אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה
 | |||||||||
| לידה |
23 בדצמבר 1777 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בדצמבר 1825 (בגיל 47) טגנרוג, האימפריה הרוסית | ||||||||
| שם מלא | אלכסנדר פאבלוביץ' רומנוב | ||||||||
| מדינה | רוסיה | ||||||||
| מקום קבורה | מבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג | ||||||||
| בת זוג | יליזבטה אלכסייבנה | ||||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
אלכסנדר הראשון (המנצח) (ברוסית: Александр I Победитель, ובשמו המלא: אלכסנדר פאוולוביץ' רומאנוב, 23 בדצמבר 1777 - 1 בדצמבר 1825) היה קיסר רוסיה מ־23 במרץ 1801 עד מותו.
מתחילת חייו
היה בנם של הנסיך הגדול פאבל פטרוביץ' (אשר הוכתר מאוחר יותר כפאבל הראשון) ושל אשתו מריה פיודורובנה. בגיל צעיר הוא נלקח מהוריו על ידי סבתו השתלטנית יקתרינה הגדולה וחונך ברוח רעיונות תקופת ההשכלה, ובעיקר ברוח רעיונותיו של ז'אן ז'אק רוסו. מאוחר יותר הצטרפו ליסודות אלה בחינוכו גם יסודות החינוך ברוח מסורת האוטוקרטיה הרוסית ממורהו ניקולאי סלטיקוב וכן האהבה לצבא מחד ולזולת מאידך מאביו פאבל.
ריבוי המקורות של השכלתו וערכיו וגם הצורך בילדותו המוקדמת לתמרן בין אביו לסבתו גרמו לו להיות מהוסס, לא-החלטי ודו-פני, אך גם לימדוהו להיות דיפלומט למופת; תכונות אלו ליוו אותו במשך כל חייו.
שנותיו הראשונות בשלטון
אלכסנדר עלה לשלטון לאחר הפיכת חצר - כמה קצינים מחיל המשמר אשר לא ראו בעין יפה את כניסתו של הקיסר פאבל הראשון למלחמה עם בריטניה, רצחוהו בחדר השינה שלו. היו כאלה שטענו כי אלכסנדר ידע על הקשר ולא אמר דבר לאביו, ולכן כמוהו כשותף לרצח; אך האשמות אלה אינן מוצקות ונשענות על לא יותר משמועות.
מדיניות פנים
עם עלייתו לשלטון, אלכסנדר פתח בסדרת רפורמות ברוח חינוכו הפרוגרסיבי. הוא הקים מועצה פרטית של אנשים המקורבים לו אישית ורעיונית, ניסה לערוך רפורמות ליברליות בנוסח המשטר האנגלי, לתקן חוקה ולבטל את הצמיתות והכריז מלחמת חורמה בשחיתות. בשנת 1802 במסגרת רפורמת הממשל הקים 8 משרדי ממשלה (משרד החוץ, משרד לכוחות היבשה, משרד הצי, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד האוצר, משרד המסחר, משרד החינוך) בשנת 1810 הוא הקים את המועצה המדינית ובמסגרת הרפורמה הנרחבת בניהול מדיני. היוזם של רוב הרפורמות שבוצעו היה מיכאיל ספרנסקי בשנחשב עד עתה בין הרפורמטורים הגדולים בממשל הרוסי.
אבל, כמו שהוא עצמו העיד, העם הרוסי לא היה בשל לחירות, ולכן רפורמות הליברליזציה והענקת החוקה לא צלחו; הצמיתות לא בוטלה, מערכת החינוך והאוניברסיטאות, אף שהורחבו, נותרו תחת פיקוח הכנסייה, ותוצאותיה הישירות של המלחמה בשחיתות היו התרוקנות של שורות הפקידות ואיושן באנשים זרים בלית ברירה - מה שרק הרחיק את הקיסר מנתיניו. כמו כן, אלכסנדר לא היה בטוח בעמו, ולכן היסס ליישם את הרפורמות שלו עצמו בכל רחבי המדינה; תחת זאת, הוא ערך ניסויים במחוזות שונים של רוסיה, והתושבים רטנו על כך שהקיסר מעניק למחוזות רחוקים וזרים כגון פינלנד ופולין, אשר סופחו במהלך שלטונו, חירויות שהוא שולל מעמו שלו.
