לב גרינברג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לב גרינברג
ענף מדעי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה
תרומות עיקריות
חקר תנועת העבודה
כלכלה פוליטית, חקר הסוציולוגיה הפוליטית של היחסים בין יהודים לפלסטינים, חקר תנועות מחאה השוואתי

לב גרינברג (נולד ב-26 באוגוסט 1953) הוא פרופסור מן המניין, נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית (מ-2020) שימש כ ראש מחלקה מייסד של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2007-9) ופעיל חברתי ישראלי.

ביוגרפיה

נולד בארגנטינה, חניך מועדון יהודי בורגני. בני דורו בארגנטינה עשו מהפכות, הקימו מחתרות ודוכאו באלימות. הוא עלה לישראל מתוך ציונות בשנת 1972.

עשה את חוק לימודיו לתואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון עשה במדע המדינה ובסוציולוגיה, ואת התואר השני – במדע המדינה. נושא התזה היה "המרד שלא היה: פרשת פורום 13 הוועדים הגדולים – מיקרה מבחן לקורפורטיזם הישראלי", אותה הגיש ב-1985 תחת הנחייתו של מיכאל שלו. עשה את הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, הגיש את עבודת הדוקטורט ב-1991, נושא הדיסרטציה היה:"תנועת העבודה הישראלית במשבר: הכלכלה הפוליטית של הקשרים בין מפא"י, ההסתדרות והמדינה – 1957–1970", מנחהו היה פרופסור יונתן שפירא.

מאז 1991 הוא מלמד באוניברסיטת בן-גוריון, במקביל לימד את הקורס ב"כלכלה פוליטית" לתלמידי התוכנית המשולבת בפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. בין השנים 1998–2003 היה מנהל מכון המפרי למחקר חברתי, במסגרתו ייסד את כתב העת "הגר" ובין השנים 2006–2009 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בפברואר 2020 נבחר לנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית.

חתן פרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה לשנת 1993 על מחקרו "Split Corporatism in Israel".

פעילות ציבורית ופוליטית

הפנתרים השחורים

לב גרינברג היה פעיל עם הפנתרים השחורים בתקופות הראשונות שהגיעו לישראל, באותה תקופה היה פעיל פוליטית בהקמת מפלגת מוקד ובין מקימי קמפו"ס. זאת עשו מתוך תפישה שהבעיה היסודית של השמאל האשכנזי הוא היותו מעמד בינוני ומנותק גם ממעמד הפועלים וגם מקבוצות פריפריאליות. פעילי מוקד והפנתרים השחורים התחילו אז בביצוע פעולות שמטרתן להצביע על האינטרסים המעמדיים של מפלגת העבודה כנציגה של בעלי ההון. בהקשר לכך ביצעו שתי פעולות מפורסמות שהן הפריצה למחסנים של תנובה וחלוקת החלב בשכונות. ופריצה למחסנים של שמן וחלוקתו בשכונות. שתיהן היו חברות בשליטת ההסתדרות ושתיהן הפקיעו מחירים. הם רצו להראות שבעלות על חברה כלכלית בידי ארגון עובדים מחייבת דווקא הוזלה לשכבות החלשות. שיתוף הפעולה הזה הוביל בסופו של דבר להצטרפות של חלק מהפנתרים השחורים למוקד להקמת קואליציה של כמה קבוצות, ביניהם אורי אבנרי ופורשי מפלגת העבודה. לקראת בחירות 1977 הקימה רשימה ששמה של"י (שלום לישראל, שוויון לישראל) בראשות לובה אליאב. מי שעמד בראש הקבוצה של הפנתרים השחורים היה סעדיה מרציאנו, אבל פלג אחר בראשות צ'רלי ביטון וכוכבי שמש התחבר לרק"ח והקימו את חד"ש. הפרישה של גרינברג ב-1979 משל"י ומהשמאל האשכנזי הייתה כאשר הבין שרק קבוצה קטנה של פעילים מעוניינים בשיתוף פעולה אמיתי ואחרים בעיקר רצו לנצל את השם של הפנתרים השחורים ולהפוך אותם לקבלני קולות נוסח מפא"י בסאלח שבתי.

