שבט שמעון
שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.
ברכות לשבט
ברכת יעקב
ברכת יעקב לבניו מובאת בפרשת ויחי שבסוף ספר בראשית (פרק מ"ט), ובה יעקב מוסר לבניו הדרכה לפני פטירתו. שמעון קיבל ברכה משותפת עם לוי. ”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל;”.
ברכת משה
בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה משה סירב לברך את שבט שמעון בגלל פרשת השיטים, אולם רמז לשבט שמעון בברכת יהודה "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה...".
השבט במדבר
סימלי השבט: אבן החושן והדגל
על פי הפירוש[1], אבן החושן שמייצגת אותו היא אבן הפטדה שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו.[2]
ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה ציור של העיר שכם על רקע ירוק.
סמלו של שבט זה ניתן לו בגלל קנאותו לדינה בת יעקב, ובגלל הנקמה אשר ערכו שמעון ולוי באנשי שכם שחטפוה.
נשיאי השבט
ערך מורחב – נשיאי שבטי ישראל
במפקד הראשון מוזכר הנשיא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. בזמן פרשת המרגלים שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי ובמפקד השני בסוף ספר במדבר, שמואל בן עמיהוד.
המסע במדבר
בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט שמעון במחנה שבט ראובן, שהיה מדרום למשכן. היה שני במחנה זה.
- במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש.
- במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש.
המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה.
קנאותו של שבט שמעון
בגלל קנאותו הרבה לא קיבל שבט שמעון נחלה משל עצמו אלא בתוך שבט יהודה. כמו כן גם משה רבינו לא נתן להם ברכה אלא כללם בברכת יהודה. נאמר בחז"ל כי שבט שמעון היו מלמדי תינוקות. אולי הסיבה לכך משום שבנחלתם המדברית קשה להיות חקלאי, המקצוע המרכזי באותם ימים.
קנאותו של שבט שמעון באה לידי ביטוי ברמיזת התורה לכך ששמעון הוא האחראי למכירת יוסף: (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (ספר בראשית, פרק מ"ב)
הסיבה שיוסף אוסר דווקא את שמעון מעידה על איבה מיוחדת בין השניים וכן רומזים לעובדה זו שלושת הפסוקים הקודמים בכך שהם חוזרים שלוש פעמים על הפועל ש.מ.ע (בכל פסוק פעם אחת).
וכן דברי המדרש בבראשית רבה:[3] "לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור"
קנאתם של בני שמעון נתקלת בקנאת בני לוי, לאחר חטא נשיא בית אב לשמעוני, זמרי בן סלוא. זמרי נהרג על ידי פנחס הכהן (מצאצאי לוי) שמקנא את קנאת ה'. מובן שמדובר בשני מקרים הפוכים. בשניהם יש התמקדות בסוגיית התבוללות ביושב הארץ. במקרה הראשון מגינים בני שמעון על אחותם, ובשני, דווקא נשיא משבטם הוא ראש לחוטאים.
אולי לאור מעשה זה, שבט שמעון, הוא השבט שמספרו פחת בסכום הגבוה ביותר במהלך מסע בני ישראל במדבר. במהלך 40 השנה לאחר חטא המרגלים איבדו בני שמעון 37,100 אנשים. ייתכן מאד שהדבר קשור למגפה שהתרחשה לאחר חטא בני ישראל עם בנות מדין, ויש כאן רמז סמוי לכך שמדובר בחטא של בני שמעון.
