טומאה וטהרה
טוּמאה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, אשר בגין מצב זה נאסר על אותו פרט טמא לנגוע בתרומה ובקדשים ולהיכנס לבית המקדש.
טַהֲרה (נכונה גם הצורה "טָהֳרה"[1] שנהגית "טוֹהוֹרָה" או "טַהוֹרָה"[2]) היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".
כמה פרשיות במקרא עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן. בנוסף להן, עוסק בכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה - סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים, שהמרכזיים שבהם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, או להפרשות (כגון הזב, הנידה וכו'), ומהם היא יכולה לעבור לבני אדם אחרים או לחפצים ומזון. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, כמו טבילה במקווה, אך פעמים שתהליך ההיטהרות מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים.
הלכות הטומאה והטהרה היו מרכזיות בחיי עם ישראל, כיחידים וכציבור, בתקופת קיומו של בית המקדש, ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים בזמן הזה, כדוגמת האיסור לכהן להיטמא למת.
הגדרת המושג טומאה
טומאת הנפש
בתורה שבכתב מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים, לציון שלילתו של מעשה מסוים. כך לדוגמה משתמשת התורה בביטוי זה בגנותה את הרצח: ”וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ” (במדבר ל"ה, ל"ד), את הניאוף: ”וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה-בָהּ” (ויקרא י"ח, כ') (ובאופן דומה בבמדבר, ה', י"ג) וכן עבודה זרה: ”כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי” (ויקרא כ', ג'). בדוגמאות שלעיל אין המושג "טומאה" מורה כי קיימת טומאה על אדם או חפץ כלשהו על פי דיני הטומאה, אלא זהו ביטוי כללי, אשר נועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו. גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא ”טמא” (ויקרא, י"א, ז'), ברם אין פירוש הדבר שיש עליו (בהיותו חי) "דין טומאה" כלשהי, או כי מי שנוגע בחזיר – עוברת אליו טומאה בגלל נגיעה זו. כינויו "טמא" בא לציין את האיסור לאוכלו. ההיטהרות מטומאה זו היא תהליך רוחני-פנימי של תשובה, כפי שהתפלל דוד המלך בספר תהילים: ”לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (נ"א, י"ב).
בכינוי מושאל משמשת גם הטומאה בספרי המוסר, הקבלה והחסידות ככינוי למרחק נפשי של יהודי מהבורא, הנוצר על ידי עבירות ומעשים רעים. המלבי"ם מגדיר את הטומאה במובן המוסרי כ"טומאת הנפש", לעומת הטומאה במובן ההלכתי המדויק, שהיא "טומאת הגוף"[3]. לדעתו, קיימת הבחנה בסגנון התורה בין שני הסוגים הללו: כאשר מדובר על טומאה במובן של ליקוי מוסרי, משתמשת התורה במונח "להיטמא ב...", כדי להדגיש את העוון המטמא (כמו "לטמאה בה" שהוזכר לעיל). לעומת זאת, לשון טומאה סתמית, בלי התוספת "ב..." (כמו: ”כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא” (ויקרא י"א, ל"ג)), נאמרה על הטומאה ההלכתית.
טומאת הגוף
ההקשר המיוחד של הטומאה כמושג הלכתי, הוא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של טומאה, זמנית או קבועה. טומאה זו נוצרת בגלל התרחשות מסוימת, והיא ניתנת להעברה מדבר אחד לדבר אחר. כך, למשל, נבלה של בעל חיים נקראת "טמאה" ואדם הנוגע בה נעשה טמא בגלל הנגיעה בה[4]. טומאה זו היא כעין מציאות ממשית של רוח טומאה, אשר קיימת בחפץ עצמו, וניתן להעבירה לחפץ אחר או לסלקה לחלוטין (זהו הסבר פשטני, לצורך ההגדרה הראשונית של המושג וההבדל בינו לבין הקשרים אחרים של "טומאה"; וראו להלן: מהות הטומאה).
ככלל, אין לטומאה זו משמעות מוסרית: יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא מפני שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, כמו למשל השתתפות בלוויה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי – אלא שהוא מוגבל, כתוצאה מטומאה זו, מלבוא לבית המקדש ולנגוע בבשרו של קורבן או בתרומה. ההיטהרות מטומאה זו מושגת על ידי מעשה המסלק את הטומאה, בדרך כלל – טבילה במקווה.
טומאה באגדה
מהות הטומאה
בהסברת מושג הטומאה קיימות שתי גישות מרכזיות אצל חכמי ישראל:
הטומאה כמציאות קיימת
גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי כמה מן הראשונים[5].
השקפה זו מורחבת על ידי רבי עובדיה ספורנו. במאמרו "כוונות התורה"[6] כותב ספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש. על פי דרכו הסביר מדוע בימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה (ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים), שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה הייתה זו מציאות זניחה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בתקופת בית שני הייתה מציאות השדים מפותחת יותר, ולכן דרשה טיפול והתייחסות.
במדרש ובתלמוד הבבלי והירושלמי, יש מקרים בהם מוזכרים "מזיקים", "שדים", רוח רעה ועוד, גם בהקשר של מחלות גופניות ומחלות נפשיות, ובתורה הטומאה מוזכרת בהקשר עם נגעים - הנקראים צרעת, בעור בשיער וגם בטיח הבתים. יש המזהים נגעים אלו עם תופעות מוכרות ומחלות הקיימים בימינו.
בימינו נשתנו הטבעים, ומאז גילוי החיידקים והנגיפים, לרוב גורמי המחלות הידועות, העברתן ב"הדבקה", התפרצות המגיפות והסבר התסמינים, נעוץ בהסבר של העברת חיידקים, נגיפים, או רעלנים, ושילוב פעולתם עם תאי הגוף ואברוניו, בתהליכים הזעירים מדי מכדי להיראות בעין בלתי מזוינת. יחד עם זאת הרפואה מכירה גם בימנו בהשפעתו של המצב הנפשי והרוחני של המתרפא על החלמתו וחסינותו בפני מחלות.
הטומאה והטהרה המוזכרים בתורה ניתנים להעברה בעזרת רחצה במים, ולכן מזוהים גם עם ניקיון וכללי היגיינה.
הטומאה כאות וסימן
גישה שנייה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי של אות וסימן של רעיון כלשהו. כך סבר הרמב"ם, שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום "ספר טהרה" בחיבורו הגדול משנה תורה: ”דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל - טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות מקואות, פרק י"א, הלכה י"ב)
בספרות חז"ל קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של רבן יוחנן בן זכאי:
שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין (=מעשים אלו שאתם עושים) נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית (=דיבוק) מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין (=גזעים) ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה (=ענית לו תשובה מתחמקת לפי רמת הבנתו), לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: ”זאת חוקת התורה” (במדבר י"ט, ב').
מן הפרשנים בדורות האחרונים הלך בכיוון זה הרש"ר הירש[7], באומרו: ”כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים.” הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי; ומכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר, ולא המציאות כשלעצמה.
הסברים רעיוניים להלכות הטומאה והטהרה
פרשני המקרא והוגי הדעות הסבירו את הרעיון העומד מאחורי הלכות אלו בדרכים שונות.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כותב, לאחר משפט של הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט, שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאיבר הנגוע בה, וכן זרע היוצא מהגוף ומאבד את כוח ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר – כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות[8].
הרמב"ם במשנה תורה (סוף הלכות מקואות) מגדיר את הלכות הטומאה והטהרה כ"גזירת הכתוב" ללא סיבה המובנת לבני אנוש. לעומת זאת, בספרו מורה נבוכים (חלק שלישי, פרק מז) הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו, אלא שיש לזהירות זו תוצאה תועלתית ומעשית: הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה על פי תורת הנפש, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר - כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו.
הרמב"ם מוסיף, שהתורה רצתה גם להרחיק את האדם מדברים מאוסים. בכיוון זה הרחיב רבי יצחק אברבנאל בפירושו לויקרא פרק יא, כיצד דירוג הטומאות לחמורות יותר וקלות יותר קשור לנזק הסביבתי הטבעי שנגרם מהן.
במקומות אחרים כתב הרמב"ם, שהיתרון בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא (ראו להלן) הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להישגים רוחניים[9].
דברים האסורים בטומאה
אדם שנטמא, מוטלות עליו מגבלות הלכתיות מסוימות כל עוד הוא טמא: אסור לו להיכנס לבית המקדש, וכן לאכול מאכלים שנחשבים לקדושים. המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):
- חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.
- מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.
- תרומה, שניתנת לכהן.
- קודש - בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).
את החולין מותר לאכול בטומאה, אך את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא[10].
מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש, אבל ישנם כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו להלן: הדברים המטמאים) שקבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קורבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש[11].
התורה מחשיבה מאד את טהרת המקדש והקרבנות, ואדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת. עוון זה נקרא בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקדשיו" (קודשיו = הקרבנות). מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא קרבן חטאת[12]. מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.
חובת הטהרה
בתורה נאמר על בעלי החיים האסורים באכילה: ”מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ח'). מפשט הפסוק משתמע שהתורה רואה בשלילה את האדם הנגוע בנבלה ונטמא, ומכאן שיש פגם כללי להיטמא[13]. חז"ל קבעו כי אין כל איסור להיטמא. ראיה לדבר, מכך שהתורה אסרה במיוחד על הכהנים והנזירים להיטמא בטומאת מת[14]. מכאן ניתן ללמוד, שכל ישראל מותרים להיטמא בכל טומאה שהיא, ואף כהן ונזיר מורשים להיטמא בשאר הטומאות מלבד טומאת מת. התורה התירה שימוש בחֵלֶב של נבלה לכל מלאכה;[15] לפיכך קובעת ההלכה כי אין איסור להיטמא, וכי מי שנטמא לא חייב להיטהר; האיסור הוא רק לאכול קודש או להיכנס לבית המקדש כל עוד האדם טמא. את הפסוק: "בנבלתם לא תגעו" פירשו חז"ל, שאכן קיים איסור להיטמא, אך זאת דווקא לקראת העלייה לרגל, בזמן שבית המקדש היה קיים, וכדי שיוכלו כל ישראל להיכנס למקדש ולאכול קדשים[16].