הקמת קמפו"ס (קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית)

היה בין מייסדי תנועת סטודנטים יהודית-ערבית ששמה קמפו"ס בשנת 1974. התנועה הוקמה בירושלים והתרחבה לכל האוניברסיטאות אחרי עליית הליכוד לשלטון ב-1977. תנועת קמפו"ס פרחה באותם ימים על רקע עימותים עם פעילי הימין הקיצוני שדרשו להוציא את הסטודנטים הערבים מן האוניברסיטאות, על רקע אי-נאמנותם למדינה. בעימות המפורסם ביותר הותקפו מפגיני קמפו"ס על ידי קבוצה בראשות צחי הנגבי, אביגדור ליברמן וישראל כץ שבאו חמושים בשרשראות. קמפו"ס הייתה בית הגידול הפוליטי של רוב המנהיגים של ערביי ישראל בימינו (עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, מוחמד ברכה, עיסאם מח'ול).

יש גבול

לאחר מכן התגייס לחיל התותחנים, שירת בצה"ל בין 1977-1979 והדבר דחף אותו ל"יש גבול", בה היה דוברה הראשון. ישב בכלא באוקטובר 1987 על סירובו לשרת בשטחים. במסגרת יש גבול ארגן ב-1983 מופע של אומני ישראל בחוף אכזיב ובהם תיסלם, בנזין, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, דויד ברוזה, שמוליק קראוס, מיקי גבריאלוב, לפני קהל צופים של 15000 אנשים. הוא יזם גם מופע של ג'ואן באאז בצוותא ב-1988. גרינברג פרש מ"יש גבול" ב-1989 על רקע מחלוקת סביב גיוס חובה וההתקפות של התנועה נגד הימנעותם מגיוס של החרדים.

יועץ להסתדרות

לאחר פרסום ספרו "ההסתדרות מעל הכול" הוזמן גרינברג לפעול במסגרת ההסתדרות כדי לחולל בה רפורמות מבניות. הקשר נעשה על ידי יוסי ביילין שהיה ב-1993 בחבורה עם חיים רמון ועמיר פרץ שכונתה "השמינייה". הקבוצה התפלגה ב-1994 בגלל הקמת רשימה עצמאית לבחירות להסתדרות על ידי רמון ופרץ. גרינברג נעשה ליועץ להסתדרות, כתב את החוקה החדשה של ההסתדרות ואת תוכנית הרפורמות. שני הרעיונות שהציע הם: האחד – העברת המפעלים של ההסתדרות לבעלות של העובדים. השני – דמוקרטיזציה של האיגודים המקצועיים ושל ההסתדרות עצמה על ידי שינויים בשיטת הבחירות. הוא פרש לאחר ששני רעיונות בסיסיים אלה לא מומשו הלכה למעשה.

פובליציסטיקה

מאז רצח רבין גרינברג החל בכתיבה פובליציסטית בעיתונות היומית בעברית. בשנות האינתיפאדה ביקורתו החריפה על מה שהוא הגדיר כהידרדרות של ישראל לאלימות בלתי מרוסנת לא הייתה מקובלת בשיח הציבורי, ומאמריו פורסמו בעיקר בחו"ל. בעקבות מאמר שפרסם בבלגיה ובו ביקורת על חיסול השיח' אחמד יאסין (Symbolic Genocide) שבו טען שחיסולו מהווה רצח עם סמלי שישראל מבצעת בפלסטינים דרשה שרת החינוך דאז, לימור לבנת, לפטר אותו מהאוניברסיטה, והיא החרימה את אוניברסיטת בן-גוריון על כך שהיא סירבה לעשות זאת.

