אב הטומאה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
אַב הַטֻּמְאָה, בהלכות טומאה וטהרה, הוא דרגת טומאה המשויכת בדרך כלל למקור הטומאה הראשוני [למעט טמא מת ראה להלן], ויש בכחו לגרום טומאה אפילו לאדם ולכלים. וזוהי דרגת הטומאה השנייה בחומרתה [שלמעלה ממנו רק המת עצמו שהוא מכונה בלשון חכמים "אבי אבות הטומאה"]. מי שנטמא מאב הטומאה נקרא "ולד הטומאה" או ראשון לטומאה והנוגע בו נהיה שני לטומאה, וכן הלאה בשלישי ורביעי לטומאה. ישנם כמה דברים שתיקנו בהם חכמים להיות ולד הטומאה, באחת מהדרגות, בלא אב.
בעוד שאב הטומאה מטמא אדם וכלים, ראשון לטומאה אינו מטמא אלא אוכל ומשקה ולא אדם וכלים. שני לטומאה פוסל רק תרומה, שלישי לטומאה מטמא רק קדשים ורביעי מטמא רק פרה אדומה. בטומאת מת ישנו מושג מיוחד של אבי אבות הטומאה, דהיינו שאדם וכלים (למעט כלי חרס) המקבלים טומאה ממת הם עצמם אב הטומאה בשונה ממקבל טומאה מכל מטמא אחר.
אבות הטומאה מדאורייתא
הרמב"ם מחלק את הטומאות דאורייתא ל-11 קטגוריות, שבכל אחת מהן יש אב טומאה אחד או יותר:[1]
- טמא מת - אדם או כלי שנטמאו ממת, כאשר המת עצמו נחשב אבי אבות הטומאה. בטומאת מת ישנו דין מחודש של "חרב הרי הוא כחלל", לפיה כלי ברזל מקבלים את אותה דרגה של הטומאה שבה נגעו.
- טומאת שרץ - שמונה מיני שרצים שנזכרו בתורה מטמאים בעת שהם מתים: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט ותנשמת.
- טומאת נבלה - בשר בהמה או חיה שמתו שלא על ידי שחיטה כשרה, וכמו כן אבר מן החי. חיות ובהמות לא כשרות נחשבים כנבלה אפילו אם נשחטו כהלכה. גם נבלת עוף טהור היא מאבות הטומאה, אך יש בה דין ייחודי שהיא מטמאת רק באכילה ולא במגע.
- שכבת זרע - היא מטמאת והאדם טמא בטומאת בעל קרי.
- מי חטאת - המים שהתקדשו להזאה על טמאי מתים.
- קורבנות חטאת - המתעסקים בפרה אדומה, בפרים ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים נטמאים.
- נידה - הנידה עצמה, גבר שקיים עמה יחסי אישות, הדם שלה, הרוק שלה, השתן שלה, דבר שהיא רכבה עליו (כמו אוכף) ודבר שהיא ישבה או שכבה עליו (כמו כיסא ומיטה).
- יולדת - היולדת עצמה ושאר העניינים כבנידה.
- זבה - הזבה עצמה ושאר העניינים כבנידה.
- זב - הזב עצמו, רוקו מימי רגליו, זובו וזרעו, מרכבו ומושבו.
- מצורע - מצורע בימי הסגרו והחלטו, מצורע בימי ספירתו (בתהליך טהרתו אחרי שהתרפא), בגד נגוע בצרעת וכן בית נגוע בצרעת.
זב, זבה, נידה, יולדת ושכבת זרע יש להם קטגוריה מיוחדת של "טומאה היוצאת מגופם", אשר לה דינים מיוחדים.
אבות הטומאה מדרבנן
- ארץ העמים - השטח שמחוץ לארץ ישראל מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות.
- בית הפרס - שדה שהיה בו קבר, ונחרש בטעות ועצמות המת נפרסו והתפזרו בשטח - עפר השדה מטמא את הנוגע בו או הנושא אותו כאילו נגע או נשא מת, מחשש שמא נגע או הזיז עצם קטנה ולא הבחין בכך.
- טומאת גויים - חכמים גזרו שגויים יחשבו כזב לכל דבר ועניין. גזירה זו נועדה למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות ועבודה זרה שרווחו בקרב גויים.
- עבודה זרה - קבעו חכמים שהפסלים שמשתחוים להם והקרבנות שמקריבים להם מטמאים כאב הטומאה.[2]
דרכי הטומאה
דרכי ההיטמאות אינן שוות בכל טומאה.
- מגע - כל הטומאות (חוץ מנבלת עוף טהור, ופרה אדומה פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח), ואפילו ולדות הטומאה.
