היסטוריה של הולנד
ההיסטוריה של המרחב הקרוי כיום בשם "הולנד" מתחילה אמנם לפני אלפי שנים, אז ניכרו באזור סימניה הראשונים של פעילות אנושית, אך מקורות כתובים העוסקים בתושביה הופיעו לראשונה רק בתקופה הרומית.
חבל הארץ שדרומית לנהר הריין נכבש על ידי הרומאים והפך לחלק מגאליה בלגיקה, ומאוחר יותר לחלק מהפרובינקיה הרומית גרמניה אינפריור ("גרמניה התחתית"). הארץ הייתה מיושבת באותה עת על ידי שבטים גרמאניים שונים, ובחלק הדרומי ישבו קלטים, שהתמזגו עם השבטים הגרמאניים החדשים שהגיעו לאזור במסגרת נדידת העמים אחרי נפילת האימפריה הרומית.
בימי הביניים כללו ארצות השפלה (אזור הכולל, פחות או יותר, את הולנד ובלגיה של ימינו) רוזנויות, דוכסויות ודיוקסיות שונות, שהשתייכו לדוכסות בורגונדיה ולאימפריה הרומית ה"קדושה". כל אלה אוחדו והיו למדינה אחת תחת שלטון בית האבסבורג במאה ה-16. הצלחתו של הקלוויניזם בארצות השפלה והניסיון ליצור משטר ריכוזי ולדכא את חופש הדת הביאו למרד נגד פליפה השני, מלך ספרד. ב-26 ביולי 1581 הוכרזה עצמאות, שהוכרה לבסוף אחרי מלחמת שמונים השנה (1568–1648). שנות המלחמה מציינות גם את תחילתו של תור הזהב בהולנד, תקופה של שגשוג מסחרי ותרבותי שנמשכה, פחות או יותר, במשך כל המאה ה-17.
לאחר הכיבוש הצרפתי בתחילת המאה ה-19, החלה הולנד את דרכה כמונרכיה שבראשה עומד בית אורנז'. אך לאחר תקופה קצרה של שלטון שמרני, לא ניתן היה עוד להתעלם מרחשי הליברליזם בעם, והמדינה הפכה לדמוקרטיה פרלמנטרית שבראשה מונארך החל ב-1848, וכך נשארה עד היום, למעט בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
הולנד כיום היא מדינה מודרנית ומתועשת, יצואנית חשובה של מוצרים חקלאיים. סחר בינלאומי היה מאז ומתמיד רכיב מרכזי בכלכלה ההולנדית, עם השפעה חזקה גם על התרבות, והיה בין הגורמים המרכזיים במאבק על העצמאות.
פרהיסטוריה
בארצות השפלה נתגלו סימני פעילות אנושית בני אלפי שנים; באותה תקופה שרר בהולנד אקלים של טונדרה, והשטח היה נטול צמחייה כמעט. המתיישבים הראשונים התקיימו כציידים-לקטים. עם השנים יישבו את האזור קבוצות פלאוליתיות שונות. קבוצה אחת בנתה סירות קאנו (באזור פֶּסֶה).[1] בפריזיה התגורר שבט מזוליתי.
חקלאות הגיעה להולנד עם תרבות הקדרות הקווית (כפי הנראה איכרים ממרכז אירופה), אך היא התקיימה רק בדרום (דרום לימבורג), שם יש רמה של אדמת לס. הידע שלהם לא נוצל כדי להקים חוות בשאר הולנד, כיוון שטרם אולפו שם בעלי חיים ולא היו כלים טובים.
החקלאים הראשונים עזבו את הולנד לאחר כאלף שנים ונותרו שוב רק ציידים-לקטים (מלבד יישוב קטן באזור סוויפטרבאנד), כמו הציידים בתרבות פלארדינגן (Vlaardingen, בערך 2600 לפני הספירה).
מאוחר יותר הוקמו השרידים הפרהיסטוריים החשובים הראשונים בהולנד: הדולמנים, מצבות אבן ענקיות. הם נמצאים בפרובינציית דרנתה של ימינו, וכנראה נבנו על ידי חקלאים מתרבות הכד דמוי המשפך באזור ה-3200 לפני הספירה.
מערבה משם, ייתכן שאותם השבטים הם שבנו מחנות זמניים לשם ציד חורפי, למשל ציד כלבי ים. יש אפילו סימנים של מקום יישוב קטן במערב.
העדויות הראשונות לשימוש בגלגל מתוארכות לסביבות שנת 2400 לפני הספירה. ייתכן שהמצאת הגלגל שם קשורה לתרבות הכד דמוי הפעמון. תרבות זו התנסתה גם בעיבוד נחושת, וכמה עדויות לכך (סכיני נחושת, ראש חנית מנחושת, סדן מאבן) נמצאו על נהר ולווה. כל ממצא מנחושת מעיד על סחר עם "מדינות" אחרות, כיוון שנחושת טבעית אינה נמצאת בשטח הולנד.
תקופת הברונזה החלה כנראה בסביבות שנת 2000 לפני הספירה ונמשכה עד בערך 800 לפני הספירה. בקבר "הנפח מוואחנינגן" נמצאו כלי ארד המעידים על ניסיון ללמוד את השימוש במתכת (ראו תמונות של ממצאים מתקופת הברונזה בהולנד). ממצאים מאוחרים יותר מופיעים במקומות אֶפֶּה ודְרָאוּוֶן. הממצאים הרבים של חפצים נדירים (ולפיכך יקרי ערך), למשל חרוזי בדיל במחרוזת מאזור דרנתה, מרמזים על כך שדרנתה הייתה מרכז למסחר בתקופת הברונזה בהולנד.
מאגר של חפצי ברונזה שבורים שנועדו למיחזור (ליד פורסכוטן) מעיד על ערכו של הארד באותם ימים. חפצי ארד הולנדיים טיפוסיים הם סכינים, חרבות, גרזנים, אבזמים, צמידים וכו'. רוב החפצים נמצאו בדרנתה. פרט אחד מעיד על כך שהסוחרים הרחיקו לנסוע: דליי ארד גדולים שיוצרו במזרח צרפת או בשווייץ, ונועדו לעירוב יין במים - מנהג רומי/יווני.
עידן הברזל הביא עמו ברכה להולנד, כיוון שיש בה עפרת ברזל בשפע, בכל האזורים. כיוון שכך, חרשי ברזל עברו מיישוב ליישוב כשהם נושאים ברזל וארד, ומייצרים כלים לפי דרישה: גרזנים, סכינים, סיכות, ראשי-חץ, חרבות וכדומה. יש גם עדות לחישול ברזל בשיטת פלדת דמשק, שיטה מתקדמת שייצרה ברזל גמיש יותר וחזק כפלדה.