מחקריו

Split Corporatism in Israel

זהו ספרו הראשון שיצא ב-1991. לב גרינברג חקר את פורום 13 הוועדים הגדולים, ארגון שהחזיק מעמד שנה בלבד, במהלך כהונתו של שר האוצר יגאל הורביץ, ובאמצעותם פיתח תאוריה להסבר האינפלציה וריסונה בישראל. הוא שילב שתי מסגרות תאוריות: תאוריות שוק העבודה דואלי, שמניחות שיש פער בכוח של קבוצות עובדים שונות, ולכן העובדים לא מתאחדים, ותיאורית הנאו-קורפורטיזם, לפיה העובדים מתאחדים ופועלים יחד ולכן המדינה נאלצת לנהל איתם משא ומתן והידברות. ישראל היא מקרה המשלב את שני המודלים, כאשר פורום 13 הוועדים ייצג עובדים חזקים, שבאו לעזור, לכאורה לעובדים החלשים (על כך כתב במאמרו "עובדים חזקים, עובדים חלשים") והראה ששתי התאוריות אינן סותרות אלא משלימות, ושני המודלים פועלים לרעת העובדים.

מוקד הספר היה להסביר את האינפלציה כשאלה של יחסי כוח בין המדינה, המעסיקים הפרטיים, ההסתדרות, העובדים החזקים והעובדים החלשים. הטענה המרכזית של הספר היא שיש לבחון כיצד הקואליציה השלטונית מצליחה לתווך, או לא, בין האינטרסים השונים של החברה האזרחית ולהפוך אותם למדיניות קוהרנטית של המדינה. טענתו הייתה שעליית הליכוד לשלטון גרמה למשבר של האינפלציה בגלל חוסר היכולת לתווך בין המדינה לבין הכוחות המרכזיים במשק: ההון הפרטי, ההון ההסתדרותי, והעובדים החזקים. השניים הראשונים היו מעוניינים והרוויחו מהאינפלציה, והעובדים החזקים הצליחו לא להיפגע ממנה. אבל אז המדינה נכנסה למשבר של חוב פנימי, לא היה לה כסף לשלם וחובותיה, ואלה הלכו וגדלו עם האינפלציה. זה הרקע להקמת ממשלת האחדות "הרוטטיבית" ב-1984, בין מפלגות הליכוד והעבודה, שנאלצו לשתף פעולה ביניהן על מנת לחלץ את המדינה מהמשבר, ולרסן את הלחץ של ההון הפרטי וההסתדרותי ושל העובדים החזקים. כדי לעשות זאת הן נתנו יד חופשית למדינה, ובעצם לפקידי האוצר, לנהל את הכלכלה. הדבר גרם לדה-פוליטיזציה של החלטות כלכליות וחברתיות, אליהן התחילו להתייחס כאל שאלות טכניות לכלכנים ולא כאל שאלה ערכיות שעלולה להיות עליהן מחלוקת. זהו הבסיס האידאולוגי של הנאו-ליברליזם.

ההסתדרות מעל הכול

עבודת הדוקטורט של לב גרינברג, שאחר כך הפכה לספר, חזרה אחורה לזמן בו ההסתדרות ייצגה את ההון של חברת עובדים וניסתה לשלוט בקבוצות עובדים מאורגנות ובלתי מאורגנות. הספר בוחן את נקודת המפנה של 1967, בה נוצר מבנה שפילג את העובדים, בראש ובראשונה בין פלסטינים משוללי זכויות לבין ישראלים, אבל גם בתוך הישראלים: בין הישראלים שחשופים לתחרות עם הפלסטינים בשטחים, שהם ברובם מזרחים וערבים אזרחי ישראל, לבין הקבוצות המוגנות מתחרות: 13 הוועדים הגדולים, עובדים מקצועיים ועובדי חברות ממשלתיות. כדי להבין את המבנה שהתמסד ב-1967 גרינברג בחן מה קרה בישראל בשנות השישים החל מ-1959-1958, כשנוצרה תעסוקה מלאה, ומצא שמפא"י נקלעה למשבר דווקא כאשר היה מחסור בידיים עובדות. זהו פרדוקס, כי לכאורה מפלגה סוציאל-דמוקרטית רוצה תעסוקה מלאה, והיא אמורה לקבל תמיכה פוליטית כי השיגה זאת. אבל גרינברג סבור כי מפא"י לא הייתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית. לדבריו מפא"י והמוסדות שהקימה היו בנויים לשלוט בעובדים ולא לייצג אותם. ברגע שהעובדים קיבלו כוח, בתחילת שנות ה-60, הם התחילו להשתחרר מהשליטה של מפא"י ושל ההסתדרות. קמו התארגנויות עובדים "מלמטה" ואורגנו מאבקים לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים ולשחרור מהשליטה של ההסתדרות.

