ביקורת עמיתים
ביקורת עמיתים (באנגלית: peer review או refereeing, וגם לקטורה) היא תהליך שיפוט חיצוני לבחינת חיבורים אקדמיים, המהווה שלב חיוני ונחוץ טרם אישורו לפרסום של מאמר מדעי או ספר מדעי בבמה מדעית, מודפסת או מופצת ברשת. מומחים מהתחום שבו עוסק החיבור הסוקרים אותו, נקראים "סוקרים", "קוראים" או "לקטורים". אלו בוחנים אם החיבור ראוי לפרסום בבמה המדעית, לבקשת עורכי כתב עת מדעי או הוצאת ספרים מדעית, או לקראת בקשה למענק מחקר. יוקרתם של פרסומים מדעיים תלויה בביקורת העמיתים, וההסתמכות על מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים אקדמית פחותה.
ביקורת עמיתים בתמצית
הצורך בביקורת עמיתים הוא כתוצאה מכך שהעבודה המדעית לעיתים מורכבת ומסובכת, ומתפרסת על פני תחומים רבים, ואיתור שגיאות דורש עין בוחנת נוספת ושיפוט חיצוני, המגדיל את הסיכוי שנקודות החולשה יאותרו. כמו כן ביקורת העמיתים יכולה לאתר ניסיונות זיוף, שימוש בשיטות עבודה שאינן נכונות, והסקת מסקנות שאינן נובעות מהממצאים או המחקר.
הסוקרים הם מומחים בנושא שבו עוסק הפרסום המדעי הנסקר. הסוקר מציין את ערכו של הפרסום בעיניו ומעלה הצעות לשיפור. משוב זה מגיע לצוות עורכי הפרסום המדעי, כתב העת או קרן המחקר, ובסופו של דבר בדרך כלל גם למחבר עצמו. המלצות הסוקרים לגבי הטיוטה בדרך כלל יכולה להיות:
- קבלה ללא סייג: קבלת המאמר הנסקר כפי שהוא
- קבלה על תנאי: קבלת המאמר הנסקר בתנאי שייערכו בו שיפורים נדרשים
- דחיה על תנאי: דחיית המאמר הנסקר, עם אפשרות הגשה מחודשת הכוללת תיקונים מהותיים
- דחייה מוחלטת
תשובת הסוקרים היא בגדר המלצה בלבד, ואינה מחייבת את עורכי הפרסום המדעי. אסור לסוקרים לפעול בקבוצה ואל לסוקרים ליצור קשר זה עם זה. לרוב אין הסוקרים יודעים את זהותם של סוקרים אחרים. לא נדרשת הסכמה בין דיעותיהם, ובכך עבודתם שונה מאד מזו של חבר מושבעים. סגנון עבודה עצמאי זה מבטיח חוות דעת עצמאיות לחלוטין.
זהות הסוקרים אמורה הייתה להישאר עלומה בפני מחברי המאמר המדעי אותו הם בוחנים, אך עם השנים השתנה הדבר וכיום רוב כתבי העת מאפשרים לסוקר להחליט אם רצונו בחשיפת זהותו למחבר, ומקובל לעיתים אף לאזכר את שם הסוקר במפורש בעת פרסום המאמר.
יש שמחמירים ומנהיגים נורמה של "סמיות כפולה". לא רק שהמחבר אינו יודע מי הסוקר, גם הסוקר אינו יודע מי המחבר. מהמאמר מושמט כל אזכור לזהות יוצרו. לעיתים קשה ואפילו בלתי אפשרי ליצור סמיות כפולה, כאשר מהפרסום עצמו ברורה האסכולה המחקרית שממנה בא מחברו, ואסכולה זו עלולה להיות מצומצמת מאוד.
בספרים ובכתבי עת בחירת הסוקרים היא לרוב מטלה שעליה אמון העורך. קרנות מחקר מקימות ועדה שתפקידה לברור בין הפניות הצפויות להגיע.
בענפי המדע מקובל מאד לקיים כנס מדעי. כדי לקבל רשות דיבור על המדענים לשלוח מראש חיבור מדעי קצר יחסית. זה נבחן על ידי ועדת הכנס, ובדרך כלל היא פונה אל סוקרים. מאחר שכנסים תחומים בלוחות זמנים נוקשים, היכולת לתקן ולשפץ את העבודה מוגבלת, ומרחב הגמישות בהחלטה לגביה מצומצם.