כך סיכם זאת הרמב"ם:
כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות - אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין - אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים... וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' - ברגל בלבד.
דברים דומים כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, בתגובה לדברי "מלך כוזר", שצידד בעמדה הקראית, באומרו: "טובה בעיני דרך הקראים להיזהר מן הטומאות". על כך משיב ה"חבר":[17]
הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדושה - אין טומאה. הטומאה אינה כי אם עניין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה... ורוב הדברים האלה תלויים היו בשכון השכינה בתוכנו, אולם כיום חסרנוה.
יש לסייג את הדברים: על אף שבדרך כלל אין חיוב להיות טהור, מבחינה מעשית יש צורך להיזהר מטומאה כדי לקיים את הלכות התרומות והמעשרות והפרשת חלה באופן תקין. מצוות הפרשת חלה, לדוגמה, כוללת שני מרכיבים: האחד - להפריש ולהפריד בין החלק המיועד לכהן לבין שאר העיסה. השני - לתת את החלה לכהן, על מנת שהוא יאכל אותה. הכהן רשאי לאכול את החלה רק אם הוא טהור והיא טהורה, ולכן חובה על מי שמפריש חלה לשמור על עצמו בטהרה, כדי שלא יטמא את החלה בזמן שהוא מפריש אותה, ורק אם יביא לכהן חלה טהורה - קיים את המצווה במלואה. בימינו, כאשר הכהנים טמאים וגם המזון טמא (מפני שאין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת, כפי שיוסבר בהמשך), המצווה מתקיימת באופן חלקי בלבד: מפרישים את החלה, כדי שיהיה מותר לאכול את שאר העיסה, אבל לא נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה, בלית ברירה[18].
כך גם הפרשת תרומה: הדין המקורי הוא להפריש ולו משהו מהפירות ולתת אותם לכהנים (חז"ל העמידו את התרומה על כ-2%), והם יאכלו אותם בטהרה[19]. מכיון שהכהנים בימינו בחזקת טמאים, אנו מפרישים מעט מאד כתרומה, רק לצורך המינימלי הנדרש כדי ששאר הפירות יהיו מותרים באכילה, ואת התרומה משליכים[20].
אם כן, על אף שאין חובה על האדם להיות טהור בדרך כלל, הטהרה חיונית כדי לקיים כמה ממצוות התורה כהלכתן. אלא שלצורך זה, מספיק שאחד מבני המשפחה יהיה טהור בזמן טיפולו בבצק או בפירות, והוא יבצע את הפרשת החלה והתרומה ויתן אותם לכהן. הכהנים עצמם היו צריכים להקפיד על טהרתם, כדי שיוכלו לאכול את החלה והתרומה[21]. ואכן, מכמה מקורות נראה שהכהנים הקפידו יותר על חיי הטהרה[22].
אף כי הטהרה איננה חיוב הלכתי, כמה מקורות בדברי חז"ל משבחים את הטהרה כמעלה מומלצת. כך נאמר בתלמוד הירושלמי בשם התנא רבי פנחס בן יאיר: ”טהרה מביאה לידי קדושה”[23]. במדרש תנא דבי אליהו נאמר על הפסוק ”והתקדשתם והייתם קדושים” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד): "מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללויים ולישראל כולן".
הדברים המטמאים
מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים: אדם או בעלי חיים שמתו, טומאות היוצאות מגוף האדם, צרעת, וחטאות. דברים אחרים שנטמאים ממקורות הטומאה הללו (כמו כלים, או אוכל, ראו להלן: הדברים הנטמאים) הופכים גם הם לדברים מטמאים, אם כי ברמת טומאה נמוכה יותר (ראו להלן: דירוג הטומאות).
מבחינת חומרת הטומאה, הדברים הטמאים ומטמאים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: 'אב הטומאה (במובן של מקור טומאה, שעשוי להוליד טומאות נוספות) וולד הטומאה, או ראשון לטומאה, שנוצר ממגע ב"אב הטומאה". ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שדבר טמא ברמה חמורה של אב הטומאה מסוגל לטמא גם אדם וכלים הנוגעים בו, ואילו ולד הטומאה מטמא באופן עקרוני רק אוכל ומשקה שנוגעים בו, אך לא אדם וכלים.
דברים המטמאים מדאורייתא
התורה פירטה דברים רבים הגורמים לטומאה. רובם טמאים "טומאת ערב" - ניתן לטבול במקווה מיד באותו יום ולהיטהר לחלוטין בסוף היום, אך חלקן טומאות ממושכות יותר:
- טומאת מת - אדם שמת מטמא את כל הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אישה, גוי או יהודי, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום). מלבד אדם, טומאת מת מטמאה אוכלין, משקין וכלים. קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא טומאת אהל - כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג, המת נמצא באוויר שמעל האדם או האדם נמצא באוויר שמעל למת (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). גם קברו של המת מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, גם אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו. כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים מיום ההיטמאות עצמה ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים מזים על הטמא מאפר פרה אדומה, ביום השלישי לספירה וביום השביעי. אדם וכלים שנטמאו ממת נקראים "טמא מת", ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם, כלים ואוכלין.
- טומאת נבלה - בשר חיה ובהמה שמתה ללא שחיטה כהלכתה מטמא את מי שנוגע בו או נושא אותו טומאת ערב - טומאה ליום אחד, אבל לא מטמא טומאת אוהל, כגון מי שנמצא איתו באותו אהל. דין מיוחד קיים בנבלת עוף טהור המטמא רק את מי שאוכל אותו.
- טומאת שרץ - מבין בעלי החיים הקטנים, קבעה התורה טומאה לשמונה מיני שרצים שמתו: "החולד והעכבר והצב[24] למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת". השרצים מטמאים טומאת ערב את מי שנוגע בנבלתם, ולא מטמאים את מי שנושא אותה ללא נגיעה. שאר בעלי החיים שמתו אינם מטמאים.
- בעל קרי - כל יציאה של זרע ("שכבת זרע") מגוף הגבר מטמאת אותו טומאת ערב, בין אם היה זה תוך כדי ביאה ובין אם באופן אחר. הזרע עצמו הוא "אב הטומאה", המטמא אדם או בגדים וכלים שנגע בהם, ואילו האיש שממנו יצא הזרע נקרא "בעל קרי" (מלשון "מקרה לילה"), ודינו כ"ראשון לטומאה", שאינו מטמא אדם או כלים במגעו, אלא רק מזון ושתייה.
- זב - איש שיצאה מגופו, מאבר המילה, הפרשה חולנית הנקראת "זיבה"[25], והדבר קרה מספר פעמים[26]. עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ("שבעה נקיים"), ללא הפרשה זו ואז עליו לטבול במעיין (עם נביעה, ולא מספיק מקווה) ולהביא קורבן להשלמת טהרתו. התורה קבעה על הזב סדרת חומרות מיוחדות: א. "טומאת מדרס" - חפץ שהזב ישב, שכב, נשען או רכב עליו נעשה "אב הטומאה" כמותו. ב. "מעיינות" - נוזלי הגוף של הזב (רוק, זרע, זוב, מי רגליים) מטמאים כ"אב הטומאה". ג. "היסט" - אדם או כלי שהזב והדומים לו הזיזו אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה".
- נידה וזבה - אישה במהלך הווסת נקראת "נידה", והיא "אב הטומאה" למשך שבעה ימים (כולל ימי הווסת עצמם), ובסופם עליה לטבול במקווה. אישה שמדממת שלושה ימים רצופים בזמן שלא צפתה ווסת נקראת "זבה". עליה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים"), ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה ובהקרבת קורבנות. החומרות שקיימות בזב (מדרס, מעיינות והיסט) קיימים גם בנידה ובזבה, אלא שבהן ה"מעיינות" המטמאים כוללים את דם הווסת במקום הזרע, ונוספת חומרה נוספת - איש הבא על הנידה או על הזבה נקרא "בועל נידה", ונעשה "אב הטומאה" כמותן.
- טומאת יולדת - אישה במשך השבוע שלאחר לידת בן, או שבועיים לאחר לידת בת, ובמהלך ימים אלו דינה כנידה לכל דבר ועניין. לאחר מכן מתחילה תקופה הנקראת ימי טוהר שבה היא טמאה בדרגה פחותה, שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן וששים וששה ימים בלידת בת. לאחר מכן היא צריכה להקריב קורבנות.
- נגע הצרעת - התורה קבעה מערכת כללים מפורטת לאבחון כתמים חולניים שהתפתחו בעור האדם, בבגדים או בקירות הבתים. קיים בהם שלב של "הסגר" לצורך אבחון הנגע על ידי הכהן, ושלב של "החלט" בו האבחון נקבע באופן סופי כנגע טמא. אדם או בגד מנוגעים, בין בשלב ההסגר ובין בשלב ההחלט הם אבות הטומאה, ומטמאים את כל הנוגע בהם ואף את כל מה שנמצא עימהם בתוך הבית. כך גם בית מנוגע מטמא את כל מה שבתוכו, ובשלב ההחלט הוא מטמא גם את הנוגע בו מבחוץ[27].
- טומאת חטאות - בחטאות פנימיות, שדמם ניתן בהיכל ולא בקרנות מזבח העולה, קבעה התורה שבשר החטאת לא ייאכל לכהנים, ואף לא יוקטר על מזבח העולה, אלא יישרף מחוץ לבית המקדש, בבית הדשן[28]. האנשים שמוציאים את בשר החטאות הללו אל מחוץ לעזרה, וכן האנשים שעוסקים בשריפת הבשר לאחר שהגיע לבית הדשן, נטמאים בגלל עיסוק זה טומאת ערב[29]. דין דומה קיים בשעיר לעזאזל, שהאיש המוביל אותו נטמא עקב כך[30], וכך הוא באנשים העוסקים בשריפה או באיסוף האפר של פרה אדומה[31].
