חנה זמר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה זמר
לידה 2 באוקטובר 1924
פטירה 6 במרץ 2003 (בגיל 78)
מדינה ישראל
עיסוק עיתונאית, כתבת ועורכת
סוג כתב עורכת העיתון "דבר", 1970–1990

חנה זֶמֶר (2 באוקטובר 1924 – 6 במרץ 2003) הייתה עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" בשנים 1970–1990 (האישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול), יו"ר ועדת העורכים, עורכת ומגישת תוכניות בטלוויזיה הישראלית, בקול ישראל ובגלי צה"ל.

ביוגרפיה

חנה זמר לבית הברפלד נולדה ב-2 באוקטובר[1] 1924 בעיר ברטיסלאבה בירת סלובקיה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית דוברת גרמנית[2] שהעניקה לילדיה חינוך מערבי. אביה, שלמה הברפלד, היה רב, וכך גם סבה. קורות חייה רצופים בשינויים דרמטיים: מילדות ונעורים נוחים למוראות השואה, מתרבות ושפה מרכז אירופית לתרבות עברית, וממשפחה חרדית למשפחה חילונית המשלבת אידאולוגיה ציונית ברוח המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה, מפא"י.[3] בסתיו 1944 גורשה למחנה ראוונסבריק, מחנה הריכוז הגדול ביותר לנשים בגרמניה. היא הוסמכה כמורה, ולאחר מלחמת העולם השנייה עבדה בעיתון ציוני בגרמניה. היא נישאה למילאן זוֹמֶר (ומכאן שמה המעוברת, זמר), וב-1950, זמן קצר אחרי שעלתה לישראל, התגרשו. בשנת 1960 נולדה בתה, ד"ר שלומית זוטא, אותה גידלה בעצמה לאחר פרידתה מבעלה.[דרושה הבהרה]

תפקידיה בעיתונות

עבודתה העיתונאית

את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה זמר בעיתון "אֹמֶר", ביטאון מפא"י לעולים חדשים. משם המשיכה לעיתון "דבר", שם שימשה כתבת פרלמנטרית ומדינית, דיווחה מהכנסת והייתה אחראית לסיקור ענייני מפלגות בימי בחירות. בסוף 1961, עם חזרתה לארץ משליחות העיתון בארצות הברית, התמנתה לעמוד בראש מערכת "דבר" בירושלים ולכותבת קבועה של מאמרים ראשיים של העיתון. ניסיונה האישי לימד אותה על הקושי לעבוד כעיתונאית, ובה בעת למלא את התפקידים המסורתיים של נשים בחברה. היא עצמה לא נטתה דווקא לקדם נשים. באמצע שנות ה-60 עלתה על הפרק מועמדותה של אישה לעבודה במערכת דבר בירושלים. בשיחה עם כתבת עיתון "מעריב" תמר אבידר סיפרה: "פסלתי אותה ואמרתי בגלוי לחברים: די לנו שאני לא תמיד יכולה להתגייס לעבודת-פתע. אשה שנייה תכביד על ארגון העבודה: [...] הילדה חולה, [...] המטפלת אינה מגיעה וכן הלאה".[4] לדבריה, "החיים הפרטיים של העיתונאית המתמסרת לעבודתה "כמו שצריך" - הופכים בהכרח להיות בלתי שיגרתיים, ואין זה סוד כי מרבית העתונאיות בעולם סובלות מנישואים בלתי-מוצלחים ורק יחידות סגולה מצליחות למזג את הקריירה המקצועית עם חיי משפחה מאושרים".[4]

בימי "הפרשה", סערה פוליטית שהשתקפה והתבטאה גם בעיתונות הישראלית, שימשה כתבת "דבר" בוושינגטון. מערכות העיתונים השתתפו במאבק בין שני האישים המרכזיים בפרשה, דוד בן-גוריון ופנחס לבון. גם העיתונים הפרטיים גיבשו עמדה, אך העיתונים המפלגתיים, כדוגמת "דבר", אימצו את עמדות התנועה ששימשו ביטאונה. חוקר העיתונות העברית מרדכי נאור מגלה כי באותם ימים נתון היה "דבר" במצב רגיש: חלק מהבכירים במערכת, כולל העורך דאז חיים שורר, תמכו בלבון, אך כמה מהכותבים בעמודי הפובליציסטיקה, בראשם נתן אלתרמן, תמכו בבן-גוריון. העורך חיים שורר שיתף את חנה זמר בקשייו המקצועיים במכתב אישי ערב הבחירות לכנסת החמישית (1961):

