עלילת דם
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך נראה כמו רשימה, לא מוגדר מהי עלילת דם, ראו למשל: עלילת הדם בארצות הברית, הערות ודרישות שלא טופלו. בנוסף, חלקים מהערך חשודים בהפרת זכויות יוצרים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך נראה כמו רשימה, לא מוגדר מהי עלילת דם, ראו למשל: עלילת הדם בארצות הברית, הערות ודרישות שלא טופלו. בנוסף, חלקים מהערך חשודים בהפרת זכויות יוצרים. |
עלילת דם היא האשמה שקרית אנטישמית כלפי יהודים. לאורך ההיסטוריה עלילות הדם הביאו לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפות תלמוד והתנכלויות שונות כלפי יהודים. עלילת דם נפוצה העלילה על יהודים שהם רוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לפולחן דתי, לאפיית מצות וכדומה.
עלילות הדם החלו להופיע בעת העתיקה ונעשו נפוצות בשלהי ימי הביניים. העלילות הראשונות צמחו על רקע דתי, אולם מעבר לקנאות הדתית, ביקשו המעלילים להיפטר מן היהודים על מנת לזכות ברכושם או להוציא מהם פיצויים. בעת החדשה התווספו גם השנאה הגזעית והתחרות הכלכלית כמניעים להפצת עלילות השווא על היהודים.
עלילות דם בעת העתיקה
בספרו הפולמוסי נגד אפיון,[1] הנועד לשמש ככתב הגנה על היהדות, מספר יוסף בן מתתיהו על עלילת דם שהופצה על ידי אפיון בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון. לפי עלילה זו, בשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני שהיה כלוא שם. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו, האיש סיפר לו שהוא איש יווני שנפל בשבי היהודים בשעה שביקר ביהודה, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים. כששאל את שוביו על פשר הדברים סיפרו לו שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז ללכת להקריבו כקרבן לאלוקים ותוך אכילה מבשרו להישבע להיות שונאים ליוונים לנצח. העובדה שיוסף ראה לנכון להפריך את עלילת הדם מעידה על תפוצתה הגבוהה בעולם היווני-רומאי, ועל כך שהיא נחשבה אמינה.
היסטוריון לא-ידוע בשם דמוקריטוס, המצוטט בסודא, מילון יווני מהמאה ה-10, חזר גם הוא על עלילת קורבן האדם, כשטען בספרו כי אחת לשבע שנים תופסים היהודים זר (נוכרי) ומקריבים אותו בבית המקדש על ידי קריעתו לגזרים.[2]
נגד עמים אחרים
עלילות דם היו בתרבות האנושית עוד מתקופות קודמות, והופנו נגד אוכלוסיות מיעוט שונות. היוונים הפנו עלילות דם נגד קבוצות ועמים שונים.[3]
הרומאים הפיצו עלילת דם כנגד הבככאנטים, וטענו נגדם שהם עורכים טקסים הכוללים הקרבת אדם, אכילה טקסית של בשרו, וכל זאת תוך כדי אורגיה. נאומו של קיקרו נגד קאטילינה כלל שארית של עלילת הדם נגד הבככאנטים הרוצים להרוג קונסול.
מאוחר יותר הופנתה עלילת הדם כפשוטה נגד הנוצרים. טעות בהבנת המיסה, בה שותים יין המסמל את דמו של אותו האיש הובילה להאשמה ולעלילות דם. אוריגנס מעיד כי כך האשימו היהודים את הנוצרים הראשונים, בראשית הפצת הנצרות, "אשר הפיצו עלילות שווא ביחס לבשורה, כגון שהנוצרים מקריבים תינוק בתור קרבן ואוכלים מבשרו".[4]
עלילת הדם הנוצרי בפסח
העלילות השונות על היהודים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה הן רבות, אולם הנפוצה והמפורסמת ביותר היא העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח. על שמה של עלילה זו מכונות כלל העלילות על היהודים "עלילות דם"[דרוש מקור].
אף-על-פי שקיים ביהדות איסור חמור ביותר על רציחת אדם (ראו לא תרצח) וכן איסור על אכילת דם, טענו הנוצרים כי בטקסים דתיים מיוחדים שמים היהודים במאכלותיהם ובמשקאותיהם דמי נוצרים, ולשם כך הם רוצחים בחשאי אנשים מבני הדת הנוצרית, למען הוציא מגופותיהם את הדם.
תחילה הסבירו המעלילים את המעשה כנקמת היהודים בנוצרים, ואמרו כי הריגת נוצרי על ידי היהודים היא בידיהם כעין זכר לצליבת אותו האיש, או כעין חזרה סמלית על מעשה הצליבה. אולם אחר כך נשתרשה סברה אחרת, שהייתה יעילה יותר ביד צוררי ישראל, והיא שהיהודים משתמשים בדם נוצרי באפיית המצות לפסח. סברה זו נתנה בידם את האפשרות לחדש את העלילה בכל שנה, בבוא חג הפסח; ואף-על-פי שמספר עלילות הדם הידועות מאז המאה ה-12 הגיע לכדי מאתיים,[5] לא טרחו המעלילים לשנות את מתכונתה, וצורתה בכל הדורות הייתה אחת וקבועה: ימים מועטים לפני חג הפסח נעלם לפתע ילד נוצרי, כעבור זמן-מה נמצאה גופתו בקרבת ביתו של יהודי, בגופה נתגלו סימנים שהוצא מתוכה הדם, והמסקנה הייתה ברורה - היהודים הם שעשו את הנבלה, למען יהיה להם דם נוצרי לחג הפסח.
יש לעלילה זו רקע תאולוגי-נוצרי ולא רק אנטישמי: המצה הנהוגה בפסח נתפסה דומה ללחם הקודש הנוצרי, שלפי אמונת הטרנסובסטנציאציה, הופכת דמו של אותו האיש עצמו. מן התיאור מתוך הברית החדשה מתעורר הקישור בין טקס אכילת הסעודה האחרונה של אותו האיש ותלמידיו היהודיים לבין ליל הסדר של פסח, שכן הקשר בין הסעודה האחרונה לבין חג הפסח מופיע בכל הבשורות באוונגליון המתארות את האירוע הזה.
עלילת חילול לחם ה"קודש"
לפי אחת מעלילות הדם, ביקשו היהודים לחלל את לחם ה"קודש" שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של אותו האיש, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם (טרנסובסטנציאציה).
בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם ה"קודש" עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשרפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוחצ'וב שבפולין בשנת 1556, ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים[דרוש מקור].
החמורה בעלילות לחם הקודש, ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298, בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רידנפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות הושמדו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל 20,000 יהודים.
עלילות דם בולטות בימי הביניים
הראשונות שבעלילות הדם של ימי הביניים התרחשו באנגליה ובצרפת, ומשם התפשטו ועברו לשאר ארצות אירופה.
