פליקס אמיו

פליקס אמיו

פליקס אמיו (שני משמאל) במפגש עם מפקד חיל הים שלמה אראל ומנהל המספנות ישראל ליברטובסקי 1967.
לידה	17 באוקטובר 1894
פטירה	21 בדצמבר 1974 (בגיל 80)
מדינה	צרפת
מקום מגורים	פריז ושרבורג צרפת
פעילות בולטת	יצרן מטוסים, בונה כלי שיט
מקצוע	תעשיין

פליקס אמיו (בצרפתית: Félix Amiot;‏ 17 באוקטובר 1894 - 21 בדצמבר 1974) היה תעשיין צרפתי, מתכנן ויצרן מטוסים ולאחר מכן יצרן כלי שיט.

המספנה של אמיו התפרסמה בבניית ספינות סער לחיל הים הישראלי. הצלחת ספינות הסער במלחמת יום הכיפורים הביאה מוניטין למספנות שרבורג. אמיו חזה בהצלחת ספינות שבנה לפני שנפטר.

מטוסי אמיו

המודל האחרון, מטוס נוסעים תוצרת מפעל אמיו 1948.

אמיו נולד בשרבור שבצרפת למשפחה אמידה. בילדותו פיתח תשוקה לטכנולוגיה בכלל ולתעופה בפרט. בשנת 1908 עברה משפחתו להתיישב באזור כפרי ממערב לפריז. באותו אזור בנו חלוצי התעופה צרפתיים מוסכים למטוסים והשטח הפתוח התאים לשדות תעופה. בשנת 1912 בנה אמיו את המטוס הראשון שלו בלה בורז'ה. בשנת 1913 רשם פטנט למערכת הזרקת דלק למנועי מטוסים.

בשנת 1914 התגייס לחיל האוויר הצרפתי ונשלח לחזית. הוא שירת כטייס עד אוקטובר 1915, ואז נקרא על ידי נציג הממשלה האחראי לציוד אווירי לקבל אחריות לבניית מטוסים. את ההון לחברה הביאו פול ופייר ורטהיימר (לימים הבעלים של בושם שאנל). ב-1920 ייצר מטוסים מדגמים שונים לשימוש חיל האוויר הצרפתי. ב-1919 הקים מפעל לייצור מטוסים בקולומב. המטוסים הצליחו לשבור שיאי תעופה שונים.

ב-1929 יצרה הממשלה הצרפתית חברה ממשלתית SGA על ידי מיזוג ורכישת יצרנים פרטיים במחיר טוב. אבל ב-1934 התברר שמדובר בכישלון מסחרי. כדי למנוע שערורייה ציבורית החברה הממשלתית נמכרה במחיר נמוך לקבוצה הכוללת את מרסל בלוך האחים ורטהיימר ואמיו.

אמיו פתח בשרבור מפעל בשם Chantiere Aeronautique de Normandy שייצר מפציצים, דגמים חדשים, 370, 350 ו-340, וזכה להזמנות ממשלתיות. עם זאת שיתוף הפעולה עם חיל האוויר הצרפתי השתבש. אמיו עשה כמה טעויות. מחלקת הקניות הממשלתית גרמה לעיכובים רבים, בגלל שינוי במדיניות.

פייר ורטהיימר יצא בינואר 1939 לארצות הברית עם תוכניות לפתוח מפעל הרכבה בניו אורלינס אך העניין לא צלח. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נאלצו שותפיו היהודים של אמיו, האחים ורטהיימר, לעזוב במהירות את צרפת. הם יצאו לברזיל ומשם עברו לניו יורק. כדי לשמור מהחרמה את רכושם הרב, כולל חברת הבשמים, העבירו אותו לאמיו.

