בסתר רעם
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אסתר פרבשטיין |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | היסטוריה |
| הוצאה | |
| הוצאה | מוסד הרב קוק |
| תאריך הוצאה | תשס"ב |
| מספר עמודים | 656 |
בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה הוא ספרה של אסתר פרבשטיין, היסטוריונית חרדית וראש הקתדרה להוראת השואה במכללה ירושלים. הספר יצא לאור במוסד הרב קוק בשנת תשס"ב.
שמו של הספר מקורו מפסוק מספר תהילים: ”בַּצָּרָה קָרָאתָ, וָאֲחַלְּצֶךָּ; אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם; אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה” (פ"א, ח'). בו נרמז כי גם בימי הסתר פנים, שעת ניסיון ומבחן לעם ישראל, נאחזו באמונה הדתית.
הספר כולל שבעה שערים ובהם סקירה היסטורית על השואה, על ההלכה בשואה והחיים באותם הימים ועל התאוששות שארית הפליטה.
שערי הספר
שער ראשון: השואה בראייה היסטורית
הספר מתחיל בסיפורם של שלושה בורחים ממחנה ההשמדה חלמנו, שהיה הראשון שבו ביצעו הנאצים השמדה של יהודים באמצעות גז. בורחים אלה הביאו לראשונה את הידיעה על ההשמדה השיטתית. למרות שהבורחים מסרו עדויות על תהליך הרצח, לפרטי פרטיו, התקשו לעורר אמון. העדים סברו שרק התיאור המפורט יצליח לשכנע את השומעים. המידע הראשוני מהנמלטים מההשמדה הגיע לרב המקומי, תועד והועבר הלאה בדרכים שונות מתוך מודעות לחשיבותו. בחלקו אף הגיע - בקיץ 1942 - ללונדון ולניו יורק. המסרים הדגישו ללא הרף: "אין זו גלות סתם, הגרמנים מוציאים להורג בדרך שלא נשמעה כמותה בדברי הימים". הרבנים ניסו להעביר מידע זה לקהילות באזורם, לראשי היודנראט שיפעלו אצל ראשי האס אס ולהנהגת יהדות פולין בעיר הבירה ורשה.
הפרק הבא עוסק בהתנהגות המנהיגים החסידיים, נושא שהיה מוקד לוויכוח: האם הם נטשו את עדתם בימי השואה? בספר מפורט סיפורם של שלושת האדמו"רים שניצלו: אברהם מרדכי אלתר - האדמו"ר של חסידות גור, אהרן רוקח האדמו"ר מחסידות בלז ויואל טייטלבוים האדמו"ר של חסידות סאטמר. הספר מציג את הרקע הנותן הסבר ל"הצלתם" או "בריחתם" - הכול לפי דעתו של הכותב. החסידים רחשו להם הערכה, אמון ואהבה והיו מוכנים שיצילו עצמם על-מנת לשמור על רציפות החסידות. בנוסף לכך, הם היו ב"מוקדי העדשה הגרמנית" שבאה לידי ביטוי בתאוות ההתעללות והרצח כלפיהם. היא מציינת כי רוב הניסיונות להציל את האדמו"רים לא יצאו לפועל משום שהמנהיגים סירבו לעזוב את קהלם.
שער שני: הלכה בשואה
חוקרי השואה בקשו לבחון באיזה מידה נשמרו עקרונות ההלכה בימי מבחן אלה. השאלה ההלכתית הייתה האם הפעולות שיש לנקוט הן בגדר פיקוח נפש ואז על האדם בישראל היה להציל את חייו, חוץ מאשר בשלושת מקרים של ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. או ניתן לקבוע שמדובר ב"שעת שמד" שבה המטרה של הגרמנים הייתה לעקור את דת ישראל ואז אין לשנות אף מנהג - אפילו לא את הלבוש - ולקיים ייהרג ואל יעבור בכל מקרה. ככל שהתבררה המדיניות הנאצית הרבנים הגיעו למסקנה שמדובר בפיקוח נפש ואפשר לדחות קיום מצוות בהווה במטרה לשמור על קיומו של עם ישראל בעתיד. כך, למשל, הותרו אכילת מאכלות אסורים, עבודה בשבת וחמץ בפסח.