עלילת ויליאם מנוריץ' - עלילת הדם הראשונה
ערך מורחב – עלילת הדם של נוריץ'
עלילת הדם המפורסמת הראשונה באירופה הייתה עלילת הדם בנוריץ' שבמזרח אנגליה.[5] העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומאס בשנת 1149 ומתעדת אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן, בשנת 1144. תומאס סיפר כי גופתו של ילד קטן (בן 12[6]), ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומאס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבֵית אחד מנכבדי היהודים סיפרה שראתה שם ילד עקוד. נוצרי אחר סיפר כי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מתיאובלד מקיימברידג', יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים לקבוע באיזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. לדברי אותו מקור, בשנת 1144 בכינוס יהודים בעיר נרבון בצרפת, נפל הגורל על נוריץ'. לא בטוח שתרומתו של תיאבולד לעלילה אכן השפיעה על התוצאה וישנם היסטוריונים הסוברים שכלל לא היה יהודי שהתנצר בשם תיאבולד מקיימברידג'.[7] על יהודי זה אמר אחד ההיסטוריונים כי עדותו הייתה "היסוד למיתוס של עלילות הדם".[8] אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמותיו של תומאס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.
עלילת הדם בבלואה
- ערך מורחב – עלילת הדם בבלואה
עלילת הדם בעיר בלואה (Blois) שבצרפת בשנת 1171, הייתה מיוחדת בכמה מובנים. זו הייתה עלילה שהופצה אף ללא שהתגלתה גופה וללא שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מידו של יהודי בעת שנקרה בדרכו של משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה מכילה גופת ילד ודיווח על כך לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות. בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר. המחיר בנפש היה גבוה: 31 מיהודי הקהילה נכלאו בתוך בית ונשרפו חיים.[9] העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיוון, קביעה שיוחסה לרבנו תם,[10] מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". רבנו אפרים בן יעקב מבון כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".[9]
עלילת הדם בפולדה
בשנת 1235 נרצחו בביתם חמשת ילדיו של טוחן נוצרי בעיר פולדה שבגרמניה. במהרה התפשטה הטענה כי יד היהודים בדבר ו־34 יהודים הומתו בחניקה על ידי הצלבנים.[6] הקיסר פרידריך השני, ששהה במקום, מיהר להתערב. הוא כינס ועדת מלומדים יהודים מומרים, וביקש מהם חוות דעת. הללו השיבו לו באופן חד משמעי, כי אין כל שימוש בדם נוצרי בפולחן היהודים. פרידריך קיבל את דבריהם, והוציא מנשר שלפיו עלילות הדם הן שקר, והאחראים להן ייענשו בחומרה. ב-1247 יצא גם האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי בתקיפות נגד עלילות הדם. הוא שלח איגרת לארכיבישופים ולבישופים שתוכנה היה:
"שמענו את שוועתם של היהודים, כי כוהנים ושרים וגם אצילים ופקידים ברחבי גרמניה ממציאים אשמות מנוולות על היהודים כדי לבוז את רכושם. האנשים האלה שכחו נראה שדווקא ספרי הברית הישנה של היהודים הם יסודי התורה הנוצרית. כתוב בתורה: לא תרצח. ובחג הפסח אסור להם אפילו לגעת במת, ואתם מאשימים אשמת שווא שהם אוכלים בחג זה ילד הרוג. בכל מקום שנמצא חלל ולא נודע מי הרגו מאשימים את היהודים מתוך כוונה רעה. כל זה אינו אלא תואנה כדי לרדוף אותם באכזריות בלי חקירת בית דין, בלי ראיה כנגד הנאשמים ובלי הודאתם. מזלזלים בזכויות שנתן בחסדו הכיסא הקדוש ברומי ליהודים ונוטלים להם שלא כדת ויושר את נכסיהם, מענים אותם ברעב, בכלא ובעינויים אחרים ודנים אותם למיתות שונות... האצילים או השרים עימדו על המשמר שלא יופרו החוקים, ואל תרשו שיציקו להם בלי שום פשע מצדם".[דרוש מקור]
האיגרת צוטטה שוב ושוב בידי אפיפיורים ממשיכי דרכו[דרוש מקור].
עלילת הדם בלינקולן
בשנת 1255 נעלם ילד בן עניים בשם יוּ בעיר לינקולן שבאנגליה. גופתו התגלתה בבאר, ובמהרה הוחשבה למחוללת ניסים לרוב. סופר אפילו שביכולתה להשיב מאור עיניים לעיוור. היהודים היו החשודים המיידיים ברצח הילד ואחד מהם אף הודה בעינויים.[11] ההודאה לא הצילה את המתוודה, והוא נקשר לזנבו של סוס דוהר ואחר כך הועלה לגרדום.[12] 91 יהודים נידונו למאסר ו-18 מתוכם הוצאו להורג,[6] לאחר שדרשו להישפט בפני חבר מושבעים מעורב של יהודים ונוצרים.[11] הילד הוכרז כקדוש.[6] לעלילת לינקולן יש הד בסיפורה של אם המנזר, בתוך היצירה הימי-ביניימית המפורסמת, סיפורי קנטרברי, אף שזו חוברה למעלה ממאה שנים אחר כך.
עלילת הדם בטרואס
בשנת 1288 שפט בית-דין האינקוויזיציה בעיר טרואס שבספרד 13 יהודים בעוון רצח ילד נוצרי לשם שימוש בדמו לצורכי פולחן. הוטל עליהם עונש מוות בשרפה.[6]
עלילת סימון מטרנטו
- ערך מורחב – עלילת הדם בטרנטו
גופת הפעוט סימון בן השנתיים וחצי נמצאה ב־1475 במרתף ביתם של יהודים בעיר טרנטו שבאיטליה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה. במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשרפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים. בסך הכול הוצאו להורג בעינויים 13 יהודים, ואילו שאר יהודי טרנטו גורשו מן העיר[דרוש מקור]. השתדלות יהודי רומא הובילה למינוי חוקר מיוחד לפרשה מטעם האפיפיור. אף שאדם זה לא היה ידיד גדול ליהודים, הוא גילה יושר, פסל את ההודאות שנתקבלו בעינויים ואת הליך המשפט הלא הוגן, וספקנותו כמעט שסיכנה את חייו. בעקבות חקירתו הקים האפיפיור ועדה לבירור העובדות. זו אשררה מצד אחד את איסורו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי על עלילת הדם, אך מאידך קבעה שההליכים המשפטיים בטרנטו היו תקינים ואין סיבה להתערב בהם. מאות נסים תועדו בספרי זיכרון לסימון, בשנים שאחרי הפרשה, ואלו הביאו את האפיפיור סיקסטוס החמישי להכיר בו כקדוש ב־1588. רק ב־1965 נאות האפיפיור פאולוס השישי לבטל הכרה זו. היום חקוקה בכנסייה בטרנטו כתובת האומרת כי "במקום זה כתבה אי הסובלנות דף שחור בתולדות האדם".
על גישה זו של האפיפיור חלק ההיסטוריון הישראלי פרופסור אריאל טואף, אשר טען בספרו "פסח של דם" כי אכן הרצח היה מעשי ידי קבוצה יהודית קיצונית אשר פעלה בניגוד להלכה היהודית[דרוש מקור]. לדבריו עיון בעדויות העלה שהן אמינות כמו גם קיומו של סוחר אמיתי מוונציה אשר סחר בדם ובסוכר ושמו הועלה במשפט. ספרו של טואף ספג ביקורת נוקבת ונטען נגדו שהוא פרסם את ספרו בהוצאה לא-מדעית וללא ביקורת עמיתים כמקובל בפרסומים מדעיים. אחת הטענות המרכזיות נגדו מתמקדת במתודולוגיה שלו שעיקרה פירוש מאולץ למקורות ידועים שנבחנו בעבר. עוד נטען נגדו שכיום אין שום אפשרות לבחון מחדש את אמינות העדויות שנגבו בעינויים.
