ט"ו בשבט (מועד)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ט"ו בשבט
פריחת עץ שקד (השקדייה) מסמלת את בוא החג
פריחת עץ שקד (השקדייה) מסמלת את בוא החג
מועד
תאריך

ט"ו בשבט ה'תשפ"ה

יום חמישי 13 בפברואר 2025
כרזה של הסתדרות המורים - הזמנה לנטיעות לכבוד ט"ו בשבט, 1927 לערך
שקית נייר לפירות ט"ו בשבט, מתנת ועד הצירים לילדי ירושלים לכבוד תהלוכת הנטיעות בט"ו בשבט תר"פ (1920), שאורגנה על ידי סניף המורים בירושלים[1]

ט"וּ בשבט, חמישה-עשר בשבט, ראש השנה לאילנות או ראש השנה לאילן (בלשון המשנה)[2] הוא מועד בלוח העברי המצוין ביום ט"ו בחודש שבט, תקופה שבה כבר ירדו רוב גשמי השנה, והפירות שחונטים מכאן ואילך גדלים בעיקר מכוח גשמי השנה.[3][4] לפיכך יום זה מציין את ראש השנה למניין השנים של פירות האילן בארץ ישראל.

לציון זמן זה כראש שנה ישנה השפעה על קיום המצוות התלויות בארץ, הנוהגות בפירות האילן. חלקן תלויות בגיל העץ, כגון ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני. בשל מרכזיותו של התאריך בהקשר לחיבת הארץ וקדושתה זכה יום זה למשמעויות רבות לאורך השנים.

נהוג לאכול ביום זה מפירות ארץ ישראל, במיוחד מפירות שבעת המינים, ויש הנוהגים לערוך בו "סדר ט"ו בשבט" (על פי נוסח "תיקון פרי עץ הדר",[5] נוסחים מודרניים או מסורות קהילתיות אחרות).

מאחר שמאפייניו ההלכתיים של החג ייחודיים לארץ ישראל, הם לא באו לידי ביטוי בקהילות ישראל בגולה אלא ברמז וסימן בלבד. יש שנהגו לאכול פירות שגדלו בגולה המזכירים את פירות הארץ, ולכוון לפירות ארץ ישראל, או לאכול מפירות שהובאו משומרים מהארץ כגון בצורת פירות יבשים.

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בט"ו בשבט רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל.[6] כיום אימצו החברה להגנת הטבע ומשרד החינוך את יום ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

הגדרת היום

ראש השנה לאילנות

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – באחד בחודש שבט או בחמישה עשר בחודש:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

אף על פי שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה לבסוף ההלכה כבית הלל. בתלמוד הבבלי מופיע ברייתא המעלה אפשרות שרבי עקיבא לא הכריע במחלוקת, ונהג לחומרה לשיטת שתי הדעות: ”מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל. ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ד עמוד א'), אך האמוראים לא קיבלו אפשרות זו.

בתלמוד הבבלי מובא טעם לבחירת התאריך כדברי בית שמאי, הסוברים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט:[7]

”באחד בשבט ראש השנה לאילן: מ"ט [מה הטעם] אמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.” (שם)

בתלמוד הירושלמי מופיע טעם דומה, לפיו רוב גשמי השנה כולה כבר ירדו, ולכן ודאי שפירות המופיעים מעתה ואילך חיים מגשמי השנה החדשה:

”ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה: חד (אחד החכמים) אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ, וחרונה (חכם אחר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.” (ראש השנה א, ב)

בדומה לדברי הירושלמי, מפרש רש"י כי משעברו רוב גשמי השנה העץ מתחיל בתהליך הצמחת הפרי:

”שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים[8] מעתה.”

כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פירות חדשים (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). בית הלל מסכימים לעיקרון זה אך סבורים שיש להתחשב בעיקרון נוסף התלוי בחום השמש: מבחינה זו מחמישה עשר בשבט ניתן לומר שרוב תקופת טבת כבר חלפה, ואף שאלו עדיין ימי קור, ניתן לומר שהטבע מתחיל להתקרב אל ימי האביב שיהיו ימי הלבלוב של השנה החדשה.[9][10]

