עוזיהו
 | |||||||||||
| ציון עוזיה. ציון זה, כך משערים, הושם על קברו של עוזיה בימי בית שני, כאשר התרחבה ירושלים וקברו של עוזיה הועבר למקום אחר כדי לפנות מקום להקמת בתים חדשים. הציון כתוב בארמית ומזהיר "לא לפתוח". מוזיאון ישראל | |||||||||||
| לידה | 801 לפנה"ס | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 733 לפנה"ס (בגיל 68 בערך) | ||||||||||
| מדינה | ממלכת יהודה | ||||||||||
| בת זוג | ירושא בת צדוק | ||||||||||
| שושלת בית דוד | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
עֻזִּיָּהוּ או עֲזַרְיָהוּ[1] או זְכַרְיָהוּ מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש כעוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769 לפנה"ס, וכמלך בשנים 769 לפנה"ס עד 733 לפנה"ס.
עוזיהו עלה בגיל 16 לכס המלוכה, ומלך 52 שנה. בחלק מהתקופה הזאת מלכו בנו יותם ונכדו אחז, כעוצרים. פרט מאלף בהקשר להכתרתו של עוזיה/עזריהו הוא שההכתרה נעשתה על ידי "כל עם יהודה":
וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֻזִּיָּהוּ וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ
מסתבר שביטוי זה מקביל לביטוי "עם הארץ" (למשל, מלכים ב', י"א, י"ח), ויש בו רמז לכך שהאצולה התערבה כאן בפרשת ההמלכה (הביטוי "עם הארץ" מתייחס בתקופת המקרא לאצולת הקרקע).
ספר מלכים עובר על תקופת שלטונו הארוכה של עוזיהו בשתיקה כמעט מוחלטת:
הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו" (מלכים ב', י"ד, כ"ב); "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת. וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ
ספר דברי הימים מוסיף כנגד זאת פרטים נוספים על פעולותיו של עוזיהו (להלן).
התפשטות דרומה
ספר מלכים מספר רק על כיבוש אילת שבראש מפרץ אילת, ובנייתה. ספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:
וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹקִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים. וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה
עוזיהו בנה את אילת, אותה יש לזהות עם תל אל-חלייפה שעל הגדה הצפונית של מפרץ אילת, בין עקבה לאילת. השרידים במקום מעידים שבאתר זה ניצבה מצודה או אכסניה מבוצרת ששמרה על צומת הדרכים החשוב מפני תוקפים מחצי האי ערב ומסיני, מהרי אדום ומן הערבה. המצודה הוקמה במרכז הערבה, משום שמיקום זה הבטיח כנראה את השליטה על הדרכים משני צדי המפרץ המזרחי, מצד שבטים בנגב ובסיני. ייתכן שיש ליחס לעוזיהו גם הקמת מצודה בקדש-ברנע. קדש שימשה פרשת דרכים חשובה, והשליטה בה הבטיחה פיקוח על תנועת השיירות - הן השיירות מערב לחוף פלשת, והן אלה שבין מצרים לארץ ישראל. מצודת אילת שמרה כנראה גם על דרכי המסחר בין מצרים לאדום, דרכים שלא עברו דרך קדש ברנע.
פיקוח זה הביא לכך שעוזיהו שלט על הערבים והמעונים. המעונים היו שבט ערבי שישב בצפון סיני ונדד עד למבואות מצרים, כפי שנתברר מתעודה אשורית. מקומה של גור-בעל, בה ישבו הערבים, טרם זוהה.
תמיכתו של עוזיהו בפיתוח המסחר ובהגדלת הכנסות המדינה מהשליטה בנתיבי מסחר, הביאו את עוזיהו לצאת למלחמה נגד פלשת. לראשונה מאז פילוג המלוכה, לכדה יהודה את אשדוד ואת יבנה. עוזיהו בנה יישובים גם "באשדוד ובפלשתים", כלומר יישובים ומצודות לאורך נתיב שעבר בחוף הים. שליטה זו הקנתה לעוזיהו לא רק פיקוח על נמלי מוצא וכניסת סחורות, אלא גם פיקוח על דרך פלשת שבין מצרים לארץ ישראל, ובנוסף איפשרה לו אחיזת-מה בקטע מן הנתיב הימי שקישר בין מצרים לחופי הלבנט. שליטה בפלשת, קדש ואילת היקנו לעוזיהו לא רק שליטה על הנתיב שהוליך סחורות בין ראש מפרץ אילת לפלשת וקישר את פלשת עם ארצות חצי האי ערב, אלא גם שליטה על כל נתיבי המסחר היבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה. מכאן יובן גם הפסוק - "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק ח').