עלילת עקירת הלב בלה גווארדיה
ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גוארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת לבו מגופו. שני יהודים ושני אנוסים הועלו על המוקד,[13] אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמיימה. הילד הוכרז קדוש.[13] ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם העלילה הייתה אירוע חריג, או חלק ממסע שיטתי שנועד להכשיר את הקרקע לגירוש המתקרב[דרוש מקור]. סיפורו של הילד מלה גווארדיה הומחז והושר בספרות הספרדית במשך מאות שנים אחר כך[דרוש מקור].
עלילות נוספות
עלילות נוספות שגבו חיי יהודים: ב-1147 בווירצבורג שבגרמניה, 22 נידונו למוות. ב-1179 בבּוֹפּארד שבגרמניה, 13 נרצחו. ב-1192 בברסן שבצרפת, 20 הועלו על המוקד. ב-1199 בארפורט שבגרמניה, שלושה הועלו על המוקד (שתיים מהם נשים) ושלושה נידונו לתלייה. ב-1220 בווייסנבורג שהגרמניה, שלושה הומתו בעינויים. ב-1225 במינכן, 140 הועלו על המוקד. ב-1235 בוולפסהיים שבגרמניה, 18 נרצחו על ידי ההמון. ב-1267 בפפורצהיים, 12 חשודים ברצח התאבדו. ב-1283 במגנצה, 10 נהרגו על ידי ההמון. ב-1285 במינכן, 90 נשרפו חיים בבית הכנסת. ב-1286 באוברווסל שהגרמניה, 40 נידונו למוות. ב-1288 בברן, יהודים עונו וגורשו מהעיר. ב-1292 בקרמס, שניים הומתו בעינויים.[6]
ב-1303 בווייסנזה, 120 הוצאו להורג. ב-1305 בפראג, רבים נרצחו על ידי ההמון. ב-1317 בשינון, שניים נידונו לתלייה. ב-1321 באנסי, היהודים גורשו מהעיר. ב-1331 באיברלינגן שהגרמניה, 300 נשרפו חיים בתוך בניין. ב-1380 בהאנגבאך שבגרמניה, החשודים ברצח הועלו על המוקד. ב-1401 בדיזנהופן שבגרמניה, 57 הועלו על המוקד. ב-1420 בווינה החשודים ברצח שלושה ילדים הועלו על המוקד. ב-1428 (או 1430) בראוונסבורג שבגרמניה, החשודים ברצח הודו לאחר עינויים והועלו על המוקד. ב-1442/3 בלינץ, חמישה נידונו למוות. ב-1468 בספּוּלוודה שבספרד, החשודים ברצח עונו והועלו על המוקד. ב-1470 באנדינגן, שניים הועלו על המוקד והיהודים גורשו. ב-1474 ברגנסבורג, 17 הורשעו ברצח. ב-1480 בפורטובופולה שבאיטליה, שלושה הועלו על המוקד. ב-1486 ברטיסבון שבגרמניה, חמישה הועלו על המוקד באשמת רצח ששה ילדים. ב-1494 בטירנאו שבסלובקיה, 14 הועלו על המוקד.[13]
עלילות דם בולטות בעת החדשה
עלילות דם בעת החדשה המוקדמת
עלילות דם בעת החדשה המוקדמת, שגבו חיי יהודים: ב-1505 בבודווייס, גרמניה, 13 החשודים היהודים ברצח התאבדו בטביעה. ב-1510 בברלין, 41 הודו לאחר עינויים והורשעו ברצח. ב-1529 בפסינג, הונגריה, 30 הועלו על המוקד ולאחר מכן נמצא הילד חי. ב-1545 באמסיה, נידונו החשודים למוות. ב-1623 ברגוסה, שני יהודים נידונו למוות. ב-1670 במץ, החשוד רפאל לוי הועלה על המוקד. ב-1691 בווילנה, ארבעה נידונו למוות. ב-1694 בפראג, שניים נידונו למוות באשמת רצח ילד יהודי שרצה להמיר את דתו לנצרות.[14]
גל עלילות הדם בפולין וברוסיה
עלילת הדם חדרה גם לפולין. ב-1547 בראווה, שני יהודים הועלו על המוקד והיתר גורשו. ב-1595 בגוסטין, שניים הומתו בחניקה. ב-1598 בווזניק-לוק, שלושה נידונו למוות. ב-1657 ברוזינה, פולין, שני ראשי הקהילה נידונו למוות.[14] גם בפולין, בדומה לעלילות הדם במערב ומרכז אירופה, הממסד הקתולי, בניגוד להמון, לא חרג מעמדתו המסורתית ודחה אותה מכל וכל. במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הציף את פולין ואת רוסיה גל של עלילות דם אשר הובילו למעשי אכזריות רבים של התעללות ורצח. ב-1736, בפוזנן,[14] עונו והומתו ארבעה מנכבדי הקהילה[דרוש מקור]. ב-1747 בזסלב, 10 הוצאו להורג.[14] ב-1753 בז'יטומיר, 12 יהודים נחרכו באש, ואחר, בעודם חיים, נגזרו לנתחים[דרוש מקור].
עלילת הדם בטרנובז'ג 1757
ב-1757 התרחשה עלילת דם בדז'יקוב-טרנובז'ג. לאחר שנעלם הנער ברתלומיאיי קובאקי (Bartłomiej Kubacki) בן ה-15 ממיכוצין (Miechocin) היהודים הואשמו בחטיפתו. מספר יהודים הועמדו למשפט ונרצחו באכזריות. ההוצאות להורג התקיימו ב-19 באפריל 1757 (ה'תקי"ח) בשדה צ'פוצ'וב, שם נמצאים כיום אצטדיון העיר ומתקני הספורט ברחוב Aleja Niepodległości (אזור זה נתרם לעיר בשנת 1925 על ידי הרוזן זדז'יסלב (Zdzisław Tarnowski). הנער שנעלם חזר לביתו לאחר זמן.
ההיסטוריון גרשון דוד הונדרט (Gershon David Hundert) בספרו "Jews In Early Modern Poland", בעמוד 134,כותב על האירוע, ואף הביא מקורות מספרי הכנסייה. בהמשך הוא מציג נתונים שה"קורבן" המדומה היה בין החיים בשנת 1774.
בלילה של 21–22 בדצמבר 1927 התרחשה שרפה בטירת דז'קוב של הרוזן זדז'יסלב טרנובסקי (פול'), בן למשפחת טרנובסקי שמשלה במקום בזמן עלילת הדם. היהודים והעיתונות היהודית הציגו את הדבר כעונש מהשמים. ד"ר מיכאל מרצ'אק (פול'), שכיר, ספרן וארכיבאי ששירת את משפחת טרנובסקי, ניהל בעת השרפה את פעולות החילוץ של אוצרות האמנות של הארמון; בספרו הוא מזכיר את אירוע השרפה, אבל לא את העובדה שברתולומיאיי קובקאי שב אחרי כן לביתו.
הסופר יעקב פליישר, יליד דז'קוב בעצמו, כתב בספר יזכור לקהילת טרנובז'ג-דז'יקוב מאמר בשם "הקדושים" (עמוד 23) על עלילת הדם הזו.
