רנו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק ביצרנית רכב צרפתית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רנו (פירושונים).


שגיאות פרמטריות בתבנית:חברה מסחרית
שימוש בפרמטרים מיושנים [ אנשי מפתח ]

Renault S.A
נתונים כלליים
סוג חברה ציבורית
מייסדים לואי רנו, מרסל רנו ופרננד רנו
תקופת הפעילות 1899–הווה (כ־125 שנים)
חברות בנות דאצ'יה, אווטוואז, סמסונג מוטורס
משרד ראשי צרפתצרפת פריז, צרפת
מוצרים עיקריים מכוניות, הלוואות וספורט מוטורי
הכנסות כ-37.79 מיליארד אירו (2009)[1]
רווח כ-571 מיליון אירו (2008)[1]
אנשי מפתח לוקה די מאו (מנכ"ל)
עובדים כ-129,070
 
www.renault.com

רֶנוֹ (בצרפתית: Renault) היא יצרנית רכב צרפתית, שנוסדה בשנת 1899 על ידי לואי רנו, ביחד עם שני אחיו מרסל ופרננד. החברה מייצרת מגוון רחב של מכונית פרטיות ומסחריות. בעבר ייצרה החברה גם משאיות, טרקטורים, טנקים, אוטובוסים ומטוסים.

לפי נתוני איגוד יצרני הרכב הבינלאומי (OICA) בשנת 2016 הייתה רנו היצרן התשיעי בגודלו מבחינת מכוניות שייצר[2]. בשנת 2017 השותפות רנו-ניסאן-מיצובישי הייתה ליצרן המכוניות הפרטיות הגדול בעולם, כשהיא מדיחה את קבוצת פולקסווגן מראשות טבלת המכירות[3].

רנו מחזיקה ב-43.4% ממניות חברת ניסאן היפנית ו-1.3% ממניות תאגיד דיימלר AG הגרמני (מאז שנת 2012 רנו מייצרת את המנועים עבור מרצדס A קלאס ומרצדס B קלאס). החברה מחזיקה בבעלותה את יצרניות הרכב אלפיין הצרפתית, דאצ'יה הרומנית, רנו סמסונג מוטורס הדרום קוריאנית ו-AvtoVAZ הרוסית. בנוסף מחזיקה החברה בחברות בנק העוסקות במימון, הפצה וחלקי חילוף. לחברה יש מיזמים משותפים בטורקיה ובאיראן.

חברת משאיות רנו שהוקמה בשנת 1978 נמצאת מאז שנת 2001 בבעלות יצרנית הרכב השוודית וולוו. חברת רנו חקלאות, שייצרה טרקטורים מאז שנת 1918, נמכרה בשנת 2008 לחברה הגרמנית Claas.

רנו וניסאן משקיעות כספים רבים בפיתוח מכוניות חשמליות. נכון לדצמבר 2019 מכרה הקבוצה למעלה מ-273,000 מכוניות חשמליות מדגמים שונים[4].

לחברה פעילות ענפה בספורט המוטורי במיוחד בפורמולה 1, ראלי ופורמולה אי.

היסטוריה

1898–1918: הקמה ושנים ראשונות

החברה הקומה בשנת 1898 בשם "חברת רנו פרייס" (בצרפתית: Société Renault Frères) על ידי האחים לואי, מרסל ופרדננד רנו. לואי היה מהנדס שכבר התנסה בתכנון ובנייה של מספר אבות טיפוס לפני החיבור עם אחיו. הוא התמקד בצד התכנון והפיתוח, בעוד שני אחיו התמקדו בצד הניהולי והכלכלי של החברה.

המכונית הראשונה של החברה הייתה מדגם רנו וטורט (Voiturette) שנמכרה לחבר של אב המשפחה לאחר שזה השתתף בנסיעת מבחן שנערכה לו ב-24 בדצמבר 1898. בשנת 1903 החלה החברה לייצר בעצמה את המנועים למכוניות, שעד אז נקנו מחברת דה דיון-בוטון(אנ'). הרכישה הגדולה הראשונה של מכוניות התרחשה בשנת 1905 בה נרכשו מכוניות מדגם AG1 שנועדו לשמש כצי מוניות. בהמשך שימשו המכוניות האלה את הצבא הצרפתי להובלת חיילים במהלך מלחמת העולם הראשונה וזכו לכינוי "le taxi de la Marne"[5]. בשנת 1908 יצרה החברה 3,575 מכוניות והפכה ליצרנית הרכב הגדולה בצרפת.

האחים הבינו את החשיבות של השתתפות באירועי ספורט מוטורי על מנת לקבל חשיפה ופרסום. רנו השתתפה במרוץ הראשון שהתקיים מעיר לעיר בשווייץ, דבר שהוביל לעלייה מהירה במכירות. לואי ומרסל התחרו בעצמם במכוניות החברה. מרסל נהרג בתאונה שאירעה במהלך מרוץ פריז–מדריד בשנת 1903. לאחר מותו של מרסל, לואי חדל להתחרות, אך החברה נשארה מעורבת מאוד בענף. פרדננד פרש בשנת 1906 מניהול החברה בשל סיבות רפואיות. עם מותו בשנת 1909 הפך לואי לבעלים ולמנהל היחיד של החברה.

משלבים מוקדמים רכשה החברה מוניטין כחברה המאמצת חדשנות. בשנים הראשונות מכוניות נחשבו למותג יוקרה. מחירה של מכונית רנו קטנה היה כ-3,000 פרנק צרפתי, שווה ערך ל-10 שנים של משכורת של פועל ממוצע. בשנת 1905 החברה החלה לאמץ שיטות של ייצור המוני וב-1913 אימצה את גישת הטיילוריזם.

פרסומת של רנו משנת 1914

החברה החלה לייצר אוטובוסים ורכבי משא בעידן שלפני מלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות המלחמה עברה החברה לייצור תחמושת, מנועי מטוסים וטנקים. הרכבים היו מוצלחים מאוד ולואי הוענק עיטור לגיון הכבוד על תרומתו למאמץ המלחמתי. במקביל ייצאה החברה מנועים שנמכרו ליצרני רכב אמריקאיים.

1919–1938: בין שתי מלחמות עולם

בשנת 1918 הרחיב לואי רנו את תחומי הפעילות לייצור כלי רכב לחקלאות ותעשייה. מלחמת העולם הראשונה הובילה לייצור של מוצרים חדשים רבים. בשנת 1919 הוצג הטרקטור הראשון של החברה, שנוצר על בסיס טנק ה-FT שפותח בתקופת המלחמה. הטרקטור יוצר על לשנת 1930. רנו נאבקה עם הפופולריות הגדולה למכוניות קטנות וזולות ("מכוניות לעם"), בעוד ששוק המניות ובעיות עם כוח העבודה עכבו את צמיחתה של החברה. הדבר אילץ את החברה לחשוב על דרך יעילה יותר להפצת מכוניותיה. בשנת 1920 חתם לואי רנו על הסכם הפצה עם גוסטב גואדה, יזם מצפון צרפת.