נשאלת השאלה - האם מצודות אלה נועדו רק להשיג שליטה בנתיבי הסחר, או שהיה להם גם תפקיד נוסף. המצודות על הדרכים הראשיות, אליהן נוספה כנראה עוד מערכת של מצודות אחרות, היו יכולות לשמש גם עמדות קדמיות לסיכול פשיטות של נוודים, ולעיכוב חיילות צבא מצרים במקרה של תקיפה מצרית כנגד יהודה.
הרחבת השליטה בעבר הירדן המזרחי
ספר דברי הימים מספר: "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ" (שם); זה מלמד על התפשטות יהודה גם בכיוון מזרח, וזאת על חשבונה של ממלכת ישראל בסוף ימי ירבעם השני. את ההשתלטות ביצע, קרוב לודאי, יותם ששלט 16 שנים כעוצר (758-743). ספר דבה"י זוקף הישג זה בכל אופן לעוזיהו:
וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ לוֹ בְנֵי עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית
בתקופה זו נערך גם מפקד בני ראובן ובני גד שבגלעד, עליו מסופר בדה"א ה,א-יז. שם, בפסוק יז נאמר: "כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". מפסוק זה קשה לדעת אם המפקד נערך ביוזמה משותפת של מלך ישראל ומלך יהודה, או שהזכרתם היא רק בבחינת ציון תאריך למפקד. כן לא ידוע באיזו מידה קשור מפקד זה למלחמתו של יותם בבני-עמון. אך כך או כך מפקד זה מרמז על התפשטות היישוב היהודי בגלעד באותה עת.
לדעת החוקר בנימין מזר, באותה עת החלה התיישבות יהודית בדרום הגלעד והקמת אחוזות גדולות שם, שאחת מהן היא "ארץ טבאל".
ירבעם ב' הוא שהרחיב את גבול ממלכת ישראל עד "ים הערבה" (מל"ב יד,כה), ואפילו עד "נחל הערבה" (עמוס, ו', י"ד) - ז"א עד ים המלח (כנראה בדרומו). לכן, בהכנעת יותם את בני-עמון הייתה כרוכה כניסה דרך שטח שבשליטת ממלכת ישראל. הדבר היה תלוי בשיתוף-פעולה בין ישראל ליהודה, אלא אם נניח שהדבר אירע לקראת סוף ימי ירבעם-ב', שאז נחלשה אחיזת ישראל באזור זה.
ברם, גם אם שררו יחסים תקינים בין ישראל ליהודה בימי יותם וירבעם ב', הרי שעם נפילת בית יהוא וירידת עוצמתה של ממלכת ישראל עקב מאבקים על כס המלוכה שם, בהם נטלו חלק גם מתחרים מן הגלעד, יכולה הייתה ממלכת יהודה להתחזק על חשבונה של ממלכת ישראל בעבר הירדן. לכך נשמע הד בנבואת הושע: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע, ה', י').
מסתבר שהתפשטות זו הייתה מקור לעוינות וחשד מצד ישראל כלפי יהודה. הושע, שאת נבואותיו יש ליחס ברובן לתקופת מנחם מלך שומרון, קובל על כך שישראל ביאושה מבקשת לה בריתות עם ממעצמות רחוקות: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (הושע, י"ב, ב'). אם שיחזור זה נכון, הרי שליהודה היה מה לחשוש ממצרים, והמצודות שבנתה על דרכי הגישה ממצרים היו אמורות לשמש גם למשימות ביטחוניות, כקו הגנה והתרעה ראשון.