שתי משפחות שמקורן בדז'יקוב מייחסות עצמן לצאצאי הנרצחים - משפחת נוסבאום ומשפחת שליסל. משפחת שליסל מיוחסת ל"יוסקי הקדוש", הוא יוסף שקולניק; משפחת נוסבאום מיוחסת לליביש, ונקראת מאז משפחת "דגל הזהב".
עלילת הדם בסיינו
עלילת הדם הראשונה הידועה ברוסיה, התרחשה בשנת 1799, סמוך לסיינו, בדרום מחוז ויטבסק. ארבעה יהודים שנמצאו במסבאה יהודית, נאסרו באשמה שרצחו אשה נוצרייה שגופתה נתגלתה ליד המסבאה, בטענה ש"קיימת אמונה עממית, כי היהודים זקוקים לדם נוצרי". בבית המשפט העידו יהודים מומרים כי היהודים אכן זקוקים לדם נוצרי לצורכי פולחן דתי, תוך הבאת ציטוטים מזויפים מתוך "שולחן ערוך" והחיבור "שבט יהודה" מאת שלמה אבן וירגה. אולם הנאשמים זוכו מחוסר הוכחות.[15]
לאחר עלילה זו, הוטל על המשורר ואיש המינהל ג. ר. דרז'אווין לבדוק את בעיית יהודי ביילורוסיה. זה הגיש לצאר פאבל הראשון תזכיר ובו הצעות לתיקון מצב יהודי רוסיה, שבהן גם התייחס לעלילות הדם: "על אף העובדה, כי מעשי רצח מסוג זה נעשים על ידי קנאים, 'פנאטיים', אין להתעלם, אף על פי כן, מתופעה חמורה זו".[16]
עלילת הדם בגרודנו
ב-1816 אירעה עלילת דם בגרודנו. מספר ימים לפני חג הפסח, נתגלתה בסביבת העיירה גופה של ילדה נוצרייה בת 4 בשם מריה אדאמוביץ'. מיד לאחר מכן התפשטה שמועה כי יהודים רצחו אותה לצורך שימוש בדמהּ בעשיית המצות. פרנס הקהילה, שלום לאפין, הפך לחשוד ברצח, משום שבביתו נמצאו פטיש ומרצע. מונתה ועד חקירה, ויהודי מומר בשם סאוויצקי אישר בפניה כי אכן, "לפי דת ישראל דרוש דם נוצרי" וכי הרב "חייב לספק דם לכל בני עדתו ולמשוח בו כל משקוף של בית יהודים ביום א' של פסח". אולם בעקבות השתדלות היהודים אצל שר החינוך אלכסנדר גוליצין, ניתנה ההוראה לבטל את החקירה "ולחפש אחר הרוצח". אלא שהרוצח לא נתגלה והפרשה התמוססה.[17]
עלילת הדם במזריץ'
בתוקף החלטות קונגרס וינה (1815), סופח חבל פולין לרוסיה ועלילות הדם התפשטו בו במספר אזורים. במזריץ', וולודבה (אנ'), נתגלו בימי חג הפסח של 1815 ו-1816 גופות של ילדים נוצרים. הילדים הוכרו כ"חללי רצח פולחני" ובעקבות זאת פרץ גל של תעמולה אנטישמית ומאסרים של יהודים שנכלאו לשנים רבות לצורך "חקירה". אלא שהשר גוליצין החליט לעקור את תופעת עלילות הדם ושכנע את הצאר אלכסנדר הראשון, כי יש לפעול, וב-6 במרץ 1817, הורה השר למושלי המחוזות בשמו של הצאר, כי "במקרה ויתגלה חשד נגד יהודים בביצוע מעשה רצח של נוצרים, לא יאשימו אותם על סמך החשד המרושע, שהם זקוקים לדם של נוצרים", אלא "לנהל את החקירה נגדם, בהתאם לנוהלים החוקיים... כפי שהיו נוהגים לגבי אנשים בעלי אמונה אחרת". עלילות הדם וההסתה שנלוותה אליהן פסקו לזמן מה, אולם לקראת סוף תקופת מלכותו של אלכסנדר הראשון, התחדשה העלילה.[17]
עלילת הדם בווליז'
ב-1823 התרחשה עלילת דם בווליז'. ביום הראשון לחג הפסחא נעלם בעיר ילד בן 3, פיודור יימליאנוב, וכעבור 10 ימים נמצאה גופתו מחוץ לעיר. הנתיחה שלאחר המוות והחקירה הראשונה קבעו, ככל הנראה בהשפעת התעמולה האנטישמית, כי הילד נרצח על ידי יהודים. שתי נשים נוצריות, מרים טירינטיובא, שהייתה מופקרת ידועה, ובחורה נוספת בלתי שפויה, סיפרו להורי הילד כי האשמים הם שני היהודים החשובים בעיר, הסוחר ברלין וחבר הנהלת העירייה, צייטלין. השניים הועמדו לדין וזוכו. מושל המחוז האנטישמי, חובאנסקי, הטיל את ניהול המשך החקירה על פקידו, סטראחוב, וזה הצליח לשכנע את מרים טירינטיובא שתעיד כי היא עצמה משכה את הילד אל בתיהם של שני היהודים. היא אף תיארה את טקס הרצח בבית הכנסת, שבו נוכחו כביכול גם המשרתות הנוצריות של שני היהודים, שאישרו זאת בעצמן. על סמך העדויות הללו, נאסרו ברלין וצייטלין בשנית, ואיתם נאסרו הפעם גם נשותיהם ו-42 אנשים נוספים מנכבדי הקהילה היהודית. בתקופה זו מת הצאר אלכסנדר הראשון, ואת הדו"ח על הגילויים החדשים בפרשה קיבל יורשו, הצאר ניקולאי הראשון, שהיה בעצמו אנטישמי מובהק. באוגוסט 1826 הוא הוציא פקודה לסגור את כל בתי הכנסת בעיר ולאסור על יהודיה להתפלל גם בבתיהם, כדי ש"ישמעו וייראו". בפקודה נאמר: "מאורע זה הוכיח, כי היהודים משתמשים לרעה בסובלנות שאנו מגלים כלפי דתם". מונתה ועדת חקירה, שביקשה לאסוף חומר בנושא במחוזות שונים בתחום המושב, אולם סטראחוב מת וב-1830 נמסרה החקירה לידי הסנאט, בו נחלקו הדעות עם רוב שתמך בהרשעת החשודים. ב-1834 הגיע העניין ל"מועצת הממלכה", ובהשפעת ראש לשכת העניינים האזרחיים והדתיים שלה, הישיש מורדווינוב, היא החליטה לטהר את היהודים מכל חשד. ב-1835 שוחררו האסורים ובתי הכנסת בעיר נפתחו מחדש. אלא שמספר חשודים כבר מתו בבית הסוהר.[18] הצאר אישר את פסק הדין, אך הוסיף לו בכתב ידו החלטה שלא פורסמה ברבים: "עלי להוסיף, שאינני משוכנע כי היהודים לא רצחו את הילד... המקרים של רציחות כאלו עד היום מוכיחים, כי בין היהודים מצויים קנאים פראיים או בריונים, הנזקקים במנהגי הפולחן שלהם לדם־נוצרים... אין אני סבור, שמנהג זה נפוץ בין היהודים; אך אינני שולל את האפשרות, שיש ביניהם קנאים רוצחי־אדם כמו שישנם גם בינינו, הנוצרים". החלטה זו ביטלה למעשה את הוראותיו הקודמות של אלכסנדר הראשון והניחה את היסוד לטענה כי אמנם אין להאשים את כל היהודים ברצח פולחני, אך קיימת בקרבם כת הנוהגת לעשות זאת.[19]