"בינתיים אוכלים אותי יום יום. נוגסים כל יום חתיכה ממני. אינני יודע מה יהיה אחרי הבחירות [...] אני בכל אופן מוכן לכל. אינני 'מפחד' משום דבר ומשום איש. ולא אתחיל עכשיו, בסוף הקריירה שלי, להיכנע או לוותר על חופש מצפוני."[5]

שורר סיים את תפקידו כעורך העיתון ב-1966. החליף אותו עיתונאי "דבר" הוותיק יהודה גוטהלף, וחנה זמר מונתה למשנה לעורך. עם פרישתו של גוטהלף ב-1 ביולי 1970, מונתה לעורכת הראשית, תפקיד שמילאה עד פרישתה ב-1990.

כעורכת "דבר"

דבר, שהחל להופיע בשנת 1925, היה עיתון מעמד הפועלים בארץ ישראל. מייסדו ועורכו הראשון היה ברל כצנלסון ועם הכותבים בו נמנו ש"י עגנון, יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, יעקב פיכמן ודוד שמעונוביץ'. חנה זמר הייתה האישה הראשונה שעמדה בראש המערכת מאז קם העיתון. דבר מינויה האפשרי לעורכת פורסם ב"מעריב" עוד במרץ 1970, לנוכח פרישתו של גוטהלף לגמלאות.[6] חודש לפני שהחלה למלא את התפקיד דיווח "מעריב" כי ההצעה לבחירתה של חנה זמר הועלתה על סדר היום של הוועדה המרכזת של ההסתדרות ביוזמתו של מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרן ואושרה ללא התנגדות.[7]

באותם ימים החלה העיתונות המפלגתית לשקוע, לרבות "דבר", שהיה בין העיתונים הגדולים שלא הסתירו את זיקתם האידאולוגית. עוד בשנות ה-60 היה ברור שהעיתונות הפרטית זוכה להצלחה רבה יותר, על חשבון העיתונות המפלגתית. העיתון הנפוץ במדינה היה "מעריב" ואחריו "ידיעות אחרונות", ו"הארץ" תפס גם הוא מקום מרכזי. לעומתם, עיתון "דבר" איבד מכוחו.[8] על רקע זה, סיפר בן אהרן לימים כי בחר בזמר "כדי להכניס דם חדש. היא הייתה פובליציסטית מוצלחת וחשבתי של'דבר' היה נחוץ טלטול לכיוון יותר רענן ועצמאי משהיה קודם. פחות ביטוי של מפלגה ויותר ביטוי עצמאי של פועלים".[9]

זמר נודעה כעיתונאית פובליציסטית, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. היא זכתה להערכה רבה גם ממתחריה בעולם העיתונות. דב יודקובסקי, איש "ידיעות אחרונות" ועורכו, סיפר שהכיר אותה באופן אישי בתיווכו של אלי ויזל.

"מעולם לא עבדתי איתה באותו עיתון, אבל היו לי הזדמנויות אינספור לעקוב אחריה בפגישות ובסיורים. עיניים מבריקות וחכמות, אירוניה דקה, אצילות ואותה סמכות הנובעת לא מכוח השררה והנחתת הוראות אלא מנוכחות אישית, ידע, מקצועיות ומטען מוסרי. אותה סמכות המעודדת יוזמה וחדוות יצירה ומסירות ונאמנות. שמעתי את חנה לא פעם מדברת עם אנשים מחוגים שונים: מעולם לא התנשאה על הכפופים לה ומעולם לא החניפה לשועי ארץ. הכל באותו כבוד ובאותה טבעיות. והאנשים השיבו לה יחס."[10]