תולדות השבט
רשימות היוחסין של השבט
על משפחותיו של השבט מעידות שלוש רשימות יוחסין, ואלו הן[4]:
א. רשימת יוחסין לפי: בראשית, מ"ו, י' וגם: שמות, ו', ט"ו
| שמעון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ימואל | ימין | אהד | יכין | צחר | שאול בן הכנענית | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ב. רשימת יוחסין לפי: במדבר, כ"ו, י"ב-י"ד
| שמעון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| נמואל | ימין | יכין | זרח | שאול | |||||||||||||||||||||||||||||||||
ג. רשימת יוחסין לפי: דברי הימים א', ד', כ"ד-כ"ז
| שמעון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| נמואל | ימין | יריב | זרח | שאול | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שלם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מבשם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| משמע | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| חמואל | זכור | שמעי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
רשימת היחס הראשונה משקפת את השלב הקדום יותר בתולדות השבט, לפני שנכחדו משפחות אֹהַד וְצֹחַר. שתי הרשימות הבאות משקפות שלבים מאוחרים יותר, ולפי הרשימה השלישית, משפחת שאול בן הכנענית (משפחה שהתערבבה בכנענים או משפחה כנענית שנבלעה בשמעון), הינה החשובה במשפחות השבט. על משפחה זו נמנה שִׁמְעִי, שנאמר עליו: "וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר, וּבָנוֹת שֵׁשׁ, וּלְאֶחָיו, אֵין בָּנִים רַבִּים". על קשרים בין משפחות שמעון למשפחות יהודה, אנו למדים מהשם יָמִין. איש בשם זה נמנה כבן שני לשמעון, ואפשר שיש לזהותו עם ימין בן רָם בכור יְרַחְמְאֵל (דברי הימים א', ב', כ"ז), שהיה משבטי הנגב שנמנה אחר-כך על שבט יהודה. את צֹחַר יש להשוות כנראה אל צֹחַר בן חֶלְאָה אשת אַשְׁחוּר שנמנה עם שבט יהודה (ברשימה השלישית). משפחת זֶרַח (בן רביעי לשמעון ברשימות השנייה והשלישית) היא כנראה אותה משפחה גדולה וחשובה שנמנתה גם על יהודה וגם על עשו (בראשית, ל"ו, י"ז, דברי הימים א', א', ל"ז). קשר נוסף לשבט יהודה היה באמצעות חַמּוּאֵל (מהרשימה השלישית) אשר נזכר בשם חָמוּל בן פֶרֶץ משבט יהודה (בראשית, מ"ו, י"ב, דברי הימים א', ב', ה').
מתברר כי רוב קשרי המשפחה של שמעון היו עם משפחות יהודה, השבט שבתוכו נחל את נחלתו. אבל, מכיוון שישב באזור הספר הדרומי של ארץ-ישראל, התערבבו בו גם משפחות משכני ישראל.
נחלת השבט
- ערך מורחב – נחלת שבט שמעון
שבט שמעון התיישב במיקום הדרומי ביותר מכל שבטי ישראל, באזור הנגב, בתוך נחלת שבט יהודה (יהושע י"ט א). נחלת השבט גבלה בצפון בנחלת שבט יהודה והשבט המקביל לו מעבר הירדן המזרחי הוא שבט ראובן שהתיישב במיקום הדרומי ביותר מזרחית לירדן, מצידו השני של ים המלח. נחלתו כללה מספר ערים, בהן: באר שבע, עתר, בית המרכבות, חצר שועל, רמון ועשן.
בהמשך, בתקופה שלאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, ככל הנראה שבט שמעון נטמע בתוך שבט יהודה. אולם עוד בימי חזקיה שבט שמעון היה עצמאי במידה מסוימת ואנשיו אף הלכו לכבוש נחלה במבוא גדר (כנראה אזור הערבה), ולהכרית עמלקים בהר שעיר[5]. למעשה, אין במקרא תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון וגבולותיה, אלא רק רשימה של הערים המתייחסות לשבט[6].