עלילת סראטוב
- ערך מורחב – עלילת הדם בסראטוב
בדצמבר 1852 ובינואר 1853 נעלמו שני נערים מסראטוב, וכעבור מספר חודשים נתגלו גופותיהם על שפת נהר הוולגה. בעקבות מציאת סימני מילה בגופם, הוטל החשד על היהודים, וחוקר מיוחד מסנקט פטרבורג, דורנובו, נשלח לסאראטוב וניהל חקירה בחשד לרצח פולחני. שני אנשים העידו כי "ראו בעיניהם" כיצד היהודים, בהובלת מוהל העירייה (ואיש צבא) שליפרמן וסוחר העורות יעקב יושקביצ'ר ובנו, מקיזים את הדם מגופות הנערים. החשודים נאסרו, אולם ועדות החקירה החליטו לשחרר את הנאשמים. החלטה זו הועברה לסנאט, שם היו בנושא חילוקי דעות, ומשם ל"מועצת הממלכה", שקיבלה החלטת פשרה: "בעיית השימוש בדם נוצרים לצורכי פולחן יהודי, טרם נפתרה בכללה; אך על יסוד סימני המילה... יש להסיק כי היה כאן מקרה של רצח, בידי יהודים, למטרה דתית". בעקבות זאת, שליפרמן, יושקביצ'ר ובנו הורשעו ונידונו לעבודת פרך. ב-1860 אישר הצאר את פסק הדין. ב-1867 שוחרר בפקודתו יושקביצ'ר הזקן, עקב התערבותו של אדולף כרמיה.[20]
עלילות נוספות
עלילות דם נוספות במאה ה־19 אירעו ב-1827 בטלז וב-1830 בזסלאב.[15] ב-1834 נתפרסם ספרו של יצחק בר לווינזון, "אפס דמים", שנכתב בצורת ויכוח בין איש יהודי לאיש נוצרי על דבר עלילת הדם, במטרה להתגונן נגד ההשמצות (הספר תורגם לרוסית ב-1883).[21] בעקבות העלילות בטלז ובזסלאב, הזמין משרד הפנים הרוסי חקירה סודית בנושא, שתוצאתה הייתה פרסום חוברת אנונימית ב-1844 בשם "על רצח תינוקות נוצריים בידי יהודים", המיוחסת לבלשן ולדימיר דאל.[16] במאה ה־19 נערכו כמה משפטים ברוסיה ליהודים שנאשמו בהאשמות הקשורות לרצח פולחני. בכל המקרים, מלבד מקרה אחד, הנאשמים זוכו. המקרה היחיד שבו הורשעו היהודים ברצח פולחני הוא עלילת הדם בסראטוב, אשר בגללה עונו שלושה יהודים בבית הסוהר במשך 15 שנים. אף-על-פי-כן, בשנת 1855 מונתה ועדה ברוסיה לבדיקת אמיתות עלילות הדם, וזו הפריכה אותן מכל וכל.[דרוש מקור]
ב-1861 פרסם היהודי המומר דניאל חבולסון ספר בשם "על כמה עלילות דם מימי הביניים נגד היהודים", שנועד להתגונן נגד כתבי ההשמצה נגד היהודים.[22] ב-1876 כתב האנטישמי היפוליט לוטוסטנסקי עבודה לשם קבלת תואר באקדמיה הדתית במוסקבה, בשם "בעיית השימוש בדם נוצרים למטרות דתיות על ידי בני כיתות יהודיות". במחקרו זה הביא ציטוטים שונים מן התלמוד וממקורות יהודים אחרים, ה"מוכיחים" את אמיתות קיומו של רצח פולחני יהודי של ילדים נוצרים. הוא הגיש את חיבורו כמתנה ליורש העצר אלכסנדר השלישי. מפקד הג'נדרמריה קנה מספר עותקים ושלח אותם לפקידי המשטרה החשאית ברחבי רוסיה.[16] כתגובה על ספרו של לוטוסטנסקי, פרסם חבולסון ספר נוסף בשם "האם משתמשים היהודים בדם נוצרים?",[23] בו הוכיח את בורותו של הראשון, שבמקום לצטט ממקורות יהודיים, ציטט מתוך דברי השמצה של אנטישמים בתקופות שונות. ב-1879 פרסם לוטוסטנסקי ספר נוסף בשם "התלמוד והיהודים". הרב והסופר שלמה זלקינד מינור פרסם בתגובה חוברת ברוסית בשם "'הרבי' איפוליט לוטוסטנסקי", בה שם ללעג את "בקיאותו" של האנטישמי במקורות היהודיים. בעקבות פרסום ספרו של לוטוסטנסקי, הוקיע אותו עורך "המליץ", אלכסנדר צדרבוים, כזייפן. לוטוסטנסקי תבע אותו אך צדרבוים זוכה. אלא שהפולמוס בין מחברי כתבי ההשמצה לבין מחברי כתבי ההתגוננות היהודים נותר בחוגים מצומצמים, בזמן שהעלילה על רצח ילדים נוצרים בידי יהודים כחלק מפולחן דתי, הופצה בקרב ההמונים ברחבי רוסיה באמצעות העיתונות והארגונים האנטישמים ובסיוע השלטונות.[22]
בשנת 1878 נמצאה בפלך כותאיסי בקווקז גופת ילדה גיאורגית, שרה מודיווארזי, שנעלמה לפני חג הפסח. תשעה יהודים מקומיים הואשמו ברציחתה למטרות דתיות, אולם ב-1879 הם זוכו במשפט.[16] העלילות נמשכו גם בתחילת המאה ה-20, ב-1901 בווילנה (משפט בלונדס), ב-1903 בדובסרי בפלך חרסון (אנ'),[15] וב-1911 בקייב (משפט בייליס).
עלילת דמשק
- ערך מורחב – עלילת דמשק
עלילת הדם בדמשק ב־1840 חוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר צרפתי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים, ומושל דמשק הוצא להורג[דרוש מקור].