ב-3 ביוני 1940 הופצצו המפעלים בלה בורג'ה ויומים מאוחר יותר גם המפעל בשרבור הופצץ. ב-10 ביוני העביר אמיו את המפעל עם 3,000 עובדיו למרסיי והצליח להמשיך לייצר ולספק תעסוקה. באביב 1942 ניסה אמיו ליצור קשר עם פייר ורטהיימר שנעשה מנהל בחברת בל בארצות הברית. החיבור נעשה בלתי אפשרי. מפעל אמיו במרסיי ניסה להעביר מטוסים בצבעי צרפת החופשית בצפון אפריקה. אמיו מימן רשת להברחת אנשים מצרפת לדרום אפריקה. הרשת מצליחה לשלוח מידע לאנגלים. במאי 1943 נתפס מרכז הרשת על ידי הגסטפו. מפעלי אמיו עברו לייצר חלקי מטוסים עבור חברת יונקרס הגרמנית.

לאחר המלחמה האחים ורטהיימר חזרו לצרפת ותבעו את רכושם. אמיו החזיר את כל מה שנמסר לו למשמרת. האחים הצהירו שקיבלו יותר ממה שמסרו. פעילותו של אמיו בשנות המלחמה נבדקה במסגרת הליכים שנערכו בצרפת נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. אמיו יצא ללא אשמה וללא פגם מוסרי. בשנים אלה בנתה חברת אמיו תעופה כ-400 מטוסים דגם של יונקרס 52 שנקרא AAC.1 Toucan .

מספנות שרבורג

מפעל מספנות שרבורג. צילום מ-2008

אמיו הפנה את כיוון עסקיו לבניית ספינות דיג וספינות מפרש תחרותיות במפעל על החוף בנמל שרבורג, שנקרא קונסטרוקסיון מקאניק דה נורמאנדי (CMN).

הקשר הישראלי

ערך מורחב – ספינות סער

השקת ספינת סער ראשונה, אח"י מבטח מספנות שרבורג 21 אפריל 1967

בעל מספנות שרבורג פליקס אמיו ובתו מרי-קריסטין אמיו, בהשקת אח"י חנית, 14 אוקטובר 1967.

ערך מורחב – ספינות שרבורג

חיל הים הישראלי החליט לשפר את כוח הלחימה ויזם את תוכנית ספינות הסער. מימוש התוכנית החל במספנות אחים לורסן בעיר ברמן שבגרמניה. הפרויקט הופסק בעקבות לחץ ערבי, ולאחר משא ומתן הובטח מימון לבניית הספינות במקום אחר. את המשך בניית הספינות העבירה ישראל למספנות של פליקס אמיו.

מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה אראל, תיאר בזכרונותיו, שמרגע שנכנס אמיו לתמונה היא החלה להתבהר והתשובות השליליות הפכו לחיוביות. המצב הכלכלי בצרפת היה קשה לאחר הכשלונות במלחמות הודו סין ופינוי אלג'יריה. אמיו, שחיבתו לטכנולוגיה ולחידושים הייתה חזקה, שמח מאד להזדמנות לייצר ספינות לחימה מהירות. הוא מסר שיוכל לקבל את התכנון אך הבנייה תעלה קצת יותר כי למספנת שרבורג אין ניסיון קודם בעבודת ברזל בעובי דק כפי שנדרש. חוזה הבנייה נחתם ביולי 1965, משלחת ישראלית הגיעה לשרבורג והבניה החלה. הפעילות נעשתה בדיסקרטיות הראויה לפרויקט ביטחוני בכלל והניסיון שנלמד מהלחץ הערבי בגרמניה. הספינות הוגדרו כספינות סיור מהירות שיימסרו ללא מערכות החימוש, שתוכננו להיות מורכבות בישראל.

אמיו היה מוכן לשתף פעולה ולהדריך בעלי מקצוע ממספנות ישראל. אך כאשר אלה בוששו לבוא ראה הזדמנות והציע לבנות את שש הספינות הנוספות בשרבורג וזאת בהנחה של 10% במחיר והגדלת קצב ההספקה לספינה אחת כל חודשיים. ההצעה קסמה לחיל הים וב-14 במרץ 1966 הורחבה ההזמנה לשש ספינות נוספות. הללו יקראו דגם סער 3.

הבנייה התקדמה בקצב המתוכנן. ב-21 אפריל 1967 הושקה הספינה הראשונה אח"י מבטח. בזירה המדינית השתנו התנאים. הנשיא דה גול שאף הוביל את צרפת למעמד של מעצמה ושיקולים כלכליים גרמו להעדפת הערבים. ב-3 ביוני 1967 הכריז על האמברגו הצרפתי על ישראל במסגרתו נמנע מישראל לקבל ציוד צבאי שהוזמן בחוזים עם התעשייה הצרפתית אפילו שתמורתו כבר שולמה.