זמר ניהלה את העיתון ביד רמה, גייסה כותבים חדשים, בהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז (שכתבותיו בשבועון "דבר השבוע" כונסו לאחר מספר שנים בספר "פה ושם בארץ ישראל") וחיים באר (שרשימותיו "משימותיה של תולעת ספרים" הופיעו ב"דבר השבוע"). ב-1977, בעקבות המהפך הפוליטי בישראל, הפך מהעיתון הממסדי ביותר לעיתון אופוזיציוני. זמר חיברה את מאמרי המערכת, שפורסמו, כמקובל, ללא חתימה, וכן מאמרים פובליציסטיים בחתימתה, שבהם הביעה את החשש שישראל צועדת לקראת חברה שיהיו בה עשירים מעטים מחד, עניים רבים מאידך ובתווך מעמד בינוני מרושש. ב-1982 מינתה את טלי ליפקין שחק לתפקיד הכתבת הצבאית, ובכך הייתה הראשונה שמינתה אישה לתפקיד עיתונאי זה. שנים רבות שימשה זמר כיו"ר ועדת העורכים, ובעת המפגש המסורתי של הוועדה עם ראש הממשלה נשמרה לה הזכות להציג את השאלה הראשונה, וזאת גם כשלא שימשה כיו"ר.[דרושה הבהרה] ב-1990 פרשה מ"דבר", אך המשיכה לכתוב ולהרצות בנושא עיתונות ותקשורת. היא הייתה אישיות רצויה ומבוקשת באירועים חברתיים ופוליטיים, ושמרה על קשריה הטובים עם אישים בולטים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת והתרבות.

תודעה פמיניסטית

במהלך חייה הצהירה חנה זמר חזור ושנה שהיא אינה פמיניסטית. כך למשל ברשימה בספרה הראשון, "חצי תה חצי קפה" (1969), כתבה: "בהן צדק שאינני פמיניסטית, אם אכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים".[11] למרות זאת, היא גילתה מודעות מגדרית, והחל משנות ה-50 היא בחנה באופן מתמיד את השפעת המגדר על תחומים שונים בחייה ובחיי נשים בישראל ובעולם.[12] במובנים רבים עמדותיה שיקפו פמיניזם:

"אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מה שנראה לי כחיוני לשוויון האמיתי הוא התנאים החברתיים שיאפשרו לאישה לבחור בדרך שהיא רוצה בה, אם היא רוצה להיות בבית זה בסדר בהחלט, מתי זה לא בסדר בעיני? כאשר היא בבית מפני שאין לה ברירה טובה. מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה, על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה."[13]

בדבריה בטקס קבלת פרס סוקולוב (1972) אמרה:

"מנסיוני אני יכולה להעיד שהחברה הישראלית איננה מתייחסת בדעות קדומות לנשים בעבודה, ולא הדעות הקדומות או אפליה מכוונת הן אשר מערימות את המכשולים בדרך התקדמות האשה. [...] [זאת, אף] כי בהתחלה, בראשית דרכה המקצועית או הציבורית, אשה צריכה להוכיח את עצמה יותר מגבר כדי להתגבר על הספקנות שהיא נתקלת בה. [...] אבל המכשולים ישנם, ואולי אפשר לקרוא להם מכשולים טבעיים, של צרכים מנוגדים ושל חובות סותרות. [...] [במשרות ניהוליות בכירות, בתפקידים] שאין בהם חשבון של שעות לא ביום ולא בלילה, נשים הרוצות לשמור על בית שהוא בית, שיש להן ילדים בגיל הזקוק לאם – אינן יכולות להצליח בלי לשלם מחיר בלתי-סביר של שחיקה. בעבודה כזאת ובמשרות כאלה יכולים להצליח בלי בעיות רק גברים – ולא מפני שהם חכמים יותר או חזקים יותר, אלא מפני שיש להם אשה בבית המורידה מהם כל עול אחר. הבעיה של נשים, היא שאין להן נשים!
צאו וראו מה אפייה של העבודה העתונאית. הקו השליט בה הוא הטווח הקצר של חיי עתון. אדם משקיע את כל מרצו, זמנו וכשרונו כדי להשיג ידיעה או לכתוב רשימה; לבדוק, לבחון, לשפר, ללטש ולבסוף הדבר שיצרנו אותו חדל מלהתקיים מייד עם השלמתו. העתון מופיע ומת בו ביום, וצריך להתחיל הכל מחדש. זה מתסכל מאד, ולפי דעתי רק אשה שרגילה לתסכול דומה מדורי-דורות יכולה לעמוד בכך. האשה רגילה מדורי-דורות לעבודות המתסכלות עם השלמתן: בישול, ניקוי, כביסה, גיהוץ – כל אלה צריך להתחיל יום יום מחדש ומה שנעשה אתמול כאילו לא נעשה. אבל עקרת-הבית יודעת שפרי העבודה הזאת הנאכלת וכאילו מתבטלת מייד – היא ברציפות, בהתמדה, בתוצאה המצטברת – וכך גם עבודתו של עתונאי."[14]