עלילת דם בירושלים
במרץ 1847 נער עולה-רגל יווני יידה אבן בנער יהודי. היהודי יידה בו אבן בחזרה, וזו פצעה את קרסולו של הנוצרי. תוך זמן קצר קמה מהומה וכוהני המנזר היוונים דרשו נקמה ביהודים, על כך שלדבריהם דקרו בסכין ילד נוצרי תמים כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות לפסח. הצדדים הובאו למשפט והדיון בוטל מחוסר עניין, אולם כעבור שלושה ימים טענו היוונים כי מצב הפצע הוחמר, ושעל פי ספריהם העתיקים, היהודים דבקים במנהג השימוש בדם. הפחה הורה ליהודים להשיב על טענות היוונים כעבור שבוע, שבמהלכו סבבו היוונים והארמנים ברחובות העיר, התנכלו ליהודים ואיימו גם על נשים. באחד המקרים, התנפלו שישה אנשים על איש זקן, דוד טעבלי, שנקרא דוד ברלינר הירשיל, בנו של הרב הראשי המנוח של לונדון, שלמה הרשיל,[24] וטלטלו אותו בצווארו. ביום הבירור, הגיעו לסראיה אנשים רבים מהכנסייה היוונית וקראו מספרי ההיסטוריונים של הכנסייה וכתבים ישנים אחרים את ההאשמות שהיהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח. כאשר נשאלו על כך גם נכבדי המוסלמים, השיבו כי בספרי הקודש שלהם ניתן למצוא בעקיפין זכר להאשמות כאלו, ולכן ייתכן שהפשע אכן התרחש. הרבנים שנשלחו על ידי הרב הראשי הביאו ראיות מהתנ"ך ומספרי ההלכה כי לא ייתכן שמעשה כזה נעשה על ידי יהודי והסתמכו על הפירמאן של הסולטן מ-1841, שקבע כי היהודים נקיים לגמרי מההאשמה הזו. מלבד הקונסול הבריטי, אף קונסול אחר לא התערב לעזרת היהודים. בניגוד אליהם, המיסיונרים הפרוטסטנטים שפעלו בקרב היהודים, הציעו את עזרתם לרב הראשי במסירת עדות כי ההאשמות שקריות, אולם לא היה בכך צורך. לאחר שהמאשימים והמוסלמים השיבו בשלילה לשאלת הפחה אם בכוונתם לסתור את הפירמאן של הסולטן, פסק הפחה על קנס קטן לריפוי הקרסול וסגר את הדיון.[25]
המהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי, שהתגורר בירושלים בשנים 1854–1861, מעיד בספרו על תקופה זו, כי בארץ ישראל ובסוריה כולה, הייתה נפוצה העלילה על היהודים הזקוקים לדם של נוצרים, במיוחד ילדים, כדי לערבב אותו בבצק שממנו הם אופים את המצות לפסח, אחרת הן לא תהיינה כשרות על פי התורה. לדבריו, כמרים ונזירים רבים של הכנסיות המזרחיות, לא דחו את הסיפור הזה, אלא דווקא טיפחו אותו בעצמם בדרשותיהם, מה שפך את היהודים למטרה להשפלות. לדבריו, הוא עצמו העניק ב-1858 מקלט בביתו בירושלים ל"יהודי מכובד מאד", שנמלט ממספר ערבים שהאשימו אותו בניסיון חטיפה של ילד כדי לרצוח אותו.[26]
עלילת טיסאסלר
- ערך מורחב – עלילת טיסאסלר
היעלמותה של הנערה הנוצרייה אסתר שוימושי ב־1882 בכפר טיסאסלר שבהונגריה, גררה אחריה האשמות שהוטחו ביהודים ולובו בהסתת צירי פרלמנט אנטישמיים. חמישה עשר יהודים הועמדו לדין, ביניהם היה שוחט הקהילה שלמה שוורץ. שני בניו של שמש הקהילה, יוסף שארף, נחטפו והוחזקו בידי הכנסייה[דרוש מקור], והגדול בהם (שהיה כשיר להעיד) עבר שטיפת מוח עד שהסכים להעיד שראה, כביכול מבעד לחור המנעול של בית הכנסת, כיצד השוחט שוורץ חותך את גרונה של הנערה במרתף בית הכנסת[דרוש מקור].
הסנגור, הסופר ההונגרי קארוי אטווש, הביא את השופטים לבית הכנסת כדי שייווכחו במו עיניהם שלא ניתן לראות דבר מהמקום שציין הנער, ולמעשה לא היה כלל חור מנעול באותה דלת[דרוש מקור]. המשפט גרם למהומות אנטישמיות ואף לפוגרומים בפרשבורג (כיום ברטיסלאבה) ובערים אחרות, והממשלה נאלצה להכריז על משטר צבאי ולשלוח פלוגות צבא לאזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה יהודית[דרוש מקור].
באחד הימים נמשתה גופת נערה מהנהר טיסא והתברר שלא היו עליה כל סימני אלימות. אמה של הנערה, בלחץ הכנסייה, סירבה לזהות את הגופה כבתה הנעדרת, והדייגים שמשו את הגופה עונו בידי השופט החוקר, עד שהעידו שהיהודים מסרו להם גופה הלבושה בבגדי הנעדרת, אותה גנבו מאחד מבתי החולים בעיר, כדי שישליכוה בנהר וימשוה לאחר כמה ימים[דרוש מקור]. הגופה נשלחה לבודפשט ושם קבעו פתולוגים ממשלתיים שמדובר בגופת הנעדרת שהייתה בהריון וכנראה התאבדה בטביעה. הסניגוריה הנלהבת של אטווש הביאה לזיכוי כל הנאשמים וערעור התביעה לבית המשפט בבודפשט נדחה.
עלילת רצח הנערה בפולנה
- ערך מורחב – עלילת הדם בפולנה
ב־1899 בעיר פולנה שבצ'כיה, נרצחה נערה בת 19, אנז'יקה הרוזובה. הרצח, שבוצע בסמוך לפסח, הביא להאשמתו של ליאופולד הילזנר, צעיר יהודי מפגר. הראיות נגד הילזנר היו קלושות ונסיבתיות. למשפט היו מניעים פוליטיים אנטישמיים ברורים והוא לווה בהסתה בעיתונות. טומאש מסריק התערב לטובת הילזנר, אך ללא הועיל. הילזנר נידון למוות בתלייה, אך פסק הדין הומתק למאסר עולם, עקב לחצים שהופעלו על הקיסר פרנץ יוזף הראשון. רק במרץ 1918 שוחרר הילזנר מכלאו הודות לחנינה שנתן לו קרל הראשון, קיסר אוסטריה. הוא התקשה לשקם את חייו ונפטר בווינה בשנת 1928 בגיל 52. הוא מעולם לא זוכה רשמית, אך כיום מוסכם על הכל כי הואשם לשווא.
עלילת קורפו
לקראת סוף המאה ה־19 התגוררו בקורפו שביוון כ־5,000 יהודים. מצבם הכלכלי היה טוב וביניהם לבין שכניהם הנוצרים היו קיימים יחסי כבוד הדדי, אך מתחת לפני השטח בעבעו רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב־1891 בעקבות גילוי שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בת 8 בחצרו של אחד היהודים. הילדה שנרצחה, רובינה סרדס, הייתה ילדה יהודייה, בתו של חייט, אך הנוצרים ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים. רק התערבות הבישוף של קורפו, שבאה בעקבות בקשתו של רב הקהילה, מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ־3,000 מיהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולות שביניהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים, והקהילה היהודית בקורפו קטנה לכדי מחצית מגודלה.
עלילות דם נוספות בעת החדשה המאוחרת
ב-1801 בבוקרשט, 128 יהודים נרצחו על ידי ההמון וחיילים. ב-1808 בפרה, טורקיה, 60 נידונו למוות בתלייה. ב-1812 בקורפו, שלושה נידונו למוות. ב-1831 בפטרסבורג, החשודים הוגלו לסיביר.[27] ב-1859 בגאלאץ, ארבעה בתי כנסת נשרפו. ב-1882 באלאטא-קונסטנטינופול נערך פוגרום ביהודים. ב-1900 בקוניץ, גרמניה, נערכו פוגרומים.[28]
בשנים 1872–1874 נפוצו עלילות דם בערים איזמיר ואיסטנבול, אשר גרמו סבל רב ליהודים מידי היוונים שישבו אז בערים אלו[דרוש מקור].