- מי חטאת - מי שנוגע או נושא את המים ובהם אפר פרה אדומה ("מי חטאת") - נטמא[32]. חז"ל מציינים זאת דבר והיפוכו, שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים אך גם מטמאת את הטהורים[33]. טומאה זו נאמרה רק על מי שנוגע או נושא את מי החטאת שלא לצורך ההזאה, אבל העושה כן לצורך הזאה - אינו נטמא מהם[34].
דברים מטמאים שנוספו על ידי חכמים
חז"ל גזרו והוסיפו דברים שונים לרשימת הדברים המטמאים, והחשיבו אותם כ"אב הטומאה", ונמנה את העיקריים שבהם (הלכות נוספות שהוסיפו חכמים, ברמת טומאה נמוכה יותר, יפורטו להלן). בדרך כלל, הדבר נועד להטיל סייגים כדי לוודא את קיומן המלא והתקין של הלכות הטומאה הכתובות בתורה. אולם לעיתים רצו חכמים להשיג בעזרת הטומאות שחידשו תוצאה מסוימת, שהתועלת בו איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה.
- ארץ העמים - השטח שמחוץ לארץ ישראל מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות.
- בית הפרס - שדה שהיה בו קבר, ונחרש בטעות ועצמות המת נפרסו והתפזרו בשטח - עפר השדה מטמא את הנוגע בו או הנושא אותו כאילו נגע או נשא מת, מחשש שמא נגע או הזיז עצם קטנה ולא הבחין בכך.
- טומאת גויים - חכמים גזרו שגויים יחשבו כזב לכל דבר ועניין. גזירה זו נועדה למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות שרווחו בקרב גויים.
- עבודה זרה - בגלל תיעובה של עבודה זרה, קבעו חכמים שהפסלים שמשתחוים להם והקרבנות שמקריבים להם מטמאים כאב הטומאה[35].
דברים המקבלים טמאה
היכולת האפשרית של אדם או חפץ מסוים להיטמא, אם וכאשר יווצר מגע בינו לבין גורם מטמא, נקראת קבלת טומאה[36], כלומר: ראוי לקבל טומאה, עוד בטרם נטמא בפועל. לעומת זאת, דבר שאינו מקבל טומאה הוא דבר שגם אם יגע בגורם מטמא - ישאר טהור. הדברים המקבלים טומאה הופכים, לאחר קבלת הטומאה, למטמאים אחרים, אם כי, ברמת טומאה נמוכה יותר מזו שקיבלו (ראו להלן: דרגות הטומאה). במאכלים קיים הבדל בין קבלת הטומאה לבין היכולת לטמא: אוכל מקבל טומאה בכל שיעור שהוא, אבל מטמא אחרים רק אם יש בו שיעור כביצה[37].
הדברים המקבלים טומאה מתחלקים לארבעה סוגים:
- טומאת אדם - האישים המקבלים טומאה מן התורה הם יהודים בלבד (אף שלאחר מותם גם גופה של גוי מטמאה בטומאת מת), בין איש ובין אשה, ובכל גיל שהוא[38]. אדם שנטמא - יכול להיטהר מטומאתו (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה), אלא שאם הטומאה נובעת ממחלה מסוימת (זיבה, או צרעת, ראו לעיל: הדברים המטמאים) - עליו להתרפא תחילה ממחלתו, ורק אז יוכל להיטהר.
- טומאת כלים - הכלים המקבלים טומאה מן התורה הם העשויים משבעה סוגי חומרים שפירטה התורה: כלי עץ, בגדים, כלי עור, שק, כלי חרס, מתכות, וכלים העשויים מעצמות. חכמים קבעו שגם כלי זכוכית מקבלים טומאה. חפצים הקבועים בקרקע (דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים) - אינם מקבלים טומאה. כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט למתכת, שמקבלת טומאה גם אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת"). בכלי חרס יש כמה דינים ייחודיים: א. הוא לא מקבל טומאה במגע של דבר טמא בצד החיצוני של הכלי ("מגבו") אלא רק מתוכו, ולכן כאשר הוא אטום ("מוקף צמיד פתיל") הוא לא נטמא בהיותו באוהל המת, ואף מגן על מה שבתוכו מלהיטמא. ב. הוא נטמא מאווירו - כאשר דבר טמא נכנס לחלל הכלי, ואפילו לא נגע בכלום, הכלי נטמא. ג. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם הוא נטמא ממת, אלא נעשה "ראשון לטומאה". חומרא נוספת היא שלאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו, והוא חסר תקנה עד שישבר ויטהר.
- טומאת אוכלין - המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם לאחר שנקטפו מהעץ או השדה. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים, מן הקל אל החמור והמקודש: "חוּלִין" (אוכל רגיל), "מעשר שני", "תרומה", שניתנת לכהן ו"קודש" (בשר הקרבנות). ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא גם מטומאה בדרגות נמוכות יותר - ראו על כך להלן.
- טומאת משקין - נוזלים, או בלשון חז"ל: "משקים", שמקבלים טומאה הם שבעה סוגים: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, ומים (מקובל הסימן בראשי תיבות: י"ד שח"ט ד"ם). אלו הם גם המשקים שנגיעתם באוכל מכשירה אותו לקבל טומאה[39]. גם במשקים קיימת ההבחנה בין דרגות הקדושה השונות כמו באוכלין.
ככלל ניתן לומר, שהדברים המקבלים טומאה הם החפצים השייכים לעולמו של האדם, ולא חפצים שלא מיועדים לשימוש, כמו: כלים שבורים, אבנים, חומרים מן הצומח שלא הוכנו לאכילה או לשימוש כלשהו[40]. כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל.
זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות הרובע ההרודיאני בעיר העתיקה בירושלים: המגורים בקרבת בית המקדש חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל. באופן עקרוני גם בעלי חיים אינם מקבלים טומאה בהיותם בחיים[41],
אך ישנו מקרה חריג שבהמה מקבלת טומאה, אם הוצבה על קבר בתור "גולל" (מעין מחסום זמני על פתח הקבר)[42].
דרכי ההיטמאות
ישנן דרכים שונות בהן ניתן להיטמא מהדברים המטמאים. דרכי ההיטמאות אינן זהות בכל הגורמים המטמאים והנטמאים, והדבר תלוי בסוג המסוים של הדבר המטמא והנטמא:
- טומאת מגע - נגיעה פיזית של הדבר הנטמא בדבר המטמא. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להיטמא, הקיימת ברוב ככל אבות הטומאות ובכל מיני הנטמאים.
- טומאת משא - הרמת החפץ הטמא או הזזתו מטמאת את האדם שהרים או הזיז אותו, גם אם לא נגע בו. דרך זו להעברת הטומאה קיימת רק באדם, ורק באבות הטומאות החמורים, כמו מת, נבלת חיה ובהמה, ואבות הטומאות שטומאתם יוצאת מגופם, אבל לא באבות הטומאות הקלים, כמו נבלת שרץ.
- טומאת היסט - הזזת הדבר הטהור על ידי האדם הטמא או אדם טהור המזיז את הטמא גם ללא קשר ישיר ביניהם, כגון בשני כפות של מאזניים או בנדנדה[43]. טומאה זו קיימת רק בזב והטמאים הדומים לו: נידה זבה ויולדת[44], ויש אומרים שגם המצורע[45].
- אוהל המת - כולל שלושה אופנים אפשריים: נוכחות האדם או החפץ הנטמא באאויר שמעל המת המטמא; נוכחות המת באוויר מעל הדבר הנטמא; נוכחות המטמא והנטמא תחת אותה קורת גג. היטמאות בדרך זו אפשרית רק בטומאת מת, ואילו שאר אבות הטומאות אינם מטמאים באוהל.
- מושב ומשכב הזב - הישענות של אדם טמא על רהיט המיועד לכך מטמאת את הרהיט גם ללא נגיעה בו[46]. דין זה קיים רק בזב והדומים לו[47].
- אכילת נבלת עוף טהור - אדם טהור האוכל מנבלת העוף הטהור - נטמא. דין זה אינו קיים בשאר הדברים המטמאים, אם כי, בדרך כלל אדם שאוכל דבר גם נוגע בו, בידיו או בשפתיו ולשונו, וכך הוא נטמא במגע.
- עיסוק - יש מצוות שמטמאות את האדם העוסק בקיומם: המשלח את השעיר לעזאזל, המוציא מהר הבית והשורף את החטאות הפנימיות, והשורף את הפרה האדומה או האוסף את אפרה.
- חיבורין - בחלק מהטומאות קבעה התורה, שכאשר האדם נטמא - נטמאים עמו גם בגדיו וכל חפץ הנוגע בו (וכביכול "מחובר" לו) באותה שעה. בדרך כלל, כאמור, כלים מקבלים טומאה רק מ"אב הטומאה", וכאשר האדם נוגע, למשל, בשרץ - השרץ הוא "אב הטומאה" והאדם הנוגע בו נעשה "ראשון לטומאה", ולפיכך האדם אינו מטמא בגדים שהוא לובש, אם הם עצמם לא נגעו בשרץ, ואילו מאכלים שיגע בהם האדם הטמא ייחשבו כ"שני לטומאה", כי נטמאו מ"ראשון" (ראו להלן דרגות הטומאה). אולם בחלק מאבות הטומאות (אלו שנאמר בהן בתורה "וכבס בגדיו", כמו הנושא נבלת בהמה[48]), האדם הנטמא מאב הטומאה נחשב בזמן נגיעתו כאילו היה בעצמו אב הטומאה, ולכן הוא מטמא כלים שהוא נוגע בהם באותו רגע, וגם מאכלים שנגע בהם ייחשבו כ"ראשון לטומאה" (אבל אינו מטמא אדם, וגם לא כלי חרס). לאחר שעזב האדם את אב הטומאה - לא יטמא עוד כלים שיגע בהם מעתה[49].