כאשר מסכמים הסוקרים, בדרך כלל שניים או שלושה, את הערותיהם ואת הצעותיהם ומגישים אותן לעורך, הוא מעבירן לעיון המחבר (ייתכן שהיו הערות שסומנו כחשאיות ומיועדות לעורך בלבד), ומחליט האם לפרסם את המאמר. במקרה של סתירה בין ההערכות שקיבל, בדרך כלל הוא יפנה לסוקר נוסף, כדי שקולו יהיה זה המכריע. במקרה כזה אפשר גם לפנות למחבר ולבקש ממנו שישיב לביקורת השלילית על עבודתו. המענה יישקל בידי העורך, ולעיתים נדירות ייתכנו חילופי דברים ארוכים בין מבקר למבוקר.
בסופו של דבר ייתכן שהמאמר יתקבל או יידחה, ולעיתים קרובות – יתקבל על תנאי שייערכו בו שינויים והגהות מסוימים.
גיוס סוקרים
גיוס סוקרים הוא משימה מורכבת. זאת משום שהסוקרים אינם מקבלים תמורה כספית, והעבודה דורשת מהם זמן שיכול להיות מופנה לקידום מחקריהם שלהם. עם זאת, שימוש כסוקר בשירותיו של כתב עת נחשב (כמובן תוך שמירת החסיון על זהות המאמרים נסקרו) מוסיף ליוקרה המקצועית. קהל הסוקרים מורכב ברובו מכאלו שבעצמם מוציאים פרסומים מדעיים, ומבינים אל נכון את חשיבותו של מנגנון ביקורת העמיתים. עורכים שיודעים שחוקר מסוים נזקק או יזדקק לסיועם יכולים לנצל זאת כדי להטיל עליו את עול תפקיד הסוקר. לפעמים התנדבות לשמש סוקר היא תנאי מקדים למענק מחקר או לחברות באיגוד מקצועי.
בעיה קשה בזמננו, בשל המעבר להתמחות בתחומים יותר ויותר מצומצמים, היא מיעוט המומחים בנושא מסוים. במצב כזה יש בעייתיות גדולה בהשגת סוקר שיהיה נקי מניגוד אינטרסים. במיוחד יתקשו כתבי עת מהדרגה השנייה וקרנות מחקר דלות אמצעים לשכנע את המדענים הזמינים המעטים להקדיש להם מזמנם.
מסיבות מובנות משתדלים שלא לבחור את הסוקרים מבין קרוביהם, ידידיהם ועמיתיהם של המחברים. בנוסף, על הסוקרים עצמם להודיע על כל ניגוד עניינים שעלול לעלות. לעיתים קרובות מציעים למחברים להעלות בעצמם שמות של סוקרים אפשריים, ואף מאפשרים להם לציין סוקרים שאין הם מעוניינים בהם וטעמים לפסילתם. הצורך לשאול את המחברים עצמם לשמות סוקרים נובע מתחומי ההתמחות המצומצמים המקובלים במדע המודרני. לעיתים קרובות אין לעורך ידע רב על הנושא הספציפי שבו עוסק המאמר שהופקד בידיו ועל המומחים בו.
סגנון הסקירה
הסקירה יכולה להיות דקדקנית ומחמירה מאד ויכולה להיות מקלה יותר. הדבר תלוי הרבה בהיצע ובביקוש שעמם מתמודד העורך. כתב עת יוקרתי כ-Nature, המפרסם חמישה אחוזים מהפרסומים הנשלחים אליו, יכול להרשות לעצמו לדחות עבודות טובות מאוד, אם אין הן פריצות דרך של ממש. כתבי עת אחרים מדפיסים כל מה שאינו שגוי וזניח לחלוטין.
הנורמות משתנות מדיסציפלינה לדיסציפלינה. בקרב העוסקים בפיזיקה, למשל, רווחת הדעה כי יש לפרסם כל מה שאינו שגוי, וה"שוק" כבר יחליט איזה ערך יש למאמר. גם כשאוחזים בהשקפה כזו, יכולה ביקורת העמיתים למנוע משגיאות ברורות להתפרסם ובכך לשפר את איכות התוצר הסופי.