עושרה של הולנד בתקופת האבן בא לידי ביטוי בקבר המלך (סביבות 500 לפני הספירה) באזור העיירה אוֹס (Oss), שם נקבר מנהיג מקומי עם כמה חפצים מיוחדים במינם, כולל חרב מברזל עם דוגמה מוטבעת בזהב ואלמוגים.[2] הוא נקבר בתל הקבורה הגדול ביותר במערב אירופה, 52 מטרים רוחבו.
בעת בואם של הרומאים הייתה הולנד מיושבת בשבטים גרמאניים, כמו הטובאנטים, הקאנינפאטים והפריזים, שהתיישבו באזור בסביבות שנת 600 לפני הספירה. שבטים קלטיים התיישבו בדרום, ביניהם האבורונים והמנאפּיים. כמה גרמאנים התיישבו דרומית לריין בתחילת האזור הרומי, ויצרו שם את השבט הבטאווי והשבט הטוקסאנדרי. הבטאווים נחשבו לחיילים טובים, ולחמו במלחמות חשובות רבות, ביניהן כיבוש דאקיה (רומניה של ימינו) על ידי הקיסר טראיאנוס. בעיני התנועה הלאומנית המאוחרת נחשבו הבטאווים לאבותיהם "האמיתיים" של ההולנדים המודרניים, כמשתקף בשמה של הרפובליקה הבטאווית מאוחר יותר.
התקופה הרומית
אחרי שיוליוס קיסר כבש את גאליה, הוא המשיך צפונה ובסביבות שנת 58 לפני הספירה כבש את כל אזור השפלה עד הריין (ובהולנד אף מעבר לריין). הולנד הדרומית ובלגיה של היום סופחו לאימפריה הרומית ובהמשך היו לחלק מפרובינקיית גאליה בלגיקה. בסביבות שנת 90 לספירה פוצלה פרובינקית בלגיקה והחלקים שבהולנד של היום שויכו לפרובינקית גרמניה תחתית, הצפונית ביותר באימפריה. הרומאים הקימו בהולנד את הערים הראשונות, שהחשובות שבהן היו אוטרכט, ניימכן ומאסטריכט וכן בנו את המבצרים הראשונים באזור; הם גם הביאו עמם את ידע הקריאה והכתיבה. חלקה הצפוני של הולנד, מקום מושבם של הפריזים (וכך הוא עד היום) נותר מחוץ לתחומי האימפריה אך הושפע גם הוא מן השכנה החזקה שמדרום.
היחסים בין הרומאים לתושבים המקוריים של הולנד היו על פי רוב טובים למדי; בטאווים רבים אף שירתו בחיל הפרשים הרומי. התרבות הבטאווית הושפעה מהתרבות הרומאית, ועדויות לכך ניתן לראות, בין השאר, במקדשים בסגנון רומאי כמו זה שבעיר אלסט המוקדש לאלים מקומיים. גם המסחר שגשג: המלח שיוצר ממי הים הצפוני היה פופולרי במיוחד, ושרידים ממנו זוהו בכל רחבי האימפריה הרומית. זה לא מנע את "המרד הבטאווי" בשנת 69 לספירה, שפרץ, בין השאר, מפני שהרומאים לקחו צעירים בטאווים לעבדים. המרידה, שזכתה להצלחה רבה, הונהגה על ידי הבטאווי גאיוס יוליוס קיוויליס. חיילים רומאים רבים (כולל חילות עזר בטאוויים וקאנינפאטיים מלגיונותיו של ויטליוס) הצטרפו למרד, שהצליח לפצל את האגף הצפוני של הצבא הרומי. במהלך המרד נשרפו ארבעים מבצרים רומאיים. באפריל שנת 70, במקביל להתמודדותו עם המרד הגדול בארץ ישראל, שלח אספסיאנוס כמה לגיונות כדי לדכא את המרד. מפקדם, פטיליוס קריאליס, הביס בסופו של דבר את הבטאווים והחל במשא ומתן עם יוליוס קיוויליס, במגרשו הביתי, במקום כלשהו בין המז ונהר הוואל ליד נוֹבִיוֹגָאמוּס (ניימכן) או, כפי שכנראה קראו לה הבטאווים, בָּטָאווֹדוּרוּם.[3]
הציוויליזציה הרומית הוכרעה על ידי הגירה המונית במסגרת נדידת העמים.
ארצות השפלה תחת שלטון האימפריה הרומית ה"קדושה"
השבטים החדשים שהגיעו התערבו בתושבים הקודמים וכך יצרו את שלושת עמי ארצות השפלה: הפריזים לאורך החוף, הסקסונים במזרח והפרנקים במערב. הפרנקים התנצרו בעקבות מלכם כלוביס הראשון בשנת 496. הנצרות חדרה לצפון בעקבות כיבוש פריזיה על ידי הפרנקים. מיסיונרים אנגלו-סקסונים כמו ויליברורד, וולפרם איש סנס ובוניפציוס ה"קדוש" היו פעילים בהמרתם של עמים אלה לנצרות. בוניפציוס נרצח על ידי הפריזים בדוקום (754) והיה לקדוש. הסקסונים במזרח התנצרו לפני כיבוש סקסוניה, והיו לבעלי בריתם של הפרנקים.
החלק הדרומי של הולנד המודרנית היה שייך לאימפריה הפרנקית של קרל הגדול. צפונה משם הייתה טריטוריה פריזית עד 734. בשנת 843 התחלקה האימפריה הפרנקית לשלושה חלקים, ורובה של הולנד השתייך לקיסרות האמצעית שבין צרפת לגרמניה. מאוחר יותר התפצלה הקיסרות האמצעית ורוב הארצות דוברות-ההולנדית של ימינו הפכו לחלק מגרמניה; פלנדריה הייתה לחלק מצרפת.
בין השנים 800 ו-1000 סבלו מאוד ארצות השפלה מפשיטות הוויקינגים (אחת מהן הרסה את העיר המשגשגת דורסטאד). רובה של הולנד היה בשלטון ויקינגי בין 850 ל-920. בערך באותה תקופה נאבקו גרמניה וצרפת על השליטה בקיסרות האמצעית. התנגדות לוויקינגים, אם הייתה כזו בכלל, באה בעיקר מצידם של אצילים מקומיים, שיוקרתם עלתה כתוצאה מכך. עליונותם של הוויקינגים באה אל קיצה ב-920, כשהיינריך הראשון מלך גרמניה שחרר את אוטרכט.