מכיוון שיש רק רשימת ערים המיוחסות לשבט, ואין תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון, נראה שנכון יהיה לדבר על אזור שבו שכנו בני שמעון בתקופה מסוימת, כנראה בסמיכות לתושבים אחרים, שלא מבני השבט. בחלק מן היישובים, הם שכנו כתושבי קבע ובישובים אחרים הם ישבו כנוודים למחצה[7]. התפתחות גדולה באה על אזור שמעון בתקופת ממלכת יהודה, עם פיתוחו ויישובו של הנגב כולו. לתקופה זו שייכת ההתפשטות הגדולה של שמעון מערבה עד לִמְבוֹא גְדֹר (גרר, לפי תרגום השבעים), וכן הגירת משפחות של שמעון לְהַר שֵׂעִיר, שמימי דוד היה תחת שלטון ישראלי (דברי הימים א', ד', ל"ח-מ"ג). להתפתחות הגדולה של הנגב בתקופה זו, יש עדות במחקר הארכיאולוגי והיא באה גם לידי ביטוי בתיאור מחוז הנגב הגדול של יהודה ב:יהושע, ט"ו, כ"א-ל"ב. אולם מחוז זה מאחד בקרבו לא רק את שמעון אלא גם את חבלי הנגב האחרים, כגון נגב כלב, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שנהפכו כולם לחלק אחיד ובלתי נפרד של יהודה[8].
נוכחות בני שבט שמעון בנחלת מנשה
• ביעור הפולחן האלילי של אסא. בדברי הימים ב', ט"ו, ח'-ט', בקטע המספר על ביעור האלילים של אסא, נכתב: " וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וּמִן-הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם; וַיְחַדֵּשׁ, אֶת-מִזְבַּח ה', אֲשֶׁר, לִפְנֵי אוּלָם ה'. וַיִּקְבֹּץ, אֶת-כָּל-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַגָּרִים עִמָּהֶם, מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן: כִּי-נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל, לָרֹב, בִּרְאֹתָם, כִּי-ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ ". הרשימה אפרים-מנשה-שמעון וההגדרה של שלושת השבטים האלה כ"ישראל", (בניגוד ליהודה ובנימין), מעוררים את הרושם הברור כי שמעון נמנה על "שבטי הצפון".
• חידוש הברית של יאשיהו. המלך יאשיהו נזכר כמי שחידש את הברית עם ה'. חידוש הברית כלל את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל עבודת ה' בירושלים תוך הריסת הבמות ברחבי הארץ. בדברי הימים ב', ל"ד, ה'-ז' נאמר על יאשיהו כי: " וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה, וְאֶת-יְרוּשָׁלִָם. וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן, וְעַד-נַפְתָּלִי, בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם), סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים ".
• ספר יהודית. מסורת נוספת על ישיבתם של בני שמעון בישראל נשתמרה גם בספר החיצוני יהודית, אף על פי שיש מקום לפקפק במהימנות נתוניו[9]. בספר, אותו מייחסים לתקופה הפרסית, נמצאים רמזים נוספים לקורותיהם של בני שמעון, בתקופה מאוחרת יותר. הספר מייחס את יהודית ואת עוזיה בן מיכא, מראשי בתוליה, עירה של יהודית (שלפי התיאור שכנה באזור דותן ויבלעם) – על שבט שמעון[10]. הספר מביא את שושלת היוחסין של יהודית, המגיעה עד שלמיאל בן צורישדי שהיה נשיא שבט שמעון בתקופת הנדודים במדבר ועד שמעון – אבי השבט: "ובימים ההם ישבה בעיר יהודית בת מררי, בן עזי, בן יוסף, בן עזיאל, בן חלקיה, בן חנניה, בן גדעון, בן רפיה, בן אחיטוב, בן אליה, בן מלכיה, בן אליאב, בן נתנאל, בן שלמיאל, בן צורישדי, בן שמעון בן ישראל" (יהודית, ח, א). בהמשך מתפללת הגיבורה – יהודית, ואומרת: " יי אלקי אבי שמעון " (יהודית, ט, ב). גם ראש העיר בתוליה, שבה מתרחשת העלילה, עוזיה בן מיכא, מיוחס לשבט שמעון: " ראשי עירם אשר היו בימים ההם עזיה בן מיכא משבט שמעון וחברי בן עתניאל וכרמי בן מלכיאל" (יהודית, ו, ט"ו ). מכיוון שכל הכתובים המייחסים את תושבי בתוליה לשמעון, מסיחים לפי תומם ואינם מוסיפים דבר לעלילת הספר או למסר שלו, מותר להניח שהם מתבססים על מסורת כלשהי[11].