השאלה אליה מתמיד גרינברג לחזור היא זו: האם מפלגת השלטון מסוגלת לשלוט ולתווך בין קבוצות חזקות של אזרחים ובינם לבין המדינה? מפא"י נכנסה למשבר עמוק בתחילת שנות שישים, וההסבר המרכזי הוא המבנה הבלתי מייצג של ההסתדרות ומערכת יחסי התלות בין המדינה לבין המנגנונים החזקים של ההסתדרות ומפא"י. העימות בין בן-גוריון לבין לבון ב-1960 נסב סביב השאלה מי מחליט, מי קובע ומיהו הריבון - המדינה או ההסתדרות. בן-גוריון הוא ראש הממשלה, לבון הוא מזכיר ההסתדרות. מי שיצא מנצח מן העימות הזה היה אשכול - מנהיג מפא"י. במשולש בין שלוש הישויות מפא"י הייתה חזקה יותר גם מההסתדרות וגם מהממשלה, אבל ראשי מפא"י הבינו שכדי לשלוט במדינה חייבים לשמור את מנגנון ההסתדרות בידיהם. עיקר מאבקם היה למנוע את אובדן השליטה בהסתדרות, שהייתה תחת איום לנוכח התארגנות העובדים מלמטה, וקריאות תגר מצד מפלגות הפועלים האחרות (אחדות העבודה, מפ"ם ומק"י) וגם תנועת החרות, שהתבססה בקרב הפועלים המזרחים והחליטה להתמודד בבחירות להסתדרות. המהלך של אשכול היה קודם כול לפטר את לבון, כלומר פיטר אותו מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, אבל אחר כך היה צריך לנטרל את בן-גוריון שלא רצה להציל את מבנה ההסתדרות, כי הוא היה נגד כוחה הדומיננטי של ההסתדרות בתוך מפא"י. בסופו של דבר העימות הפך לעימות בין מפא"י לבן-גוריון, שפרש והקים רשימה משלו לקראת בחירות 1965 – רפ"י.

טענתו המרכזית של גרינברג היא שב-1965 מפא"י הבינה שאם היא לא תחולל שינוי רציני היא תאבד את שלטונה בהסתדרות ובממשלה. כדי להימנע מכך ביצעו קודם כול מהלך פוליטי, לקראת בחירות 1965, על ידי הקמת רשימה משותפת עם אחדות העבודה, ששמה המערך, ואחרי הבחירות ביצעו מדיניות תוקפנית של מיתון יזום על ידי הממשלה, שנועדה לפגוע בכוחם של העובדים בשוק העבודה. זה הרקע ההיסטורי למפנה ב-1967. סיפוח ה"שטחים" פתר באופן מבני את משבר השליטה של ההסתדרות, כי הוא החליש את העובדים הישראלים שנפגעו מהתחרות עם הפלסטינים חסרי הזכויות. לטענת גרינברג מפא"י מיסדה את השליטה הכלכלית בפלסטינים למרות שזה נגד אידאולוגיית ההפרדה שלה – עבודה עברית ומדינה יהודית – כי צירוף הפלסטינים לכלכלה הישראלית פתר את המשבר המוסדי העמוק שהתגלה בשנים 1960-67, שאיים להפיל אותה מהשלטון. זאת הייתה בעיניו חשיבה ביורוקרטית כוחנית, קצרת טווח, ומטרתה הייתה להחליש את העובדים הישראלים ולהזרים כספי המדינה למפעלי ההסתדרות, שנקלעו למשבר בתקופת המיתון.