המלכים והקיסרים הגרמנים שלטו בהולנד במאות ה-10 וה-11. גרמניה נקראה האימפריה הרומית ה"קדושה" אחרי הכתרתו של אוטו הראשון לקיסר. העיר ההולנדית ניימכן הייתה מקום שבו שהו קיסרים גרמניים; כמה מהם נולדו ומתו שם (ביניהם, למשל, הקיסרית הביזנטית תיאופנו, אשתו של אוטו השני). גם אוטרכט הייתה עיר חשובה ונמל מסחרי גדול באותה תקופה. נציגי השלטון הגרמני פקחו עין על רוזן מערב-פריזיה (כיום חבל הולנד) בדלתא של הריין - הוא מרד בשנת 1018. הרוזנות נועדה לאחר מכן להפוך לחלק מאוטרכט, אבל שמרה על עצמאותה בשל החיכוכים בין האפיפיור לבין הקיסר.
חלק גדול ממערב הולנד כמעט ולא היה מיושב בין סוף התקופה הרומית וסוף המאה ה-11. בסביבות שנת 1000 החלו איכרים מפלנדריה ואוטרכט לרכוש אדמות ביצה, לנקז אותן ולעבד אותן. תהליך זה התפתח במהירות והשטח הריק יושב בתוך כמה דורות. הם בנו חוות עצמאיות שלא היו חלק מכפרים קיימים, דבר שהיה ייחודי באירופה של אותם ימים. לפני תחילת התהליך הזה, השפה והתרבות של מעט האנשים שחיו באותו שטח הייתה פריזית - האזור נודע בשם "מערב פריזיה" (Westfriesland). ככל שהתקדם תהליך ההתיישבות, השפה המקובלת באזור הייתה הולנדית עתיקה. במאה ה-12 כבר היה האזור ידוע בשם הולנד.[4] חבל צפון הולנד, הנמצא מצפון למפרץ האיי, עדיין ידוע בשפה המדוברת בשם "מערב פריזיה".
בסביבות שנת 1000 חלו גם כמה התפתחויות בתחום החקלאות (הנקראות לעיתים "המהפכה החקלאית") שהובילו לעלייה בתפוקה, בעיקר בייצור מזון. הכלכלה החלה להתפתח בקצב מהיר, והגידול בתפוקה איפשר לעובדים לעבד אדמות רבות יותר או להפוך לסוחרים. עד מהרה נוסדו הגילדות והתפתחו שווקים, משעבר הייצור את כמויות התצרוכת המקומית. הופעתו של הכסף הפכה את המסחר לעיסוק קל בהרבה משהיה. הערים הקיימות הלכו וגדלו, וערים חדשות צצו סביב מנזרים וטירות; מעמד סוחרים החל להתפתח ביישובים עירוניים אלה. האוכלוסייה גדלה, מה שהביא לגידול נוסף בהתפתחות העיר והמסחר.
מסעי הצלב היו פופולריים בארצות השפלה, ורבים נמשכו להשתתף בהם ולהילחם על כיבוש המקומות ה"קדושים". באירופה עצמה, שרר שלום יחסי. פשיטות הוויקינגים נפסקו. מסעי הצלב והשלום באירופה תרמו שניהם למסחר ולצמיחה הכלכלית.
הערים עלו כפורחות, בעיקר בפלנדריה ובראבנט. כיוון שעושרן וכוחן של הערים עלה, הן החלו לקנות להן פריווילגיות מן השלטונות, שנקראו "זכויות עירוניות": הזכות לשלטון עצמי והזכות להעביר חוקים. התוצאה בפועל הייתה שהערים העשירות ביותר הפכו לרפובליקות כמו-עצמאיות בזכות עצמן. שתיים מהערים החשובות ביותר היו ברוז' ואנטוורפן, שעתידות להיות בין הערים והנמלים החשובים באירופה.
הקיסרות הרומית ה"קדושה" לא הצליחה לשמור על אחדות מדינית. נוסף לעצמאותן הגוברת של הערים, שליטים מקומיים הפכו את הרוזנויות והדוכסויות שלהם לממלכות פרטיות, ולא חשו מחויבות רבה לקיסר, ששלטונו על חלקים רבים של האימפריה היה תאורטי בלבד. חלקים גדולים מן השטח שכיום הוא הולנד נשלטו בידי רוזן הולנד, דוכס חֶלְרֶה, דוכס בראבנט ובישוף אוטרכט. פריזיה וחרונינגן בצפון שמרו על עצמאות ושלטה בהם האצולה הזוטרה.
המדינות הפיאודליות השונות היו שרויות כמעט כל הזמן במלחמה זו עם זו. חלרה והולנד נלחמו ביניהן על השליטה באוטרכט. אוטרכט, שהבישוף שלה שלט בשנת 1000 על מחצית שטחה של הולנד של ימינו, נדחקה לשוליים כיוון שלעיתים קרובות התקשתה לבחור בישוף חדש. חרונינגן, דרנתה ורובה של חלרה, שהיו פעם חלק מאוטרכט, הפכו לעצמאיות. בראבנט ניסתה לכבוש את שכנותיה, אך ללא הצלחה. גם הולנד ניסתה להתבסס בזיילנד ופריזיה, אבל נכשלה בנסיונותיה.
פריזיה בצפון המשיכה לשמור על עצמאותה באותה תקופה. היו לה מוסדות שלטוניים משלה (שנקראו בשם הקיבוצי "החופש הפריזי") והיא התייחסה בעוינות למערכת הפיאודלית בערים אירופיות אחרות. הפריזים ראו בעצמם בעלי ברית של שווייץ, וקריאת הקרב הפריזית הייתה "המוות עדיף על העבדות". בסופו של דבר אבדה להם חירותם ב-1498, כשצבא הלנדסקנכט, שכירי החרב הגרמנים של אלברכט דוכס סקסוניה, הביס אותם.
התקופה הבורגונדית
ערך מורחב – ארצות השפלה הבורגונדיות
רוב השטח שבו שוכנות כיום בלגיה והולנד התאחד בסופו של דבר בשלטון דוכס בורגונדיה ב-1433. עד האיחוד הבורגונדי הזדהו ההולנדים על פי רוב עם עיר הולדתם, הדוכסות או הרוזנות המקומית שבהם חיו, או כנתיני האימפריה הרומית ה"קדושה". התקופה הבורגונדית מציינת את תחילת דרכה של האומה ההולנדית כזהות לאומית נפרדת.
כיבוש רוזנות הולנד בידי פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה מעלה תמיהות מסוימות. כמה מבני האצולה החשובים ברוזנות למעשה הזמינו את הדוכס לכבוש את הולנד, אף על פי שמבחינה היסטורית לא הייתה לו כל חזקה עליה. כמה היסטוריונים טוענים שהמעמד השליט בהולנד קיווה שהולנד תשתלב בכלכלה הפלמית ותאמץ את המוסדות המשפטיים הפלמיים: בעוד שאירופה סבלה ממלחמות אזרחים רבות במאות ה-14 וה-15 פלנדריה התעשרה ונהנתה מפירות השלום.