- משא - הנטמא נושא את המטמא - מת, זב, זבה, נידה, יולדת, מצורע ונבלה. יוצא מן הכלל הוא הזב המטמא גם את הנישא על גבו.
- מדרס - משכב, מושב ומרכב, שהטמא דורס על הנטמא, והיסט שהטמא מזיז את הנטמא - זב, זבה, נידה ויולדת. מצורע מטמא במדרס ולא בהיסט.
- אוהל - רק מת, ומצורע מטמא בביאה לבית, שהיא דומה לאוהל.
- ביאת אישה - הנשים הטמאות: זבה, נידה ויולדת.
יש שתי דרכי טומאה שכל אחת מהן מיוחדת רק לטומאה מסוימת:
- בליעה - מטמאה רק בנבלת עוף טהור. נבלת עוף טהור - מטמאה רק על ידי בליעה.
- התעסקות - מטמאה רק בפרה אדומה, פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח. פרה אדומה, פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח - מטמאים רק על ידי התעסקות.
תוספות חז"ל לאבות הטומאה הקיימים
טומאת מת
נכתב בספר במדבר בפרשת חקת: ”הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים” (במדבר י"ט, י"א). מכאן שהמת עצמו אינו טמא, אבל הוא כן מטמא אדם או כלים שנגעו בו.[3]
עוד למדים שם מהספרי, שהטומאה נדונה רק ביחס לקיומו של האדם בטבע ואילו כשהוא לעצמו, נפרד מן הטבע, מת, אין לו שייכות לטומאה. לפיכך כשיחיו המתים לא יהיו זקוקים להזאת שלישי ושביעי.
מסיפור בן השונמית (מלכים ב' פרק ד, פסוקים לב-לה), כפי שמובא בספרי, למדים שבן השונמית עצמו לא היה טמא בזמן שהיה מת, טומאתו הייתה אחר כך, משום שבזמן שהיה מת הבית נטמא בטומאת אוהל, טומאה שנשארה לאחר שחזר לחיים, ולכן נטמא.
לטומאת מת הוסיפו חז"ל את ההרחבות הבאות:
- אדם שנטמא במגע או משא של אבי אבות הטומאה מדברי סופרים (ארץ העמים, בית הפרס, דם תבוסה)[4].
- כלים שנגעו באדם שנטמא באבי אבות הטומאה מדברי סופרים.
- אדם שנגע בכלים שנטמאו באבי אבות הטומאה מדברי סופרים.
- כלים שנגעו בכלים שנטמאו באבי אבות הטומאה מדברי סופרים.
- כלים שנגעו באדם שנטמא מכלים שנטמאו באבי אבות הטומאה מדברי סופרים.
טומאת זיבות
לגדר זה הוסיפו חכמים גם את הגוי שנחשב זב, זובו, רוקו, מימי רגליו, מרכבו, משכבו ומושבו, דם גויה ובועל גויה. כמו כן, זב, זבה, נידה ויולדת שמתו מטמאים משכב ומושב (קיים חשש שיתעלפו וידמו שהם מתים).
טומאת נידה
על פי חז"ל, אם נטמאה מטמאה את כל הדברים מאז הבדיקה האחרונה או היממה האחרונה (המוקדם מביניהם). כן מטמאים וסתה, כתמי הדם שעליה ועל בגדיה, המרכב, המשכב והמושב של הרואה וסת, הרוק ומי הרגלים של הרואה וסת והאדם הבועל רואה וסת.
טומאת יולדת
לטומאת היולדת הוסיפו חז"ל גם יולדת איבר (שהוציא העובר אבר והחזירו ואז היא טמאה מרגע שיצא האבר), מרכב, משכב ומושב היולדת אבר, רוק ומימי רגליה של היולדת אבר ובועל היולדת אבר.
טומאת נבלה
לטומאה זו הוסיפו גם את הבהמה ששחט גוי הנחשבת כנבלה, אך יש הסוברים שטומאה זו היא מדאורייתא גם כן.
לקריאה נוספת
- סדר טהרות של המשנה - בעיקר פרק ראשון במסכת כלים.
- כללי טומאות מהגר"א
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אבי אבות הטמאה |
- "אֲבוֹת הַטּוּמְאָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמוד 27–29, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת טהרות
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג עמוד א'
- ^ ראו ספרי במדבר פרשת חקת פיסקא קכג-קכו, במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט: "...אמר להם חייכם לא המת מטמא ...".
- ^ בדם תבוסה כלול גם אדם שנטמא באוהל.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
24473923אב הטומאה