כיום שמחה

במקורות חז"ל לא נזכר ט"ו בשבט במפורש כיום שמחה או כמועד, מלבד מה שצוין כראש-שנה לאילן. גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של יום זה כיום שמחה, לא בכתבי גאוני בבל, ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים או בפיוטיהם של חשובי הפייטנים בני התקופה. ככל הנראה גם אז הוא לא נתפס כמועד אלא כציון הלכתי בלבד. אמנם, באופן חריג נמצאו בגניזת קהיר שני פייטנים שכתבו קרובות י"ח לט"ו בשבט, וכנראה היו קהילות שציינו יום זה בחגיגיות מיוחדת בתפילה.[11] אחד מהם, ר' יהודה הלוי ברבי הלל, שחי כנראה סביב שנת 1000, חיבר ליום זה שתי קרובות חלופיות: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ו"ראש אמרתך אמת במללך". על פי קרובות אלה שיער מנחם זולאי כי הייתה גם ספרות מדרשית לט"ו בשבט, שאבדה.[12] אולם, כאמור, לדברי אליצור, פיוטים אלה ייחודיים, ובאופן כללי נראה כי ט"ו בשבט לא נחשב בעיני מרבית הפייטנים כיום ראוי לציון.[11]

ציונים ראשונים של ט"ו בשבט כיום בו יש רושם של חג עולים בתקופת הראשונים, בעיקר בנוגע לשני תחומים: איסור תענית (והספד) בט"ו בשבט, ואי-אמירת "תחנון" בו. מקור מסביבות שנת ד'תתק"י מביא זאת בשם רב ניסים גאון.[13] לוח שנה לשנת ד'תתמ"ח שנמצא בגניזת קהיר מציין את ט"ו בשבט כאחד החגים.[14] המקורות הבאים לכך מופיעים אצל יהדות אשכנז ויהדות צרפת בתקופת הראשונים. בעניין תענית, מפורסמת תשובתו של ריצב"א שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהוא נקרא ראש השנה, כשם שבשאר ראשי השנים אין להתענות,[15] תשובה זו הובאה לאחר מכן בבית יוסף ונפסקה בשולחן ערוך.[16]

בנוגע לאמירת "תחנון", מלבד דברי רב נסים גאון, דלעיל, מובא המנהג בשם רבנו שמעיה,[17] ולאחריו בספרי מנהגים אשכנזיים מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג נזכר כי אין אומרים בט"ו בשבט "תחנון".[18] משם הובא הדבר במהרי"ל שכתב: ”שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה [בשחרית].” בדברי מהר"ם ותלמידיו נזכר רק שאין אומרים תחנון בשחרית, אך כנראה נהגו לומר תחנון במנחה ובמנחה שלפניו, וכך נוהגים בהרבה מקהילות מנהג אשכנז המערבי.[19] לעומת זאת, ב'ספר המנהגים' למהרא"ט הובא מנהג אי-אמירת תחנון גם במנחה ובמנחה שלפניו, וכך התקבל המנהג במזרח אירופה וברוב הקהילות.[20] אף שאינו נזכר בספרות המנהג שמחוץ לאשכנז (כגון שבולי הלקט ואבודרהם) התקבל במהרה במרבית הקהילות, וכן הובא בבית יוסף ובשולחן ערוך,[21] אך בוורמייזא ומגנצא לא קיבלו את המנהג והמשיכו לומר תחנון. אולם, גם בהם היה היום יום שמחה: ר' יוזפא שמש כותב שבוורמייזא ט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה).[22]

משמעות הלכתית

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "משנה תורה"[23]:

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן.

בפירות ערלה ונטע רבעי

התורה קובעת כי בשלש השנים הראשונות לנטיעת האילן, פירות האילן נחשבים לערלה והם אסורים באכילה ובהנאה. בשנה הרביעית לפירות יש מעמד מיוחד: נטע רבעי, מותר לאכול את הפירות בטהרה בירושלים (בזמן שבית המקדש קיים) או לחלופין להמיר את קדושת הפירות בכסף המיועד לרכישת מזון לאכילה בטהרה בירושלים, ואז הפירות שנפדו בכסף הופכים לחולין. החל מהשנה החמישית, פירות האילן מותרים באכילה.