בכל אלה, אין כל הבדל בשאלה האם הקשר בין הנטמא למטמא היה בכוונה או לא, והאם קשר זה היה יזום על ידי הגורם המטמא או על ידי הנטמא[50].
דרגות הטומאה
קיימות דרגות שונות של חומרת הטומאה. ככלל, אדם או חפץ שטמאים בדרגת טומאה מסוימת, ונוגעים בחפץ טהור - מטמאים אותו בדרגת טומאה נמוכה יותר, וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת של טומאה. השרשרת מתמשכת עד גבול מסוים, שבו דרגת הטומאה האחרונה הייתה נמוכה ביותר, ואין בכוחה לטמא הלאה דבר נוסף. אורך השרשרת תלוי בשני משתנים: ככל שהדבר המטמא חמור יותר - הוא יוצר שרשרת ארוכה יותר. וככל שהמזון הנטמא מקודש יותר (כלומר, שאין זה אוכל רגיל, הנקרא גם "חולין", אלא זהו תרומה או קודש) - כך הוא "רגיש" יותר ומקבל טומאה אפילו מדרגת טומאה נמוכה יותר. לפיכך, כשדבר טמא נוגע בדבר טהור, יש לבדוק מהי דרגת טומאתו של הטמא, ומהי דרגת קדושתו של הטהור, וכך ייקבע האם הטהור נטמא.
בדירוג הטומאות, יש להבדיל בעיקר בין אב הטומאה, שמסוגל לטמא גם אדם וכלים, לביו ולד הטומאה, שמטמא רק אוכל ומשקה, ולא אדם וכלים[51]. ה"ולד" הראשון הנוצר מאב הטומאה נקרא "ראשון לטומאה". כאשר ראשון לטומאה נוגע במשהו אחר ומטמאו, הדבר הנטמא מוגדר כ"שני לטומאה", וכן הלאה עד השלישי והרביעי, כל אחד בדרגת טומאה פחותה יותר. כל הדרגות, מן הראשון ועד הרביעי, נקראות "ולד הטומאה".
אלו הן דרגות הטומאה, מן החמור אל הקל:[52]
- אבי אבות הטומאה - המת נקרא כך, משום שגם אלה הנטמאים ממנו הם "אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. הכינוי הזה מופיע לראשונה בדברי רש"י[53], ואינו מופיע בדברי חז"ל. לעיתים, כלי הנטמא מן המת יכול להפוך אפילו ל"אבי אבות הטומאה" ולטמא אדם וכלים הנוגעים בו ולעשותם "אב הטומאה" (דין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל").
- אב הטומאה - כך נקראים המקורות לטומאה (פורטו לעיל: הדברים המטמאים), כמו שרץ ונבלת בהמה, וכן אלו הנטמאים מן המת[54]. הם מטמאים אדם וכלים, ועושים אותם ל"ראשון לטומאה".
- ראשון לטומאה - הנטמא מאב הטומאה, כמו אדם או כלי או אוכל שנגעו בשרץ. ראשון לטומאה הנוגע באדם או כלי - אינו מטמא אותו, ואם נגע באוכל - נעשה האוכל "שני לטומאה".
- שני לטומאה - הנטמא מראשון לטומאה. מן התורה טומאה זו קיימת רק באוכל ומשקה ואילו אדם או כלי אינם מקבלים טומאה מראשון לטומאה שנוגע בהם.
- שלישי לטומאה - הנטמא משני לטומאה. דרגת טומאה זו קיימת רק בתרומה ובקודש, ואילו אוכל רגיל ("חולין") שנגע בשני לטומאה, אינו נטמא.
- רביעי לטומאה - הנטמא משלישי לטומאה. דרגת טומאה זו קיימת רק בקודש ולא בתרומה ובחולין.
הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים
כבר מנינו לעיל (דברים מטמאים שקבעו חכמים) את "אבות הטומאות" שהוסיפו חז"ל מעבר למה שכתוב בתורה. כעת נציין כמה חידושים נוספים שגזרו והוסיפו חכמים, שאינם נחשבים כ"אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. כפי שכבר צוין, בדרך כלל מטרתן של ה"גזירות" לוודא את קיומן התקין של הלכות טומאה האמורות בתורה שבכתב, אבל לעיתים ה"גזירות" נועדו להשיג מטרות אחרות, כדלקמן.
טומאת ידיים - מהתורה אין מצב בו נטמא רק חלק מגופו של האדם. חכמים גזרו במקרים מסוימים טומאה רק על ידיו של האדם - טומאת ידיים. גם כדי להיטהר מטומאה זו נדרשת רק נטילת או טבילת הידיים. הלכות טומאת ידיים ודרכי הטהרה ממנה מפורטים במסכת ידיים.
כלי זכוכית - בתורה הוזכרו מיני כלים שונים המקבלים טומאה (חרס, עץ, מתכת, ועוד. ראו לעיל: הדברים הנטמאים). מיני הכלים שלא הוזכרו בתורה, כמו כלי אבן, לא נטמאים. יוצאים מכלל זה כלי זכוכית, שעליהם גזרו חכמים שיקבלו טומאה.
טומאת כתבי הקודש - ספרי המקרא, כשהם כתובים על קלף ובדיו, מטמאים את המזון או את הידיים שנגעו בהם. הסיבה לכך מעשית לגמרי: היו אנשים שנהגו לאחסן את התרומה שברשותם ליד כתבי הקודש (מתוך מחשבה שראוי לשמור דבר מקודש במחיצת כתבי הקודש), וכתוצאה מכך באו עכברים אל האוכל, ואגב כך הזיקו לספרים. מאחר שקבעו שיש בספרים טומאה - נמנעו מלהניח לידם את המזון, וכך נמנע הנזק לספרים[55]. במשנה מסופר, שנושא זה היה עילה לוויכוח עם הצדוקים[56].
טומאת משקין - מן התורה, משקה (מ"שבעת המשקים" שהוזכרו לעיל: הדברים הנטמאים: משקים) אינו יכול להיות "אב הטומאה", אלא אם נטמא מ"אב" - נעשה "ראשון", ואם נטמא מ"ראשון" - נעשה "שני לטומאה". משקה של חולין שנגע ב"שני לטומאה" - אינו נטמא כלל (ראו לעיל: דירוג הטומאות). לפי זה יוצא, שמשקה אינו יכול לטמא כלי, שהרי כלי מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה" (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). חכמים החמירו בטומאת משקין, וקבעו שני דברים: א. כל משקה (אפילו של חולין) שנגע בו ראשון או אפילו שני לטומאה - נטמא, ונעשה "ראשון לטומאה" (בניגוד למקובל, שגורם מטמא יוצר טומאה ברמה נמוכה ממנו). ב. משקה טמא שנגע בכלי - מטמא אותו. הסיבה לחומרא זו: קיימים נוזלים מסוימים שהם "אב הטומאה", והם ההפרשות מזב וכיוצא בו, ונוזלים אלה מטמאים כלים מן התורה. כדי שאנשים לא יטעו להקל בנוזלים אלה, החמירו חכמים על כל מיני הנוזלים, ונתנו להם מעין מעמד של "אב הטומאה", המטמא כלים[57].
האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה[58]. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא[55].
.JPG)
הרוחץ במים שאובים - מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים למקווה), או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול תרומה או לנגוע בה, עד שיטבול במקווה כשר. הסיבה לכך: כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מסוגלת לטהר[55]. ממקורות שונים וממצאים ארכאולוגיים מתברר, שהיה מקובל בארץ לבנות בבתי המרחץ מקווה צמוד, על מנת לאפשר לרוחצים, שנטמאו משפיכת המים כתוצאה מגזירה זו, לשוב ולהיטהר בטבילה במקווה[59].
ארבע הגזירות האחרונות הם חלק מקבוצת הלכות מיוחדת המכונה שמונה עשר דבר, שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל[60].
ככלל, לטומאות שקבעו חכמים מעמד שונה מן הטומאות האמורות בתורה: הנטמא בהן ונכנס למקדש או אוכל קדשים אינו מביא קרבן על כך. כמו כן, הנטמא בהן יכול להיטהר מיד בטבילה, ובדרך כלל אינו צריך להמתין עד שקיעת השמש ("הערב שמש")[61]. בדרך כלל, גם אין שורפים תרומה או קורבן שנטמאו בטומאה זו, אלא משאירים אותם כמות שהם עד שייפסלו מאכילה באופן אחר ויישרפו[62].
דוגמאות ליישום הכללים
בגלל מורכבות הנושאים והקשרים הפנימיים ביניהם, נציין כמה דוגמאות שכיחות כיצד מתיישמות ההלכות הנ"ל בפועל:
א. אדם טהור הולך ברחוב ונעלו פוגעת בעכבר מת. העכבר הוא "אב הטומאה", ומטמא את הנעל שנגעה בו והופך אותה ל"ראשון לטומאה". האדם נשאר טהור, כי גם אם הזיז את העכבר - הרי שרץ אינו מטמא במשא, אלא רק בנגיעה בו. גם הנעל הטמאה איננה מטמאת את האדם הנוגע בה, כי אדם מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה", והנעל, כאמור, היא רק "ראשון". אילו היה זה חתול מת - האדם היה נטמא, כי הזזה קלה של נבלת החתול נחשבת כ"משא". מאידך, אם הייתה זו צפרדע - גם הנעל הייתה טהורה, כי בשרצים הקטנים טימאה התורה רק שמונה מינים מסוימים (לעיל: הדברים המטמאים).