בשונה מרוב בנות דורה בישראל, זמר עסקה באופן ישיר בזהות הפמיניסטית שלה, אף שעד אחריתה דחתה את הגדרתה העצמית כפמיניסטית. למרות זאת, במובנים רבים סיפור חייה הוא סיפור חיים של עיתונאית פמיניסטית, כשדחתה את הסדר המגדרי הקיים הן במישור האישי והן במישור הציבורי ואף פעלה לשינוי המצב. נושאים הקשורים בנשים, כמו מנהיגות של נשים, תעסוקה של נשים, אלימות כלפי נשים וחלוקת התפקידים בין המינים בחברה הופיעו במאמרים רבים שכתבה.[12]

יחסה לנושא זיכרון השואה

בתפקידה כעורכת התייחסה חנה זמר לנושא תודעת השואה בישראל. בספטמבר 1978 כתבה מאמר ביקורת בעקבות שידור המיני-סדרה "שואה" בטלוויזיה הישראלית. על אף שהסדרה אינה חפה מבעיות, הרושם הכללי היה חיובי:

"אם איננו מוכנים להשלים עם כרסומה הזדוני של תודעת השואה, המצטרף לשחיקתה "הטבעית" ומכפיל אותה, אם איננו רוצים שהמוני-המונים ברחבי העולם יגדלו בלי ידיעה ומושג על מה שהיה – לא נוכל להסתפק בפעילות של תיעוד במישורים המוליכים רק לקבוצות מיעוט של משכילים ואניני-טעם. מי היה צופה בשמונה שעות של דוקומנטציה מקפיאת דם? מי היה מעלה אותה על המסך הקטן המגיע למאות מיליונים? [...] איזה אחוז מהם קרא אי-פעם ספר על השואה, ולו את יומנה הנפוץ של אנה פרנק? הסדרה הזאת הגיעה אליהם, היא העבירה להם משהו מתחושת הזוועה, [...] היא לא עשתה צדק לנושא, אבל היא איננה מחללת אותו."[15]

במאמרה זה התייחסה גם לזיכרון השואה בארץ באותם ימים, אך זאת מבלי להזכיר את סיפורה האישי:

"עם כל מה שאפשר לומר נגד "השואה" נוסח הוליווד, יש בה עוצמה. אילמלא כן לא היינו שומעים בימים אלה בישראל מפי אנשים כה רבים שאינם מסוגלים לחזות בהקרנה. ושומעים זאת הרבה, לאו דווקא מאנשים שמשפחותיהם נשארו באושוויץ ובמאידנק, בטרבלינקה ובדכאו, ובכל אשר נשארו ללא זכר. [...] וזו מעלתו, כי הוא אפס הקצה של גורל עם, של מיליוני גורלות אמיתיים, אשר כל אחד מהם יכול היה לשמש דוקומנטציה טלוויזיונית, שאי-אפשר היה לשאת אותה, שאי אפשר היה לראותה ולהמשיך לחיות כתמול-שלשום."[15]