אחרי כמה שנות מלחמה הודחה רוזנת הולנד מכיסאה והוחלפה בדוכסים בורגונדים. המסחר ההולנדי התפתח במהירות, בעיקר בתחומי התעבורה והספנות. השליטים החדשים הגנו על האינטרסים המסחריים של ההולנדים. הצי ההולנדי הביס כמה פעמים את ציי ברית ערי ההנזה. אמסטרדם גדלה, ובמאה ה-15 הפכה לנמל הסחר הראשי באירופה לדגנים מן האזור הבלטי. אמסטרדם הפיצה דגנים לערים החשובות בפלנדריה, צפון-צרפת ואנגליה. סחר זה היה חשוב במיוחד להולנדים, כיוון שהולנד כבר לא הייתה מסוגלת לגדל מספיק דגן כדי להאכיל את האוכלוסייה המקומית: ניקוז הפולדרים גרם לירידה בכמות הכבול, מה שגרם לכך שאי-אפשר היה לנקז את האדמות החקלאיות במידה מספקת.
חבל חֶלְרֶה התנגד לשלטון הבורגונדי, וניסה להקים מדינה עצמאית בצפון-מזרח הולנד וצפון-מערב גרמניה של ימינו. במאה ה-16, בשל חוסר כסף, שלחה חלרה את חייליה לדאוג לעצמם בכך שיבזזו שטחי אויב. חיילים אלו היו מטרד גדול להולנד הבורגונדית. אירוע אחד שנודע לשמצה הייתה הפשיטה על האג. חלרה הייתה בעלת-בריתן של צרפת, אנגליה ודנמרק, שרצו לשים קץ לעושרן של פלנדריה ואנטוורפן, ולשלטון הבורגונדי בארצות השפלה.
המאבק לעצמאות ותור הזהב של הולנד
מלחמת שמונים השנה
- ערכים מורחבים – מלחמת שמונים השנה, שבעה-עשר המחוזות
במאה ה-16 עבר כל שטח ארצות השפלה, באמצעות כיבושים וירושה, לשליטת שושלת הבסבורג תחת קרל החמישי, שאיחד את הישויות הפוליטיות השונות למדינה אחת. מזרח הולנד היה כבוש במשך כמה עשרות שנים בלבד לפני תחילת המאבק ההולנדי לעצמאות. על כל פנים, ב-1548, שמונה שנים לפני שוויתר על כיסאו, העניק הקיסר קרל החמישי לשבע עשרה הפרובינציות מעמד של ישות נבדלת גם מהקיסרות וגם מצרפת. צו קיסרי זה (הידוע בשם "הסנקציה הפרגמטית") לא הקנה לפרובינציות עצמאות מלאה, אך הוא העניק להן אוטונומיה רבה.
אחרי קרל עלה לשלטון בנו, פליפה השני. שלא כאביו, שגדל בגנט שבפלנדריה, פליפה גדל בספרד ולא חש כל קשר אישי לארצות השפלה, בהן התגורר ארבע שנים בלבד. כיוון שכך, הוא נתפס כמנותק בקרב האצולה המקומית. פליפה, שהיה קתולי אדוק, נחרד מהצלחתה של הרפורמציה בארצות השפלה ומכך שמספר גדל והולך של אנשים המירו את דתם לקלוויניזם. נסיונותיו לרדוף את הפרוטסטנטים ולהביא לשלטון, משפט וכלכלה ריכוזיים פגעו עוד יותר בפופולריות שלו וגרמו למרד נגדו. ההולנדים לחמו לעצמאות משלטון ספרד, ובכך פתחו את מלחמת שמונים השנה (1568–1648). מספר פרובינציות מורדות חתמו על איחוד אוטרכט ב-1579 ויצרו את איחוד שבעת המחוזות.
וילם הראשון מבית אורנז' (24 באפריל 1533 - 10 ביולי 1584), מייסד בית המלוכה ההולנדי, הנהיג את ההולנדים בחלק הראשון של המלחמה. בשנים הראשונות הייתה ידם של הספרדים על העליונה. אבל בשנים הבאות נתקלו המצור וההתקפות על ההולנדים בהתנגדות מוצקה. מלך ספרד איבד שליטה על הולנד אחרי ביזת אנטוורפן בידי חיילים ספרדיים שהתמרדו, שבה נהרגו כ-10,000 תושבי העיר. הקתולים השמרנים בדרום ובמערב תמכו בספרדים, שכבשו מחדש את אנטוורפן וערים הולנדיות ופלמיות אחרות. בסופו של דבר הצליחו המחוזות הצפוניים לשמור על עצמאות דה פקטו, ואילו המחוזות הדרומיים (פלנדריה, בראבנט, לוקסמבורג, פלנדריה הצרפתית, פלנדריה הוולונית - אזור ליל - ואחרים) נותרו בשלטון ספרדי, שהכביד עליהם את ידו. מספר רב של דרומיים נמלטו לצפון: מחצית מאוכלוסיית אנטוורפן, שלושת-רבעי אוכלוסיית ברוז' וגנט וכל תושבי דנקרק וערים קטנות אחרות. המלחמה נמשכה עוד 60 שנה נוספות אחרי שעיקר הלחימה הסתיים. שלום וסטפאליה, שנחתם ב-30 בינואר 1648, אישר את עצמאותם של המחוזות המאוחדים מספרד ומגרמניה,[5] והשאיר את ארצות השפלה הדרומיות בשלטון ספרד - מאותה עת התפצלו דרכי שני החבלים, והדרום הקתולי עתיד להפוך חלק מבלגיה, ואילו הולנד העצמאית תישאר פרוטסטנטית ברובה. מבין "שבעת המחוזות" החשוב ביותר היה מחוז הולנד, ולכן במקומות רבים קראו בשם "הולנד" למדינה כולה. המלחמה הפכה את המדינה החדשה לכוח חשוב במערב אירופה.