אמיו היה נותן העבודה השני בגודלו בשרבורג. בניית הספינות לישראל הייתה העבודה העיקרית שהוזמנה באותה עת. הפסקת הבנייה הייתה גורמת אסון כלכלי לעיר שרבורג, שמרבית אוכלוסייתה תמכה במפלגת השלטון - המפלגה הגוליסטית. אנשי העיר הצליחו להעביר דרך מרכז המפלגה בפריז הגדרה שהספינות אינן בגדר אמצעי לחימה ובנייתן נמשכה כולל העברתן לישראל. כך עד הספינה השישית, והנה ב-3 בינואר, לאחר תלונה של ממשלת לבנון על פעולת ישראל בשדה התעופה בביירות, הכריז דה גול על הכללת הספינות בשרבורג באמברגו.

אנשי שרבורג שכנעו את ישראל להמשיך בבנייה. התשלומים בחוזה נקבעו לפי קיום אבני דרך, כך שכשליש מהתמורה ישולם ביציאת הספינה לדרכה. אמיו הגיע לפגישה עם דה גול כדי לשחרר את הספינות ונענה בשלילה. דה גול פרש מהנשיאות. ז'ורז' פומפידו שבא אחריו לא הסיר את האמברגו. הספינות לא יצאו והתשלום לא ה, גיע ואמיו מוציא מכיסו הפרטי את התשלומים לעובדי המספנה. מצבו הכספי של אמיו הולך ונחלש.

האלוף מרדכי לימון יזם את מילוט הספינות על ידי מכירה כביכול לצד שלישי. אמיו שיתף פעולה בחפץ לב - גם יעמוד בחוזה שחתם עם הישראלים וגם יקבל את כספו. המהלך כולו נעשה בצורה מושכלת. מיד לאחר היציאה ב-25 בדצמבר בשעה 02:30 בלילה קיבל אמיו שני צ'קים בנקאיים בסך כולל המתקרב ל-5 מיליון דולר אמריקני, התמורה המגיעה בעד בניית הספינות פחות חלקו בעמלת התיווך ששולמה לצד השלישי. אמיו יצא ברכבו לשווייץ והפקיד את הצ'קים בחשבונו.

בחקירה שנפתחת לאחר המילוט הוצגו כל החוזים שנחתמו והאישורים שהתקבלו. אין שום טענה נגד אמיו או המספנות. הפרסום הרב הביא לקוחות נוספים. באוקטובר 1973 נוכח אמיו בהצלחת הספנות שבנה בקרבות הטילים של מלחמת יום הכיפורים. שנה מאוחר יותר, ב-21 בדצמבר 1974 נפטר בפריז. בתו מארי קריסטין ניהלה את המספנה כשנה ומכרה אותה.

מספנות שרבורג שיתפו פעולה עם חברות אחרות ומכרו 129 ספינות מדגמי קומבטנט לציים שונים.

הנצחה

בעירו שרבורג נקראה השדרה המקבילה לנמל בשם שדרות פליקס אמיו.

מקורות

• יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת ספרית מעריב, 1993, ע' 171-172, 262.
• אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, (הפרסום באנגלית 1988) תירגום - סא"ל מיל אריה מרמרי, הוצאת אפי מלצר 2001, ע' 63–70, 108-116.
• מירון צור, מוקה לימון, פרק 15: "יידישע פיראטן", 1988, עמ' 138–184.
• אלוף שלמה אראל, לפניך הים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998, עמ' 244–249.
• פרדריק פטרד, בצרפתית, L’aventure Amiot-CMN יוזמות אמיו- אנשי השמיים והים הוצאת: דה שמפ בריקבוסק, 1998.
• אמוץ שורק, תלם בים סיפורו של אלוף ביני תלם, אחווה הוצאה לאור, 2009, עמ' 159-148.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פליקס אמיו בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24919520פליקס אמיו