במהלך שנות העשרים התרחב מגוון המכוניות שהציעה החברה. בשנת 1928 ייצרה החברה 45,809 מכוניות בשבעה דגמים שונים. רוב המכוניות שנמכרו היו הדגמים הקטנים והזולים. ה-18/24CV, הדגם היקר ביותר, היה גם הדגם הכי פחות נמכר. מחירי המכוניות הושפעו גם ממנה סגור/פתוח, כאשר מכוניות ללא גג היו זולות יותר בהשוואה לדגמי הרודסטר. לונדון נחשב לזירת פעילות משמעותית עבר רנו באותה שנה, משום ששימשה כנתיב מעבר של מכוניות רבות למדינות צפון אמריקה.

בין השנים 1930-1926 יוצר ה-רנו ויוואסיקס.

בשנת 1929 הוצג לראשונה דגם רנו ריינאסטלה שהיה הראשון במשפחת דגמי הסטלה שיוצרו עד לשנות הארבעים. שנתיים לאחר מכן הציגה החברה לראשונה מנועי דיזל ברכבים המסחריים שבנתה.

רנו הייתה אחת מיצרניות הרכב שהמשיכו לעסוק בייצור מנועי מטוסים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות העשרים היא ניסתה לייצר מנוע צבאי בעל עוצמה גבוהה כדי להתחרות במנועים מתוצרת פראט אנד ויטני האמריקאית, שייצרה מנועים מוצלחים למטוסי נוסעים, אך לא הצליחה להגיע לאותן תוצאות במטוסים צבאיים. בשנות השלושים רכשה החברה את יצרנית המטוסים "קודרון", שהתמקדה בייצור מטוסים קטנים, רכשה מניות בחברת אייר פראנס והייתה שותפה להקמת חברת "אייר בלו" שעסקה בשילוח דואר אווירי. המטוסים של רנו-קודרון קבעו מספר שיאי מהירות בשנות השלושים. במקביל המשיכה החברה לעסוק בפיתוח טנקים וייצרה את דגם ה-D1 וה-R35.

במהלך שנות העשרים איבדה רנו את מעמדה כיצרנית הרכבים הצרפתית הגדולה לטובת חברת סיטרואן. דגמי סיטרואן נחשבו לחדשניים ופופולריים יותר ונמכרו בכמות גדולה[6]. באמצע שנות השלושים היצרנים הצרפתים נפגעו מהשפל הגדול. רנו יכלה בתחילה לקזז הפסדים באמצעות עסקי הטרקטורים, הרכבות והנשק שלה, בעוד סיטרואן הגישה בקשה לפשיטת רגל, ובהמשך נרכשה על ידי מישלן. בכך חזרה רנו שוב למעמדה כיצרנית הצרפתית המובילה, מעמד אותו שימרה עד לשנות השמונים.

1939–1944: מלחמת העולם השנייה

לאחר הכניעה של צרפת לגרמניה בשנת 1940 סירב לואי רנו לייצר טנקים עבור גרמניה הנאצית, בתגובה לקחו הגרמנים את השליטה על מפעלי החברה. רנו עצמו המשיך לייצר משאיות. ב-3 במרץ 1942 שיגר חיל האוויר המלכותי הבריטי 235 מפציצים שהפילו 460 טון של פצצות על מפעל הייצור בבילנקורט ומסביבו. ההפצצה גרמה לנזקים כבדים למבנים ולנפגעים. רנו שיפץ את המפעל במהירות רבה, אך שנה לאחר מכן נפגע המפעל שוב מהפצצות. הפעם היו אלו מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית שהפציצו ב-4 באפריל 1943 ושבו לשני סבבים של הפצצות במהלך חודש ספטמבר אותה שנה[7].

שבועות ספורים לאחר שחרור פריז נפתחו מחדש שערי המפעל בבילנקורט. הפעילות החלה לאיטה באווירה שהושפעה שסיפורי עלילה וקונספירציות פוליטיות. בשנת 1936 היה המפעל בבילנקורט מוקד לאי שקט ואלימות פוליטית תחת שלטון מפלגת החזית העממית של לאון בלום. המתחים הפוליטיים התחדשו לאחר הפתיחה המחודשת של המפעל ושיקפו את המתח שבין תומכי הקפיטליזם ובין תומכי ההתנגדות הקומוניסטית. בתגובה למצב הכאוטי במפעלי רנו התכנסה מועצת השרים תחת נשיאותו של שארל דה גול. הפוליטיקה האירופאית אחרי המלחמה התחלקה בחדות בין קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. דה גול היה נחוש למנוע מהמפלגה הקומוניסטית של צרפת את הניסיונות לנכס לעצמה את ההצלחה של תנועת ההתנגדות הצרפתית. מבחינה פוליטית המפעל בבילנקורט נחשב למעוז קומוניסטי. הממשלה החליטה "לדרוש" את המפעל. שבוע לאחר מכן מונה פייר לאפוש, ממנהיגי ההתנגדות עם רקע בהנדסה ובניהול, מונה כמנהל הזמני של המפעל.

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית האשימה את לואי רנו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. באווירה הפוליטית של אחרי השחרור רבו ההאשמות מעין אלה ועורכי הדין של רנו ייעצו לו להתייצב בפני שופט ולהגן על עצמו. ב-22 בספטמבר 1994 התייצב בפני השופט מרסל מרטין. למחרת נעצר יחד עם בכירים נוספים בתעשיית הרכב הצרפתית. היד הקשה בה נקט רנו במהלך שביתות העובדים בין השנים 1936–1938 הותירה אותו ללא בני ברית פולטיים שהיו מוכנים לבוא לעזרתו. הוא נכלא בכלא הצרפתי בו מת ב-24 באוקטובר 1944, בנסיבות לא ברורות, בעודו ממתין למשפטו[8].

ב-1 בינואר הופקעה בחברה מידיו של לואי רנו וב-16 לחודש הולאמה. רנו הייתה יצרן הרכב היחיד היחידה שמפעליה הופקעו לצמיתות על ידי הממשלה הצרפתית[9]. במהלך השנים ניסתה משפחתו של רנו לפעול לביטול ההלאמה ולהשבת המפעל לידיהם. פניות לבית המשפט ב-1945, ולאחר מכן ב-1961, נדחו בטענה שלבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות המדינה[10].

