טומאת בגדים

טומאת בגדים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ז פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ו
משנה	משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ב' ורמב"ם שם
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף ק"ד עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י"ג, הלכה י"ג

טומאת בגדים היא טומאה החלה על בגד, באופן בלתי אמצעי (כמו על ידי כתמי נדה וזיבה) או באמצעות אדם שנטמא בשעת לבישת הבגד או בשעת שריפת בשר פרים הנשרפים.

בשונה מטומאת כלים, הרי שבגדים נטמאים גם במגע ישיר כאשר נמצא עליהם כתם זיבה או נדה, והיטהרותם במקווה חלה רק לאחר שהכתם נוקה מהבגד בכיבוס הלכתי.

כתם נדה או זיבה

ערך מורחב – כתם (נידה)

התורה קובעת כי בגד שנמצא עליו שכבת זרע טמא ויש לטהרו על ידי הטבלתו במקווה:

וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

— ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ז.

באופן דומה בגד שנמצא עליו כתם נדה או זיבה, יש לטבלו. מכיון שגורם הטומאה הוא כתם הזרע או הנידה והזיבה, יש לכבסו לפני כן בכדי שהטבילה תחול עליו. במקרה של כתם נידה, ישנו תהליך קבוע שאותו מכבסים כפי שנמסר בידי חז"ל.

אף שבזמן הזה שאין אנו אוכלים קדשים ואין אנו נכנסים למקדש שעדיין לא נבנה, ישנם מקרים שבהם תלו חז"ל את טומאת הנדה ואיסורה לבעלה, בטומאת הבגד, וזאת במקרה של כתם שנמצא על בגדיה שלא על ידי בדיקתה, כך שאין וודאות שהכתם מגיעה מגופה. במקרה כזה קבעו חז"ל שרק אם הכתם נמצא על דבר שמקבל טומאה (העשוי מבד). אך אם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה מגן תחתון או תחבושת היגיינית או מושב של אסלה מפלסטיק או על האדמה או על בגד ניילון – לא יחשב ככתם טמא.

טומאת משא

ערך מורחב – טומאת משא

לטומאת משא יש חומרא מיוחדת ייחודית לה: כאשר אדם נושא עליו טומאה, הוא מטמא גם את כל הבגדים והכלים שהוא נושא ואת מה שנגע באותה שעה באותה דרגה של האדם עצמו, אם האדם למשל הוא אב הטומאה יהיו הבגדים אב הטומאה, למרות שאם היה נוגע בהם לאחר שכבר התנתק ממשא הטומאה, הם יורדים דרגה והם רק ראשון לטומאה.

הרמב"ם מסביר, כי האדם הנושא את הטומאה, בשעה שהוא נושא אותה טומאתו חמורה יותר; שכן בעוד הטומאה שנהיית מכיוון שנגע רגע אחד בטומאה הוא טמא גם אחר כך, שהיא טומאה קלה יותר, שגורם הטומאה אינו מטמא בכל רגע מחדש את האדם, הרי שכאן טומאתו של האדם חמורה יותר, שכן גורם הטומאה נמצא עליו וגורם לטומאתו בכל רגע מחדש מפני הרגע העכשווי ולא בגלל העבר, וטומאה זו חמורה כל כך עד שהיא מטמאת את הבגדים באותה טומאה שהאדם עצמו נטמא.

פרים ושעירים הנשרפים

ערך מורחב – פרים ושעירים הנשרפים

בשעת שריפת בשר פרים ושעירים הנשרפים בבית הדשן חלה טומאה על השורף בגדיו של השורף, ועליו לטבול במקווה לפני שיחזור ויכנס להר הבית, וכמו שכתוב ”וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה”.

טומאה זאת חלה על שורף הקרבן רק כאשר הוא נשרף כמצוותו מחוץ להר הבית, אבל אם נפסלו קודם זריקת הדם או לאחריה, ואין מקיימים בהם את מצוות שריפת הבשר בבית הדשן שמחוץ להר הבית אלא בבית הדשן שבתוך הר הבית, אין חלה טומאה על השורף אותם. לפי דעתו של רבי שמעון בר יוחאי הטומאה חלה על השורף רק לאחר ”שיוצת האור ברובן”, כלומר כשרוב הבשר עלה באש.

נגעי בגדים

ערך מורחב – נגעי בגדים

כאשר מופיע נגע צרעת על בגד, העשוי מצמר, מפשתן או מעור הוא נטמא. לא תמיד ניתן לטהר את הבגד, וישנם מקרים בהם יש לשורפו.

הכלל הוא שאם הופיע נגע שלפי הכללים שקבעה התורה הינו מטמא את הבגד, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע:

• אם הנגע פשה (התרחב) מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה.
• אם הנגע לא פשה, יש לכבס את הבגד בתהליך כיבוס מיוחד שנמסר מדור לדור ומפורט במשנה.

לאחר שבוע אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד. אך אם לאחר שבוע רואה הכהן צבע הנגע כהה מלובנו, קובע הכהן שהוא טהור, אך עליו לקרוע את הנגע מהבגד ושאר הבגד טהור.

במידה והנגע חוזר לאחר מכן ונראה על הבגד, יש לשרוף את כל הבגד לחלוטין.

בגד מנוגע, בשלב ההסגר או לאחר שנקבע באופן החלטי כמנוגע וטרם נשרף, הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים הנוגעים בו, ואף מטמא כמצורע את החפצים בבית הוא נמצא.