ב. סיפור שמופיע בגמרא:[63] פעם נאלץ הכהן הגדול לצאת מבית המקדש בעיצומה של עבודת יום הכיפורים, כדי לשוחח עם "הגמון אחד", שאינו יהודי. במהלך השיחה ניתז רוק מפיו של ההגמון על בגדי הכהן הגדול, ולכן מינו לאלתר כהן גדול אחר, שימשיך להקריב את קרבנות יום הכיפורים. הסיבה: גוי נחשב כזב (מדרבנן), והרוק שלו הוא אב הטומאה. הבגד שעליו ניתז הרוק נטמא באופן ישיר ממגעו של הרוק, אבל גם הכהן הגדול עצמו נטמא, על אף שהרוק לא נגע בו, כי הוא נשא את הרוק. גם אם הכהן הגדול יטבול מיד - לא יטהר לגמרי עד שקיעת החמה (ראו להלן: דרכי היטהרות), ולכן לא היה מנוס מלהחליפו.
ג. אשה נידה יושבת על כיסא, ואחר כך קמה ובעלה ישב עליו. הכיסא הוא "אב הטומאה", כדין "משכב ומושב" (לעיל: דרכי הטומאה: משכב ומושב הזב). הבעל נטמא בישיבתו על הכיסא, אפילו אם גופו לא נגע בכיסא, וגם בגדי הבעל נטמאו, אפילו אם לא נגעו בכיסא, כדין היושב על משכב, שנטמא הוא וכל כלי שיגע בו באותה שעה (ראו לעיל: דרכי היטמאות: טומאה בחיבורין).
ד. שרץ נפל לתוך כלי חרס, ובו מאה תפוחים, והשרץ נגע באחד התפוחים ולא נגע בדפנות הכלי - כל התפוחים טמאים, בדרגת "שני לטומאה". הסיבה: השרץ הוא אב הטומאה, וכלי חרס מיטמא בכניסת טומאה לחללו ("אויר כלי חרס") ונעשה "ראשון לטומאה", והכלי גם מטמא את כל האוכל שבתוכו, גם אם לא נגע בדפנותיו. אילו היה זה כלי מתכת או עץ - הכלי היה טהור, ורוב התפוחים היו טהורים. רק התפוחים שנגעו פיזית בשרץ היו "ראשון לטומאה", והתפוחים שנוגעים בהם היו "שני לטומאה", ובזאת הייתה מסתיימת שרשרת הטומאה (אלא אם כן מדובר בתפוחים של תרומה, בהם השרשרת מתארכת עוד שלב. ראו לעיל: דירוג הטומאות). אם התפוחים לא נשטפו מעולם - הם טהורים, כי לא הוכשרו לקבל טומאה (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: מאכלים).
ה. אדם טהור שלא הקפיד לשמור את ידיו מלנגוע בדברים טמאים, ונגע בתפוח של חולין - התפוח טהור, מפני שידים אלו, שלא נשמרו לגמרי, נחשבות כ"שני לטומאה", וטומאה קלה בדרגה זו איננה מטמאת אוכל של חולין. ברם, אם התפוח היה רטוב בשעת הנגיעה בו - התפוח נטמא, ואם היו ערימת תפוחים רטובים - כולם טמאים, כי הידיים ה"שניות לטומאה" מטמאות משקה, והמשקה נהיה "ראשון לטומאה" (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקין), והמשקה שעל התפוח נטמא מידי האדם וטימא את התפוח ועשאו "שני", ותפוח זה טימא את המשקה שעל התפוח שלצידו ועשאו "ראשון", ומשקה זה טימא את התפוח הבא ועשאו "שני", וחוזר חלילה[64].
דרכי ההיטהרות מטומאה
ערך מורחב – דרכי היטהרות מטומאה
תהליך הטהרה הבסיסי שעל ידו נטהרים מרוב הטומאות נעשה על ידי טבילה במקווה או במעיין לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד הערב. בטומאות הקלות, כגון אדם הנוגע בשרץ או בנבלה, ניתן לטבול במקווה ולהיטהר מיד עם ההיפרדות מן הגורם המטמא. טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא.
בטומאות החמורות (טומאת מת, נידה, זב, זבה, יולדת, ומצורע) תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים מרכיבים נוספים:
- המתנת זמן - יותר תמיד נמשכות לפחות שבוע, ולכן יש צריך להמתין עד לתחילת תהליך הטהרה. משך ההמתנה המדויק משתנה בין הטומאות השונות.
- מעמדות הזאה - בטומאת מת ובטומאת מצורע יש צורך מעמדות "הזאה" (התזה) מיוחדים על מנת להיטהר. ההזאה על טמא מת צריכה להיעשות על ידי אפר פרה אדומה. ההזאה על מצורע היא מדם של ציפור וכוללת מרכיבים מעמדות נוספים המפורטים בתורה.
- הקרבת קורבנות - לארבעה סוגי טומאות קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע.
קיימים מצבים הלכתיים שונים למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו: טבול יום הוא מצב של אדם או כלי שזה עתה עברו את הטבילה המטהרת, שעדיין נשארת עליהם טומאה מסוימת עד הערב. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול תרומה והוא אף מטמא אותה במגעו. מחוסר כיפורים הוא מצב של ארבעת סוגי הטמאים שחייבים להביא קרבן (זב, זבה, יולדת ומצורע), שהשלימו את כל תהליך הטהרה מלבד הבאת הקורבן. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור אדם שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת מזון או משקה שנטמאו, וכן כלים העשויים מחרס שנטמאו - אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון שבירת הכלי או זריעה באדמה. בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו.
קיום הלכות הטהרה בתולדות ישראל
קיום הלכות הטהרה במקרא
בתורה מספר, שבזמן שהיו בני ישראל במדבר סיני, נאמר למשה רבנו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ"[65]. כך אמנם נעשה: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[66]. הדבר היה בחודש ניסן בשנה השנייה ליציאת מצרים, בסמוך להקמת המשכן, וכחלק מהתארגנות שבטי ישראל במחנה[67].
באותו חודש[68], נאמרה לבני ישראל המצווה להקריב את קרבן הפסח, ואז התעוררה בעייתם של הטמאים, המנועים מלהקריב את הקרבן: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"[69].
דוגמה לקיום הלכות מצורע אירעה לישראל במדבר במעשה מרים הנביאה, שהצטרעה בעקבות אמירת לשון הרע על משה רבנו. מרים שולחה אל מחוץ למחנה למשך שבוע עד שהתרפאה, ובינתיים התעכב העם כולו מן הנסיעה לארץ ישראל[70].
בפרשת חוקת מובאת המצווה שנצטוו בני ישראל לשרוף פרה אדומה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, ולהכין ממנה את האפר שבעזרתו יטהרו את הטמאים למת. מסדר הפרשיות ניתן להבין שהדבר נאמר בשנה הארבעים לאחר יציאת מצרים, שנה לפני כניסתם של בני ישראל לארץ[71], אך לדעת רבות בחז"ל, היה זה מיד לאחר הקמת המשכן, ופרשה זו נכתבה שלא במקומה בסדר הזמן[72]. עדות לכך מפרשת בהעלותך, שעל פי סדר הפרשיות התרחשה בסמוך להקמת המשכן, ובה כבר הוזכרה טהרת הלויים ב"מי חטאת"[73], הם המים המעורבים באפר הפרה האדומה, הנקראת אף היא "חטאת"[74].
ביטוי נוסף לקיומם של הלכות הטומאה בזמן היות בני ישראל במדבר, הוא המעשה המסופר בתורה על הלוחמים במלחמת מדין. בשובם מן המלחמה, נצטוו הלוחמים על ידי משה ואלעזר הכהן, שאז כבר היה כהן גדול במקום אהרן אביו, להמתין במשך שבוע מחוץ למחנה. במשך שבוע זה נטהרו מטומאת ההרוגים במלחמה, וטיהרו גם את בגדיהם והשלל שעמם[75].
לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אין במקרא איזכור לקיומן של הלכות טומאה וטהרה במשך מאות שנים, בספרים יהושע ושופטים. אין בכך כדי להתמיה. המקרא בספרים אלו, וגם בספרי שמואל ומלכים, מתאר את ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם, ללא איזכור קיומן של מצוות בסיסיות, ורק מעט מהן הוזכרו לפי ההקשר הנצרך לסיפורי המקרא. מקור אחד מסופק קיים בציווי לאימו של שמשון: "ואל תאכלי כל טמא"[76]: יש שפירשו שהכוונה לדברים האסורים לנזיר דווקא[77], ויש שפירשו שהכוונה לזהירות מכל דבר המטמא[78].
לעומת זאת בספר שמואל, המקיף את ימי שאול המלך ודוד המלך, מוזכרת שמירת הטהרה כדבר שבשיגרה. כך מסופר על תגובתו של שאול המלך להיעדרות דוד מן הסעודה בבית שאול לכבוד ראש חודש[79]: "וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר". כלומר: כנראה דוד נטמא, אולי ב"מקרה לילה", ולכן לא בא לסעודה, כדי שלא לטמא אותה. למחרת, כשדוד נעדר בשנית, הבין שאול שיש סיבה אחרת להיעדרותו, כי הרי יכול היה להיטהר ולבוא[80]. הפרשנים דנים האם מדובר היה באוכל של חולין, וגם אותו נזהרו לאכול בטהרה, או שלכבוד ראש חודש הקריבו קרבן שלמים, שאכילתו בטהרה היא חובה[81].
בשעה שדוד בורח מפני שאול, ומגיע לנוב, הוא מבקש לחם מאחימלך הכהן הגדול, ומקבל ממנו "לחם קודש", ובתנאי ש"נשמרו הנערים אך מאשה"[82]. דוד משיב שאכן כך הוא, שכן כבר יצאו לדרכם מתמול שלשום, וגם כליהם טהורים[83]. עוד מסופר בספר שמואל אודות בת שבע, שהייתה "מתקדשת מטומאתה" בשעה שנלקחה לבית דוד[84].
סיפור קיומן של הלכות מצורע מסופר בספר מלכים. בזמן המצור של ארם על העיר שומרון בימי המלך יהורם בן אחאב, היו ארבעה מצורעים בשער העיר[85].