1945–1971: התחייה לאחר המלחמה

רנו 4 - אחד מהדגמים המצליחים של החברה שהושקו בשנות השישים

תחת ניהולו של פייר לאפוש חוותה החברה צמיחה מסחרית לצד מאבקי עובדים רבים, שנמשכו עד לשנות השמונים.

במהלך המלחמה פיתח לואי רנו בחשאי את הדגם CV4, שהיה בעל הנעה אחורית. הדגם הושק על ידי לאפוש בשנת 1946. בשנת 1951 הציגה החברה את דגם רנו פרגאט (יוצר עד 1960), שהיה בעל מנוע 4 צילינדרים בנפח 2 ליטר. דגם ה-CV4 התגלה כאמין מאוד ואיפשר לחברה להתחרות בהצלחה בדגמים כמו המוריס מיינור והפולקסווגן חיפושית. עד לשנת 1961 נמכרו למעלה מחצי מיליון מכוניות מדגם זה.

הממשל הצרפתי רצה להסב את רנו לחברה לייצור משאיות בלבד, אך לאפוש התנגד למגמה זו ותכנן את דגם הדופין, כיורש של ה-CV4. הוא פיקח אישית על פיתוח האב טיפוס של המכונית, עד למותו, בשיתוף פעולה עם האומנית פול מארו, שהתמחתה בטקסטיל וצבע. הדגם נמכר היטב וזכה להצלחה גם מחוץ לצרפת, במיוחד באפריקה וצפון אמריקה[11]. תחילה נמכר הדגם גם בארצות הברית, אך הוא היה מיושן יחסית למתחרות, דוגמת שברולט קורווייר. במקביל מכרה החברה את דגם הרודסטר קרוול, שמחוץ לארצות הברית וקנדה נמכר כרנו פלורידה.

במהלך שנות החמישים רכשה רנו יצרניות צרפתיות של ציוד מכני כבד ("סמואה" ו"לטיל"). בשנת 1955 היא מיזגה את החברות יחד עם חטיבת המשאיות והאוטובוסים של החברה והקימה את Saviem (ראשי תיבות של: Société Anonyme de Véhicules Industriels et équipements Mécaniques. בתרגום לעברית: חברה ציבורית לייצור כלי רכב תעשייתיים וציוד מכני בע"מ).

בתחילת שנות השישים השיקה החברה 2 דגמים מצליחים: הרנו 4, שהיוותה מתחרה לסיטרואן 2CV ורנו 8. רנו 10 הוצג בעקבות ההצלחה של הרנו 8 והיה הדגם האחרון של החברה עם הנעה אחורית. רנו 16, מכונית האצ'בק שהושקה בשנת 1966, זכתה גם היא להצלחה מסחרית, שהמשיכה גם לדגם הרנו 6. בינואר 1970 חגגה החברה 25 שנים להולדתה המחודשת. שנות השישים התאפיינו בצמיחה מהירה מאוד ובשנת 1970 עבר הייצור השנתי לראשונה את רף המיליון עם ייצור של 1,055,803 מכוניות.

1972–1980: העידן המודרני

רנו 5 - דגם שזכה להצלחה רבה בשנות השבעים

רנו 5, הדגם הקומפקטי והחסכוני, הושק בשנת 1972 וזכה להצלחה מסחרית רבה, הצלחה שהתגברה לנוכח משבר האנרגיה העולמי שהתרחש בסמוך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. במחצית הראשונה של שנות השבעים המשיכה התרחבות החברה לשווקים נוספים בעולם, כולל דרום מזרח אסיה. משבר האנרגיה הוביל את רנו לנסות לחדור שוב לשוק האמריקאי.

במהלך שנות השבעים יזמה החברה שיתופי פעולה רבים במזרח אירופה (דאצ'יה הרומנית היא הדוגמה הבולטת) ובדרום-אמריקה. בנוסף חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה טכנולוגי עם וולוו ופג'ו. החברות פיתחו במשותף את מנוע ה-PRV V6 בו נעשה שימוש בדגמי רנו 30, פג'ו 604 ווולוו 270. בעקבות הרכישה של סיטוראן על ידי פג'ו והקמת קבוצת PSA הצטמצם שיתוף הפעולה בין החברות. בדצמבר 1974, בטרם נרכשה סיטרואן, מכרה החברה לרנו את חברת Berliet שעסקה בייצור אוטובוסים ומשאיות. בשנת 1978 איחדה רנו את החברה שנרכשה יחד עם חברת Saviem והקימה את "רנו כלי רכב תעשייתיים" ( Renault Véhicules Industriels), שהפכה בהמשך ל"משאיות רנו".

בשנת 1976 עברה החברה תהליך של ארגון מחדש וחלוקה לארבע חטיבות עסקיות שונות: כלי רכב פרטיים (כולל כלי רכב מסחריים קלים), כלי רכב מסחריים, כספים ושירות וחטיבת פעילות תעשייתית.

מתוך מטרה להרחיב את הפעילות בצפון אמריקה רכשה רנו 22.5% ממניות חברת אמריקן מוטורס קומפני (AMC) בשנת 1979. הדגם הראשון של רנו שנמכר באמצעות השותפות החדשה היה דגם הרנו 5, ששווק בשם רנו לה קאר (Le Car). עיקר הפעילות של חברת AMC התבססה על המכירות של המותג ג'יפ. כששוק רכבי הארבע על ארבע נכנס למשבר בתחילת שנת 1980 עמדה החברה בפני סכנה של פשיטת רגל. על מנת להגן על השקעתה הזרימה רנו כסף מזומן לחברה תמורת הגדלת השליטה ל-47.5% ממניותיה. בהמשך החליפה רנו מספר מנהלים בחברה וחוסה ג'יי. דדורווארדר מרנו הפך למנכ"ל AMC. דגם הצ'ירוקי (XJ) נוצר כתוצאה משיתוף פעולה בין החברות, החל משלב התכנון המוקדם. בהמשך יטענו בחברת AMC כי השירוקי הוא פרי תכנון בלעדי של החברה[12]. במטרה לצמצם בעלויות הייצור החליטו בחברת AMC לעשות שימוש בחלקים של רנו. שימוש במערכת הזרקת הדלק האלקטרונית של רנו הובילה להגדלת הספק המנוע מ-110 ל-170 כוח סוס וזאת למרות הקטנת נפח המנוע מ-4.2 ליטר ל-4 ליטר. דגם הצ'ירוקי XJC הוצג בשנת 1983 מחליפו של הדגם הקודם. גם דגם זה הוא תוצאה של שיתוף הפעולה בין החברות.