תור הזהב
- ערך מורחב – תור הזהב של הולנד
במהלך מלחמת שמונים השנה הפכו המחוזות ההולנדיים למרכז הסחר החשוב בצפון אירופה, מעמד שעד אז היה שייך לפלנדריה; ספינות הולנדיות צדו לווייתנים בחופי סבאלברד, סחרו בתבלינים בהודו ואינדונזיה (באמצעות חברת הודו המזרחית ההולנדית) וייסדו מושבות בניו אמסטרדם (כיום ניו יורק), דרום אפריקה ואיי הודו המערביים. כמו כן הם כבשו כמה מושבות פורטוגליות בצפון-מזרח ברזיל, אנגולה, אינדונזיה וציילון, והיו המדינה האירופית היחידה שהותרה לה דריסת רגל ביפן, באי המלאכותי דג'ימה. המדינה החדשה שגשגה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. ספקולציות בשוק הצבעונים הובילו להתמוטטות הראשונה של שוק המניות ב-1637 (שיגעון הצבעונים), אבל המשבר הכלכלי חלף עד מהרה. בשל כל ההתפתחויות האלו מכונה המאה ה-17 "תור הזהב של הולנד". כיוון שהולנד הייתה רפובליקה, היא נשלטה בעיקר בידי אליטה של סוחרים עירוניים שנקראו "רֶחֶנְטים" (regenten, מילולית "עוצרים"), ולא על ידי מלך. לכל עיר ומחוז היו ממשלה וחוקים משלהם, ומידה רבה של אוטונומיה. אחרי שנכשלו הניסיונות למצוא ריבון מוצלח, הוחלט שהריבונות תימסר לידי מועצות מחוזיות, שהיו הממשלות המקומיות בכל מחוז. גוף בשם "סטאטן-חנראל" (Staten-Generaal, גוף שממנו התפתח בסופו של דבר הפרלמנט ההולנדי המודרני), שיישבו בו נציגים מכל המחוזות, יחליט בעניינים הנוגעים לרפובליקה כולה. עם זאת, ה"סטאדהאודר" (Stadhouder, מילולית "מחזיק מקום") שעמד בראש כל מועצה מחוזית היה בן משפחת אוראנז'. בדרך כלל עמד סטאדהאודר אחד בראש כמה מחוזות. כמה מחוזות (למשל לימבורג ובראבנט) היו אוטונומיים רק באופן תאורטי, ולמעשה היו כפופים לשלטון המרכזי (ונקראו "ארצות הגנרליוּת", בגלל כפיפותן לסטאטן-חנראל). המדובר היה באזורים שלא היו חלק משבעת המחוזות המקוריים שחתמו על האיחוד, אלא שטח שנכבש מידי הספרדים. באותה תקופה הדת הקתולית דוכאה ביד קשה, אף כי באופן רשמי היה חופש דת.
ב-1650 מת הסטאדהאודר וילם השני, נסיך אורנז' בפתאומיות מאבעבועות שחורות; בנו, וילם השלישי, שמאוחר יותר יהיה גם הוא סטאדהאודר ולבסוף מלך אנגליה, נולד רק כעבור שמונה ימים, והמדינה נותרה ללא שליט מתבקש. מאז ראשית ימי הרפובליקה התנהל מאבק מתמשך בין הרֶחֶנְטים, אליטה לא-רשמית של אזרחים עשירים, לבין בית אורנז', שתומכיהם ("אורנז'יסטים") באו בעיקר מקרב פשוטי העם. כעת עטו הרחנטים על ההזדמנות: ב-22 השנים הבאות לא היה סטאדהאודר בהולנד. יוהאן דה ויט, פוליטיקאי ודיפלומט מבריק, היה הדמות הדומיננטית. ב-1672 חזרה משרת הסטאדהאודר (בידיו של נסיך מבית אורנז'), והפכה למשרה שהמעבר שלה בירושה נתפס כמעט כאוטומטי; התקופות היחידות שבהן המחוזות המאוחדים היו רפובליקה אמיתית היו בשנים 1650 - 1672, ולאחר מכן בין 1702 ל-1748.
בשנת 1651 חוקקה אנגליה (אז בשלטונו של אוליבר קרומוול) את חוק הסחר הימי הראשון, שהטיל מגבלות חמורות על כלי שיט זרים במסחר האנגלי וכך פגע באופן חמור באינטרסים של הולנד. בעקבות תקרית שבה סירבה אונייה הולנדית להנמיך את דגלה בפני אונייה אנגלית בתעלת למאנש פרצה מלחמת הולנד-אנגליה הראשונה (1652 - 1654), שהסתיימה בחוזה וסטמינסטר; האמנה השאירה את חוק הסחר הימי על כנו.
חלק מעושרם של ההולנדים נבע מסחר בעבדים. ב-1619 החלו ההולנדים לעסוק בסחר עבדים בין אפריקה ואמריקה, וב-1650 כבר הייתה הולנד סוחרת העבדים הגדולה ביותר באירופה, עד שבסביבות 1700 בריטניה לקחה לעצמה את התואר. עיר הנמל אמסטרדם הפכה לבירת העבדים האירופית וניהלה גם חלק מסחר העבדים במדינות שכנות; כ-10,000 ספינות עבדים היו קשורות לנמל באמסטרדם.
שנת 1672 ידועה בהולנד כ"שנת האסון" (Rampjaar). אנגליה הכריזה מלחמה על הרפובליקה (מלחמת אנגליה-הולנד השלישית), ובעקבותיה צרפת, מינסטר וקלן, שחתמו כולן על בריתות נגד הולנד. צרפת, קלן ומינסטר פלשו לרפובליקה. יוהאן דה ויט ואחיו, קורנליס, שעד אותה עת הצליחו לשמור על שיווי-משקל דיפלומטי עדין, היו השעירים-לעזאזל המתבקשים. נעשה בהם לינץ' (אף כי כנראה "ההמון המוסת" היה מאורגן מלמעלה) - יוהאן דה ויט נורה בראשו וגופתו עברה התעללויות, ואילו קורנליס נשחט וקרביו הוצאו מבטנו בעודו חי, ולאחר מכן גופתו נתלתה, עברה התעללויות ובחלקה אף נאכלה. לבם של שני האחים הוצג לראווה במשך שנים רבות. במקומם התמנה סטאדהאודר חדש, וילם השלישי. ניסיון אנגלי-צרפתי לנחות על חופי הולנד נהדף רק בקושי רב, בשלושה קרבות ימיים נואשים בפיקודו של האדמירל מיכיל דה רויטר. כדי לעצור את התקדמות הכוחות הצרפתיים מדרום נאלצו ההולנדים להציף שטחי אדמה רבים באמצעות פתיחת פרצות בסכרי נהרות, מה שגרם לנזק עצום. בעזרתם של כמה נסיכים גרמניים הצליחו ההולנדים להדוף את חילות קלן ומינסטר, ובסופו של דבר לחתום איתן על הסכם שלום, אך כמה שטחים במזרח אבדו להולנד ונשארו עד היום בשליטה גרמנית. גם עם אנגליה נחתם חוזה שלום ב-1674 (חוזה וסטמינסטר השני). ב-1678 נחתם גם חוזה שלום עם צרפת, אף כי בעלי-בריתה הגרמנים והספרדים הרגישו מרומים אחרי שחתמה על הסכמי ניימכן.