מובלעות שמעוניות בנחלת מנשה. נחלת שבט שמעון נמצאת בדרום הארץ, אולם יש עדויות על הימצאות בני השבט בקרב נחלת מנשה. יש הטוענים, שמכיוון שמרבית בני השבט היו נודדים ורועי צאן, חלק מתהליך נדידתם היה צפונה, בחודשי הקיץ השחונים. הטענה השנייה, שחלק מבני השבט, נשאר באזור ההתיישבות הראשונית של בני ישראל[12], אולם יישוביהם היו מפוזרים, והתקיימו כמובלעות בנחלת מנשה, אך הם שמרו על זכרון השתייכותם לשבט שמעון.
גורלו של שבט שמעון
שמעון מופיע בתנ"ך, כבנו השני של יעקב, וכמעט בכל הרשימות, בהם נמנים שנים עשר שבטי ישראל, הוא מופיע במקום השני (בראשית, כ"ט, ל"ג, במדבר, א', כ'-כ"ז). בהמשך נפגע מעמדו של השבט. בברכת יעקב, עקב פרשת דינה, למעשה ניתנת קללה לשבטים שמעון ולוי: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". בברכת משה, אין שמעון מופיע כלל. משה סירב לברך את שבט שמעון בגלל פרשת זמרי בן סלוא. כוחו הראשוני של השבט נפגע, ואנו רואים שבמפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש (במדבר, א', כ"ב), ובמפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש. המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה. עדות נוספת להתמעטותו של השבט, אפשר ללמוד מרשימת אנשי המלחמה שבאים להמליך את דוד על כל ישראל – מתוך צבא כולל של 325,922 רק 7,100 נמנים עם שבט שמעון. בין שמעון ליהודה היו יחסי קירבה הדוקים, והם פעלו בשיתוף פעולה[13]. - שיתוף הפעולה בין יהודה ושמעון מוזכר בשופטים, א', ג'-ד': " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ; וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, שִׁמְעוֹן. וַיַּעַל יְהוּדָה, וַיִּתֵּן ה' אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם; וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ." שיתוף פעולה זה בין יהודה ושמעון מוזכר שוב בשופטים, א', י"ז: " וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה".
למעשה שבט שמעון ישב בנחלתו רק מספר עשרות שנים. לאחר מכן נטמע בשבט יהודה, באזור שנקרא "נגב יהודה". אולם חלק מבני שמעון המשיכו לשמור על מסורת שבטית, ובהמשך גם כבשו שטחים ב"מבוא גדר" ו"הר שעיר". גם בממלכת ישראל, נמצאו קבוצות שהמשיכו לשמור על השתייכותם השבטית, והם מוזכרים בימי המלכים "אסא" ו"יאשיהו", ולאחר זמן ממושך הם מוזכרים גם ב"ספר יהודית".
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שמעון |
הערות שוליים
- ^ רבינו בחיי, בפרושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
- ^ לפי רבינו בחיי על ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ט"ו סגולת האבן שמקררת את הגוף ולכן היא מצויה בארצות כוש (איוב כח, יט), שגוף האנשים בה חם. בארצות אלו, בערבית, היא מכונה "זמרד"
- ^ מדרש רבה, מהדורת וילנא, פרשה צא.
- ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 136-132, ירושלים, 1982
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ד'
- ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמ' 30-27, באר שבע, 1990, הספר נמצא בספריה הלאומית בירושלים
- ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 37, באר שבע, 1990
- ^ יוחנן אהרוני, לכסיקון מקראי ב' , עמוד 858, הוצאת דביר, 1965
- ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 135, ירושלים, 1982
- ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ'135, ירושלים, 1982
- ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 105, באר שבע, 1990
- ^ אדם זרטל, בארץ הפרזי והרפאים, בתוך: מנוודות למלוכה, בעריכת: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמודים 100-53, ירושלים, 1990
- ^ H. G. Graf: Der Stamm Simeon, Ein Beitrag zur Geschifhte der Israeliten; - Jahresbericht ueber die koenigliche Saechsische Schule Meissen (Meissen, 1866), pp. 87-1
| שבטי ישראל | ||
|---|---|---|
|