סוגיה הלכתית קשה שנדונה בספר היא עד כמה יש משקל לכלל ש"כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" - האם לשם הצלתה של נפש, כולל תינוק, יש לסכן משפחה או ציבור. ואם מותר להציל את רוב הציבור על ידי הסגרת חלקו לגירוש או להשמדה. מחברת הספר מחלקת את הנושא לשלושה חלקים:
- סוגיית "מסירה" של יהודים לידי הגרמנים. זאת על הרקע המודעות למוֹסֵר במסורת ישראל.
- דיני קדימה בהצלה. האם מקומו של תלמיד חכם הוא תמיד בראש - כפי שמובא במקורות אחדים.
- סיכון עצמו וסיכון אחרים במעשה הצלה. עד כמה ניתן לסכן את החיים למען מעשה הצלה.
מקרים אחדים הוצגו בספר והמסקנה הייתה כי יחד עם מתן ההיתרים נשמרה הדאגה כי האדם לא יאבד את צלמו היהודי-מוסרי הבסיסי.
בשולי נושא ההצלה עלתה השאלה האם יהודי רשאי להתחזות כנוכרי עד אשר תעבור הסכנה לחייו. האם מעשה מעין זה הוא למעשה כמו המרת דת או עבודה זרה. התופעה לא הייתה רחבה שכן האוכלוסייה המקומית לא עודדה זאת. סוגיה מיוחדת הייתה הניסיון להציל את הילדים אפילו בסיכון של המרת הדת. בכל מקרה, רק מיעוט יכלו להיעזר בדרך זו לשם הצלתם.
החלק האחרון בשער זה מרכז שאלות שנשאלו רבנים על ידי הציבור. עיקר השאלות עסקו ב"מאכלות אסורים": עד כמה ניתן לגלות גמישות בהגדרתם, מתי אפשר להשתמש בהם ואפילו איזה ברכות יש לברך לקראת אכילתם. סוגיות אחרות עסקו בגילוח הזקן כפי שנדרשו, החובה היומית להניח תפילין ועד כמה יש לשמור על ענייני הקבורה. לשאלה האחרונה הייתה השלכה גם למקרי ההתאבדות שקרו באותה עת: האם יש להתייחס בחומרה לתופעה (כמו בהלכה) או בהבנה לאלו הנוהגים כך - בהתחשב במצב.
שער שלישי: המשפחה
הדיון בשער זה נסב על הנושא: מדוע אנשים חפצו לבוא בברית נישואים, למי היה עניין להעמיד משפחה באותם הימים. מובא דיון רבני משנת 1940 לפיו הועלתה לדיון שאלת קיום הנישואים כלל. למעשה הייתה תופעה של נישואים חפוזים - רבים היו אלה - בעיקר צעירים - אשר באו בברית הנישואים. החשש של הרבנים היה להתעוררות תופעת העגינות, ולעיתים נכתב בטקס הנישואים גם גט על תנאי. סוגיית העגינות הייתה נושא חשוב לדיון הלכתי לאחר השואה, כאשר לא נודע מה עלה בגורל בני הזוג. עקרונות הפסיקה התבססו על ההלכות הבאות:
- יוצא להורג - מצבו של אדם שהמלכות גזרה עליו דין מוות.
- מים שאין להם סוף - מצב שבו הסיכוי כי האדם יישאר בחיים הוא נמוך.
- עיר שכבשוה כרכום (צבא כיבוש) - ואז ניתן להניח שלא נותר בה איש בחיים.
- אבד זכרו - עברה תקופה ארוכה ולא נשמע דבר מבן הזוג.
הרבנים סברו גם לאור ההפקרות הצפויה באותם הימים, עדיף כי הנשים לא יהיו בגדר אשת איש, אשר המגע עמן אסור משום לא תנאף. נימוק נוסף היה שהגרמנים סגרו את מקוואות הטהרה וממילא תיפגם טהרת המשפחה. וכך נוצרה התופעה של "נישאים ללא רב".