חיזוק הצבא וביצור ירושלים ויהודה
בספר דבה"י מסופר על פעולותיו הנוספות של עוזיהו:
וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם בְּיַד יְעִיאֵל הַסּוֹפֵר וּמַעֲשֵׂיָהוּ הַשּׁוֹטֵר עַל יַד חֲנַנְיָהוּ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ. כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק
— דה"ב כו,ט-טו.
כאן מסופר - מלבד על חיזוק הצבא וביצור ירושלים, גם על בנית מגדלים במדבר, ועל חציבת בורות מים. ה"מגדלים במדבר" היו, למעשה, ביצורי קו-הגנה והתראה שני, שאיבטח את השטח השומם יחסית שבין קו הביצורים הראשון (קדש ברנע - אילת) לבין ביצורי השפלה ואזור הר יהודה. הדבר מעורר שאלה: עד היכן הגיע תחום ההתיישבות הישראלית בנגב?
לא ידוע בבירור היקף ההתיישבות הישראלית בפועל בהר הנגב בימי דוד ושלמה. אך מימי רחבעם ואילך, גבול היישוב הישראלי בדרום היה כנראה בגבול שבין אזור ההר לנגב הצפוני (לכיש-מרשה-אדורים-חברון-זיף, ואולי: דביר-יתיר-אשתמוע-יוטה). על יהושפט נאמר: "וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דה"ב יז,יב) ואולם לא בנגב; ועל תחום היישוב היהודי בימיו מסופר בדה"ב יט,ד: "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיהֶם".
בימי יהושפט נזכרים לראשונה הערבים: "גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן..." (דה"ב יז,יא), וכן נזכרים הם בכתובות האשוריות אצל שלמנאסר ג' (בקרב קרקר), היינו בזמנו של יהושפט. הד ראשון מהם בספרי הנביאים מופיע אצל ישעיהו, שהחל לנבא בימי עוזיהו. לכן יש מקום להניח, שלאחר הרס יישובי העמלקים בהר הנגב על ידי דוד פלשו לשם שבטים חדשים מדרום-מזרח, בסביבות המאה ה-9. יהושפט פרש שלטונו עליהם אך היישוב היהודי עצמו לא התפשט לעבר הר-הנגב. גם בימי עוזיהו ספק רב אם בנוסף למצודות הבודדות שהקים, היה גם ישוב בהר הנגב. "המדבר" הנזכר לגבי פעולותיו - עשוי להיות הנגב הצפוני, או אף מדבר יהודה, וגם שם היו רק רועים.
את הביצורים הללו של הקו הראשון ואלה "במדבר" נוספו על הביצורים בפלשת, ששמרו על מבואותיה של ארץ יהודה מכיוון השפלה. ביצורים אלו כללו בוודאי את ביצור אזור הגבעות ("השפלה"), ובהם תלים כמו תל אל-נג'ילה, תל א-צאפי ותל בטאשי.
מידע נוסף על פעולות עוזיהו המובאות בדה"ב כו, קיים בדה"ב כז בתאורים על פעולות יותם: "וְעָרִים בָּנָה (=יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים" (דה"ב כז,ד). אזור החורשים הוא שטח הגבעות המיוערות שבמערב ארץ יהודה; ביצורים אלו היוו קו ביצורים שלישי, ואליו נוסף גם ביצורה של ירושלים העיר.
התייחסויות דתיות: הדרישה בה', הקטרת הקטורת, ועונש הצרעת
בספר מלכים ובספר דברי הימים מובאת התייחסות דומה להיבט הדתי הבסיסי של מלכות עוזיהו:
"וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו" (דה"ב כו,ד). לכך מוסיף ספר מלכים את ההבהרה שנוספה גם לגבי אמציהו: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מל"ב טו,ד).
המלך ובני ביתו היו אמנם נאמנים למצוות ה', אך לצד זאת רווחו גם ההקרבה בבמות לה' ברחבי הארץ, (למרות שזה היה זמן איסור הבמות).
לעומת זאת ספר דברי הימים מוסיף את המידע הבא: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹקִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹקִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹקִים" (דה"ב כו,ה) בספר דברי הימים מיוחסים הצלחותיו של עוזיהו בכך שבטרם נקט צעד כלשהו שאל בנבואה לעצת ה' ורצונו, ובכך נמנע משגיאות.