מצורע אחר שהתפרסם הוא עוזיהו מלך יהודה, שנכנס להיכל כדי להקטיר קטורת, בניגוד להלכה האוסרת על מי שאינו כהן לעשות כן, ונצטרע בו במקום. הוא נאלץ לעזוב את ירושלים ולהתגורר במקום מבודד ("בית החפשית") עד סוף ימיו, ויותם בנו מילא את מקומו[86]. לאחר פטירתו, נקבר בשדה הסמוך לקברי המלכים.
עם עלות חזקיהו המלך על כיסא מלכותו, פתח במבצע מקיף לטהרת המקדש, הכהנים והעם, לאחר ההזנחה בימי אביו אחז[87]. הוא קיווה להספיק לטהר את העם לקראת הקרבת קרבן הפסח, אך רבים מהעם, בפרט משרידי עשרת השבטים שגלו תקופה קצרה לפני כן, לא הספיקו להיטהר[88]: "מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". אירועי חג הפסח והטהרה לקראתו היו פתיח למהלך מקיף של שיבה לקיום התורה בישראל, עד שאמרו חז"ל, שבימי חזקיהו: "בדקו מדן ועד באר שבע - ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס - ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"[89].
ימי הבית השני
עם שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, היה צורך לחזק מחדש את חיי הטהרה. מן הכתובים נראה שהכהנים התרשלו בדבר, וחגי הנביא ערך להם מבחן על הלכות אלו, ומשכשלו בו - קבע שקרבנותיהם טמאים[90].
לטהרה מטומאת מת השתמשו ישראל באפר פרה אדומה שלקחו עמם למשמרת בבבל[91], ומלבד זאת נעשו בימי הבית השני שמונה פרות אדומות, הראשונה שבהן בפיקוחו של עזרא הסופר[92].
ברבות השנים, הקושי של עמי הארץ בקיומן של הלכות טומאה וטהרה יצר הבדלי מדרגות בין החברים לבין עמי הארץ: ה"חברים" הקפידו על קיום הלכות הטהרה במלואן, ואף חלקם השתדלו לאכול את מזונם הרגיל ("חולין") בטהרה, בעוד עמי הארץ שמרו על דברים בסיסיים בלבד. הדבר גרם לכך שהחברים נאלצו שלא לנגוע בבגדיו של עם הארץ, מחשש שנטמאו כ"משכב ומושב" (ראו לעיל: דרכי ההיטמאות: משכב ומושב הזב)[93],, והיו מהלכים בצידי הרחוב, כדי שלא להתחכך בעוברים ושבים[94]. ריחוק זה היה בין הגורמים לשנאה כלפי ה"חברים", שנחשדו בהתנשאות[95]. על חומרת הטומאה שיוחסה לעמי הארץ חלוקות הדעות[96], וככל הנראה לא החמירו להחשיבם כ"אב הטומאה" המטמא אדם במגעו[97].
בזמן העליה לרגל הקלו חכמים להחשיב את עמי הארץ כטהורים, הן משום שעמי הארץ אכן השתדלו יותר להיטהר לקראת העלייה למקדש[98], והן כדי לשמור על אחדות האומה, "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו"[99]. כמליצה אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", כלומר, מחשיבה את כולם כמעמד של "חברים"[100]. מכל מקום, לאחר הרגל היו הכהנים מטהרים את כל כלי המקדש, מחשש שנטמאו במהלך החג[101]. הצדוקים בסכלותם לגלגו על כך, כמסופר בתלמוד הירושלמי: "פעם אחת הטבילו את המנורה. אמרו צדוקים: ראו פרושים מטבילין גלגל חמה!"[102].
בשלהי תקופת בית שני, הייתה ההקפדה בטהרה בבית המקדש ברמה גבוהה יחסית להקפדה על מצוות אחרות ביהדות, וחז"ל ראו זאת כשיבוש של סולם הערכים. כך מסופר בגמרא:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (כדי לזכות באחת מעבודות המקדש), קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו!... 'כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך...', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין! (כלומר, מהרו והוציאו את הסכין מגופו, בטרם ימות בני ותיטמא הסכין.) ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
הגמרא מסיקה, שההקפדה על טהרת הכלים כשלעצמה הייתה ראויה, אבל הייתה זו זילות של שפיכות דמים.
יוסף בן מתתיהו מתאר את כת האיסיים שהתקיימה בתקופה זו, וניהלה אורח חיים מחמיר בנושאי טהרה[103]. הם נהגו, למשל, לטבול אחרי הפרשת צרכים. בספרות התנאים אין התייחסות מפורשת לנוהגי הטומאה של כת זו, בניגוד לצדוקים והכותים[104].
אחרי חורבן הבית השני
לאחר חורבן בית המקדש וביטול עבודת הקרבנות, פחתה בהדרגה השמירה על הלכות הטהרה. אמנם עדיין היה צורך להיטהר לצורך קיום מצוות התרומות והמעשרות (ראו לעיל: חובת הטהרה), אבל בהדרגה הידלדל מאגר אפר הפרה האדומה, ובהיעדר מקדש - לא ניתן היה לעשות פרה אדומה נוספת. תהליך זה לא היה חד ומהיר, אלא התמשך כמאתיים שנה לפחות עד ראשית האלף החמישי. בזמן התנאים שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים[105]. במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו רבן גמליאל[106], רבן שמעון בן גמליאל הזקן[107] ורבי יהודה הנשיא[108].
גם בזמן האמוראים הננו מוצאים שמירת טהרה, אם כי הייתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד: רבי אמי ורבי אסי, שהיו כהנים, היו אוכלים תרומה[109]. בתלמוד הירושלמי נאמר, שרבי חייא הורה לרב, אחיינו: "אם אתה יכול לאכול במשך כל השנה חולין בטהרה - אכול, ואם לא, תהא אוכל שבעה ימים בשנה"[110]. על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה לשבעה ימי חול בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, מלבד הזהירות בטהרה בראש השנה ויום הכיפורים עצמם (ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תר"ג). ב"משך חכמה" לרבי מאיר שמחה מדווינסק (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"ב) סובר שהכוונה לשבעה ימים טובים בשנה. העדות המאוחרת ביותר על קיום הלכות הטהרה היא זו של האמורא עולא (המאה השלישית), המספר על כך שבזמנו עדיין "ה"חברים" (שומרי הטהרה, ראו לעיל) מטהרים בגליל"[111], כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי כהנים תושבי הגליל[112].
הממצא הארכאולוגי
בדורות האחרונים, התגלה ממצא ארכאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירה על טהרה בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית השני. המחקר השיטתי בנושא זה בא בעקבות החפירות הנרחבות בעיר העתיקה של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. מדובר בשני סוגי ממצאים עיקריים:
- מקוואות טהרה עתיקים - בארץ ישראל נמצאו מקוואות עתיקים, במיוחד מתקופת בית שני, שמעידים על שמירת הלכות אלו בתקופה הקדומה. המחקר הארכאולוגי בנושא שזה נפתח עם גילויים של מקוואות בחפירות במצדה בשנת ה'תשכ"ה, ולאחר מכן נחפרו עשרות בריכות בעיר העתיקה בירושלים ובאתרים נוספים.
- כלי אבן מתקופת בית שני - בתקופת בית שני נהגו היהודים בניגוד למקובל בעמים אחרים (הרבה לאחר תום תקופת האבן), לעשות שימוש נרחב בכלי אבן להשתמש בכלי אבן, משום שהם אינם מקבלים טומאה. כלי האבן, שעובדו מקירטון, נתגלו בעשרות חפירות וסקרים ארכאולוגיים, בעיקר בקונטקסטים של התקופה הרומית הקדומה – שלהי תקופת הבית השני.
השלכות מעשיות בימינו מהלכות טומאה וטהרה
מדברינו עד עתה עולה המסקנה, שכל עוד בית מקדש עומד בחורבנו אין צורך בקיום הלכות הטהרה במלואן. יתירה מזו: גם אין אפשרות לקיים אותן כהלכתן, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה. די לו לאדם שיוולד בבית חולים, ובמהלך שהותו שם יהיה במקום מת (ואפילו הפלת עובר) - נטמא אדם זה עד סוף ימיו, ללא אפשרות להיטהר מכך. עם זאת, קיימים כמה תחומים בהלכה בהם יש יישומים של הלכות הטומאה והטהרה גם בימינו.
טהרת המשפחה - מבין אבות הטומאות שקבעה התורה, חשובות במיוחד הנידה והזבה, מפני שהתורה קבעה להן גם איסור תשמיש. מחשש לטעויות בחישוב ימי הנידה, נקבע שכל אשה הרואה ולו טיפת דם אחת נחשבות כזבה, ועליה לשמור "שבעה נקיים" לאחר תום הדימום, ורק אז יכולה היא להיטהר. מלבד ההגבלה על תשמיש, מופיעות בהלכה "הרחקות" שונות, שנועדו לצמצם את החשש לגלישה לאיסור התורה, אך אין כוונתן להימנע מלהיטמא מחמת הנידה[113]. במקורות שונים מצוין מנהג מתקופת הגאונים בארץ ישראל להיזהר ממגע במשכב הנידה ומושבה גם בזמן הזה, כזכר לדיני הטהרה, אך בהלכה המאוחרת יותר מנהג זה לא התקבל[114].
השלכה צדדית מהלכות נידה נוגעת להלכות כלים המקבלים טומאה. על פי הדין, אשה שמוצאת כתם החשוד כדם שיצא מגופה - נחשבת כנידה, בתנאים מסוימים, ובהם התנאי, שכתם זה יתגלה על דבר שמקבל טומאה. אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה - האשה טהורה[115]. סביב זה דנו הפוסקים על אביזרי היגיינה וריהוט הקיימים בימינו, האם הם מקבלים טומאה[116].