שלום מדומיין, שיח מלחמה: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל: 2006-1992

לפי המסגרת התאורטית של הספר תהליכי דמוקרטיזציה מתרחשים עקב התחזקות קבוצות כפופות של החברה האזרחית מול המדינה והאלה השולטים בה. מסקנת הספר הקודם "ההסתדרות מעל הכול" הייתה שהבעיה בישראל היא שיש כוח פוליטי ששולט ומונע ייצוג של תביעות של אזרחים ונוטה לדכא אותן. בין 1960 ל-1965 התחיל תהליך דמוקרטיזציה, כלומר התארגנות של עובדים. דיכוי העובדים היה באמצעות מדיניות של מיתון (1967-1965) ובסופו של דבר על ידי הוספת פועלים פלסטינים משוללי זכויות לכלכלה הישראלית אחרי 1967. כלומר הכיבוש אחרי 1967 מדכא את הפלסטינים, אבל הוא גם נועד לדכא את החברה האזרחית הישראלית ולמנוע התארגנותה הדמוקרטית.

מבחינה תאורטית גרינברג מדגיש את הניגוד בין אלימות לפוליטיקה ויוצא נגד תפישות רווחות הרואות באלימות כחלק מהמאבק הפוליטי. מרחב פוליטי נפתח על ידי הכרה בניגודי אינטרסים בין קבוצות של שולטים לנשלטים, הכרה בנציגים של הצד השני ותיווך ניגודי האינטרסים והשגת פשרות. המרחב הפוליטי אינו עניין פיזי, אלא עניין סמלי, שיחי (דיסקורסיבי) ומדומיין. המרחב הפוליטי יכול להיפתח ויכול גם להיסגר, כלומר מדובר בתופעה דינמית. הסגירה נעשית על ידי אלימות, כי אלימות היא ניסיון לכפות באופן חד-צדדי את רצוננו על הצד השני, אי-הכרה בלגיטימיות של הצד השני ובנציגים שלו.

גרינברג פרש את תהליך אוסלו כתהליך דמוקרטיזציה בתגובה לשני אירועים ומשמעותיים בחברה האזרחית: האחד הוא האינתיפאדה הראשונה והשני הוא העלייה מברית המועצות. התפתחויות אלה זירזו תהליך של דמוקרטיזציה, אבל בצורה מורכבת, כי היא מתרחשת בשלושה מעגלים פוליטיים שונים:

  1. המעגל הפנים ישראלי
  2. המעגל הפנים פלסטיני
  3. המעגל הישראלי-פלסטיני.

מורכבות זו נובעת מטשטוש הגבול בין שתי הקהילות הלאומיות.

דמוקרטיזציה היא תהליך של פתיחת מרחבים פוליטיים לקבוצות מקופחות, והוא מתקיים בשני תנאים:

  1. איזון ביחסי הכוחות: כשקבוצה דומיננטית חושבת שהיא יכולה להמשיך לשלוט על ידי הפעלת אלימות, היא עושה זאת, ורק כאשר היא מגיעה למסקנה שהפעלת אלימות מביאה למקום גרוע יותר, היא מכירה בקבוצה הנשלטת ותביעותיה, ומוכנה להידבר עם נציגיה על דרכים להכלת הקונפליקט.
  2. קיומו של גבול: הגבול הוא זה שמאפשר להפריד בין שתי הקבוצות או להכיל את שתיהן במסגרת משותפת. אולם אם אין גבול או שהגבול מטושטש, אז הנטייה להפעלת אלימות יותר גדולה. זאת בעיית היסוד ביחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל-פלשתינה מאז תחילת הפרויקט הלאומי-יהודי.