שיתוף הפעולה עם AMC לייצור כלי רכב בקטגוריה המשפחתית לא הצליח כמו בקטגוריית הג'יפים. עד שרנו סיימה להרחיב את מגוון הרכבים, משבר האנרגיה השני חלף והביקוש לרכבים חסכוניים ירד. יוצא מן הכלל היה דגם הרנו אליאנס, הגרסה האמריקאית לרנו 9, שיוצר לראשונה בשנת 1983. הדגם, שהורכב במפעלים בקנושה, ויסקונסין, נבחר על ידי המגזין Motor Trend כרכב השנה[13]. האליאנס נבנה במספר גרסאות: GTA – גרסת ביצועים שכללה מנוע בנפח 2 ליטר ונמכר גם בגרסת קבריולה. גרסת ההאצ'בק נקראה Encore והייתה מבוססת על דגם הרנו 11. למרות ההצלחה במכירות הדגם, החברה הפכה במהרה למקור לתלונות מצד לקוחות על איכות הרכבים והמכירות ירדו באופן דרמטי. בשנת 1987, לאחר רצח מנכ"ל רנו ז'ורז' בס, מכרה החברה את AMC לקרייזלר. רנו מדליון, הגרסה האמריקאית לרנו 21, נמכר בין השנים 1987–1989, באמצעות סוכנויות הרכב של ג'יפ. בשנת 1989 פסק הייבוא של רנו לארצות הברית.

בניסיון נוסף לחדור לשוק האמריקאי רכשה רנו, לקראת סוף שנת 1979, 20% ממניות חברת המשאיות מאק (Mack). מטרת המהלך הייתה לאפשר לחברה לנצל את מערכת ההפצה של החברה האמריקאית על מנת לשווק באמצעותו משאיות קלות מתוצרתה. בשנת 1983 הגדילה את חלקה בחברה ל-44.6%. בשנת 1987 העבירה החברה 42% ממניות החברה לחברת הבת רנו כלי רכב תעשייתיים[14].

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הגדילה רנו את פעילותה בתחום הספורט המוטורי. מנועי טורבו שפותחו במקור עבור רכבי הפורמולה 1, הוכנסו גם לדגמים רבים של החברה. בשנת 1984 10% ממנועי הטורבו ברחבי אירופה היו מתוצרת החברה. גם תכנון המכוניות הסדרתיות היה מהפכני בדרכים אחרות. רנו איספייס (Espace) היה אחד מדגמי המיניוואן הראשונים בכלל ואחד מהנמכרים באירופה במשך שני העשורים הבאים. הדור השני של דגם הרנו 5 זכה בפרס מכונית השנה באירופה. דגמי רנו 9 ורנו 25 יצאו לשוק בתחילת שנות השמונים.

1981–1995: ארגון מחדש

רנו קליאו - הדגם הוצג ב-1990 ומאז נחשב לאחד הדגמים הנמכרים של החברה

תחילת שנות השמונים הייתה תקופה של הצלחה לדגמי החברה על הכביש ועל מסלולי המרוצים, אך במקביל היו לחברה הפסדי ענק. בשנת 1984 הגיעו הפסדי החברה ל-12.5 מיליארד פרנק צרפתי. הממשלה הצרפתית התערבה ומינתה את ז'ורז' בס כיו"ר החברה. הוא החל לקצץ בעלויות באופן ניכר, מכר רבים מפעילויות החברה, שלא היו בתחומי הליבה, נסוג כמעט לחלוטין מהספורט המוטורי ופיטר עובדים רבים[15]. הצעדים הובילו לצמצום הגרעון בחצי עד לשנת 1986. בנובמבר אותה שנה נרצח בס בידי ארגון טרור קומוניסטי. הוא הוחלף על ידי ריימונד לוי, שהמשיך בצעדי הקיצוץ של בס, עד שבשנת 1987 התייצב מצבה של החברה. בעוד שבס התעקש על חשיבות הנוכחות של רנו בצפון אמריקה ושמר על הפעילות של AMC, לוי החליט שהדבר גורם להפסדים גדולים ומכר את פעילות החברה לקרייזלר.

בתחילת שנות התשעים חיזקה החברה את שיתוף הפעולה עם וולוו, מתוך מטרה לאפשר לשתי החברות להפחית עלויות בתכנון וברכש. שיתוף הפעולה איפשר לרנו דריסת רגל בקטגוריות היוקרתיות, בהן התמחתה וולוו. בתמורה קיבלה וולוו אפשרות להנות מניסיונה של רנו בקטגוריות הנמוכות יותר. בשנת 1993 הכריזו שתי החברות על כוונתן להתאחד והגדילו את רכישת המניות אחת של השנייה. מחזיקי המניות של רנו אישרו את המיזוג, בעוד מחזיקי המניות של וולוו דחו אותו[15].

באותה תקופה הציגה החברה מספר דגמי מכוניות חדשים, שלוו במאמצי שיווק מרובים בשווקים האירופאיים. רנו קליאו הוצגה במאי 1990, כמחליפה של דגם הרנו 5. הקליאו נבחרה למכונית השנה באירופה באותה שנה והייתה לאחד מהרכבים הנמכרים באירופה במהלך שנות התשעים. דגמים משמעותיים נוספים שיצאו לשוק היו הדור השלישי של האיספייס שיצא בשנת 1996 והרנו טווינגו שיצא בשנת 1992. הטווינגו היה מרווח יותר מכל המכוניות בטווח הגודל שלה. המכירות הגיעו ל -2.4 מיליון כלי רכב באירופה[16].

1996–הווה: הפרטה ושיתופי פעולה

מעמדה של החברה כחברה בבעלות המדינה פגע בחברה. בשנת 1994 הוכרז על הרצון להפריט את החברה ולמכור את מניות המדינה. תהליך ההפרטה התרחש במהלך שנת 1996. החופש החדש איפשר לחבר לפעול שוב בשוקי מזרח אירופה ודרום-אמריקה. מפעל חדש הוקם בברזיל ושיפוצים נרחבים נעשו במפעלים בארגנטינה וטורקיה. בדצמבר 1996 ג'נרל מוטורס אירופה ורנו החלו בשיתוף פעולה בפיתוח כלי רכב מסחריים עם פיתוח הדור השני של הרנו טראפיק[17].

קרלוס גוהן, שימש כמנכ"ל רנו וניסאן. התפטר לאחר שנחשד בהעלמות מס בסכום של יותר מ-40 מיליון דולר

הבעיות הפיננסיות לא נפתרו כולן בעקבות ההפרטה. נשיא החברה, לואי שווייצר, מינה את סגנו קרלוס גוהן לטפל בבעיות. גוהן ערך תוכנית לצמצום בעלויות לתקופה של השנים 1998–2000, צמצום כוח האדם, תיקון תהליכי ייצור, סטנדרטיזציה של חלקי הרכב ודחיפה להשקת דגמים חדשים. שינויים ארגוניים בוצעו במבנה החברה, נעשה מעבר לניהול בשיטת הייצור הרזה, בדומה לחברות הרכב היפניות ובצועו שינויים במתדולוגיות העבודה במרכז המחקר והפיתוח של החברה על מנת להפחית עלויות בתהליכי פיתוח דגמים חדשים.