טומאת כהנים - כאמור (לעיל: חובת הטהרה), התורה אסרה על הכהנים להיטמא למת. איסור זה אינו תלוי דווקא בהיותם עובדים בפועל בבית המקדש, ולכן הוא נוהג גם בימינו (גם כהן שכבר נטמא וטרם נטהר - אסור להיטמא שנית[117]). לכן, כהנים נמנעים מלהיכנס לבית קברות. בעקבות זאת, מקובל לקבור כהנים בחלקה מיוחדת שמאפשרת גישה נוחה של בני המשפחה עד סמוך לקבר. כניסתם לבתי חולים מעוררת בעיה, מפני שכיחות הנפטרים בהם, והפסיקה ההלכתית המקובלת היא שעל הכהנים להשתדל להימנע מכניסה לבית חולים שלא לצורך[118]. בבתי חולים שונים קיימים הסדרים מיוחדים או למתן התראה לכהנים על נוכחותו של מת, או לחציצה בפני הטומאה: אם יש מת בבניין, והכהן נמצא בחדר פנימי (שהמת לא אמור לעבור דרכו בהוצאתו אל מחוץ לבניין) שדלתו סגורה - הכהן לא נטמא; בכמה בתי חולים הותקנו במסדרונות דלתות כפולות, כדי לוודא שתמיד אחת מהן תהיה סגורה. שאלה מיוחדת התעוררה על טיסה של כהנים, בגלל מעבר המטוס מעל בתי קברות או בגלל הובלת נפטרים בתא המטען[119].
נטילת ידיים לסעודה - לפני אכילת לחם קיימת חובה ליטול ידיים, כלומר, לשפוך מים מכלי על כפות הידיים. הלכה זו במקורה נועדה לכהנים האוכלים תרומה, והידים הטמאות מטמאות את התרומה, ולפיכך עליהם לטהר את הידיים לפני האכילה (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת ידיים). ההלכה הרחיבה את החיוב לכל יהודי האוכל לחם, גם אם אינו כהן, כדי לשמר ולהזכיר לכהנים את חובתם לגבי תרומה[120]. סעיף מיוחד בהלכה זו, שאינו ידוע כל כך לרבים, הוא הצורך ליטול ידיים לפני אכילת כל מאכל רטוב ("דבר שטיבולו במשקה", גם אם אינו לחם). דין זה שנוי במחלוקת, האם חובה לקיימו גם בימינו, ועל פי הדעה המקובלת יש ליטול ידיים ללא ברכת "על נטילת ידיים"[121]. סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב בפוסקים בשאלה מה נחשב "אוכל" ומה "משקה" במקרים גבוליים (גלידה, מאפה עם דבש, קרח, ועוד)[122].
כשרות הסכך לסוכה - בהלכות סוכה קיים דין, שסכך כשר רק אם הוא עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה[123]. סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב על חפצים מסוימים, האם הם מקבלים טומאה[124].
יש הנוהגים לטבול במקווה זה לשם תוספת קדושה וטהרה
כניסה להר הבית בימינו - קיימת הבחנה בין הטמאים ממקור טומאה חיצוני, כמו טמא מת, לבין הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם: טמא מת וכדומה רשאים להיכנס להר הבית, אבל לא לעזרה ולחלקים מסוימים סביבה (החיל ועזרת נשים). לעומת זאת, הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם, כמו זב ובעל קרי, אסורים להיכנס להר הבית. בימינו ניתן להיטהר מכל הטומאות על ידי טבילה במקווה או מעיין, פרט לטומאת מת, בהיעדר אפר פרה אדומה. לפיכך, תאורטית ניתן להיטהר מכל הטומאות המונעות מלהיכנס להר הבית, ובלבד שיזהר האדם שלא להיכנס למרכז הר הבית, המזוהה כמקום העזרה המקורי, שאסור לטמא מת. רובם הפוסקים בדורנו שוללים את העלייה להר, אם בגלל חוסר ודאות לגבי זיהוי מקומה הקדום של העזרה, ואם מחשש שאנשים לא יקפידו על ההבדלה בין התחומים השונים בהר[125].
טבילת גרים - גוי המעוניין להתגייר, עובר מעמד טבילה.
טבילת כלים - היא מצווה לטבול כלים שיוצרו אצל גוי או שנקנו מגוי.
מנהגי טהרה - טבילת הטהרה נפוצה אצל גברים בכל בוקר, בקהילות החסידיות, וכיום גם בקהילות אחרות. יש הנוהגים לטבול במקווה האר"י בצפת לשם תוספת קדושה וטהרה. מנהג נפוץ אצל רוב שומרי המצוות הוא הטבילה לפני ראש השנה ויום כיפור, ורבים טובלים גם לפני שלושת הרגלים.
ספרות ההלכה בנושאי טומאה וטהרה
- ערך מורחב – סדר טהרות
בתורה מרוכזות הלכות טומאה וטהרה בעיקר בספר ויקרא, בפרשיות שמיני - תזריע - מצורע, וכן בספר במדבר, בפרשת חוקת.
במשנה הוקדש לכך סדר טהרות כולו, ומלבדו פזורות הלכות טומאה וטהרה במסכתות רבות. לסדר טהרות כולו קיימת גם תוספתא. במדרשי ההלכה מוסבר הקשר בין פסוקי התורה שבכתב לבין הלכות הטהרה בתורה שבעל פה, בספרא לפרשיות הנ"ל בספר ויקרא ובספרי וספרי זוטא לפרשת חוקת.
אין תלמוד בבלי לסדר טהרות, מלבד למסכת נידה, מפני שהיא עוסקת רבות בנושאי טהרת המשפחה, שאקטואליים בכל זמן ומקום. עם זאת, סוגיות רבות ברחבי התלמוד עוסקות בהלכות טומאה וטהרה. התלמוד מציין את הקושי המיוחד בלימוד הלכות הטומאה והטהרה, ואף מספר על חכמים מבין האמוראים שלא היו בקיאים בהם, והתקשו בהבנת משניות בסדר טהרות. התלמוד הירושלמי בסדר טהרות, כפי שהוא מצוי בידינו, כולל שלושה פרקים בלבד מתוך מסכת נידה, וכנראה יתר שבעת הפרקים אבדו.
בתקופת הגאונים והראשונים נכתבו חיבורים מועטים בלבד שמוקדשים לנושאי טהרה (מלבד טהרת המשפחה). יחיד ומיוחד היה הרמב"ם, שבמסגרת הקובץ ההלכתי המקיף, "משנה תורה", כלל גם את "ספר טהרה" המסכם את הלכות טומאה וטהרה. גם בימינו הלכות טומאה וטהרה לרוב אינן נלמדות הלכה למעשה. עם זאת, ניכרת פריחה יחסית בעיסוק בהלכות טומאה וטהרה בהשוואה לדורות קודמים: הוקמו כוללים שזהו הנושא המרכזי בלימודיהם, ונכתבו עשרות ספרים הדנים בהלכות טומאה וטהרה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות
- יהודה הלוי, ספר הכוזרי, ב, ס-סב
קישורים חיצוניים
- ישראל ל' לוין, ר' שמעון בר-יוחאי, עצמות מתים וטיהורה של טבריה – היסטוריה ומסורת, קתדרה 22, ינואר 1982
- עפרה גורי-רימון (2011). גלוסקמות אבן באוסף מוזיאון הכט וסוגיית מנהג הקבורה בגלוסקמות, מכמנים 23: 35-23
- הרצאתה של פרופ' ורד נעם מן האוניברסיטה העברית (החל מ[1:14:37]) על הלכות טומאת כת היחד (קומראן) מול הלכות חכמינו
הערות שוליים
- ^ דַּוְשָׁה–דְּוָשׁוֹת, חֻלְצָה–חֻלְצוֹת – צורת הרבים של פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה, הערה 2, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ צהריים, מחרת, מחרתיים, פועלי, נעמי - איך הוגים?, באתר האקדמיה ללשון העברית
צהריים (צָהֳרָיִם), באתר השפה העברית - ^ פירוש המלבי"ם, פרשת ויקרא, אות שו.
- ^ ויקרא, י"א, כ"ו.
- ^ פירוש הרמב"ן לדברים, י"ד, ג'; ספר החינוך מצווה שסב; פירוש החזקוני לויקרא, י"א, י"ג
- ^ נדפס בדרך כלל כהקדמה לפירושו לתורה, אף שזהו מאמר בפני עצמו, וכך יצא לאור על ידי הרב יהודה קופרמן, ירושלים תשנ"ד. בהוצאה זו המאמר מחולק לפרקים, והציטוט שלהלן הוא מפרק י"ג, וראו שם בפרט בהערת המהדיר מס' 82.
- ^ ויקרא, עמ' קפב, בקיצורים.
- ^ רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני, ס-סב
- ^ האנתרופולוגית מרי דאגלס, שעסקה בהלכות הטומאה והטהרה בספר ויקרא על בסיס השוואה זה לעומת זה לתרבויות שונות, הגיעה למסקנה שהטומאה היא ביטוי של אנומליה וחוסר סדר, ואחת מן הדרכים להתמודד עם תופעות לא רגילות הגורמות לאדם חוסר נחת בולט, היא באמצעות הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא (מרי דאגלס, בספרה טוהר וסכנה).
הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב דברים דומים: ”המוות הוא חזיון שוא. טומאתו היא שיקרו. מה שבני אדם קוראים מוות – הרי הוא רק תגבורת החיים”.(אורות הקודש, חלק שני, עמ' שפ.) כלומר, הטומאה מבטאת את היחס האנושי הירוד אל המוות – יחס שלאמיתו של דבר אינו נכון, וזאת בשל הישארות הנפש. בהמשך כותב הראי"ה, שהכהנים מוזהרים שלא להתקרב למתים כדי שלא יתרשמו יתר על המידה ממחזהו המטעה של המוות (לא מפני עוצמתה האמיתית של הטומאה, אלא מפני השקר שבה). - ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ד עמוד א': "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ג'
- ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ב' וברש"י.