ב-1688, אחרי שלוש מלחמות נגד אנגליה שהסתיימו למעשה בתיקו, נקלעו היחסים בין הולנד ואנגליה שוב למשבר. הסטאדהאודר וילם השלישי החליט לקחת על עצמו הימור מסוכן ביותר ולפלוש "פלישה מונעת" לאנגליה. הוא ניצח, וניצחונו הוביל למהפכה המהוללת שסילקה את יריבו הקתולי ג'יימס השני מכס המלכות והעלתה לשלטון אותו עצמו.
מהגרים רבים הגיעו למחוזות ההולנדיים במאות ה-17 וה-18, בעיקר מהחלקים הפרוטסטנטיים של גרמניה. באותה תקופה כ-50% מתושבי אמסטרדם היו מהגרים שנולדו מחוץ להולנד. ברוב אירופה שרר עוני ולא הייתה תעסוקה מספקת לכולם; אבל באמסטרדם היו אפשרויות תעסוקה רבות, ושררה סובלנות דתית יחסית, כי השלטונות הכירו בכך שההגירה הרבה מחזקת מאוד את הכלכלה המקומית. מבקרים מבחוץ הופתעו לגלות שלא נדרשה מהם התייצבות במשטרה המקומית. נוסף לגרמנים, היגרו להולנד גם פרוטסטנטיים שנרדפו בפלנדריה ובצרפת (האחרונים כונו הוגנוטים), יהודים מגרמניה ופורטוגל, ורבים אחרים, ביניהם הפילוסוף דקארט וכמה מחלוצי המהגרים לארצות הברית (יש הרואים השפעה הולנדית רבה על הרעיונות הרפובליקניים המוקדמים בארצות הברית, וכן על התפתחות המערכת הפדרלית בה). השגשוג הכלכלי וחופש הדת והביטוי הביאו לפריחה חסרת תקדים של האמנויות בהולנד, והיא הפכה למקום מושבם של ציירים רבים. הוצאות ספרים רבות נפתחו בה, וספרים חשובים רבים יצאו לאור באמסטרדם - ביניהם ספרים שהצנזורה בארצות כתיבתם אסרה על פרסומם. הולנד הייתה גם בין המדינות המובילות בפרסום יצירות מוזיקליות, וכמה בתי דפוס למוזיקה נודעו באיכותם בכל אירופה.
במהלך המאה ה-18 החלה הכלכלה ההולנדית להתנוון ולקפוא על שמריה. הולנד הלכה ואיבדה את מעמדה כמרכז הסחר בצפון אירופה. מעמדה המרכזי של אמסטרדם בתחומי הכלכלה והתרבות עבר ללונדון.
מבחינה מדינית, מאז שזכתה הולנד בעצמאותה ב-1648 היא ניסתה להתגונן (במסגרת בריתות שונות) מפני צרפת, שתפסה את מקומה של ספרד כמדינה החזקה באירופה. סופה של מלחמת הירושה הספרדית ב-1713 מסמל את סוף התקופה שבה הרפובליקה ההולנדית הייתה מעצמה חשובה. במהלך המאה ה-18 הסתפקה הולנד בניסיון לשמור על עצמאותה והקפידה על מדיניות נייטרלית. הצרפתים פלשו כמה פעמים (ב-1672, 1701 ו-1748) ובכל פעם הביאו להחלפת השלטון.
המהפכה הבטאווית
בסוף המאה ה-18 הורגשה תסיסה הולכת וגוברת בהולנד. התפתח סכסוך בין שתי סיעות: האורנז'יסטים, שפעלו למען הגדלת סמכויותיו של וילם החמישי, נסיך אורנז', והפטריוטים, שקיוו להשיג צורת משטר דמוקרטית יותר, בהשראת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ניתן לראות את "יריית הפתיחה" של המהפכה הכושלת המכונה "המהפכה הבטאווית" במניפסט שפרסם יואן ון דר קָפֶּלֶן טוֹט דֶר פּוֹל, מייסד "הפטריוטים", בשנת 1781: Aan het Volk van Nederland, "אל העם ההולנדי".
לאחר שהולנד הייתה למדינה השנייה בעולם שהכירה בעצמאות ארצות הברית, הכריזו הבריטים מלחמה עליה. מלחמת אנגליה-הולנד הרביעית (1780–1784) הייתה הרת אסון עבור הולנד, בעיקר מבחינה כלכלית. ההיסטוריון פרנאן ברודל תיאר את חוזה השלום בתום המלחמה כ"צלצול הפעמון המבשר את מותה של הולנד כמעצמה".[6]
ב-1785 התקוממו "הפטריוטים" במרד חמוש של מיליציות מקומיות הנחושות להגן על זכויותיהן של כמה ערים הולנדיות. "באופן כללי ניתן לראות מהפכה זו כסדרה של אירועים מבולבלים ואלימים, תאונות, נאומים, שמועות, איבה מרה בין אנשים והתעמתויות חמושות," אומר ברודל, שראה בה מבשרת המהפכה הצרפתית, על הסיסמה המפורסמת vrijheid ("חירות") המזכירה את סיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה". אבל בית אורנז', בתמיכת הבריטים, קראו לעזרתם את הפרוסים, קרובי משפחתם, שישלחו צבא כדי לדכא את המרידה. תגובתם של האורנז'יסטים הייתה קשה: איש לא העז להיראות בציבור ללא סרטי-עיטור בצבע כתום (צבע בית אורנז'), נעשו מעשי לינץ' וכל ראשי הערים הוחלפו בעושי דברם של האורנז'יסטים. צבא פרוסי קטן הוצב בהולנד, ומאחר שהם לא קיבלו משכורות הם התפרנסו ממעשי ביזה וסחטנות. "פטריוטים" רבים נמלטו לבראבנט ולצרפת.