עלילת בייליס מקייב
- ערך מורחב – משפט בייליס
ב־1911 הואשם מנחם בייליס ברצח ילד בקייב (כיום בירת אוקראינה) למטרות פולחן. משפטו נערך על רקע מאבק פוליטי בין זרמים ריאקציוניים שהיו בשלטון לבין זרמים ליברליים שהתנגדו להם באימפריה הרוסית של אותה תקופה. להגנתו באו המוני מלומדים רוסים ודעת הקהל הנאורה צידדה בו. משפט בייליס נמשך שנתיים, ולכל אורכו ישב בייליס במאסר, אך לבסוף זוכה בידי חבר מושבעים.
עלילת הדם בגרמניה הנאצית
הנאצים החיו את עלילת הדם, תיארו אותה בהרחבה ב"דר שטירמר", ואף קיימו כמה משפטים שנסובו סביבה. ב-1937 הייתה עלילה כזו בבמברג.[29]
עלילת קיילצה
- ערך מורחב – פוגרום קיילצה
בשנת 1946 נפוצה שמועה בעיר קיילצה שבפולין, כי יהודים השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי. ילד בן 9 שנעלם ליומיים סיפר בתחנת המשטרה המקומית, שיהודים החזיקו אותו בבית הוועד היהודי של העיר. לדבריו, הוא ראה יהודים שהרגו ילד נוצרי. השערת השוטרים הייתה, כי נעשה רצח פולחני של ילדים על ידי יהודים, המשתמשים בדמם לאפיית מצות. כאשר יצאו אנשי המשטרה המקומית לכיוון בית הוועד היהודי, הצטרף אליהם אספסוף זועם, שהתקיף בנשק קר את היהודים ששהו בבית, לאחר שנלקחו כלי נשקם של היהודים מוקדם יותר על ידי המשטרה. לפי העדויות, גם אנשי המשטרה עצמם ואף חיילים פולנים השתתפו בפוגרום. בפוגרום נרצחו 42 מתוך כ-200 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. עם זאת, נהרגו שניים מהתוקפים. המשטר הסובייטי והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין, אך ביניהם לא נכללו השוטרים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנים לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".
עלילת פלונגיאן
בשנת 1958, על רקע עלילת דם, נערך בעיר הליטאית פלונגיאן פוגרום, הוכו ונפצעו יושבי 18 בתי יהודים בקהילה המחודשת של ניצולי השואה בעיר.[30]
עלילת הדם בארצות הברית
בארצות הברית נפוצה עלילת הדם על ידי ארגונים שדוגלים בעליונות הגזע הלבן דוגמת הקו קלקס קלאן. עיקר דבריהם הוא שהיהודים שולטים במרכז השלטוני, התקשורתי, והכלכלי של ארצות הברית. דוגמה לכך ניתן לראות בספר יומני טרנר בו מתוארת השתלטות הגזע הלבן על העולם וחיסול כל "אויביו", בהם יהודים וגזעים לא לבנים. ב-1928 הייתה עלילת דם במאסנה, ניו יורק, וב-1932 בעיר ניו יורק, כאשר שני יהודים, שפיטאל ובליץ, נחשדו ברצח בנו של הטייס צ'ארלס לינדברג.[29]
עלילת הדם בעולם הערבי
עלילות דם הופיעו בעולם הערבי עוד במאה ה-19, בסוריה ובמצרים: ב-1810 בחלב, ב-1829 בחמה, ב-1840 בדמשק,[27] ב-1881 באלכסנדריה, ב-1885 במית-ע'מר (אנ'), ב-1887 בביירות, ב-1892 בפורט סעיד,[28] ב-1901 בביירות וב-1924 בחלב.[29]
אולם במאה ה־20 הופיעה עלילת הדם בארצות ערב, במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. כך למשל, במצרים יצאו ספרים רבים המתארים את "מנהגי קורבנות האדם" היהודיים. בזמן האינתיפאדה השנייה שודרה בטלוויזיה המצרית תוכנית אשר החייתה את עלילת הדם תוך השלכתה על המלחמה בשטחים, והציגה את אריאל שרון שותה דם של ילדים ערבים. משנתבקש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה חלקית, באומרו, כי "לא כל היהודים אותו הדבר". בזמן מלחמת לבנון השנייה, ארגון החזבאללה שידר בערוץ הטלוויזיה שלו תוכניות שהחיו את עלילת הדם.
הסברים לעלילות הדם
היסטוריונים מנו כמה גורמים שיש בהם כדי להסביר את תפוצת עלילות הדם בימי הביניים. שניים מההסברים המעניינים ביותר הם קוטביים.
השלכת אשמת הזנחת הילדים
מגדלנה שולץ מציינת את היחס הגרוע והמזניח לילדים בימי הביניים, בעיקר בשכבות הנמוכות. נראה שבקרב היהודים היחס לילדים עלה בהרבה על היחס בקרב הנוצרים. גם לא היו אצלם מקרי רצח של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין. שולץ סבורה שעלילות הדם היוו השלכה של רגשי האשמה שחשו הנוצרים על יחסם לילדיהם, ותירוץ למותם של אלו מהזנחה ומחוסר טיפול. בחלק מהמקרים, הסבר זה נראה כסביר ביותר: מותם של חמשת ילדי הטוחן מפולדה יוחס ליהודים, ונראה שהיה בכך כדי לשחרר את הטוחן ואת אשתו מהאחריות למות ילדיהם שהופקרו לבדם בבית[דרוש מקור].
פרשנות נוצרית לאירועי קידוש השם
על פי מקורות היסטוריים, במהלך מסעי הצלב, כשנדרשו להמיר את דתם לנצרות, היו מקרים בהם הרגו יהודים בני אשכנז את ילדיהם והתאבדו. מטרתם הייתה למנוע את המרתם של הילדים לנצרות, או את הריגתם בידי הנוצרים (ראו קידוש השם).
במאמר שפרסם ב־1993, בכתב העת ציון, טען ישראל יעקב יובל כי אירועים אלו היו ידועים לנוצרים בני התקופה, והביאו אותם להאמין ביתר קלות באמיתות עלילות הדם, ובטענות כאילו היהודים הם רוצחי ילדים מועדים. הפרשנות הנוצרית, אליבא דיובל, לא הבדילה בין הרג ילדיך שלך להרג ילדיהם של אחרים, וסברה שאלו המסוגלים לדבר הראשון, מסוגלים על אחת כמה וכמה גם לדבר השני.[31]
דעתו של יובל, שמשתמע ממנה כי היהודים, בהתנהגותם כלפי צאצאיהם, הביאו במידה מסוימת את עלילות הדם על עצמם, זכתה לגינויים חריפים, ועוררה סערה שאינה שכיחה בחוגים האקדמיים העוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים. כך, למשל, כתב חוקר הפיוטים עזרא פליישר מאמר חריף בו דחה את טענותיו של יובל, וסיים אותו במילים: "הוא מסוג המאמרים שמוטב היה אלמלא נכתבו משנכתבו, ומשנכתבו – מוטב היה אילולא נדפסו, ומשנדפסו – מוטב שישתכחו מלב מוקדם ככל האפשר".[32]
בעיני אחדים ממבקריו של יובל, העובדה כי חלק ניכר מעלילות דם התרחשו זמן רב לאחר מסעות הצלב, יש בה כדי לערער על תקפותה של התאוריה. בעיני יובל ההסבר להמשך קיומן של עלילות הדם קשור בתרבות הזיכרון של קידוש השם אותה טיפחו יהודי אשכנז.