לאחר הפרידה מוולוו נעשו ניסיונות לייצר שיתופי פעולה עם יצרני אחרים. התקיימו שיחות עם ב.מ.וו, מיצובישי, קבוצת פיג'ו-סיטרואן וניסאן. במרץ 1999 חתמו רנו וניסאן על הסכם שיתוף פעולה דרך החלפת מניות. רנו רכשה 36.8% ממניות ניסאן, ששוויה נאמד ב-3.5 מיליארד דולר, וניסאן רכשה 15% ממניות רנו. החברות המשיכו להתקיים באופן עצמאי, אך נוצרו שיתופי פעולה במטרה לצמצם עלויות לשני הצדדים. באותה שנה רכשה רנו 51% ממניות יצרנית הרכב הרומנית דאצ'יה. בשנת 2000 רכשה החברה את השליטה במניות חטיבת הרכב של סמסונג הדרום קוריאנית[18].

בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים מכרה החברה מספר נכסים וחברות שהיו ברשותה על מנת לממן את הרכישותה שביצעה. מתוך רצון להתמקד בייצור מכוניות פרטיות ומסחריות, בשנת 1999 מכרה רנו את חברת הבת "רנו אוטומציה", שעסקה באוטומציה לתעשיות, לחברת Comau האיטלקית ואת חטיבת חלקי המנועים מכרה לחברת TWR. בשנת 2001 מכרה את 51% של יצרנית האוטובוסים "Irisbus" שהיו בבעלותה לחברת איווקו ואת חברת הלוגיסטיקה "CAT" מכרה לחברת גלובל אוטומוטיב לוג'יסטיק[19]. באותה שנה מכרה את חטיבת המשאיות לוולוו. בעקבות המכירה נשארה החברה כמחזיקת מניות מיעוט (20%) בקבוצת וולוו. בשנת 2010 צמצמה את אחזקתה ל-6.5% מהמניות ובדצמבר 2012 מכרה את היתרה. בשנת 2004 מכרה 51% מהמניות בחטיבת המיכון החקלאי לחברת CLAAS. CLAAS הגדילה ב-2006 את חלקה ל-80%. שנתיים מאוחר יותר רכשה את המניות הנותרות[20].

בתחילת שנות האלפיים הציגה רנו קו עיצובי בולט ומובחן. הדור השני של דגם הלגונה והמגאן היו בעלי קווים זוויתיים חדשים עיצוב שזכה להצלחה רבה. הלגונה היה הדגם השני באירופה שאיפשר הנעה ללא מפתח[21]. דגמי האוונטים (Avantime) והול סאטיס (Vel Satis) לא הצליחו במכירות וייצורם הופסק לאחר זמן קצר, אך עיצובם נתן השראה לדור השני של המגאן, שהיה הדגם המצליח ביותר של היצרן במשך מספר שנים. בנוסף לייצור התמקדה החברה בדגש על בטיחות הרכבים. בשנת 2001 קיבל דגם הלגונה חמישה כוכבי בטיחות במבחנים של יורו NCAP. בשנת 2004 הצטרף לרשימה גם דגם המודוס[22].

רנו מגאן הציגה בתחילת שנות האלפיים עיצוב חדשני שזכה להצלחה

בפברואר 2010, נפתח מפעל ייצור חדש ליד טנג'יר, מרוקו. כושר התפוקה השנתי עמד על 170,000 כלי רכב[23]. בתחילה ייצרה את דגמי דאצ'יה לודג'י ודאצ'יה דוקר ובהמשך את הדור השני של דאצ'יה סנדרו. כושר ההספק גדל ל -340,000 כלי רכב בשנה עם חנוכת פס ייצור שני. באפריל 2010, רנו – ניסאן הודיעה על שיתוף פעולה עם תאגיד דיימלר. רנו סיפקה למרצדס בנץ מנועי טורבו-דיזל 1.6 ליטר ובתמורה קיבלה ממרצדס מנוע בנזין ארבעה צילינדרים בנפח 2.0 ליטר[24]. שיתוף הפעולה הוביל ליצירת דגם דור חדש של מכוניות הסמארט המבוסס על רנו טווינגו[25]. בדצמבר 2012 נחתם חוזה משותף יחד עם קרן ההשקעות הלאומית של אלג'יריה (FNI) והחברה הלאומית לכלי רכב תעשייתיים (SNVI) להקמת מפעל בסמוך לעיר הנמל אוראן. הממשלה האליג'יראית מחזיקה ב-51% ממניות המפעל[26].

במסגרת המאמץ להשיג נתח שוק בשוק הסיני. הוקם בשנת 2013 מיזם משותף עם קבוצת דונגפנג מוטור בשם דונגפנג רנו[27]. בדצמבר 2017 היא חתמה על הסכם עם Brilliance Auto להקמת מיזם משותף חדש (Renault Brilliance Jinbei) שמטרתו לייצר כלי רכב מסחריים קלים ומיניוואנים תחת המותגים רנו, ג'ינביי והואסונג[28]. בדצמבר 2018 הודיעה רנו כי תרכוש חלק "משמעותי" בחברת JMEV, חברת הבת של JMCG. ביולי 2019 הגדילה רנו את החזקותיה עד ל–50% ממניות JMEV. באפריל 2020 הודיעה רנו כי היא מתכננת לפרוש ממיזם דונגפנג רנו, ולהעביר את חלקה לדונגפנג[29].

בספטמבר 2013 החל שיווק דגמי רנו באינדונזיה, המדינה בעלת האוכלוסייה הרביעית בגודלה בעולם, מתוך מטרה להפוך ליצרן האירופאי הגדול במדינה עד לשנת 2016. הדגמים שהוצעו בזמן ההשקה כללו את דגם הדאצ'יה דאסטר, שהורכב במדינה, ודגמי הרנו קולאוס ומגאן RS. בהמשך נוספו דגמי הקליאו והקפצ'ור.

באפריל 2015 הגדילה ממשלת צרפת את החזקה במניות החברה מ-15% ל-19.73% במטרה לחסום החלטה באספה הכללית השנתית הבאה שיכולה להפחית את שליטתה בחברה. בשנת 2017 מכרה הממשלה את המניות הנוספות שרכשה וחזרה להחזקה של 15%[30].