הרפובליקה הבטאווית והשלטון הצרפתי
- ערך מורחב – הרפובליקה הבטאווית
על רקע זה, לא מפתיע שאחרי המהפכה הצרפתית, כשפלש צבא צרפת וכבש את הולנד ב-1795, הצרפתים כמעט ולא נתקלו בהתנגדות מאורגנת. וילם החמישי מאוראנז' נמלט לאנגליה. הפטריוטים הכריזו על הקמתה של "הרפובליקה הבטאווית", אך זו התפרקה עד מהרה והשלטון חזר עד מהרה לידיים מנוסות ויציבות יותר. ב-1806 יצר נפוליאון את "ממלכת הולנד" על ידי כך שצירף לשטחה של הולנד חלק קטן ממה שהיום הוא גרמניה, והעמיד בראשה את אחיו, לואי בונפרטה (בהולנדית לוֹדֶוֵוייק) כמלך. גם ממלכת הולנד לא החזיקה מעמד זמן רב; נפוליאון סיפח את הולנד כולה לאימפריה הצרפתית שהקים, אחרי שאחיו התחיל להעדיף את האינטרסים ההולנדיים על פני אלו הצרפתיים. השלטון הצרפתי בהולנד הסתיים ב-1813, אחרי תבוסתו של נפוליאון, תבוסה שבה מילא וילם השישי מאוראנז' תפקיד חשוב[דרוש מקור].
ב-30 בנובמבר 1813 עלה וילם השישי, נסיך אוראנז', לחוף בסכוונינגן (כיום פרבר של האג) והוכתר לתפקיד הנסיך הריבון של הולנד המאוחדת. מדינה זו התקיימה עד 1815, אז החליפה אותה הממלכה המאוחדת של הולנד, אחרי האיחוד בין ארצות השפלה הצפוניות (כלומר, שבעת המחוזות של הולנד המאוחדת) לבין ארצות השפלה האוסטריות, תחת שלטון וילם השישי מאוראנז', שנקרא מאותה עת וילם הראשון, מלך הולנד.
במהלך שנות הכיבוש הנפוליאוני חתם בית אוראנז' על ברית עם האנגלים שבה הוא מעביר לידי הבריטים "כפיקדון" את המושבות ההולנדיות מעבר לים, והורה למושלים ההולנדיים המקומיים להיכנע לבריטים. הסכם זה הביא את הקץ, פחות או יותר, על האימפריה הקולוניאלית ההולנדית. גיאנה (למעט סורינאם) וציילון לא חזרו מעולם לשלטון הולנד. מושבת הכף, שעברה כמה פעמים מיד ליד, נשארה בשלטון בריטי אחרי 1806. מושבות אחרות, כולל אינדונזיה של ימינו, הוחזרו להולנד במסגרת ההסכם בין אנגליה והולנד מ-1814. הסכם נוסף כעבור 10 שנים הסדיר כמה חילופי שטחים קטנים נוספים בקולוניות.
מונרכיה
- ערכים מורחבים – בית המלוכה ההולנדי, מלכי ממלכת ארצות השפלה, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
אחרי עידן נפוליאון חזרו ארצות השפלה אל המפה האירופית. המדינה הייתה תמיד חלק משיווי המשקל השברירי בין צרפת והמעצמות האחרות, שראו חשיבות בקיומו של משקל-נגד לצרפת. הצאר הרוסי היה מעוניין במיוחד שהולנד תשוב ותמלא תפקיד זה, ורצה שהמושבות יוחזרו לרשות הולנד. בקונגרס וינה הושגה פשרה עם בריטניה, לפיה יחזרו לרשות הולנד רק נכסיה הקולוניאליים במזרח (כלומר: בעיקר אינדונזיה של ימינו), ואילו ארצות השפלה הצפוניות והדרומיות יהפכו לראשונה בהיסטוריה למדינה אחת מאוחדת וריבונית, בשנת 1815, ולה שתי ערי בירה: אמסטרדם ובריסל. המדינה החדשה נקראה "הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה", מונרכיה בראשותו של וילם הראשון (לשעבר הנסיך וילם השישי, בנו של הסטאדהאודר האחרון, וילם החמישי). כמו כן, הפך וילם הראשון גם לדוכס הגדול של לוקסמבורג.
האליטות דוברות-הצרפתית בארצות השפלה הדרומיות החלו עד מהרה להרגיש כמו אזרחים מדרגה שנייה; הגורמים העיקריים לכך היו הבדלי דת (הדרום היה ברובו קתולי והצפון פרוטסטנטי), הבדלים כלכליים (הצפון היה מאז ומעולם אומה של סוחרים, ואילו בדרום החל תיעוש מואץ במסגרת המהפכה התעשייתית וניצול מרבצי הפלדה והפחם שם) והבדלי שפה (הצרפתית לא הייתה רק שפתה של ולוניה אלא גם של הבורגנות בערים הפלמיות). ב-1830 הגיע המצב לידי פיצוץ כשפרצה המהפכה הבלגית: הדרום התמרד כנגד הצפון, והכריז על עצמאות מן הצפון והקמת ממלכת בלגיה. המלך וילם שלח את צבאו ב-1831 כדי להכניע את המורדים, אבל תוך כמה ימים נאלץ לסגת, כשהצבא הצרפתי איים להצטרף למלחמה. הצפון הכיר בעצמאותה של בלגיה רק ב-1839.
ב-1848 החלה תסיסה בכל רחבי אירופה, הידועה בכינויה "אביב העמים". אף על פי שבהולנד עצמה לא נרשמו מאורעות משמעותיים, ההתפתחויות בחוץ לארץ שכנעו את וילם השני, מלך הולנד להסכים לרפורמה דמוקרטית וליברלית. באותה שנה הזמין המלך את הליברל יוהאן רודולף תורבקה (Johan Rudolf Thorbecke) לנסח מחדש את החוקה, ובכך הפך את הולנד למונרכיה קונסטיטוציונית. החוקה החדשה נכנסה לתוקף ב-3 בנובמבר באותה שנה. היא הטילה מגבלות חמורות על סמכויותיו של המלך (הממשלה נועדה להיות כפופה לפרלמנט בלבד), והגנה על זכויות האזרח. מערכת היחסים בין המלך, הממשלה והפרלמנט נותרה פחות או יותר ללא שינוי מאז.
האוּניה הפרסונלית בין הולנד ולוקסמבורג הסתיימה עם מותו של וילם השלישי ב-1890, זאת כיוון שחוקי השושלת בלוקסמבורג (החוק הסאלי) אינם מאפשרים לאישה להיות הדוכסית הגדולה.
הולנד במאה העשרים
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 גויס בהולנד הצבא, אבל המדינה שמרה על נייטרליות. הפלישה הגרמנית לבלגיה באותה שנה הביאה לגל של פליטים משם - כמיליון איש. כיוון שהולנד הייתה מוקפת במדינות השרויות במלחמה, וכיוון שהים הצפוני היה מסוכן למעבר ספינות אזרחיות, נוצר מחסור במזון והונהג משטר קיצוב באמצעות תלושי מזון. הנורמליות חזרה רק בסוף המלחמה, ב-1918.