בהתאם לכך גרינברג מנתח שתי בעיות יסוד שהביאו לכישלון אוסלו:

  1. חוסר האיזון ביחסי הכוחות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלושה היבטים: א. השליטה הצבאית מכל הכיוונים: הגבול החיצוני, הגבול הפנימי, ובתוך השטחים. ב. השליטה הכלכלית. ג. התמיכה הבלתי מסויגת של המעצמה העולמית היחידה, היא ארצות הברית.
  2. המשך טשטוש הגבול, שהקל על האלימות הפלסטינית. רעיון בניית הגדר הועלה ונדון בהרחבה למן 1994, אלא שלא רצו לבנות אותה על גבולות 1967, הן כדי להמשיך לשלוט כלכלית, והן כדי לספח עוד שטחים לישראל.

גרינברג טוען כי מה שאיפשר לדמיין את אוסלו כתהליך שלום היא העובדה שאנשים כן יודעים שקיים גבול. כלומר, העובדה שלישראל במשך 19 שנה היה גבול, מה שמכונה גבולות 67 או הקו הירוק, איפשר לדמיין את תהליך אוסלו כתהליך שלום שיכול להוביל להקמת מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק. היכולת לדמיין את השלום איפשרה להתעלם מן העובדה שהגבול היה מטושטש, בגלל ההתנחלויות, השליטה הצבאית והתלות הכלכלית. אולם קיומו של הגבול הבהיר שיש אפשרות פוטנציאלית לממש אותו ושזה הבסיס להסדר. גרינברג דן בשאלת הדמיון בתהליך הפוליטי. על מנת לשנות מציאות פוליטית מוכרחים לדמיין מציאות אחרת, הדבר נקרא חזון. אולם לדעת גרינברג ניתן להשתמש במימד הסמלי, שיחי ומדומיין, גם כדי להשלות את הציבור ולרמות. בפוליטיקה לדמיון יש שני צדדים: צד חיובי והכרחי לשינוי וצד שלילי שמאפשר לפוליטיקאים לרמות את הציבור ולשמור על כוחם.

גרינברג רואה את פתיחת המרחב הפוליטי כתהליך שהסתיים באלימות ב-4 בנובמבר 1995, עם רצח רבין. מאותו רגע שהופעלה האלימות האולטימטיבית נגד מי שהוביל לפתיחת משא ומתן והכרה בפלסטינים, לא התנהל עוד שום משא ומתן ממשי והמרחב נסגר. אולם אנשים המשיכו לדמיין שהם נמצאים בתהליך שלום ולהשלות עצמם. בנקודה זו החלו להיפתח המרחבים של הקונפליקטים בתוך ישראל על בסיס של זהות, מעמד, דת, סכסוכים שכוננו את הפוליטיקה הסקטוריאלית, שהביאה לקיטוב חריף מסביב לכל השאלות האלה. במיוחד הדבר קרה בקיטוב בין הקבוצות הדומיננטיות של אשכנזים חילונים החוששים ממזרחים וחרדים, שהתבטא באיבה לש"ס. זהו עימות על בסיס תרבותי ומעמדי. הפוליטיקה הישנה של שמאל-ימין התפרקה ומה שנשאר זה שישה "סקטורים", ללא גבול סמלי או פיזי המכיל אותם במסגרת אחת, וללא האזרחות כגורם משותף. מה שנותר זו תחושת התפרקות הזהות הישראלית. הפוליטיקה אינה מסוגלת לגשר והקואליציות השלטוניות מתפרקות מהר - ביבי בשלטון שנתיים וחצי, ברק שנה וכמה חודשים - כי אין מכנה משותף פנים-ישראלי, והאליטות האשכנזיות חוששות מהידברות והיפתחות למזרח.