שינויים בתקני הפליטה האירופאיים, שנבעו כתוצאה מפרשת דיזלגייט של פולקסווגן, הובילו להתייקרות משמעותית של מכוניות המונעות במנוע דיזל. כתואה מההתייקרות החליטה רנו בספטמבר 2016 להפסיק את ייצורם של דגמי דיזל מסגמנט המיני-משפחתי (B) והמשפחתי (C) עד לשנת 2020[31]. ביום שישי, 13 בינואר 2017, נפלו מניות החברה לאחר שהתובע הראשי בצרפת פתח בחקירה בחשד להטיית תוצאות מבחני הפליטה[32]. בהמשך החזיקה החברה 15,000 כלי רכב לבדיקה ותיקון[33]. רנו, יחד עם יצרניות נוספות, הואשמה בביצוע מניפולציות על ציוד המדידה במבחני הפליטה. בדיקות עצמאיות, שבוצעו על ידי ה-ACDC בגרמניה, מצאו שבדגמים מסוימים דוגמת האיספייס הייתה חריגה של עד פי 10 יותר מהמותר על פי התקנות האירופאיות[34].

קרלוס גוהן, מנכ"ל החברה, נעצר בנובמבר 2018 ביפן בחשד שבמהלך השנים לא דיווח על שכר והטבות בסכום של למעלה מ-40 מיליון דולרים. כתוצאה מהמעצר ירד שווי מניית רנו ב-15%[35]. תיירי בולורה, מנהל התפעול של החברה וסגנו של גוהן מונה כמנכ"ל בפועל. בינואר 2019, לאחר התפטרותו של גוהן, מונה בולורה רשמית למנכ"ל ואת ז'אן דומיניק סנר ליו"ר. באוקטובר 2019 פוטר בולורה והוחלף על ידי סמנכ"ל הכספים של רנו, קלוטילדה דלבוס כמנכ"ל בפועל[36].

מגפת הקורונה פגעה במכירות החברה ברחבי העולם והשביתה חלק ניכר ממפעלי הייצור. מכירות החברה בחציון הראשון של שנת 2020 ירדו ביותר מ-34%[37]. בעקבות כך הודיעה החברה במאי אותה שנה על קיצוץ בעלויות של 2 מיליארד דולרים ופיטורי 15,000 עובדים[38]. ביולי מינתה החברה את לוקה די מאו למנכ"ל החברה[39].

דגמים עדכניים

הדגמים הנמכרים ביותר של קבוצת רנו בשנת 2019[40]
כולל דגמים מתוצרת דאצ'יה וסמסונג
מקום דגם יחידות שנמכרו
1 רנו קליאו 433,201
2 דאצ'יה סנדרו 409,731
3 דאצ'יה דאסטר 296,848
4 רנו קאפצ'ור 263,476
5 רנו מגאן + רנו סניק 253,830
6 דאצ'יה לוגאן/רנו סימבול 207,912
7 רנו קוויד 186,647
8 רנו קנגו 125,911
9 רנו קאדג'ר 125,300
10 רנו מאסטר 108,760

רשימת הדגמים הנוכחית של רנו. בסוגריים שנת התחלת הייצור או השנה בה הוחל בייצור הדור הנוכחי.

רנו איספייס, הדור החמישי של אחד מהמיניוואנים הראשונים שיוצרו
  • סניק (דור רביעי, 2016): מיקרוואן המיועד לחמישה נוסעים. גרסת המיניוואן המיועדת לשבעה נוסעים נמכרת כגרנד סניק.
  • פלואנס (2010): מכונית סלון המבוססת על הפלטפורמה של הדור השלישי של המגאן. החל משנת 2016 נמכרת באירופה בשם מגאן סדאן. קיימת גרסה חשמלית (פלואנס Z.E)
  • קליאו (דור חמישי, 2019): סופר מיני המוצעת בגרסת סטיישן בנוסף להאצ׳בק. הדגם הנמכר ביותר של רנו בשנת 2019. זכה פעמיים בתואר מכונית השנה באירופה (1991, 2006)
  • קפצ׳ור (דור שני, 2020): קרוסאובר עירוני. מבוסס על הקליאו ודומה לו חיצונית. מוצע עם כל מנועי הקליאו חוץ מה-1.2 האטמוספירי.
  • קדג'אר (2015): SUV קומפקטי. חולק הרבה מחלקיו עם מקבילו מבית ניסאן, הקשקאי.
  • קוויד (2015): קרוסאובר קטן המיועד הנמכר בהודו ובברזיל.
  • קנגו (דור שני, 2007): מסחרית קלה. מוצעת בגרסת רכב נוסעים או וואן סגור. ממותגת גם כמרצדס סיטאן וכניסאן NV250. קיימת גם גרסה חשמלית (קנגו II Z.E).
  • ארקנה - (2019): קרוסאובר. באירופה משווק עם מערכת הנעה היברידית בלבד.
דגמי דאצ'יה המשווקים תחת המותג רנו
  • דאצ'יה דאסטר (דור שני, 2017): SUV קומפקטי המשווק גם בשמות רנו דאסטר וניסאן טראנו.
    • דאצ'יה דוקר - מסחרית קלה. משווקת גם כרנו דוקר ורנו נובה קנגו.
  • דאצ'יה לוגאן (דור שלישי, 2020): מכונית משפחתית ששווקה גם בשמות רנו לוגאן, רנו סימבול, רנו טונדר 90, ניסאן אפריו, ניסאן NP200, מהינדרה וריטו ולאדה לרגוס.
  • דאצ'יה סנדרו (דור שני, 2012): סופר-מיני המשווק גם בשם רנו סנדרו.
  • דאצ'יה לודג'י (2012): מיניוואן קומפקטי המשווק גם כרנו לודג'י.
דגמי רנו-סמסונג המשווקים תחת המותג רנו
  • רנו סמסונג SM6 ‏ (2015): מכונית משפחתית המשווקת גם בשם רנו טליסמן.
  • רנו סמסונג QM6 (דור שני, 2016): קרוסאובר קומפקטי המשווק גם בשם רנו קולאוס.

מכוניות חשמליות

רנו פלואנס Z.E - המכונית החשמלית הראשונה שיוצרה על ידי רנו בייצור סדרתי

מכונית הקונספט חשמלית הוצגה בשנת 2008 בשם Z.E, ראשי תיבות של "zero Emission" (בעברית: אפס פליטה). בשנת 2011 הוחל בייצור סדרתי של רנו פלואנס Z.E ושנה לאחר מכן הוחל בייצור הרנו זואי. מספר הדגמים החשמליים גדל בהתמדה ובשנת 2013 הייתה רנו ליצרן המוביל באירופה במכירת כלי רכב חשמליים. הזואי היה הדגם החשמלי הנמכר ביותר באירופה בשנים 2015 ו-2016[41]. ביוני 2016 הגיעו מכירות הדגם ל-50,000 יחידות[42]. שלוש שנים לאחר מכן חצו המכירות את רף ה-150,000 יחידות[43]. עד סוף שנת דצמבר מכרה החברה למעלה מ-270 אלף מכוניות חשמליות.