בהלכות ערלה ונטע רבעי, יש להבדיל בין ראש השנה לנטיעה, לבין ראש השנה לפירות האילן. היום הקובע למניין שנות האילן הוא ראש השנה, א' תשרי, אבל בהקשר לפירות, היום הקובע הוא ט"ו בשבט. זאת אומרת שפרי שישנו למשל בתשרי על העץ הוא למעשה פרי של השנה הקודמת שהסתיימה לפני תשרי. אבל פרי שמופיע בעץ מט"ו בשבט ואילך הוא פרי של השנה החדשה, שהתחילה בתשרי. לכן, פירות אילן שחנטו לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, עדיין נחשבים לערלה, ואם הם חנטו בשנה החמישית לפני ט"ו בשבט, הם נחשבים לנטע רבעי.

ההלכות מסוכמות בדברי הרמב"ם: ”באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה ... ואף על פי כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט -- שהוא ראש השנה לאילן.” (רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט, ח-ט)

בפירות מצוות ביכורים

מצוות הבאת ביכורי הפירות לבית המקדש לאחר שסומנו כפרי בכור עם הבשלתם בראשונה בימי האביב והקיץ, התקיימה מחג השבועות ועד לחג הסוכות ולמאחרים גם עד חג החנוכה. אבל חכמים למדו שאין מביאים ביכורים משנה על חברתה. כלומר שלא מערבבים בהבאת הביכורים פירות שגדלו בשנה החדשה עם פירות שגדלו לפני ט"ו בשבט שהם פירות שנה ישנה.

”אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד--לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה עשר בו.” (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ז)

בתרומה ומעשר ראשון בפרי העץ

התורה מחייבת להפריש תרומה גדולה (כ-2% מהיבול) לכהן ומעשר ראשון (כ-10% מהיבול) ללוי. חכמים למדו שאין להפריש תרומה/מעשרות מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת. התאריך המפריד בין השנים לעניין פירות האילן, הוא בט"ו בשבט:

”אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם--אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד, כב). ... אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: מפני ש ... חמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ה', הלכה י"א.)

במעשר עני ומעשר שני בפרי העץ

במחזור 7 שנים, בשנים א, ב, ד, ה - לאחר הפרשת התרומה ומעשר ראשון, מפרישים מעשר שני, שנאכל לבעלים בטהרה בירושלים. בשנים ג, ו - מפרישים במקום מעשר שני - מעשר עני שניתן לעניים. השנה השביעית היא שמיטה, ובה אין מפרישים כלל תרומות ומעשרות. התאריך הקובע מעבר בין השנים לעניין מעשרות פירות האילן הוא ט"ו בשבט:

”וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית--אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק א', הלכה ד'.)

שביעית/בפירות שנת שמיטה

הרמב"ם פוסק שלעניין שביעית, התאריך הקובע לכל דבר ועניין הוא א' בתשרי. פירות שחנטו לפני א' בתשרי של השנה השביעית - הרי הם חולין, ואילו פירות שחנטו בין א' בתשרי של השנה השביעית לבין כ"ט באלול של שנה זו קדושים בקדושת שביעית:

”באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית ... או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה ט'.)

לעומתו רבנו חננאל, בפירושו למסכת ראש השנה פוסק שהתאריך הקובע לעניין קדושת פירות שביעית הוא ט"ו בשבט: ”בנות שוח ... שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית ... אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית - מן הששית הן חשובין ומותרין ...” (פירוש רבנו חננאל, תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ו עמוד ב'.)

מנהגים

אכילת פירות

קערת פירות יבשים

מרבים באכילת פירות האילן, ובפרט שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז,[דרוש מקור] והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (למעט יהדות תימן לדוגמה). המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. יש המציינים מקור מדברי התוספתא [24], שם מסופר על רבי עקיבא שליקט אתרוג בא' בשבט ולדעת רבינא התאריך היה ט"ו בשבט,[25].[26]

המנהג הוזכר לראשונה בידי רבי בנימין הלוי אשכנזי, שהיה רב הקהילה האשכנזית בסלוניקי[27]. , במחזור לכל השנה כמנהג האשכנזים שהדפיס בסלוניקי בשנת ה'ש"י בערך.[28] אזכור מפורסם יותר של המנהג מאותה תקופה מובא בספר תיקון יששכר (חובר בשנת ה'רצ"ט והודפס לראשונה בשנת ה'שכ"ד) של רבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת: ”יום ט"ו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום” (דף כ"ב עמוד ב').

