דרגת אלוף-משנה. בחיל הים הוחלט שדרגת אל"ם תהיה "קברניט" (ארבעה פסי זהב ועוגן על הכותפה) ואילו המקבילה לאלוף תהיה "אלוף ים" (פס זהב רחב ועוגן על הכותפה).
בשנת 1951 אוחדו שמות דרגות הקצונה בחיל הים עם אלו של צה"ל וסימניהן השתנו כפי שמופיע בציור שלהלן.
דרגות אלה שימשו בחיל הים עד שנות ה-70 והן משמשות עדיין כדרגות הייצוג למדי שרד של חיל הים.
דרגות ייצוג בחיל הים
אלוף (אחרי 1999)
תת-אלוף
אלוף-משנה
סגן אלוף
רב-סרן
סרן
סגן
סגן משנה
בראשית חיל הים נשא מפקד חיל הים (שדרגתו הייתה אלוף כבר אז) דרגת כתף עם סימון שרוול של אלוף-משנה.[66]
בשנת 1950 הוכנסה לצה"ל דרגת אלוף-משנה ולכן מפקד חיל הים נשא דרגת שרוול של תת-אלוף.
בשנת 1968 הוכנסה לצה"ל דרגת תת-אלוף ולכן מפקד חיל הים נשא דרגת שרוול של אלוף.
בהיתר מיוחד שהחל בימי הרמטכ"לליפקין-שחק מטעמי נוהג בלבד מול ציים זרים, נושא מפקד חיל הים דרגת שרוול השקולה לזו של רב-אלוף[67] ואילו תת-אלוף נושא דרגת שרוול המקבילה לאלוף כמופיע בצידו הימני של האיור. כך נוצר מצב שמדלגים על דרגת שרוול של תת-אלוף. בפועל היררכיית הפיקוד הִנה כמצוין בצִדו השמאלי של האיור סגן משנה עד אלוף (Rear Admiral או Rear Admiral Upper Half) כולל תת-אלוף הנקראת Commodore או Rear Admiral Lower Half.
בראשית ימי חיל הים סימון דרגות הקצונה היה מבחין בין קציני מכונה וימאים ברקע מתחת לסרטי הזהב. קצין מכונה היה עם רקע אדום כנהוג בצי המסחר.
דגלים בשימוש חיל הים
לזרוע הים קיימים שני דגלים: דגל רשמי והדגל הרגיל שאינו רשמי.
הדגל הרשמי הוא דגל ייצוגי המוצג במספר מועדים: במסדרים רשמיים, ביום חיל-הים, ובמסדר החלפת פיקוד.
הדגל הרגיל מוצג בתרנים, בכניסה לבסיסים, לקישוט בטקסים, ובלשכות, ועל כלי השייט השונים, בגודל שונה.
פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, 'המעורבות הצבאית הסובייטית באזור וסיפורה של "מסרגה" ביחידה 8200', הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2017 עמ' 137, 287, 290, 324, 350, 432, 454–453
זאב אלמוג, הכוח הימי המודרני של ישראל, שפותח לאחר מלחמת יום הכיפורים, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2018
שאול ברונפלד וזאב אלרון, "המטכ"ל מול חיל הים בעשור עגום 1953–1962", צה"ל מחלקה להיסטוריה "יסודות", גיליון 1 2019, עמ' 167–218
ענת קדרון, סערה בים – מהשירות הימי לחיל הים, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה – שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/ המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 187–252
^היום (30 ביולי 2020), התקיים טקס הענקת תעודות הערכה לקומנדו הימי, שייטת ספינות הטילים, שייטת הצוללות, פלגת הביטחון השוטף 916 ויחידות נוספות בזרוע הים ומחוצה לה.
הערות שוליים
^Jane's Information Group, 108th edition August 15, 2005, Jane's Fighting Ships
ישראל
צה"ל
אלוף
ערך מורחב – בסיס חיפה
_-_AN_ISRAELI_WAR_SHIP.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpg)
הדגל הלאומי
דגל חיל הים 
ערך מילוני בוויקימילון: ב"ח
אתר האינטרנט הרשמי של חיל הים
חיל הים, ברשת החברתית פייסבוק
חיל הים, ברשת החברתית אינסטגרם
חיל הים, סרטונים בערוץ היוטיוב
אמיר אורן, טביעת הדקר כך חילץ את עצמו חיל הים ממעמקים, באתר הארץ, 10 במרץ 2013.
ישראל, צה"ל. חיל הים, דף שער בספרייה הלאומית
חרבות ברזל: לוחמי חיל הים שמנעו את החדירה מהחופים אל תוך שטחי ישראל, סרטון בערוץ "חדשות 13", באתר יוטיוב
.svg){kind=icon}
עליונות ימית: מרכיב הכרחי בלוחמה רב־ממדית - תא"ל סלמה ושות', באתר צה"ל, 1 באוקטובר 2020
זרוע הים 