- ^ הקראים פירשו בהבליהם שיש בכך איסור
- ^ כהן – ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק א'. נזיר – ספר במדבר, פרק ו', פסוק ו'
- ^ ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ"ד. אמנם החלב עצמו אינו מטמא כנבלה, אלא רק בשר הנבלה, אבל הדרך הסבירה והמקובלת להפריד בין החלב לבשר כוללת נגיעה בבשר.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ מאמר שלישי, אות מח-מט, בתרגומו של אבן שמואל
- ^ על כל האמור ראו: משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ה', הלכה א' והלכה ט' שם, והלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ח', הלכה י"א
- ^ משנה, מסכת תרומות, פרק ד', משנה ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ג', הלכה א'; הלכות תרומות, פרק ז', הלכה א' והלכות תרומות, פרק י"ב, הלכה א'. בתרומה הבעיה קלה יותר מאשר בהפרשת חלה, מפני שגם אדם טמא יכול לתרום מן הפירות לפני שהורטבו, וכך אינם נטמאים (ראו להלן: הדברים הנטמאים: מאכלים, על "הכשר לטומאה"). ביין ושמן, מכל מקום, אי אפשר לתרום בטומאה.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוקים א'-ט'; משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א' ומשנה, מסכת נידה, פרק א', משנה ז'.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל', פסוק ט"ו; ספר עזרא, פרק ו', פסוק כ'; משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז', משנה ז'; תוספתא מסכת דמאי פרק ג הלכה יז; תוספתא מסכת כלים בבא בתרא פרק ג הלכה ז; תוספתא מסכת עוקצין פרק ג הלכה טז.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ג'; וראו בהקשר שם, שמדובר על שמירת טהרה במובן זה הנדון כאן, על אף שבספרי המוסר (כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל) ניתנה ל"טהרה" כאן משמעות אחרת.
- ^ לא מדובר על בעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב", אלא על סוג של לטאה. רמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות, או סוג של קרפדה לפי התרגום לצרפתית עתיקה שמביא רש"י על הפסוק.
- ^ יש לה דמיון מסוים לזרע, אבל היא שונה מעט בצבע ובמרקם הפנימי שבין חלקיה (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לה עמוד ב). במפרשים קיימות שתי תפיסות על טיבה של מחלה זו: יש אומרים שמדובר בהפרשה מוגלתית, כתוצאה ממחלה מדבקת (רבי אברהם אבן עזרא בויקרא טו, ח, רמב"ן שם פסוק יא, ספר החינוך מצווה קעח), בדומה למחלה הקרויה כיום זיבה. לדעת הרמב"ם (שהיה רופא) מדובר על הפרשת זרע פגום (משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה א, ובהרחבה בפירושו למשנה, מסכת זבים, פרק ב משנה ב). להרחבה ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב.
- ^ חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים - דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב גם בקרבן (משנה מסכת זבים פרק א משניות א-ג, מסכת מגילה פרק א משנה ז).
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י"ג, הלכה י"ג
- ^ ויקרא, ד', י"ב;ויקרא, ד', כ"א; וויקרא, ט"ז, כ"ז.
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ח; תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ג עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ה עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ו
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוקים ח'-י'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק כ"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ד עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי יומא שם ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק ט"ו, הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג עמוד א'
- ^ דוגמה במשנה, מסכת סוכה, פרק א', משנה ד' ומשנה יא.
- ^ משנה, מסכת טהרות, פרק ב', משנה א'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ג עמוד ב' ורש"י שם ד"ה "בכביצה נמי", וכן תוספות ד"ה "לאימת".
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ג'
- ^ משנה, מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ד' ומסכת תרומות, פרק י"א, משנה ב'. ראו גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק א', הלכה א'-ד, והשגת הראב"ד שם.
- ^ להרחבה בעניין זה ראו 'שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין לטהרות', עמ' 14 והלאה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ה עמוד א'
- ^ משנה, מסכת אהלות, פרק ט"ו, משנה ט'
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ג', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג עמוד ב'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ז עמוד ב' ובתוספות ד"ה שכן
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ב', משנה ד'
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ד', משנה ו'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ה
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ה', משנה א'
- ^ כפי שנאמר בתורה על הנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום - וטימא ראש נזרו" ספר במדבר, פרק ו', פסוק ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב' עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת טהרות, פרק ב', משנה ב'-ד'; מסכת חגיגה, פרק ג', משנה ב'
- ^ כגון בפירושו לספר במדבר, פרק י"ט, פסוק כ"ב
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה א'
- ^ 55.0 55.1 55.2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד עמוד א'
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ו'
- ^ משנה, מסכת פרה, פרק ח', משנה ז'; מסכת זבים, פרק ה', משנה י"ב; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ז', הלכה א'-ב'.
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ה', משנה י"ב
- ^ בטאון 'מעלין בקודש' יח, עמ' 99-100
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת פרה, פרק י"א, משנה ה', וראו תוספות על תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ח עמוד ב' ד"ה "טבול יום"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ז עמוד א' ורש"י ד"ה "עבדי רבנן היכרא".
- ^ מסכת יומא, דף מ"ז עמוד א'
- ^ מקרה זהה במשנה, מסכת טהרות, פרק א', משנה ז'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק ב'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק ד'
- ^ על פי במדבר פרקים א-ד, והתאריך בספר במדבר, פרק א', פסוק א', ששווה לתאריך בספר שמות, פרק מ', פסוק א'. על פי התלמוד הבבלי במסכת גיטין, דף ס' עמוד א', נאמרה מצווה זו ביום הקמת המשכן עצמו.
- ^ ספר במדבר, פרק ט', פסוק א'
- ^ ספר במדבר, פרק ט', פסוקים ו'-ז' משה הפנה את טענתם לה', וקיבל מענה שלפיו קיימת אפשרות להקרבת פסח שני חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר, לאלו שלא יכלו להקריב את הפסח בזמנו.
- ^ ספר במדבר, פרק י"ב
- ^ כך תפס זאת יוסף בן מתתיהו בספרו 'קדמוניות היהודים' (ד, ד, ו)
- ^ ספרי במדבר פיסקא מד, ותלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה ה'.
- ^ ספר במדבר, פרק ח', פסוק ז'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ז
- ^ ספר במדבר, פרק ל"א, פסוקים י"ט-כ"ד
- ^ ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט' עמוד ב'
- ^ רד"ק על שופטים, י"ג, ד', על פי התרגום
- ^ ספר שמואל א', פרק כ', פסוק כ"ו
- ^ שם, פסוק כ"ז
- ^ רש"י ורד"ק שם
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק ה'
- ^ פסוק ו', וברש"י
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ד'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ז', פסוק ג'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק ה'; ובהרחבה בספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוקים ט"ז-כ"ג
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט-
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר דברי הימים ב', פרק ל'. המושגים של "טומאה" ו"טהרה" משמשים כאן במובן כפול, הן ככינוי לעבודה זרה וההתרחקות ממנה, והן לטומאה וטהרה במובן הנדון כאן, עיינו מלבי"ם ל
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט, פסוק י"ז. - ^ פסוק י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ד עמוד ב'
- ^ ספר חגי, פרק ב', פסוקים י'-י"ד. בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ז עמוד א' דיון נרחב בשאלותיו של חגי, והאם הכהנים טעו בתשובתם. ראו גם בערך יהושע בן יהוצדק בעניין זה.
- ^ תוספתא מסכת פרה פרק ג הלכה ה, ושם מחלוקת בדבר.
- ^ משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב', משנה ג'; מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ז'; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל' עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת שקלים, פרק ח', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט עמוד ב' ותוספות בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ב עמוד ב' ד"ה "דהוה צניע".
- ^ ראו דעות שונות בפירוש רבנו שמשון משאנץ למשנה, מסכת טהרות, פרק ז', משנה ה', ובתוספות רי"ד בתלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"ג עמוד ב'.
- ^ במשנה, מסכת טהרות, פרק י', משנה ג' נאמר, שאדם השוכר פועלים עמי הארץ לצורך מלאכה הדורשת טהרה (כגון בציר ענבים) מבקש מהם לטבול במקווה ולהיטהר. מכאן שעמי הארץ לא נחשבו כזבים, שצריכים מים חיים, ואף לא כטמאי מתים, הטעונים הזאה, והטומאה שיוחסה להם היא כזו שניתן להיטהר ממנה בו ביום.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק י"א, הלכה ט'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ב עמוד א', כנימוק לנאמנותם של עמי הארץ על טהרת הקורבנות בכל ימות השנה.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ו'
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק ג', משנה ז'-ח'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ח'
- ^ "מלחמות היהודים עם הרומאים", ספר ב, פרק ח, ג
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ד', משנה א'-ב'; תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו עמוד א'
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה א'; תוספתא כלים בבא מציעא פרק יא הלכה ב; תוספתא כלים בבא בתרא פרק ב הלכה ד; תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ו' עמוד ב'.
- ^ תוספתא מסכת פרה פרק יב הלכה יב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ו' עמוד ב'
- ^ למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת הרי"ד סימן כה.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ה, סעיף א'
- ^ למקורות רבים בנושא זה ראו שו"ת יביע אומר לרב עובדיה יוסף, חלק ששי יורה דעה סימן כ.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"צ, סעיף י'
- ^ ראו "טהרת הבית" לרב עובדיה יוסף, חלק א' עמ' תה-תט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף מ"ב עמוד ב'
- ^ ראו בספר 'טהרת הכהנים כהלכתה' מאת הרב משה הכהן גרוס, בית שמש תשס"ב, פרק יד
- ^ 'טהרת הכהנים כהלכתה' הנ"ל, פרק יא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף ד'
- ^ ראו משנה ברורה אורח חיים, סימן קנ"ח סעיף-קטן יד, ו"פסקי תשובות" חלק שני עמ' שלט-שמ.
- ^ משנה, מסכת סוכה, פרק א', משנה ד'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרכ"ט, סעיפים א'–ז'
- ^ להרחבה ראו בספר "אל הר המור"