הבן איש חי תיקן סדר תפילה מיוחד לט"ו בשבט לזכות באתרוג מהודר לסוכות והוא על פי מסורת קדמונים של חכמי אשכנז.[29]

יש האוכלים פירות יבשים בהם תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים, שקדים ואגוזים למיניהם, בפרט אלו שמקורם בארץ ישראל. אמנם אין עניין מיוחד לאכול דווקא פרות יבשים אך רווח השימוש בהם בט"ו בשבט. יש הסוברים שזה נבע מכך שבתנאי עבר היה קושי לשמר פרות טריים ומאחר ובארצות הגולה עשו מאמץ בט"ו בשבט לאכול מפירות א"י לכן הדרך להשיגם היה באמצעות פירות יבשים, הקושי בלט במקומות כמו ארצות אשכנז המרוחקות (שם החל מנהג זה),[30] בהם הסחר היה יותר קשה (לעומת הים), וגם לא היה נתן לגדל מינים אלו במקום. כמו כן מרבית הפירות של שבעת המינים שבהן נשתבחה א"י הם פירות קיץ בעוד שט"ו בשבט חל בחורף ולכן הדרך לצרוך אותם הייתה כפירות יבשים[31][32].

סדר ט"ו בשבט

ערך מורחב – סדר ט"ו בשבט
סדר ט"ו בשבט: שער "ספר פרי עץ הדר", מהדורת ונציה 1762[5]

סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מליל הסדר, הנערך מידי בשנה בערב ט"ו בניסן.

על פי ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות – עשרה שנאכלים מהם קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת – ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".[33] לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. לספר "חמדת ימים", שהוא המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ"ל. על פי קונטרס זה נדפס ספר בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", ספר שזכה לתפוצה רבה מהמאה ה-18.[5]

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי. בסוף המאה ה־20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.[34]

נטיעות בארץ ישראל

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ־1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. עליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן.[35]

בשנת ה'תרמ"ח, (1888) פרסם המורה והסופר זאב יעבץ במאמרו "על דבר חינוך ילדי האיכרים בארץ ישראל"[36] תוכנית חינוכית בה הציע בין היתר לציין ב-ט"ו בשבט את חג האילנות[37] מאמר זה נשלח גם כתזכירים אל מיכאל ארלנגר ממייסדי "כל ישראל חברים" ובית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, מקווה ישראל ויועצו של הברון אדמונד דה רוטשילד וכן אל הברון רוטשילד.

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית. כך באופן רשמי, קבע את הנטיעות בט”ו בשבט, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית־הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.[38]

לטענת חזקי שוהם,[39] מי שקשר נטיעות ציבוריות לט"ו בשבט, היה המחנך חיים אריה זוטא, שכתב על כך מאמר בעיתון השקפה ב־1904.[40] ב־1906, באספה השנתית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל, שכנע את עמיתיו המורים, ש"יום טבע" עדיף לקשור לט"ו בשבט (מאשר להצעה באספה אודות ט"ו באב) ולשלב בו נטיעות. לטענת שוהם, זוטא קיבל השראה לרעיון מ"יום העצים והיערות", שהיה נהוג בארצות הברית בשנים אלו.

בט"ו בשבט תרס"ז - 1907, התקיים במקווה ישראל טקס הנטיעות הראשון בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.[דרוש מקור]

בתל אביב חגגו את ט"ו בשבט בתהלוכה של ילדי העיר כבר בשנתה הראשונה ב-1910 ברם מאחר שבאותה שנה הייתה שנת שמיטה, נשאו הילדים זרי פרחים במקום שתילים[41].

חגיגות ט"ו בשבט הראשון בארץ תחת השלטון הבריטי נערכו בינואר 1919.רונלד סטורס, מושל ירושלים יחד עם דוד ילין פנו למיס אנני לנדאו לארגן יחד עם ראשי בתי ספר נוספים בירושלים חגיגת נטיעות על הר הצופים, היכן שעתידה הייתה לקום האוניברסיטה העברית. 3000 תלמידים לבושים במיטב מחלוצתיהם צעדו משער דמשק לכיוון הר הצופים מלווים בתזמורת הצבא הבריטי. את 500 שתילי העצים סיפקה קרן קיימת לישראל.[42] עם הזמן נהייתה הקרן הקיימת לישראל לשותף העיקרי של מערכת החינוך ולימים גם של הרשויות המקומיות בארגון טקסי הנטיעות בט"ו בשבט.