חסרונות התהליך
ביקורת נפוצה על ביקורת העמיתים נוגעת לאיטיות שלה. בדרך כלל נדרשים חודשים ולפעמים שנים עד שההליך מסתיים, והמאמר רואה אור בדפוס. אמנם בתחומים מסוימים, כגון אסטרונומיה, הפרסום מתמקד עתה פחות במאמרים העוברים ביקורת עמיתים ויותר במאגרי מידע אלקטרוני.[1]
לפי כמה סוציולוגים של המדע, ביקורת העמיתים עלולה ליצור אליטה המחזיקה במנגנון שליטה על הפרסומים בתחומה. מטבע הדברים, סוקרים ספקניים לגבי מסקנות הסותרות את השקפותיהם וידידותיים לעמדות הקרובות אליהם. הסוקרים הפופולריים יותר יהיו אלו מהמדענים שקיבלו בעצמם ביקורות אוהדות על מאמריהם, ולפיכך מקורבים בעצמם לגישה השלטת.
מנגד היו שהצביעו על המספר הגדול של כתבי עת מדעיים, מה שמקשה מאד על כל ניסיון לשלוט בזרימת המידע.
פרסומים חשובים שלא עברו ביקורת עמיתים
על אף שבמתודולוגיה המדעית המודרנית תופסת ביקורת העמיתים חשיבות רבה כל כך, יש כמה פרסומים חשובים שלא בוצע בהם הליך זה במובן המתואר פה.
מאמריו פורצי הדרך של אלברט איינשטיין פורסמו בשנת 1905 ב"שנתון הפיזיקה" הגרמני בלא שיעברו ביקורת עמיתים, לפי החלטתם שני העורכים, מקס פלאנק ווילהלם וין, שניהם פיזיקאים ידועים לתהילה, שעתידים היו לזכות בפרס נובל לפיזיקה. באותה עת מוסד ביקורת העמיתים לא היה מפותח, ואחרי פרסום הבכורה ניתן למדען קרדיט רב. נטל ההוכחה לא היה על כתפיו, אלא על כתפי המתנגדים לטענותיו.
מאמרם של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק על גילוי מבנה ה-DNA; המאמר פורסם ב-Nature מבלי שעבר הליך של ביקורת, כפי שנאמר: "נכונותו הייתה ברורה מאליה", ואילו החשש שתוכנו ידלוף בטרם עת היה גדול. העורכים הסתפקו בהמלצה של הפיזיקאי ויליאם לורנס בראג.
השערת פואנקרה נחשבה במשך שנים לאחת הבעיות הפתוחות החשובות ביותר בטופולוגיה ואף נבחרה על ידי מכון קליי למתמטיקה כאחת משבע בעיות המילניום, שעבור פתרון מלא של אחת מהן מציע המכון פרס כספי בסך מיליון דולר. המתמטיקאי גריגורי פרלמן בחר לפרסם את הוכחתו להשערה בדרך לא רגילה, דרך ה-arXiv באינטרנט,[1] ולא בכתב עת העובר ביקורת עמיתים, ובכך נמנע מלקיים את אחד התנאים לקבלת הפרס.
ביקורת עמיתים והונאה
ביקורת עמיתים לא נועדה לגלות זיופים. ההנחה שעומדת בבסיסה היא שמחבר המאמר פרסם את מחקרו בתום לב ומבלי שבדה נתונים. לסוקרים אין בדרך כלל גישה לכל החומר המחקרי, ולמעט תחומים מעשיים, כמו מתמטיקה, אין מנוס מלהסתמך על מידה של אמון.
קיימות דוגמאות למקרי הונאה ברורים שעברו את שלב הביקורת ונחשפו רק כאשר חוקרים אחרים לא הצליחו לחזור על הממצאים. דוגמה שהתפרסמה ב-2002 היא זו של יאן הנדריק שן (אנ'), חוקר גרמני שפרסם במיטב כתבי העת, ביניהם Nature, שישה עשר מאמרים, שיכולים היו לזכות אותו בעתיד בפרס נובל. כולם נמצאו מזויפים. ביקורת העמיתים לא עלתה על התרמית, והיא נחשפה בעיקר בשל שגיאה חובבנית ביותר שעשה שון: הוא השתמש באותו גרף של תוצאות עבור שני מחקרים שונים[2]. בסופו של דבר לא רק שפוטר ממעבדות בל, אלא גם תואר הדוקטור נשלל ממנו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 http://arXiv.org
- ^ תמרה טראובמן, ארצות הברית: המדען הגרמני המבטיח התגלה כנוכל, באתר וואלה!, 27 בספטמבר 2002