בספרה "אלוקים כבר לא גר שם יותר" (1995) נשאה עִמה את מטען יהדותה. בשל הרקע שלה היא חיפשה את החיים היהודיים בכל מקום שאליו הזדמנה, אך פעמים רבות לא מצאה אלא זכר קלוש לקהילות מפוארות. היא ביקרה בבתי כנסת שלא היו בהם מתפללים, סיירה בגטאות שתושביהם חוסלו ובמוזיאונים שנעשו לאנדרטאות, התהלכה בבתי קברות מיותמים ונברה בארכיונים. כך נחשפו לעיניה תמונות שונות של היסטוריה יהודית ממקום למקום, אך עם מכנה משותף – במערב ובמזרח, בעת העתיקה ובימי הביניים ובעידן הנאור, לכאורה: תולדות היהודים היו תולדות של אפליה והשפלה, גזירות ופורענות ומאבק לשמירת האיחוד.[3] תוך כדי עבודתה ביקרה בארצות רבות, שוחחה עם מדינאים, השתתפה בוועידות והרצתה באוניברסיטאות, ובכל מקום תרה אחרי הנקודה היהודית. לדבריה, אם לא נשאף להכיר את ההיסטוריה שלנו במקומות התרחשותה, על הפרקים האפלים וההרואיים, על רגעי הייאוש והחסד שלה, אם לא נבקש אותה באתרים ששם שרידיה, אם לא נדע להתייחס אליה במורכבות הראויה של חמלה וגאווה, איש לא יעשה זאת. חובתנו, טענה בספרה, לדבוק בזיכרון ההיסטורי שלנו ולדאוג שלא יישמט מהתודעה. זמר מעולם לא התמסרה לזיכרון השואה, אבל כתבה ופעלה רבות לטיפוח תדמית מאוזנת ומציאותית של גרמניה בציבור הישראלי וביקשה לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל לשם חיזוקה של מדינת ישראל. לגישתה, "אילו יכולנו לשאול אותם [את קורבנות השואה], הם היו מייעצים לנו לעשות זאת. אני מאמינה כי ה'כן' שלהם היה נחרץ יותר וצלול יותר והחלטי יותר מה'כן' שאנו מסוגלים לומר אותו. אני מרגישה שהם אינם שלמים עם התפקיד של הקורבן האומלל שישראל ייעדה להם בזכרוננו, מפני שהאמת היא כי סבלם ושואתם תרמו לתקומת ישראל לא פחות משתרמו לה מאה שנות ציונות ומלחמת השחרור".[16] בתחילת שנת 2003 נערך בבית שגריר גרמניה בהרצליה טקס שבו הוענק לזמר אות הערכה גרמני גבוה על עידוד הקשרים עם בני נוער גרמניים.

הכרה והנצחה

ב-3 בינואר 2013 התקיים בבית העיתונאים בתל אביב כנס במלאת עשור לפטירתה של חנה זמר. בין האורחים שבאו לחלוק כבוד לזכרה היו חברי כנסת, עיתונאים ועורכים, בני משפחה וחברים. העיתונאי והפובליציסט נחום ברנע, שהחל את דרכו העיתונאית ככתב "דבר", סיפר עליה:

היא לא הייתה רק עיתונאית, אלא גם מורה יוצאת מן הכלל לעיתונאים. היא הייתה מוקפת בצעירים, בגיל ובהישגים, והיא הייתה כוח מדרבן - להעז ולהשיג יותר. היא עצמה ידעה לדובב והיה תענוג לראות אותה עושה את זה. כולם הכירו אותה, אלופי צבא, רמטכ"לים ופוליטיקאים. הייתה תחושה שאתה בליגת הנוער והתמזל מזלך לפגוש אחד מכוכבי ליגת העל. זה היה נהדר במיוחד כי היא הייתה פתוחה כל כך תמיד, לא הייתה תחושת יראה. היא הייתה מורה שלי, ומורה נהדרת.[9]

בשנת 2008 נחנך על שמה רחוב בשכונת בבלי בתל אביב.