החל משנות העשרים של המאה העשרים, נקודת נטיעה מרכזית של ראשי התנועה הציונית הייתה מוצא, שם נערכו טקסי נטיעות בסמוך לעץ ברוש אותו נטע הרצל בדרכו חזרה מירושלים ליפו, ב-2 בנובמבר 1898 (י"ז בחשוון תרנ"ט).[43] ב-1920 היו אלה יו"ר ועד הצירים מנחם אוסישקין והנציב העליון הבריטי, היהודי סר הרברט סמואל ולצידם שלושת אלפים ילדים אשר נטעו 500 שתילים.[44] גם לאחר קום המדינה חודשה מסורת הנטיעה הסמלית באתר על ידי נשיאי המדינה ובמקום נטעו עצים מהנשיא זלמן שזר ועד לנשיא חיים הרצוג.[45]

נוסח מגילת עץ המדינה

עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, בהנחיה מיוחדת מקק"ל, ניטע בט"ו בשבט תש"ח, בדגניה א', "עץ המדינה". העץ שנבחר היה ברוש, לזכר הברוש שנטע הרצל בארזה שבהרי ירושלים.[46][47]

"...היום הזה אנו נוטעים על אדמתנו אדמת הלאום על גדות הירדן והכנרת את הברוש הזה אשר יכונה "עץ המדינה" . והיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו לארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן..."

— דברי המגילה אשר הושמה בבית השורשים של "עץ המדינה"

בשנתה הראשונה של מדינת ישראל, בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האספה המכוננת (לימים הכנסת). רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים.[48]יוסף שפרינצק, שנבחר ליו"ר האספה המכוננת והכנסת הראשונה, אמר בנעילת האספה:[49]

"....ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים, עצי¬ דעת ועצי¬ חיים, לאומה לימים הבאים. גם אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל...."

— ישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת

מאז, טקס נטיעת עצים באתרים שונים בירושלים ובסביבתה היה לחלק ממסורת חגיגות יום-ההולדת של הכנסת.שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: יום כינון הכנסת, באתר הכנסת. ראו גם ט"ו בשבט וגם 2= יום הולדת לכנסת באתר הארכיון הציוני המרכזי..

דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי "כך הולכים השותלים":[50]

"כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!"...

יום שמירת הטבע

השקת פרויקט ייעור ביטחוני בט"ו בשבט תשע"א

בתחילת המאה ה־21 הפך ט"ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.[34] גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע.[51] בהקשר זה מקובל לצטט את המדרש:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

מנהגים נוספים

  • עוסקים במצוות התלויות בארץ.
  • בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג לארבעת המינים, כסגולה להשגת אתרוג מהודר בשנה שלאחר מכן.[52]
  • אכילת האתרוג מחג הסוכות.[53]
  • חלק מיהודי תוניסיה מכינים את מאכל הבסיסה ביום ט"ו בשבט. כנראה, כי יום זה נועד להזכיר את הגעת האביב וחודש ניסן, ומנהג אכילת בסיסה בראש חודש ניסן, כסימן להתחלה חדשה ומבורכת.
  • יהודי סוריה נהגו לומר בבתי הכנסת את עשרת הדיברות ולאכול אורז בחלב[54].
  • בקהילת בבל נהגו סדר לפי הנוסח "פרי עץ הדר" עם שבעה פירות מהארץ[54].
  • בקהילת "בני ישראל" מהודו נוהגים לערוך בט"ו בשבט, בשדות או בטבע, את טקס ה"מלידה" - טקס "מנחת שלום", הפונה לאל ולאליהו הנביא בהודיה על הצלת אבותיהם בעת שיצאו לגלות בהודו, ועל ההבטחה כי צאצאיהם עוד ישובו לארץ ישראל. ובבקשת ברכה ושפע. מַלִידָה, הוא, מאכל של סולת בלולה, פירות העץ והאדמה ומיני בשמים, והוא מסמל את קורבן המנחה שנהג בבית המקדש.[55]
  • בטורקיה ואיזמיר נהגו לקרוא מזמורי תהילים ביחד, ואכילת הפירות התקשרה לברכת הבית ויושביו ולשלום הבית[54].
  • ביוון-סאלוניקי נהגו לאכול חמין של האשורי, שהיה עשוי מגריסי חיטים מבושלים בשומן עם רגל פרה וערמונים, שלחו משלוחי פירות לעניי העיר, והעלו הצגה מיוחדת על סגולות הפירות[54].
  • בני הקהילה האפגנית ברכו על שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, הוסיפו שלל פירות, אגוזים ודגנים שנתברכה בהם אפגניסטן, ברכו על ארבע כוסות ונהגו לקרוא קטעי הסבר לפרי, מהמשנה או מהזוהר. בני הקהילה שומרים על מנהגיהם הקדומים עד היום.[56]
  • בירושלים ובצפת נהגו לפקוד קברי סנהדרין, להדר בסדר ט"ו בשבט ולקטוף חרובים[54].
  • בימי היישוב וראשית המדינה, התקיימו תהלוכות נטיעות בכל המגזרים. אליהן נוספו ברחבי הארץ נשפי תרבות, העלאת מחזות, יצירות ושירים ברוח החג, איסוף תרומות לקקל ולגופים נבחרים נוספים, כרזות ושלטי חוצות, פרסום תכנים חינוכיים ולימודיים, ויצירת הגדות שונות לסדר טו בשבט.[57]
  • בקרב קהילות המגרב וחלק מעדות ספרד נהגו ללמוד משניות וזוהר הקשורות בארץ וביום זה. ובהמשך תוקנו להם פרושים רבים הנילמדים בזמן הסדר כגון "פיתח הסמדר" של רבי קהילת לוב יעקב רקח, שצורף לנוסח "פרי עץ הדר" והגיע לקהילות רבות.
  • במערכת החינוך נהוג לחלק את תעודות מחצית השנה בט"ו בשבט או בסמיכות לו. גם חלוקת התעודות הראשונות למסיימי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בשנת תרצ"ב (1932), התקיימה יום לאחר ט"ו בשבט שחל בשבת.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ט"וּ בִּשְׁבָט
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מאמרים לט"ו בשבט
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ט"ו בשבט