תוספת משמעותית יותר מסופר בספר דברי הימים בהקשר למחלתו של עוזיהו: בעוד שבספר מלכים מוצג עניין מחלתו של עוזיהו כעובדה, ללא תיאור השתלשלות המחלה, בספר דברי הימים מסופרים הפרטים הבאים:
וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּ-ה' אֱלֹקָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַ-ה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַ-ה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵ-ה' אֱלֹקִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ
— דה"ב כו,טז-כא.
ככל הנראה, מתוך ההצלחות הכלכליות והמדיניות של עוזיהו הוא תבע לעצמו זכויות גם בעבודת המקדש, זכויות שהותרו לכהנים בלבד. המקרא קישר את חטאו זה של עוזיהו לצרעת שדבקה בו. ייתכן שיש כאן הד כלשהו לעוצמתה של הכהונה שהיוותה ללא ספק מוסד חזק מבחינה פוליטית, ולמאבקו של בית המלוכה במוסד זה, מאבק שאת הדיו ניתן למצוא עוד קודם לכן בתקופת יהואש. על כך מספר גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ט, י, ד), ברגע שעוזיהו עמד להקריב קורבן על מזבח הזהב בעזרה "רעש גדול הרעיש את האדמה, והמקדש התבקע, ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת". ביטוי ל"רעש הגדול" מופיע אף במסורת היהודית בספר זכריה, פרק י"ד: "כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה", בספר עמוס אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל--שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ, וכן בתחילת פרק ו בספר ישעיהו. 'הרעש' מתייחס לרעידת האדמה שהתרחשה ביהודה בשנת 760 לפני הספירה, לערך. בנו יותם יתקן אחרי כן את החלקים שנפגעו באזור בית המקדש (מלכים ב, טו לה; דברי הימים ב כז, ג).
גישת חז"ל להקטרת עוזיהו
חז"ל מקשרים את מעשה עוזיה לחטאו של קורח ובני עדתו, בהדגישם את שייכות עבודת המקדש והקודש לצאצאי אהרון כפי שנקבע על ידי ה' בתקופת המשכן במדבר:
...אמר לו הקב"ה למשה: חלוק לו כבוד (לאהרון) כנגד כל ישראל, כדי שיראו אותו שהוא נכנס לכהונה גדולה ותתרה בהן, שלא יחלוקו על הכהונה כקרח וכעדתו, שאני יודע שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה
— מדרש תנחומא צו, טו.
במדרש נוסף הם אף מדגישים שהעונש לעוזיה היה צריך להיות זהה לעונשו של קרח ועדתו:
ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה כמו שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, על שהקריבו קטורת זרה, וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו, ובאו שמים כמו כן לשורפו, והארץ לבולעו כסבורים דינו להבלע כקרח שערער על הכהונה
— מדרש תנחומא פרשת צו יג.
בכך רצו חז"ל להדגיש שהבורא קבע תפקידים שונים בעם ישראל, והמנסה לפלוש לתחום חברו[2] הרי הוא כופר בסמכות ובחכמה האלוקית.
נבואת ישעיהו על עוזיהו
בספר דברי הימים מצוין כי את יתר דברי עוזיהו, הראשונים והאחרונים, כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא (דה"ב כו, כב), אולם אין קטע מוכר בספר ישעיהו שנראה כניסיון ליצור תיאור היסטורי של ימי עוזיהו.
יש הקושרים בין הקטע הבא בספר ישעיהו נ"ג לפרשת עוזיהו ומחלתו:
מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ ה', עַל-מִי נִגְלָתָה. וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַ-ה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. וַ-ה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ ה', בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲוֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.
— ישעיה נג,א-יב.