זהו הדין ביחס לפלסטינים, איתם אין הידברות כלל מאז הרצח, וישנם ניסיונות ישראלים לכפות רצונם על הפלסטינים. אולם כשפורצת האינתיפאדה השנייה יש התלכדות של אינטרסים ישראלים להתאחד מחדש סביב הדיכוי שלה. האינתיפאדה יוצרת את הגבול שמכיל את הישראליות על ידי תחושה של איום ואויב משותף ויוצרת מחדש גם היררכיה תרבותית ומעמדית שבה כמובן הערבים הם הגורם החיצוני של הישראליות. אולם גם הדתיים, החרדים, והמזרחים הם קבוצות שנשארות מוכפפות: כלומר הדומיננטיות של האשכנזי החילוני הוותיק המגדיר את הישראליות ומייצג אותה חזרה למקומה באינתיפאדה. לכן "השמאל מתפכח" מהפלסטינים. ברק הוא זה שמוביל את קו "ההתפכחות" על ידי הפעלת אלימות בלתי מרוסנת עם מטוסים, טנקים, ואוניות קרב כנגד אזרחים והצבא חוזר למקומו המרכזי, כמגדיר את המטרות הפוליטיות של המדינה, בלי צורך בייצוג, תיווך, או פשרות. כלומר האלימות מוחקת את הפוליטיקה והצורך גם לחשוב על העתיד. זאת מכיוון שאנו נמצאים במצב של איום קבוע, שמחויב להיות מוכן לקרב ולמלחמה. כלומר מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה הבחירות הן על מי ינהל טוב יותר את המלחמה בפלסטינים. למעט רגע נדיר בבחירות ב-2006 שבגלל ההתנתקות שוב דמיינו הישראלים שכאילו יש גבול ואז חזרו לסדר היום הפנימי החברתי, אבל אז התעלמו לחלוטין משאלת הכיבוש.

ספריו

  • SPLIT CORPORATISM IN ISRAEL, (SUNY Press, 1991)

מאמרים אקדמיים

  • "צבא כיבוש דמוקרטי?" סוציולוגיה ישראלית (2008, 7:1).
  • "השלום הישראלי-פלסטיני בראי השמאל", זמן אמת, עדי אופיר עורך (כתר, 2001)
  • "ציונות וכלכלה פוליטית בישראל", החברה הישראלית: מבנה ותהליכים, א. יער וז. שביט עורכים (האוניברסיטה הפתוחה, 2001).
  • "למה לא המשכנו בדרכו? על שלום, דמוקרטיה, רצח פוליטי וסדר יום פוסט-סכסוכי", זיכרון במחלוקת, ל. גרינברג עורך (מכון המפרי, 2000)
  • "דמוקרטיה מדומיינת בישראל – רקע תאורטי ופרספקטיבה היסטורית" סוציולוגיה ישראלית (1999:3).
  • Post-Mortem for the Ashkenazi Left" in Who's Left in Israel ? ed. by Dan Leon, (2004, Sussex AP).
  • "An Historical Slip of the Tongue, Or What Can the Arab-Jewish Transportation Strike Teach Us About the Israeli-Palestinian Conflict?", International Journal of Middle East Studies, (2003, 35/3)
  • "The Arrogance of Occupation" Middle East Policy, (2002, 9/1) With Shafir, G. "Economic Liberalization and the Breakup of the Histadrut's Domain", in G. Shafir and Y. Peled, eds., The New Israel: Peacemaking and Liberalization, (Westview Press, 2000).
  • "From Periphery to the Core: Sources of Ethnic Political Leadership" in Ethnic Frontiers in Israel: Perspectives on Development and Inequality, ed by O. Yiftachel and A. Meir, (Westview Press, 1998).
  • "A Theoretical Framework for the Analysis of the Israeli Palestinian Conflict", Revue Internationale de Sociologie, (1994, 1)
  • "The Crisis of Statehood: A Weak State and Strong Political Institutions", Journal of Theoretical Politics, (1993, 5)
  • "Are Dualism and Corporatism Compatible Patterns of Political Economy? Some implications of the Israeli Case." International Sociology, (1991, 6).

קישורים חיצוניים

מאמרים פרי עטו

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30309047לב גרינברג

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לב_גרינברג&oldid=1597874"