בתום השואה, כאשר התבררו ממדי האסון, העמיקה תחושת הבדידות והחל "מבול של חתונות". באזור ברגן בלזן התקיימו 3,000 חתונות ונולדו 2,000 תינוקות[1].
שער רביעי: חיים בשני מעגלים
השער עוסק בהתמדה של היהודים בתקופת השואה לשמור על מנהגי התפילה. אמנם יש עדויות כי תפילה בציבור הייתה אירוע מחתרתי ומסוכן, שהיה מועד להתערבויות תמידיות ולהתנכלויות. יחד עם זאת, התברר כי הגרמנים אפשרו התכנסויות לתפילה או העלימו עין מהן. ההשערה היא שהדבר נעשה כאשר המטרה הייתה להשיג אווירה של רגיעה ואשליה, כאשר חיי היום-יום בגטו נכנסים למעגל של שגרה. בגטו ורשה נאסרו התפילות ב-20 בפברואר 1940 בתואנה של סכנת מחלות מידבקות. ראש היודנראט בגטו, אשר הצטווה לפרסם אזהרה על כך, כותב כי יש בעיר למעלה מאלף מניינים.
אסתר פרבשטיין עמדה על תופעה נלווית: חיבורן של תפילות חדשות. בתפילה שחוברה בוורשה נאמר:
- ריבונו של עולם, האזינה לקול בכיינו ולאנקת ליבנו והושיענו ממצוקתנו הגדולה...
- אנו בני אברהם יצחק ויעקב, נרדפים ומעונים ומובלים כצאן לטבח,
- מגינם של המובלים בשבי...
- המצא להם חיות למען יזכו לשוב אל משפחותיהם
מן התפילות עולה הדאגה לנשלחים מהגטו וחוסר ודאות לגבי גורלם, מצוקת קיום קשה וקריאה לישועה נסית. התפילות היו מרכיב חשוב בחיי היהודים במחנה אושוויץ: נכתבו ספרי תפילה, נערכו תפילות בציבור ונעשה כל מאמץ להתמיד בהנחת תפילין.
עם שחרור היהודים מהמחנות הייתה הדרך לשיקום הגוף והנפש ארוכה. בתהליך זה היה לתפילה מקום חשוב. בית הכנסת המאולתר היה למרכז החיים הדתיים.
בחלקו השני של השער עוסקת המחברת במועדי ישראל בצל הכיבוש הנאצי. הם ידעו את המועדים וכיוונו את הפעילות הדורסנית כלפי היהודים דווקא למועדי ישראל. לדוגמה, היא סוקרת את מה שהתרחש בפורים בוורשה. הסתבר כי הגרמנים היו ערוכים בייחוד ביום זה לפגוע ביהודי העיר.
שער חמישי: הגות
אם הרוגי השואה כונו בספרות המסורתית "הקדושים", "מקדשי השם" הרי בתום מלחמת העולם השנייה נקראו "כצאן לטבח" - ביטוי לחוסר הערכה, מוות חסר משמעות, פסיביות ותמימות. בשנות ה-60 של המאה העשרים הוחל ליחס את המושג "גבורה" לא רק ללוחמים מזוינים. נכנס לשימוש המושג "קדושת החיים" בתור מאפיין לתגובה היהודית לשואה. היה מקום לקידוש המשך הקיום של היהודי במקום המוות על קידוש השם. הרבנים הצביעו על כך כי הרצון להישאר בחיים היה מניע חזק. אם מטרת הגרמנים הייתה השמדה הרי היהודים דווקא יילחמו על זכות קיומם.
