טומאת כתבי הקודש

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טומאת כתבי הקודש היא טומאה קלה שחז"ל גזרו על ספרי הקודש הכלולים בתנ"ך. על פי הגזירה, תרומה או ידיים שנגעו בכתבי הקודש נטמאים.

הספרים עליהם חלה הטומאה

הטומאה חלה רק על ספרים וחלקי ספרים[1] שנכתבו על פי כללי ההלכה המכשירים אותם לקריאה בציבור, כגון: שהם כתובים בדיו על קלף, כמו ספר תורה ומגילה[2]. כדי לטמא צריך הטקסט להכתב בכתב אשורי בשפה המקורית של הטקסט המקודש. המשנה מציינת שגם ספר שנמחק חלקו מטמא את הידיים כל עוד נשארו בו 85 אותיות, שהוא מספר האותיות בפרשת "ויהי בנסוע הארון" הנחשבת ל"ספר" בפני עצמו.

יוצא דופן הוא "ספר העזרה" אשר על פי המשנה במסכת כלים אינה מטמאה[3]. לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא ספר העזרה הוא הספר בו קורא הכהן הגדול ביום כיפור ומכיוון שאין חשש שיניחו לידו תרומה לא גזרו עליו טומאה.

לגבי מעמדם של חלק מכתבי הקודש המקובלים כיום, קהלת, שיר השירים ומגילת אסתר[4], התקיימה מחלוקת, בסופה נפסק שאף הם בכלל טומאת הידיים כשאר כל כתבי הקודש.[2]

סיבת הגזירות

התלמוד במסכת שבת מביא את דברי רב משרשיא לסיבת הגזירה שכתבי הקודש מטמאים את התרומה[5]:

"אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה" (=היו מניחים את האוכל שהוא תרומה ליד ספר תורה, אמרו זה קדוש וזה קדוש. מכיוון שראו שבאים לידי הפסד, גזרו בו חכמים טומאה).

המפרשים מביאים שההפסד המדובר הוא מעכברים שהיו באים לאכול את התרומה ואוכלים בדרך את הספרים[6].

כן מביאה הגמרא במסכת שבת את דברי רב פרנך המסביר את טעם הגזירה שכתבי הקודש מטמאים גם את הידיים בכך שהגזירה נועדה להרחיק אנשים מלגעת בידיהם בספרי תורה, דבר שאסור משום כבודו של הספר.

טעם נוסף שמובא בתוספתא הוא "שלא יעשה אותן שטיחין לבהמה".

על פי התוספות הטעם של כבוד הספרים חל על כל כתבי הקודש, ולא רק על התורה[7]. הרמב"ם מביא רק את הנימוק של רב משרשיא ולא את זה של רב פרנך ועל כן מניחים שהוא סבר שזהו הטעם העיקרי[1].

במשנה מסופר, שנושא זה היה עילה לוויכוח עם הצדוקים[8], במהלכו השווה רבן יוחנן בן זכאי את טומאת כתבי הקודש לטומאת מת, והסביר: "לפי חיבתן היא טומאתן".

חכמי המחקר

יש מחכמי המחקר שמשערים שאף קודם תקנת חז"ל היה מנהג עממי שנהג דיני טומאה בכתבי הקודש. יש האומרים כי מנהג זה היא שריד לרעיון המופיע בתורה ובתנ"ך שנגיעה בקודש מקדשת, המבוטאת למשל בפסוק "כל הנוגע במזבח יקדש". בהתאם לכך הם משערים במנהג העתיק ידיים שנגעו בכתבי הקודש התקדשו והיה צורך לרחוץ את הידיים כדי להימנע מהעברת הקדושה הלאה. בדורות שלאחר מכן מנהג זה קיבל פרשנות חדשה של טומאה, וחז"ל השתמשו במנהג זה למטרה הרחקת התרומה מכתבי הקודש[9].

יש המשערים ששימוש בתשמישי מצווה שבלו למצווה אחרת היה רווח, למשל שימוש בבגדי כהונה שבלו להדלקת הנרות בשמחת בית השואבה, ולכן ייתכן שהחשש היה שהכהנים ישתמשו בספרי תורה שבלו כשטיחים לאכילת תרומה ומכאן הגזירה[10].

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ט', הלכה ה'
  2. 2.0 2.1 משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ה'
  3. משנה, מסכת כלים, פרק ט"ו, משנה ו'
  4. המשותף לשלושת המגילות הנ"ל (אם כי לא מוזכר במפורש כטעם להטלת ספק בקדושתן) הוא ששם שמים אינו מופיע באף אחת מהן.
  5. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד א'
  6. פירוש רע"ב על משנה, מסכת כלים, פרק ט"ו, משנה ו'
  7. תוספות תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד א', ד"ה האוחז
  8. משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ו'
  9. Shamma Friedman, The Holy Scriptures Defile the HandsThe Transformation of a Biblical Concept in Rabbinic Theology, Minhah Le-Nahum, Biblical and other studies presented to Nahum Sarna in honour of his 70th birthday, ed. M. Brettler, M. Fishbane, London, 1993, pp. 117-113
  10. פרופ' זאב פלק, כתבי הקודש מטמאין את הידיים, סיני 106 (1990), עמ' צד-צה