שירים וסיפורים לט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט

הערות שוליים

  1. ^ מי שהציע את רעיון התהלוכה היה מורה הגימנסיה העברית נפתלי הרץ טור-סיני: מוזכר על ידי יצחק יעקבי בפרק שכתב "עבודתי בגימנסיה" כחלק מן הספר אותו ערך ח. מרחביה, "הגמנסיה העברית בירושלים - ספר היובל: תרס"ט - תשי"ט", ירושלים תשכ"ב, עמ' 29
  2. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ד עמוד א'.
  4. ^ ראש השנה לאילנות בספר המסורת היהודית מאת הרב אליעזר מלמד
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ספר פרי עץ הדר: והוא סדר ט"ו בשבט להרב בעל חמדת ימים ..., הובא לבית הדפוס על ידי ... כמה"ר בנימין איספינוזא, ונציה: דפוס בראגאדינא, יהי ש'מ'ו' ל'ע'ו'ל'ם' [תקכ"ב] 1762, באתר היברובוקס. למהדורה מוקדמת יותר ראו ספר פרי עץ הדר: והוא סדר ט"ו בשבט להרב בעל חמדת ימים ... הובא לבית הדפוס על ידי ... כמה"ר משה מבורך וע"י ... כה"ר יצחק הירירה, סלוניקי: דפוס בצלאל הלוי, ברוך אתה ב'צ'א'ת'ך' [תקי"ג], באתר הספרייה הלאומית.
  6. ^ אגרות ראי"ה ח"ב, עמ' סא. לצפייה בHebrewBoBook.org
  7. ^ מכך שהגמרא אומרת "שרוב תקופה [כלומר תקופת טבת, הכוללת את החודשים טבת, שבט, אדר] מבחוץ [כלומר עדיין לא הגיעה]", ברור שהטעם שהיא מביאה מסביר את דברי בית שמאי, שסוברים אחד בשבט, ואז עוד נותרו עוד שני חודשים מתקופת טבת.
  8. ^ חנטה = הבשלה - על פי שיר השירים ב', י"ג. וכן על פי בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א. "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה"
  9. ^ וכאשר יתחיל האביב המצוין בלוח העברי בחודש ניסן נוהגים לברך את ברכת האילנות הנאמרת פעם אחת בשנה.
  10. ^ בעניין הקריטריון הנוסף של חום השמש ישנה כאן הקבלה הופכית לט"ו באב (המציינים פרקי זמן של חצי שנה זה מזה) שבו ע"פ המשנה, סיימו בכל שנה את כריתת העצים לבית המקדש, עבור המערכות שעל מזבח העולה, מהטעם שמאותו היום (ט"ו באב) ואילך תש (יורד) כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים שנגדעו, הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח.
  11. ^ 11.0 11.1 שולמית אליצור, עצים מאל"ף ועד תי"ו – מפיוטי ט"ו בשבט, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ינואר 2021.
  12. ^ מנחם זולאי, "ר' יהודה הלוי שאינו ר' יהודה הלוי", ארץ ישראל ד (תשט"ז), עמ' 138–144. (להורדה)
  13. ^ שרגא אברמסון, חמשה ספרים נפתחים, עמוד 552.
  14. ^ T-S AS 144.74
  15. ^ תשובת ריצב"א נדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן ה ובמקומות נוספים (במקורות רבים יוחסה התשובה לרבינו גרשום, אך זו טעות. ראו דברי שמחה עמנואל, "תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג", תרביץ נז [ד] (תמוז תשמ"ח), עמ' 568) התשובה צוטטה גם בהגהות מיימוניות הלכות שופר פ"א אות א', ובמרדכי ראש השנה סימן תצא.
  16. ^ בית יוסף, אורח חיים, סימן תקע"ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקע"ב, סעיף ג'. ובספר שבט מוסר, קושטא תצ"ה, פ' ט"ז דף פ"ה נכתב שזה מבוסס על מה שמצאו כתוב בצוואת ר' אליעזר הגדול