פרסים

  • 1970 – פרס הרצל לעיתונאות, מטעם התאחדות עולי הונגריה בישראל.[17]
  • 1972 – פרס סוקולוב, על מכלול מפעלה העיתונאי.[18]
  • 1978 – פרס טד לוריא.[19]
  • 1978 – פרס נורדאו לעיתונאות, מטעם התאחדות עולי הונגריה בישראל.[20]

ספריה

  • חצי תה, חצי קפה; ציורים ועטיפה: אריק קרמן, דני קרמן,‫ רמת גן: מסדה, 1969.[21]
  • אלוקים כבר לא גר שם יותר; איורים: דני קרמן,‫ תל אביב: דביר, 1995.
  • חנה זמר (עורכת), צ'אושסקו של רומניה, תל אביב: מלוא, תשל"ו. (חנה זמר, 'מבט אישי'; היינץ זיגרט, 'מנהיג וארצו', תרגם ח' איזק)

ממאמריה

לקריאה נוספת

  • צביה כהן, '"מה מריץ אותי? – המחויבות!" (ראיון עם חנה זמר)', נעמת: הירחון לאשה ולמשפחה, אוגוסט–ספטמבר 1983, 7–14.
  • Ouzi Elyada, Hanna Zemer, Dictionnaire Universel de Creatrices, ( Sous la direction de Antoinette Fouque), Paris, Editions des Femmes, 2013

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חנה זמר בוויקישיתוף

ממאמריה:

הערות שוליים

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ תחזית שבועית | על בית אבא, דבר, טורים 3–4, 26 בינואר 1979.
  3. ^ 3.0 3.1 דני רובינשטיין, חנה זמר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  4. ^ 4.0 4.1 תמר אבידר, "מקום בצמרת" לעתונאיות, מעריב, 9 בדצמבר 1965.
  5. ^ חנה זמר, 'חיים שורר ז"ל', ספר השנה של העתונאים תשכ"ח (1968), עמ' 329–330, מובא אצל:מרדכי נאור, ‏"דבר" (1925–1996) – עשרה "אבות מייסדים", קשר 20, סתיו 1996, 21-32
  6. ^ ח. זמר מוצעת כעורכת "דבר", מעריב, 16 במרץ 1970.
  7. ^ חנה זמר - עורכת "דבר", מעריב, 1 ביוני 1970; חנה זמר - עורכת "דבר" במקום יהודה גוטהלף שפורש, דבר, 1 ביוני 1970.
  8. ^ מרדכי נאור, ‏"דבר" (1925–1996) – עשרה "אבות מייסדים", קשר 20, סתיו 1996, 21-32. (נדפס שוב בספרו רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה 2004, "התקשורת בעשור השני למדינה", עמ' 243).
  9. ^ 9.0 9.1 אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, הגברת הראשונה של הפרינט, באתר הארץ, 1 בינואר 2013.
  10. ^ דב יודקובסקי, הגברת הראשונה: דברים שנאמרו בהלווייתה של חנה זמר, העין השביעית 44 (מאי 2003).
  11. ^ זמר חנה, חצי תה חצי קפה, 1969, עמ' 230.
  12. ^ 12.0 12.1 עינת לחובר כותבת על חנה זמר (1924-2003), באתר "ספירניסטיות": הפורום הפמיניסטי של מכללת ספיר, 7 במאי 2012.
  13. ^ חנה זמר בראיון לשבועון לאשה, 1974.[דרושה הבהרה].
  14. ^ הבעיה של הנשים היא... שאין להן נשים, דבר, 1 במרץ 1972.
  15. ^ 15.0 15.1 חנה זמר, משפחת וייס כמשפחת ג'ורדאש, דבר, 15 בספטמבר 1978.
  16. ^ חנה זמר, גושפנקה סופית לתהליך הנורמליזאציה, דבר, טור 2, 26 באוגוסט 1983.
  17. ^ "פרס הרצל" לספרות לא. קישון; הפרס לעתונאות – לחנה זמר, דבר, 24 באפריל 1970.
  18. ^ פרסי סוקולוב – לחנה זמר, יעקב רבי וברוך נאדל, דבר, 23 בפברואר 1972.
  19. ^ בטקס הענקת פרס לוריא: חנה זמר: העתונאי חייב לקורא את פרי עבודתו, דבר, 16 ביוני 1978.
  20. ^ פרס העתונות ע"ש נורדאו לחנה זמר, דבר, 21 בדצמבר 1978.
  21. ^ שמואל שי, חצי תה חצי קפה, דבר, טורים 2–5, 10 באוקטובר 1969; מאיר בראלי, פיליטונים נקיים, דבר, 27 בפברואר 1970.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26881731חנה זמר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חנה_זמר&oldid=1856918"