גינוי עלילות הדם בעולם הנוצרי
אפיפיורים ומלכים אחדים הוציאו בתקופתם צווים והוראות כנגד עלילות הדם על היהודים, שנשאו לעיתים אף עונש מוות על המעלילים.[33]
מבין האפיפיורים נכללו:
- אינוקנטיוס הרביעי (מפקודות בתאריכים 28/05/1247, 02/07/1247, 22/09/1258)
- גרגוריוס העשירי (בתאריך 07/10/1272)
- מרטינוס החמישי (בתאריך 20/02/1422)
- ניקולאס החמישי (בתאריך 05/11/1447)
- פאולוס החמישי (בתאריך 12/05/1440)
מבין הצווים המלכותיים התבלטו אלו של מלכי פולין, בהם:
- יאן אלברכט (1496)
- זיגמונד הראשון (1514)
- זיגמונד אוגוסט (1548)
- סטפאן באטורי (1576 ו-1580)
- זיגמונד השלישי (1592)
- ולדיסלאב הרביעי (1663)
- יאן קאזימיר (1694)
- מיכאל הראשון (1696)
- אוגוסט השני (1736)
- אוגוסט השלישי (1763)
- סטניסלאב אוגוסט (1765)
ראו גם
- עלילת הדם בשיראז
- אנטישמיות
- אנטישמיות נוצרית
- פרעות רינדפלייש
- אנטישמיות בימי המוות השחור
- הפרוטוקולים של זקני ציון
- עלילות דם בהיסטוריה הרומנית
- חילול לחם ה"קודש"
לקריאה נוספת
- בין יהודים לנוצרים - כרך ה'. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
- א.מ. הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, תרשיש, ירושלים, תש"ו.
- ד"ר מאיר קוטיק, משפט בייליס: עלילת דם במאה העשרים, הוצאת מלוא, תל אביב, תשל"ט 1978. "עלילות דם" קודמות ברוסיה הצארית, עמ' 21–26; רשימת עלילות הדם, עמ' 281–286.
- אריאל טואף PASQUE DI SANGUE - פסח של דם. (הספר שנוי במחלוקת ונאסף מהמדפים)
- רחל אליאור, "'יען אומרים זובחי אדם אתם ואוכלין על הדם': עלילות הדם בפולין במאה-השמונה עשרה ומקומן בחיי הבעש"ט"; "הבעש"ט, עלילות הדם וחזון הנקמה המשיחית", בתוך רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, ירושלים: כרמל תשע"ד, ח"א, עמ' 170-224; 478-544.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: עלילת דם |
- רשימת מאמרים על עלילת דם באתר רמב"י
- אשר גינצברג ("אחד העם"), חצי נחמה, עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, אתר פרויקט בן יהודה
- פרופ' יוסף יואל ריבלין, עלילת דמשק, באתר "דעת"
- אורי קציר, "מי רצח את שמעון הקטן", על עלילת הדם בטרנטו שבאיטליה בשנת 1475, "אפלטון"
משה מעוז, הרקע לעלילת דמשק, עמ' 29–36- אורי פז, מהרסייך ומחריביך ממך יצאו, על ספרו של פרופ' טואף. מאתר "נביאים אחרונים"
- ירון הראל, מסע הצלב האדום בארץ הסהר, באתר הארץ, 7 באפריל 2009
- זאב גלילי, עלילות דם - בימים ההם ובזמן הזה, באתר "היגיון בשיגעון"
- שלמה בלס, מכת דם, באתר בשבע - ערוץ 7, 1 באפריל 2004
- שמעון כהן, עלילות דם – מהימים ההם ועד הזמן הזה, ריאיון עם איתמר צור, באתר ערוץ 7, 25 באפריל 2016
- חן מלול, שורשיה של עלילת הדם סביב פסח, באתר הספרייה הלאומית, 5 באפריל 2020
- חן מלול, פאול כריסטיאן קירכנר "חושף" את "מנהגי היהודים", באתר הספרייה הלאומית, מאי 2017
- דניאל ליפסון, כך גויס השולחן הערוך כדי להתעלל באחים היהודים, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ספטמבר 2018
מניין הגיע הרעיון שיהודים אופים מצות עם דם של ילדים נוצרים? | כאן סקרנים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 7:22)- עלילת דם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ח'
- ^ סודא, דמוקריטוס – Suidas, s.v. Δαμόκριτος
- ^ דוד פלוסר, "מוצא עלילות הדם", בתוך: מחניים, קי, גיליון נושא על עלילות ומשפטי ראווה נגד יהודים, עמ' יח ואילך, באתר דעת
- ^ Origenis, Contra Celsum, Lib VI 27, Migne, Patrolgia Graeca II, 1334
- ^ 5.0 5.1 קוטיק, מבוא, עמ' 10.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 קוטיק, עמ' 281.
- ^ E. M. Rose, The murder of William of Norwich : the Origins of the blood libel in medieval Europe, Oxford University Press, 2015, עמ' 83
- ^ Joseph Jacobs, The Life and Miracles of St. William of Norwich" a review", The Jewish Quarterly Review 9 (4), 1897, עמ' 748-755
- ^ 9.0 9.1 ד"ר דוד אלטמן, נייר עמדה בנושא עלילות הדם, 2009, באתר המכללה האקדמית נתניה
- ^ כ' סיוון – יום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה, באתר זכור
- ^ 11.0 11.1 Marcus Roberts, THE STORY OF ENGLAND’S JEWS
- ^ HUGH OF LINCOLN, Jewish Encyclopedia
- ^ 13.0 13.1 13.2 קוטיק, עמ' 282.
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 קוטיק, עמ' 283.
- ^ 15.0 15.1 15.2 קוטיק, עמ' 21.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 קוטיק, עמ' 25.
- ^ 17.0 17.1 קוטיק, עמ' 22.
- ^ קוטיק, עמ' 22–23.
- ^ קוטיק, עמ' 24.
- ^ קוטיק, עמ' 24–25.
- ^ קוטיק, עמ' 25–26.
- ^ 22.0 22.1 קוטיק, עמ' 26.
- ^ ישנה סתירה בתאריכים אצל קוטיק: בעמ' 25 כתוב ש"מחקרו" של לוטוסטנסקי פורסם ב-1876, ואילו בעמ' 26 כתוב שספר התגובה של חבולסון פורסם ב-1870.
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, ג'יימס פין, עמ' 630, הערה 15
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 5, עמ' 67–68
- ^ ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ ישראל, פרק 8, דמם של ילדים, עמ' 173–175
- ^ 27.0 27.1 קוטיק, עמ' 284.
- ^ 28.0 28.1 קוטיק, עמ' 285.
- ^ 29.0 29.1 29.2 קוטיק, עמ' 286.
- ^ (סט"א), פוגרום בליטא, דבר, 2 באוקטובר 1958, וראו עוד: כ. ליטאי, פוגרום ביהודי פלונגיאן, דבר, 19 באוקטובר 1958, ורה אלישיב, על הפוגרום שנערך בפלונגיאן, דבר, 4 בנובמבר 1958
- ^ ישראל יובל, הנקם והקללה, הדם והעלילה
- ^ עזרא פליישר, "יחסי נוצרים-יהודים בימי הביניים בראי עקום", ציון נט [ב/ג] (תשנ"ד), עמ'267–316.
- ^ עיתון הצפירה 1899
עלילת דם32178258