נכון כי היהודים כאשר עמדו על שפת ההשמדה, התכוונותם הייתה למות על קידוש השם. היו לכך ביטויים בפומבי על ידי הכרזת "שמע ישראל" ושירת "אני מאמין" - עד למותם. הדוגמה של רבי עקיבא שימשה למופת באומרו: "ואהבת ... אפילו נוטל את נפשך". החוקרת שמה לב לתופעה כי, לעיתים, ההליכה אל תאי הגזים ובורות המוות של המוני ישראל לוותה ב"שתיקה גדולה". הם לא נתנו ביטוי חיצוני למצוקה. הרבנים ראו בזה אקט של קידוש השם ללא התרסה.
פרק שלם מוקדש לספר "אש קודש" שמחברו קרא לו חידושי תורה משנות הזעם ת"ש - תש"א - תש"ב. הספר כולל את דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, בפני חסידיו בגטו ורשה, בעת השואה.
שער שישי: שארית הפליטה
המושג שארית הפליטה כלל את היהודים שנותרו בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה בגטאות ובמחנות ריכוז. לקבוצה הייתה זהות, אשר נבעה מחוויות ותנאי החיים שהתהוו לאחר שחרורם על ידי צבאות בעלות הברית. מספרם נאמד עד 200,000. הספר בוחן באיזה מידה עולם האמונה סייע בשיקום הרוחני של שארית הפליטה.
לוחות ושברי לוחות
לוחות ושברי לוחות היו הכינויים שנתן אחד הרבנים לרעיו לסבל שהגיעו לגאולה: המורשת הדתית נשארה בחלקה שלמה ובחלקה סדוקה. פרבשטיין בדעה כי המוסכמה שהשואה עקרה את האמונה באל מקורה באלו אשר כבר היו על סף נטישת האמונה. במחנות הריכוז הייתה דבקות בשמירת המצוות ו"אנשים תמימי אמונה המשיכו גם בגיהנום לדבוק באמונת אבותיהם". היא מציינת את יהדות הונגריה בתור הגרעין המרכזי אשר חיזק את האמונה בדת.
עם זאת, החוקרת אינה מתעלמת מתופעות רפיון האמונה וחיי דת. והיא מונה ארבעה תהליכים שהביאו לכך:
- תוצאות השואה.
- תהליכי חילון שהחלו בין שתי מלחמות העולם.
- מצבים שנוצרו עם הלם השחרור.
- השפעת תנאי החיים והאווירה במחנות העקורים.
מנהיגות רוחנית במחנות העקורים
עם השחרור הסתבר כי כמעט לא נותרו רבנים. אחד מרבני ליטא רשם ביומנו: "נותרתי יחיד מרבני ליטא". הסיוע הגיע מהרבנים הצבאיים בצבא הבריטי ואילו רוב הרבנים הגיעו מצבא ארצות הברית. מבין האחרונים היה מספר רב מהתנועה הרפורמית ומהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שהשפיע על היהודים במחנות העקורים שרובם באו מהיהדות האורתודוקסית. חלקם כבר נולדו בארצות המערב, ולא הכירו את התרבות המזרח-אירופית. בעיקר, תפקידם היה לשרת את החיילים ותרומתם לשארית הפליטה הייתה רבה.
הרבנים הצבאיים עסקו בסוגיות הבאות: קבורה נאותה לנפטרים, הקלה בשגרת חייהם היום-יומית, הגשת עזרה פיזית ושיפור תנאי החיים, עידוד הארגון העצמי וסיוע ראשוני בתהליך השיקום הרוחני. הם פעלו בקרב שארית הפליטה תקופה קצרה אך גורלית ביותר: ששת החודשים הראשונים לשחרור. אחריהם הגיעו למחנות רבנים אורחים שתרמו לשיפור המורל.
תחומי הפעילות החשובים של הרבנים:
- ארגון החיים הדתיים
- הקמת תשתית לחיי היום-יום, כמו חידוש האפשרות לאספקת מאכלות כשרים.
- ארגון מערכת החינוך הדתי.
שער שביעי: תיעוד
השער האחרון בספר עוסק בסוגי התיעוד הקיימים בחקר השואה: יומנים, ספרות זכרונות ותעודות שנמצאו.
הערות שוליים
- ^ בסתר רעם, עמ' 300 - לא צוין שם לאיזה תקופה מתייחסים המספרים.