המייחסים קטע זה של ישעיהו אל המלך עוזיהו בעת שישב ב"בית החופשית" (באוגריתית הביטוי משמש ככינוי לשאול - עולם המתים - ומכאן אולי הפסוקית "כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ"), סברו כי הנביא לא קיבל את הפרשנות של בני דורו אשר גרסו כי מחלתו של עוזיהו הייתה עונש על חטאיו שלו, וסברו כי הנביא חשב כי הנגע בא לו בגלל מעשי בני עמו שנעשו בימיו - ולפי הפסוקים האחרונים אולי אף סבר כי בבוא היום יחלים עוזיהו באורח נס ממחלתו, ירש מחדש את כס המלוכה, ואף יעניש את הפושעים. אולם הפרשנים המסורתיים של המקרא מפרשים את כל הקטע האמור על עם ישראל כולו, והוא מתייחס ליחס של הגויים אל היהודים כמצורעים, ואין לכך כל קשר אל עוזיהו.
סופו של עוזיהו
בשל הצרעת שפגעה בו נאלץ עוזיהו לשכון בבידוד ב"בית החופשית" עד סוף ימיו. מובנו של השם "חופשית" מתבאר מן השפה האוגריתית, בה ח'פת'ת הוא אחד מכינויי השאול. ונראה ש"בית החופשית" היה כינוי לבית אשר שוכניו משולים למתים. המסורת זיהתה אות מקום בית זה עם קבר בני חזיר. את מקומו של עוזיה מילא יותם בנו, שהיה שופט את עם הארץ בזמן שעוזיה היה מצורע, ככל הנראה, עוזיה הדריך את יותם בחלק מפעולותיו ויותם היה נציגו של עוזיה שלא היה יכול לתפקד כמלך. הדים לכך יש בדברי חז"ל שאמרו שבזמן צרעת עוזיה - כל דין שהיה יותם דן היה אומר בשם עוזיה אביו[3].
עוזיה המלך, נקבר בעיר דוד, אך לא בקברי מלכי בית דוד, וזאת מכיון שהיה מצורע.
בשנת 1931 נמצאה כתובת ציון עוזיה מלך יהודה שנראה כי היא שייך לתקופת בית שני, הכתובה בארמית:
- "לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא למפתח" (="לכאן הבאתי עצמות עוזיהו מלך יהודה ואין לפתוח").
מהכתובת נראה כי עצמות עוזיהו הוצאו מקברו והועברו למקום קבורה אחר. הכתובת שייכת לפי השערת החוקרים למאה הראשונה לספירה, ומשערים שהסיבה לכך היא מפני שהרחבת העיר באותה עת הצריכה פינוי הקברים למקום אחר.
לקריאה נוספת
- אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשע"א, עמ' 74–77.
קישורים חיצוניים
- "עֻזִּיָּה (עזיהו)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ח, עמודים 43–44, באתר HebrewBooks
- הסופר ראובן קריץ פרסם רומן היסטורי על המלך עוזיהו וקודמיו בשם "עוזאי". סקירה מפורטת על רומן זה יש כאן: בימי יהואש ועוזיהו ובאתר במה החדשה
- רב-דוקטור בגרמניה פרסם מאמר בירחון היהודי על הרעש שהחריב בימי עוזיה את הארץ
- זאב משל, דיון: מי בנה את ה'מצודות ישראליות' בהר-הנגב, קתדרה 11, אפריל 1979
-
בור מים ביער יתיר, מתקופת עזיהו. -
ציטוט מדברי הימים.
הערות שוליים
| מלכי יהודה ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| מלכי יהודה וישראל | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מלכי ישראל המאוחדת | שאול המלך • דוד המלך • שלמה המלך | 
| |||
| מלכי יהודה | רחבעם • אביה • אסא • יהושפט • יורם • אחזיה • עתליה • יואש • אמציה • עוזיהו • יותם • אחז • חזקיהו • מנשה • אמון • יאשיהו • יהואחז • יהויקים • יהויכין • צדקיהו | ||||
| מלכי ישראל | איש בושת • ירבעם בן נבט • נדב • בעשא • אלה • זמרי • תבני • עמרי • אחאב • אחזיהו • יורם • יהוא • יהואחז • יואש • ירבעם השני • זכריה • שלום • מנחם • פקחיה • פקח • הושע | ||||
| בית חשמונאי |
| ||||
| מלכי בית הורדוס | הורדוס • ארכלאוס • הורדוס אנטיפס • פיליפוס • אגריפס הראשון • אגריפס השני | ||||
25545382עוזיהו