סיבה נוספת לכישלון הרפורמות הייתה שאלכסנדר עצמו, אף שהיה ליברל ואהב את החירות, לא רצה לוותר על כוחו כאוטוקרט ורצה תחת זאת שכל ההחלטות המדיניות תהיינה בהתאם לרצונותיו. כך, פעם הוא אמר בזעם לשר המשפטים שלו, המשורר הרוסי גברייל דרז'אבין: "אתה תמיד אומר לי מה לעשות! אבל אני הקיסר, ואני רוצה את זאת ושום דבר אחר תחת זאת!".
יחסיו עם היהודים בממלכה
עם עלייתו לשלטון נדרש הצאר אלכסנדר הראשון לשאלת מעמדם של היהודים בממלכתו והקים ב-9 בנובמבר 1802 את ה"ועדה לשיפור מצבם של היהודים". באוקטובר 1804 השלימה הוועדה את מלאכתה והגישה לצאר את מסקנותיה. על בסיס מסקנות אלה אישר הצאר בחודש דצמבר של אותה השנה את "תקנת 1804" המשקפת את ההנחות האלה: היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה ועל כן יש לתקן את מצבם, תיקון ברוח האבסולוטיזם הנאור. התקנות יועדו להגן על החברה מפני היהודים, על פי תפיסות משכיליות-יצרניות לפיהן עובד האדמה הוא אדם מועיל ויצרני, ולעומתו הסוחר הזעיר והמתווך הם גורם מזיק לכלכלה ויש לרסנו.
מדיניות חוץ
ביום הראשון של שלטונו אלכסנדר ביטל את הברית עם צרפת, כרת הסכם שלום עם בריטניה וברית עם פרוסיה והחל במשא-ומתן עם הקיסר האוסטרי פרנץ הראשון. ברם, התפתחותה של ברית-לעתיד זו נעצרה באחת עם חתימת הסכם השלום עם צרפת באוקטובר 1801; יתר על כן, בהשפעת הצרפתי לאהארפ, מורהו מתקופת ילדותו, אלכסנדר החל להכריז בפומבי על הערצתו כלפי נפוליאון וכלפי צרפת באופן כללי. אך עד מהרה אלכסנדר שינה את דעתו מהקצה אל הקצה, כאשר לאהארפ ביקר בפריז וסיפר לקיסר על טבעו האמיתי של הקונסולאט של נפוליאון. עתה הוא התנגד לו בכל מאודו, כינה אותו "המדכא של אירופה ומפר השלום", וניסה לרקום ברית כלל-אירופית כנגד נפוליאון, שמטרתה תהיה שחרור צרפת מעולו ושתהפוך לקונפדרציה כלל-אירופית לאחר-מכן.
הוא המשיך את מדיניותה של יקטרינה הגדולה בהתפשטות האימפריה דרומה. בהקשר לכך בתקופתו נוהולו מלחמות עם ממלכת פרס והאימפריה העות'מאנית.
מלחמה ושלום עם נפוליאון
.jpg)
נפוליאון מצדו התנהג כאילו לא ידע על נטיותיו של הקיסר כנגדו. הוא תמיד ניסה לכרות עמו ברית בטענה כי רוסיה וצרפת הן בעלות-ברית טבעיות וגאוגרפיות, אך הקיסר סירב בעקשנות לכך והמשיך להילחם בנפוליאון במסגרת הברית עם אוסטריה, ולאחר התבוסה באוסטרליץ (2 בדצמבר 1805) - עם פרוסיה. נפוליאון מצדו כבש את פרוסיה בסערה בשנת 1806 והשמיד את צבאה בקרבות ינה ואאוארשטדט, הגיע עד פולין ושם נפגש עם הצבא הרוסי. במקביל לכך, הוא ניסה לעורר את הפולנים, הטורקים והפרסים לתקוף את רוסיה, על-מנת להחלישה, ובחצר הקיסר עצמה רבו הקולות שקראו לשלום.
