חולין (הלכה)
בהלכה, מאכל בסטטוס חולין הוא מאכל שאינו קדוש, כלומר תבואה שאיננה תרומה, או בשר שאיננו קודש. מכיוון שמושג זה מבטא מעין ברירת מחדל של מאכל שלא נעשה בו דבר מיוחד, הוא מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד. המונח משמש בעיקר בתחומים של שלושה סדרים מתוך ששת סדרי המשנה: סדר זרעים - ביחס לתרומות ומעשרות, סדר קדשים - ביחס לקרבנות וקודשים, וסדר טהרות - שכן המשמעות המעשית של טומאה וטהרה לענייני איסור והיתר היא רק בקודשים.
משמעות הסטטוס של חולין למעשה, היא שמותר לאכול את המאכל, או להשתמש בו לכל יתר הצרכים, ללא מגבלות נוספות בדיני קודש או טהרה. לעיתים ישנן מצוות אחרות שמגבילות שימושים אחרים. למעשה, בימינו שלא אוכלים תרומות וקודשים, כל דיני הכשרות עוסקים רק בכשרות של חולין.
בתבואה
ערך מורחב – פירות חולין
ישנו חיוב הלכתי על כל יהודי להפריש תרומות ומעשרות מתבואתו. לא רק שישנה חובה להפריש, אלא גם לפני ההפרשה התבואה נקראת טבל ואסורה באכילה. לאחר שאדם הפריש את כל המעשרות מתבואתו, היא נקראת בשם "חולין", או בשם תבואה מתוקנת, כי מעכשיו היא מותרת באכילה ובשימוש חופשי ליתר הצרכים.
סדר ההפרשה שהופך את הטבל לחולין הוא:
- תרומה גדולה - כ-2% מהתבואה שמועבר לכהן וחלה עליו קדושה מסוג "תרומה".
- מעשר ראשון - 10% ממה שנותר, שמועבר ללוי. גם המעשר אסור באכילה ונחשב טבל, עד שיופרש ממנו 10% לכהן בתור תרומת מעשר. לאחר שהופרשה תרומת המעשר, גם המעשר הראשון נחשב בסטטוס של "חולין", כלומר שאין מגבלות על אכילתו, ורק מבחינה ממונית הוא שייך ללוי.
- מעשר שני - בחלק מהשנים של מחזור השמיטה (א,ב,ד,ה) מופרש מעשר שני מהתבואה. דינו של מעשר שני אינו כדין החולין, אסור לאכול אותו מחוץ לירושלים או בטומאה.
- מעשר עני - ביתר שנות המחזור (ג,ו) מופרש מהתבואה מעשר שניתן לעניים. כמו מעשר ראשון (ובשונה מהשני), גם תבואה זו היא בסטטוס של חולין אבל ישנה חובה ממונית להעבירה לעניים.
- אם מכינים לחם מהתבואה, חלה גם חובת הפרשת חלה, שדיניה שונים מדיני חולין ושווים לדיני תרומה.
קיימים גם מצבי ביניים בין טבל לחולין, כתוצאה מערבוב או כתקנת חכמים. מצב כזה הוא המדומע, מקרה שבו נפלה תרומה לתוך תבואת חולין. דינו תלוי בשאלה האם היה חולין בכמות של פי מאה מהתרומה שנפלה. מצב נוסף הוא הדמאי, תקנת חכמים לצורך הסדרת היחסים בין המקפידים על המעשרות לבין עמי הארצות.
בבשר
בשר של בעל חיים שנשחט בהיתר מחוץ לעזרה הוא כשר לאכילה ונחשב חולין. לעיסוק בבשר זה התייחדה במשנה מסכת חולין.
היתר אכילת בשר
לפי המסורת,[1] החל מאדם וחוה ועד דור המבול, האנושות היתה צמחונית ולא הותר לה לאכול בשר. לאחר המבול ניתן לנח ובניו היתר לאכול בשר, עם הגבלה של אבר מן החי: ”כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ג')
עם מתן תורה וחנוכת המשכן, נאסרה אכילת בשר חולין, וכל אכילת בשר בהמה נעשתה באמצעות קרבן שלמים במשכן. מצב זה נמשך לאורך כל נדודי בני ישראל במדבר.[2] רק בספר דברים לקראת הכניסה לארץ ישראל, הותרה חזרה אכילת בשר חולין:
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.
בפסוק זה משווה הכתוב את אכילת הבהמות לאכילה של חיות כמו צבי ואיל, שהיו מותרות באכילה כחולין גם בתקופת המדבר.
בהמת חולין
בשביל להקריב בהמה, צריך להקדיש אותה בעודה חיה. לכן גם בבהמה יש מצב של חולין ושל הקדש. על בהמה של חולין אין הגבלות, מלבד האיסור של שחיטת חולין בעזרה.
בטומאה וטהרה
- ערך מורחב – טומאת אוכלים
על פי התורה אין איסור להטמא או לאכול אוכל טמא. האיסור מגיע רק כאשר מדובר על קודשים, לאדם טמא אסור לאכול תרומה או קודש, וכן להכנס למקדש. כמו כן מאכל קדוש שנטמא אסור באכילה וצריך לבערו. מכאן נובע שהלכות טומאה וטהרה בחולין אינן משמעותיות לאכילתן, וכל מה שרלוונטי הוא רק מה שמאכל החולין הטמא יגע בקודש בהמשך.
הבדל נוסף בין חולין לקודש הוא רמת הטומאה שיכולה לחול עליו. בחולין יש טומאה רק עד שני לטומאה, כלומר שמאכל חולין שיגע בו מכאן והלאה אינו נטמא ממנו, בעוד בתרומה יש עד שלישי לטומאה, ובקודש - גם רביעי לטומאה. דינים אלו הם מדאורייתא, ונלמדים כבר מפסוקים, ואינם רק חומרה.
למרות שמותר לאכול חולין בטומאה, היתה בזמן בית המקדש חומרה נפוצה ומנהג חסידים להקפיד על אכילת חולין על טהרת הקודש, כלומר הקפדה עד רביעי לטומאה גם בחולין. בדומה יש גם כינוי להקפדה עד שלישי לטומאה - חולין על טהרת תרומה, ולהקפדה עד חמישי לטומאה - חולין על טהרת חטאת. כמו כן מובא במשנה מנהג לטבול גם לפני אכילת חולין.[3]
ראו גם
הערות שוליים