בשנת 2008 חתמה רנו על הסכם לשיתוף פעולה עם חברת בטר פלייס שהוקמה על ידי שי אגסי. במסגרת שיתוף הפעולה פיתחה רנו בטריות הניתנות להחלפה ברכבים. דגם הפלואנס Z.E נבחר לשמש את הפרויקט בישראל[44]. במקביל סייעה רנו לבטר פלייס לפרוס תשתיות ולהקים עמדות טעינה בדנמרק. שיתוף הפעולה נפסק בשנת 2013 לאחר שבטר פלייס פשטה את הרגל. בשלב הזה נמכרו 1,000 מכוניות בישראל ו-240 בדנמרק[45].

ספורט מוטורי

רנו לקחה חק בספורט המוטורי החל משנותיה הראשונות, בהן התחרה מרסל רנו במרוצים שונים. במהלך השנים רכשה רנו חברות שעסקו בתחום הספורט כמו אלפין וגורדיני. בשנות השבעים הקימה החברה חטיבת ייעודית לספורט המוטורי: רנו ספורט. רנו אלפין A442 ניצחה את מרוץ 24 השעות של לה מאן בשנת 1978. במהלך השנים נחלה הקבוצה הצלחות באליפות העולם בראלי ובאליפות הפורמולה 1.

פרננדו אלונסו זכה עם קבוצת רנו פעמיים באליפות הפורמולה 1

החברת תומכת באליפויות פורמולה רנו ופורמולה רנו 3.5, מרוצי מכוניות חד-מושביות המשמשים כשלב מקדים בקריירה של נהגים רבים בדרך לורמולה 1, ביניהם פרננדו אלונסו, קימי רייקונן וסבסטיאן פטל.

פורמולה 1

ערך מורחב – רנו בפורמולה 1

רנו הייתההקבוצה הראשונה שעתשה שימוש במנועי מוגדש טורבו, כשהצטרפה לאליפות בעונת 1977. הקבוצה המשיכה להתחרות באליפות עד 1986. בשנת 1989 שבה הקבוצה לאליפות כספקית מנועים לקבוצת ויליאמס, שזכתה עימם באליפות בעונות 1992 ו-1993.

בשנת 2000 רכשה הקבוצה את קבוצת בנטון תמורת 120 מיליון דולר[46]. בשנת 2002 שינתה את שם הקבוצה לרנו[47]. בשנים 2005 ו-2006 זכתה הקבוצה באליפות הנהגים (פרננדו אלונסו) ובאליפות היצרנים[48]. בשנת 2007 החלה הקבוצה לספק מנועים לקבוצת רד בול, שיתוף פעולה שנמשך עד לסיום עונת 2018. בסוף שנת 2009 מכרה רנו את מרבית מניותה בקבוצה לקרן ההשקעות ג'ני קפיטל מלוקסמבורג[49]. שנה לאחר מכן מכרה רנו את שארית המניות. הקבוצה חזרה לאליפות לקראת עונת 2016 בשם "רנו ספורט"[50].

ראלי

אלפין A110, המנצחת של עונת הבכורה באליפות העולם בראלי

במהלך שנות החמישים וההשישים ייצרה רנו מספר כלי רכב עם הנעה אחורית דוגמת ה-4CV,‏ R8 והדופין. כלי רכב אלו הותאמו בקלות למרוצי ראלי, בעיקר בסדנה של אמיד גורדיני. הדופין ניצח מספר מרוצים בינלאומיים ביניהם המילה מילייה בשנת 1956 וראלי מונטה קרלו בשנת 1958.

בשנת 1973 רכשה רנו את יצרנית הרכבים אלפין, שהייתה אחראית ליצירת מכוניות מרוץ מצליחות דוגמת האלפין A110. דגם זה ניצח את עונת הבכורה של אליפות העולם בראלי. בשנת 1976 סדנת גורדיני וחברת אלפין התאחדו ליצירת חטיבת רנו ספורט. עיקר המיקוד עבר לפורמולה 1, אך החברה המשיכה לייצר דגמים שהצליחו בראלי דוגמת הרנו 5 טורבו שניצחה את ראלי מונטה קרלו בשנת 1981. בסיום עונת 1994 פרשה רנו מהאליפות.

רנו השתתפה במרוצי ראלי חוצי-מדינות, ביניהם הראלי דקר. האחים קלוד וברנרד מארו ניצח את המרוץ בשנת 1982 עם רנו 20 טורבו 4X4. בשנים 1999 ו-2000 ניצח את המרוץ דגם הבאגי שהיה מבוסס על פלטפורמה של רנו מגאן.

החברה זכתה ארבע פעמים באליפות אירופה בראלי (1970, 1999, 2004, 2005)

בישראל

בשנת 1935 סוכן רנו בארץ ישראל ועבר הירדן היה דוד ג. חומסי שמשרדיו ואולם התצוגה (היה קרוי: "חדרי הראווה") מוקמו במרכז מסחרי יפו[51]. עם פרוץ מלחמת העצמאות נמלט הוסכן הערבי מהארץ ורישיון היבוא ניתן למשה קרסו[52].

חברת קייזר-אילין תעשיות החלה להרכיב בשנת 1956 בארץ את דגם הקטר שבו. שנה לאחר מכן החל המפעל להרכיב את דגם הדופין. בשנת 1959, בעקבות איום בבחרם מצד מדינות ערב הודיעה רנו על הפסקת הייצוא לישראל[53]. בעקבות ההחלטה ביטלו מדינות ערב את החרם[54]. ממשלת צרפת לא הסכימה להביע תמיכה בהחלטת החברה, אך גם לא הסכימה לפעול כנגדה[55]. קייזר-אילין הגישה תביעה לבית המשפט המסחרי בפריז כנגד רנו[56]. בחודש ספטמבר הושגה פשרה על פיה שילמה רנו מיליון דולר פיצויים תמורת סיום התביעה[57]. רנו החלה במגעים לחזרה לפעילות בישראל בשנת 1963, אך רק בשנת 1966 הותר מחדש ייבוא של מכוניות וחלפים[58][59].