אך הקיסר לא רצה לשמוע על כך בטענו שנפוליאון הוא אויב הכנסייה האורתודוקסית. המלחמה נמשכה: הקרבות בפולטוסק ופרייסיש-אילאו (ראשית 1807) נגמרו אמנם בתיקו, אך בקרב פרידלנד (13-14 ביוני 1807) נפוליאון הכה את הרוסים שוק על ירך והציע להם הצעת שלום וברית נדיבה. לזה הקיסר כבר לא יכול היה לסרב, וב-25 ביוני 1807 נחתם שלום טילזיט. אלכסנדר הוקסם מנפוליאון, אשר היה אמן הדיפלומטיה כשם היה אמן המלחמה. הוא נתן לאלכסנדר יד חופשית לגבי פינלנד, בסרביה, נסיכות מולדובה וולאכיה וצייר בפניו תוכנית ארוכת-טווח לחלוקה של העולם לספרות השפעה רוסית וצרפתית. הייתה זו הצעה שאי-אפשר היה לסרב לה, ואלכסנדר אכן לא סירב.
אולם עד מהרה החל אלכסנדר להתפכח מאשליותיו לגבי נפוליאון - הצרפתים נשארו בפרוסיה, והרוסים על הדנובה, כאשר שני הצדדים האשימו האחד את השני בהפרת הסכם השלום. פגישה שנערכה בין שני הקיסרים בארפורט שבתורינגיה ב-1808 אמנם הובילה להסכם על כיוון מדיני משותף, אך אלכסנדר הבין, שנפוליאון אינו חש מחויבות כלפי התוכנית לחלוקת העולם שהוא הגה וכי הוא השתמש בה כאמצעי להסחת דעתו בזמן שהוא בנה וחיזק את השפעתו באירופה. לכן הוא החליט כי הוא מצידו גם יתייחס לברית עם נפוליאון כאל אמצעי פוליטי בלבד ולא כאל ברית בין אחים. כך, הוא ניצל את בריתו עם נפוליאון כדי לפלוש לשוודיה בשנת 1809 ולקרוע ממנה את פינלנד, וכדי לקרוע את בסרביה מידי האימפריה העות'מאנית ב-1812.
מברית לשנאה
בינתיים, מתיחויות וסכסוכים אחרים המשיכו לכרסם בברית הרוסית-צרפתית. כך, אלכסנדר אמנם סייע (אם כי בעצלתיים) לנפוליאון בשנת 1809, אך דרש באופן נחרץ שאוסטריה לא תימחק מעל למפה; מאידך גיסא, הוא התנגד למדיניות הליברלית של נפוליאון כלפי הפולנים.
נפוליאון מצדו היה חשדני כלפי אלכסנדר לא פחות מכפי שאלכסנדר היה חשדני כלפיו. על-מנת לנסות את הקיסר, ככל הנראה, הוא ביקש את ידה של אחות הקיסר, הנסיכה הגדולה אנה. אלכסנדר סירב בתואנה כי אמו מתנגדת לזיווג. על כך נפוליאון השיב בביטול תוכניתו שלא לשחזר את פולין ובהכרזתו על נישואיו למריה-לואיזה האוסטרית באופן אשר הוביל אלכסנדר לחשוד כי נפוליאון "רקד על שתי חתונות".
על חיכוכים אלה עד מהרה נוספו עוד: כך, בשנת 1810 נפוליאון סיפח לעצמו את דוכסות אולדנבורג, ששליטה היה דודו של אלכסנדר; השיטה הקונטיננטלית שיתקה את המסחר הרוסי. בסופו של דבר המתח התפרץ בפלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת 1812.
מהפך נפשי
ערך מורחב – מלחמת רוסיה-צרפת (1812)
פלישתו של נפוליאון לרוסיה הייתה בגדר הפתעה גמורה לקיסר. יתר על כן, אף שהורה לצבא להילחם בצרפתים, אלכסנדר הכריז בפומבי כי הערצתו כלפי נפוליאון ברמה האישית לא נפגעה כאין וכאפס מהפלישה. רק לאחר שנפוליאון כבש את מוסקבה וניסה לפוצץ את הקרמלין השתנתה דעתו של אלכסנדר והוא הפך לגדול שונאיו של נפוליאון; כמו כן, הוא חזר לתמוך ברעיון של קונפדרציה כלל-אירופית, רעיון שהוא ניסה לקדם מאוחר יותר בקונגרס וינה (1815), אך הדבר לא צלח.
לאחר כיבוש מוסקבה החליט אלכסנדר שיש לו צו מן השמים להחזיר את השלום לאירופה ולהביס את נפוליאון. רגשותיו הדתיים של אלכסנדר התעצמו בסתיו 1813, עת פגש את הברונית דה קרודנר; לאחר פגישה זו כל פעולותיו, בין האישיות ובין המדיניות, היו אפופות מעטה של צדקנות מיסטית.