  17. ^ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, הוצאת מאגנס תשס"א, עמ' 398.
  18. ^ למשל מנהגים דבי מהר"ם, ניו יורק תפרח"י, עמוד 4.
  19. ^ יוסף יוזפא בן משה קושמאן הלוי, נוהג כצאן יוסף, תל אביב תשכ"ט, עמוד קצ"ב; שו"ת רבי ידידיה טיאה וייל, סימן ה'; מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 25.
  20. ^ רבי יצחק אייזיק מטירנא, ספר המנהגים, ורשה תרכ"ט, דף לב:.
  21. ^ בית יוסף, אורח חיים, סימן קל"א; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ו'.
  22. ^ "מנהג חודש שבט, רי"א, חמשה עשר אומרים תחינה אפי'[לו] בשחרית, והוא יומא דמפגרי ביה רבנן המלמדים, ובפרט למקרי דרדקי, והוא יום משתה ושמחה למלמדי'[ם] והתלמידים. ונוהגין לתת לתלמידי'[ם] יין שרף ולשמוח עמם" (מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, מהדורת יצחק זימר, מכון ירושלים, תשמ"ח, חלק ראשון, עמ' רמט-רנ).
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ה', הלכה י"א.
  24. ^ מסכת שביעית פרק ד' הלכה ט"ו
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ו עמוד א'.
  26. ^ בכך רמז על קשר נסתר בין אכילת פירות בט"ו בשבט כזמן הראוי לתיקון חטא עץ הדעת. בכך שלקיטת האתרוג - שלדעת רבי אבא דעכו היה עץ הדעת בראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז' - שהייתה חטא בא' בתשרי, נעשתה להיתר בראש השנה לאילן, "טוב הארץ" מאת הרב אורי שרקי.
  27. ^ ראו אודותיו הרב נפתלי יעקב הכהן, "מוהר"ר בנימן הלוי סג"ל", אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה, תשכ"ז-תש"ל, חלק ג, עמודים מב-מג, באתר HebrewBooks, אות סג
  28. ^ המחזור נדפס מחדש בסביונטה ה'שי"ז: מחזור לכל השנה כמנהג האשכנזים, דיני ומנהגי תחנון עמוד כח באתר היברובוקס
  29. ^ (חודש שבט, מאמר ב, ב).
  30. ^ טסלר, יצחק (2019-01-21). "אבותינו לא הכירו את סדר ט"ו בשבט". Ynet. נבדק ב-2023-12-20..
  31. ^ מדוע אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט?, באתר Chabad.org.
  32. ^ מאיר נזרי, קהילות: תאפילאלת/סג'למאסא: כרך שני - מעגל השנה, עמ' 140, אוניברסיטת בר-אילן, 2016.
  33. ^ ספר חסד לאברהם (מעיין ז, נהר ז') באתר היברובוקס
  34. ^ 34.0 34.1 דר' ג'רמי בנשטיין, הגדת ט״ו בשבט סביבתית־ציונית, טבע בריבוע (עמ' 6), בהוצאת מרכז הרצל, הספרייה הלאומית ומרכז 929.
  35. ^ מתוך מכתבו של פישל סלומון אל חותנו ע"פ ספר "תקופת חיבת ציון" של שמואל יבנאלי חלק ב' עמ' 155. המכתב מצוטט גם באתר אחוזת דוברובין.
  36. ^ המאמר הודפס ב-"הארץ" שהוציא יעבץ, חוברת ב' ירושלים תרנ"א.
  37. ^ גאולה בת-יהודה, יודע העיתים - רבי זאב יעבץ, עמ' 27, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ו.
  38. ^ זאב יעבץ וט"ו בשבט: מתוך ספרו של אסף ידידיה - לגדל תרבות עבריה: חייו ומשנתו של זאב יעבץ (ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ו), ע"פ יעבץ, על דבר החינוך, עמ' 60.
  39. ^ חזקי שוהם, 'מן העיר — ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט, בתוך: מאיר חזן (עורך) ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה, חוברת 22, אביב תשע"ד, 2014, עמ' 21–44, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב
  40. ^ חיים אריה זוטא, חמישה עשר בשבט, השקפה, 05 בפברואר 1904.
  41. ^ בארי צימרמן, ט"ו בשבט בזמן האחרון, בתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני-מבט אנציקלופדי-כרך רביעי, עמ' 380,כתר הוצאה לאור למדא, 2007.
  42. ^ ⁨נרו בשבט בירושלם.⁩ | ⁨הארץ⁩ | 30 ינואר 1919 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il.
  43. ^ ארזה-הרצל, אוסישקין ושדרת הנשיאים, עריכה איציק שוויקי, מיכאל גינזבורג, מצגת של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מחוז ירושלים.
  44. ^ הרברט סמואל בירושלים, 19 בפברואר 1920, עיתון הצפירה. במאגר עיתונות עברית היסטורית באתר הספרייה הלאומית.
  45. ^ פרופ' אריאל פלדשטיין, "ויטע ברוש ויקרא המקום ארזה" - הגדת ט״ו בשבט סביבתית־ציונית' (עמ' 32), בהוצאת מרכז הרצל, הספרייה הלאומית ומיזם 929.
  46. ^ עץ המדינה בדגניה, באתר www.kkl.org.il.
  47. ^ צמח השדה, עץ המדינה בקיבוץ דגניה שקרס.
  48. ^ ט"ו בשבט תש"ט, נטיעת יער המגינים על ידי קרן קיימת וצה"ל, באתר ארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים.
  49. ^ ישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת (עמ' 13), באתר הכנסת, סעיף ז. נעילה.
  50. ^ מילות השיר "כך הולכים השותלים" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  51. ^ "ט"ו בשבט", באתר פורטל השירותים והמידע הממשלתי. (הקישור אינו פעיל, ט"ז בשבט ה'תשפ"א)
  52. ^ בני יששכר מאמרי חודש שבט - מאמר ב', ב', באתר ויקיטקסט
  53. ^ להרחבה ראו: יוסף ויכלדר, לאכול מפריה, המבשר, מוסף תורני, ט' שבט תשע"ד.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 54.4 חגים ונוסטלגיה: סדר ט"ו בשבט - הגדה. מאת: ד"ר יואל רפל, חוקר יהדות וארץ ישראל. מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון, [https://www.facebook.com/nostal/photos/ Facebook נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית 25 בינואר 2013 ·].
  55. ^ ט"ו בשבט, באתר פורטל עובדי הוראה | מרחב פדגוגי (באנגלית).
  56. ^ אלעד בר-נוי, בית אבי-חי, מסודרים: הצצה לקהילה היהודית שנוהגת לקיים סדר בט"ו בשבט, באתר Haaretz הארץ.
  57. ^ מאה שנים של ט"ו בשבט, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 20.1.2019.
  58. ^ אלבז-אלוש, קורין (2022-01-13). "ט"ו בשבט הגיע, מזמן: גדולי האומה נוטעים עצים בתמונות היסטוריות". Ynet. נבדק ב-2022-01-13..


חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • י"ז בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות יום כיפור קטן • תענית בכורות • כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • ז' באדר
שבתות מיוחדות שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מועדי עדות יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון
פורטל שבת ומועדי ישראל


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ט"ו בשבט (מועד)35628834Q748816

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ט%22ו_בשבט_(מועד)&oldid=2511466"