רכבי רנו מיובאים לישראל על ידי חברת קרסו מוטורס, המנוהלת על ידי הדור השלישי של המשפחה מאז הקמת החברה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רנו

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Annual Report 2008
  2. ^ World Motor Vehicle Production - OICA correspondents survey
  3. ^ Renault-Nissan beats Volkswagen AG to become the world's top-selling automaker for 2017, Business Insider, 30 January 2018
  4. ^ . 2019 Universal Registration Document, 19 March 2019
  5. ^ Une page d'histoire - le taxi de la Marne (בצרפתית))
  6. ^ The lonely man at the top of France's industrial world
  7. ^ הפצצה כבדה על מפעלי רנו, הארץ, 5 באפריל 1943, עמ' 1
  8. ^ Louis Renault and the shame of a nation, The Telegraph, 14 May 2005
  9. ^ Ager, D. E; Wright, Sue; Hantrais, Linda; Howorth, Jolyon (1974). Language, politics, and society, p. 46-47
  10. ^ To Restore Reputation of a Renault Founder, Family Goes to Court, New York Times, 19 May 2011
  11. ^ 1956 Renault Dauphine, The 50 Worst Cars of All Time, TIME
  12. ^ Jeep Cherokee, Automobile Magazine, 15 March 2006
  13. ^ Past Car of the Year Winners, Motor Trend
  14. ^ MACK SHARES SHIFTED AT RENAULT , Mcall.com, 28 May 1987
  15. ^ 15.0 15.1 Donnelly, Tom; Donnelly, Tim; Morris, David (2004). Renault 1985–2000: From bankruptcy to profit
  16. ^ Renault Remembers the Original Twingo on its 20th Anniversary, CarScoops.com, 3 December 2013
  17. ^ Globalizing the firm through projects : The Case of Renault, International Journal of Automotive Technology and Management. 2 (1): 24
  18. ^ Renault buys Samsung unit, CNN, 21 April 2000
  19. ^ Agriculture deal marks end of Renault sell-offs, AutoNews, 2 March 2003
  20. ^ Renault's Le Mans tractor plant falls under 100% Claas control, Farmers Weekly, 1 July 2008
  21. ^ Renault stressed innovations on new Laguna, Automotive News Europe, 20 November 2020
  22. ^ Renault Modus (2004) Test Report
  23. ^ Renault begins Lodgy production in Morocco, targets Europe, Automotive News Europe, 10 February 2012
  24. ^ Daimler-Renault deal confirmed, AutoCar, 7 April 2010
  25. ^ Carlos Ghosn: Around the world for Renault Nissan, CNN, 23 December 2010
  26. ^ Renault to Build Assembly Plant in Algeria, The New York Times, 18 December 2012
  27. ^ After eight years of talks, a Renault-Dongfeng agreement, China Daily, 7 January 2013
  28. ^ France’s Renault, China’s Brilliance Form LCV JV, WardsAuto.com, 21 December 2017
  29. ^ Groupe Renault sets its new Strategy for China, 14 April 2020
  30. ^ French Government Eases Grip on Renault With $1.4 Billion Sale, Bloomberg.com, 2 November 2017
  31. ^ Exclusive: Renault sees diesel disappearing from most of its European cars, reuters, 6 September 2016
  32. ^ Renault emissions being investigated by Paris prosecutors: source, Reuters, 13 January 2017
  33. ^ Renault to modify 15,000 new cars in emission scare, BBC, 19 January 2016
  34. ^ Wide range of cars emit more pollution in realistic driving tests, data shows, The Guardian, 30 September 2015
  35. ^ דובי בן גדליהו, ‏סערה בתעשיית הרכב: קרלוס גוהן, יו"ר קבוצת רנו ניסאן, נעצר בחשד לאי-סדרים כספיים, באתר גלובס, 19 בנבובמר 2018
  36. ^ תומר הדר, עוד עזיבה מתוקשרת ברנו: המנכ"ל תיירי בולורה הודח, באתר כלכליסט, 11 באוקטובר 2019
  37. ^ Groupe Renault sales fall 34.9% in first half of 2020, Autocar, 20 July 2020
  38. ^ רנו חותכת הוצאות ב-2 מיליארד יורו ומפטרת 15 אלף עובדים, באתר כלכליסט, 29 במאי 2020
  39. ^ Renault appoints Luca de Meo as new CEO, Auto Express, 28 January 2020
  40. ^ https://group.renault.com/wp-content/uploads/2020/04/facts-figures-2019.pdf
  41. ^ Renault Zoe was Europe's best-selling EV last year, Autoblog, 20 January 2016
  42. ^ Renault Zoe and BMW i3 Join The 50,000 Sales Club, HybridCars.com, 1 August 2016
  43. ^ New Renault Zoe REVEALED with more range, bigger battery and more power, Express.co.uk, 18 June 2019
  44. ^ Renault's Fluence Z.E. Headed For A Better Place, Wired.com, 16 April 2010
  45. ^ Renault to End Better Place Partnership After Bankruptcy, Bloomberg.com, 27 May 2013
  46. ^ Benetton F1 team sold to Renault £75 m, The Independetnt, 16 March 2000
  47. ^ Renault F1 team to be renamed Lotus Renault GP in 2011, BBC, 8 December 2010
  48. ^ אלי שאולי, פרננדו אלונסו - יחי המלך החדש (ישן), באתר ynet, 22 באוקטובר 2006
  49. ^ Renault stay in F1, kind of, Ausmotive.com, 16 December 2009
  50. ^ Renault launch 2016 car with Kevin Magnussen alongside Jolyon Palmer, Sky Sport, 4 Februaey 2016
  51. ^ "דוד ג. חומסי הסוכן הכללי של רנו בארץ ישראל ועבר הירדן israelmotorindustry.org/renault-monasix-israel
  52. ^ תומר הדר, חיים קרסו: "כשהאצ"ל החרים לנו אוטו", באתר כלכליסט, 7 במאי 2008
  53. ^ "רנו" מודה שהפרה ההסכם בגלל החרם הערבי, הבוקר, 17 בדצמבר 1959, עמ' 1
  54. ^ בוטל החרם הערבי על חברת "רנו", הארץ, 17 בדצמבר 1959, עמ' 2
  55. ^ ממשלת צרפת לא תתמור רשמית בהחלטת הנהלת ,רנו', דבר, 23 בנובמבר 1959, עמ' 2
  56. ^ הוגשה התביעה נגד רנו, דבר, 21 בינואר 1960, עמ' 1
  57. ^ "רנו" תשלם מיליון ד פיצויים ל"קייזר פרייזר", הבוקר, 26 בספטמבר 1960, עמ' 4
  58. ^ ממשלת ישראל החייטה לקבל הצעת רנו לחידוש היחסים עימה, חרות, 5 בנובמבר 1963, עמ' 1
  59. ^ הותר יבוא מכוניות "רנו' החברה התחיבה לרכוש חלפים ישראליים בערך של 10 אחוזים מן הקניה הישראלית, דבר, 19 באפריל 1996, עמ' 8
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31925837רנו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רנו&oldid=2031663"