זמן לאחר מהפך כפול זה החל להתרחש מהפך שלישי בדעותיו של אלכסנדר: אם קודם לכן היה ליברל (ולו באופן חלקי), הרי שמעתה הוא נטה יותר ויותר לכיוון השמרנות והתקרב מאד לשר הביטחון שלו אלכסיי ארקצ'ייב. בין הסיבות לכך היו ניסיון למהפכה בקרב קציני הצבא ונפילתו תחת השפעתו של הקנצלר האוסטרי השמרן מטרניך. אף על פי כן, אלכסנדר עדיין טען כי "את החירות יש להגביל רק בגבולות הסדר"; רק בשלהי שנת 1820, עת התחוללו מהומות בפיימונט ובנאפולי, ורוח של מהפכה ריחפה מעל אירופה כולה, הושלם סופית מעברו מהמחנה הליברלי למחנה השמרני, מה שהתבטא בכך, שאלכסנדר הטיל פיקוח חמור על האוניברסיטאות ברוסיה ואסר על קיומם של מועדונים פוליטיים, מה שגרם לתסיסה בקרב האינטליגנציה.
מותו
ב-1 בדצמבר 1825 אלכסנדר מת בנסיבות מסתוריות בעיר הדרומית טגנרוג שלחופי ים אזוב. מיד לאחר מותו נוצר מצב של אינטררגנום, כיוון שהיורש של הקיסר חסר הילדים היה אחיו השני קונסטנטין, אך הלה ויתר על כס המלוכה לטובת אחיו הצעיר והלא-אהוד ניקולאי. אי-הוודאות שנוצרה הובילה לניסיון הפיכה מצד קבוצה של קציני-צבא מהפכניים, הידועים בהיסטוריה המודרנית בתור הדקבריסטים, אך מרידה זו דוכאה במהרה על ידי ניקולאי.
מותו של אלכסנדר נותר אפוף מסתורין עד ימינו. זמן לא רב לאחר מותו החלו נפוצות ברוסיה שמועות, שהקיסר לא מת אלא התפטר, וכי נזיר סיבירי בשם פיודור הוא-הוא אלכסנדר הראשון. ברם, תאוריית קשר זו לא אומתה מעולם, אם כי נפוצו שמועות שכאשר נפתח קברו בעת השלטון הסובייטי, הוא היה ריק.
משפחתו
בשנת 1793 הוא התחתן עם לואיזה מריה אוגוסטה מבאדן שהחליפה את שמה ל"יליזבטה אלכסייבנה". היו להם בנות מריה ויליזבטה שנפטרו בגיל צעיר. לא ברור האם אלכסנדר אכן היה אביהן של הבנות.
במשך 15 שנים הוא חי עם מריה נרישקינה. היא ילדה לו שתי בנות ובן.
מורשתו
הרפורמה הממשלתית שהוביל הביאה בעצם ליצירת משרדי הממשלה ברוסיה ועד היום משרד המשפטים ומשרד הפנים הרוסי מתייחסים אל הקיסר אלכסנדר כמי שייסדם לראשונה.
על שמו נקרא גן אלכסנדר שבסמוך לקרמלין ובנובמבר 2014 נחנך פסל לזכרו במתחם הגן במעמד נשיא רוסיה.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
- Аммон Ф. Г. В фаворе у кесаря: Александр I и Аракчеев
| הקודם: פאבל הראשון |
צארים רוסיים | הבא: ניקולאי הראשון |
| הקודם: גוסטב הרביעי אדולף |
דוכס פינלנד | הבא: ניקולאי הראשון |
| הקודם: פרידריך אוגוסט הראשון (דוכס ורשה) |
מלך פולין | הבא: ניקולאי הראשון |
23994172אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה
- אספקלריה - צניעות/צניעות/נוער
- קיסרי רוסיה
- ילידי 1777
- האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
- צארים רוסיים
- שושלת רומנוב
- מקבלי עיטור אנדריי ה"קדוש"
- מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
- מקבלי עיטור גיאורגי ה"קדוש"
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
- אבירי מסדר העיט השחור
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- מעוטרי צלב הברזל
- רוסים במלחמות הנפוליאוניות
- נפטרים ב-1825