אף על פי ששני הבתים בפרלמנט ההולנדי נבחרו על ידי העם, הרי שעד 1918 רק גברים בעלי הכנסה גבוהה הורשו להצביע. באותה שנה, בעקבות לחץ מצד תנועות סוציאליסטיות, התקיימו לראשונה בחירות שבהן הייתה לכל הגברים זכות הצבעה; ב-1922 הורשו לראשונה גם נשים להצביע.
השפל הגדול של 1929 ותחילת שנות השלושים השפיע על הכלכלה ההולנדית בצורה הרסנית, שנמשכה זמן רב יותר מאשר ברוב ארצות אירופה האחרות. התארכותו של השפל הגדול בהולנד מוסברת לעיתים קרובות במדיניות הכלכלית של ממשלת הולנד באותה תקופה, שהחליטה לדבוק בתקן הזהב במשך זמן רב יותר משותפות הסחר שלה. השפל הוביל לאבטלה חמורה ולעוני, כמו גם לתסיסה חברתית הולכת וגוברת. עליית הנאצים בגרמניה עוררה דאגה מסוימת בהולנד, אך רוב ההולנדים האמינו שגם הפעם תכבד גרמניה את הנייטרליות ההולנדית.
מלחמת העולם השנייה
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939 הכריזה הולנד על נייטרליות בשנית. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה, וכבשה את רוב המדינה במהירות מידי הצבא ההולנדי, שלא יכול היה להשתוות לצבא הגרמני בעוצמתו ובציוד שלו. בעת שההתנגדות ברוב המדינה כבר מוגרה, הפציץ הלופטוואפה את רוטרדם, העיר השנייה בגודלה; בהפצצה נהרסו חלקים גדולים מהעיר, נהרגו 814 איש ו-78,000 תושבים נותרו ללא קורת גג. בעקבות ההפצצה, ובעקבות איומים שגורל דומה צפוי לאוטרכט, נכנעה הולנד ב-15 במאי (מלבד מחוז זיילנד). משפחת המלוכה וכמה כוחות צבא נמלטו לבריטניה, וכמה מבני משפחת המלוכה עברו בסופו של דבר לאוטווה שבקנדה עד השחרור.
מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות כנגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק); בסוף המלחמה היו בחיים רק כ-40,000, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול מביניהם מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין.
האיבה כלפי הכיבוש הגרמני הלכה וגברה ככל ששלטון הכיבוש הכביד את ידו על האזרחים, מה שגרם להולנדים רבים להצטרף למחתרות האנטי-נאציות. אבל בה בשעה גם שיתוף פעולה עם הנאצים היה נפוץ; אלפי הולנדים צעירים (שהנאצים ראו בהם ארים טהורי גזע) התנדבו ליחידות ואפן אס-אס ונלחמו לצד הגרמנים בחזית המזרחית.
כוחות יפניים פלשו ל"הודו המזרחית ההולנדית" (כיום אינדונזיה) ב-11 בינואר 1942. ההולנדים נכנעו ב-8 במרץ, אחרי שחיילים יפניים נחתו בג'אווה. אזרחים הולנדיים נלקחו בשבי ונכלאו במחנות לעבודת כפייה. על כל פנים, ספינות וחיילים הולנדיים רבים הצליחו להגיע לאוסטרליה, ומשם להילחם ביפנים.
בחזית מערב-אירופה התקדמות בעלות-הברית הייתה איטית עד סוף הפלישה לנורמנדי באוגוסט 1944. כשהתרסקה ההגנה הגרמנית במערב אירופה, התקדמו בעלות הברית במהירות לעבר הגבול ההולנדי. הארמייה הקנדית הראשונה והארמייה הבריטית השנייה ניהלו מבצעים נרחבים על אדמת הולנד החל מספטמבר. ב-17 בספטמבר נערך בהולנד מבצע מרקט גארדן, מבצע נועז שנועד לתפוס גשרים על שלושה נהרות חשובים בדרום הולנד. אף על פי שהכוחות הבריטים, האמריקאיים והפולנים עשו כמיטב יכולתם, הם לא הצליחו לתפוס את הגשר על הריין התחתון ליד ארנהם. האזור שמדרום לריין התחתון שוחרר במהלך ספטמבר ואוקטובר 1944, כולל מחוז זיילנד ששוחרר בקרב הסכלדה. למרות זאת, שאר המדינה, ובה רוב האוכלוסייה האזרחית, נותר בכיבוש גרמני עד אביב 1945. חורף 1944 - 1945 היה קשה מאוד, והולנדים רבים גוועו ברעב. ב-5 במאי 1945 נכנעה לבסוף גרמניה הנאצית, והכניעה להולנדים נחתמה בעיירה וחנינגן. המושל האזרחי של הולנד מטעם הנאצים, ארתור זייס-אינקווארט, נשפט בנירנברג אחרי המלחמה והוצא להורג. לאחר המלחמה התקיים מסע נקם כנגד הולנדים שתמכו בנאצים בזמן המלחמה.
בשנים הראשונות לאחר המלחמה ניסתה הולנד שוב ושוב להגדיל את שטחה באמצעות סיפוח שטחים מגרמניה, על פי תוכנית באקר-סכוט. ארצות הברית שללה את התוכניות רחבות ההיקף (סיפוח עמוק שכלל את העיר קלן, ופינוי השטח כולו מגרמנים, מלבד דוברי גרמנית תחתית, הקרובה להולנדית), אך בוועידת לונדון שהתקיימה ב-1949 הורשתה הולנד לספח שטחים בקנה-מידה קטן יותר. כמעט כל השטח שסופח הוחזר לגרמניה ב-1963. במבצע הצבעוני השחור שתכנן ב-1945 שר המשפטים ההולנדי, גורשו באישון ליל כ-3700 גרמנים תושבי הולנד, כ-15% מהאוכלוסייה הגרמנית. התוכנית המקורית כללה את גירוש כל הגרמנים, אך הגירוש הופסק בעקבות התערבות בעלות הברית, שביקשו לעצור את זרם הפליטים שחזר לגרמניה. הצבא הבריטי בגרמניה הגיב בחריפות למבצע הצבעוני השחור, וגירש כ-100,000 הולנדים מגרמניה להולנד.
אחרי המלחמה
יומיים לאחר כניעתה של יפן הכריזה רובה של "הודו המזרחית ההולנדית" על עצמאותה כאינדונזיה. התקופה שלאחר מכן ("המהפכה הלאומית") הייתה תקופה של בלבול, שבמהלכה נלחמה הולנד במחתרות גרילה אינדונזיות בשתי מלחמות שכונו בלשון נקייה "politionele acties", כלומר "מבצעים משטרתיים". הלחץ הבינלאומי הגובר על הולנד הביא אותה בסופו של דבר לסגת, והיא הכירה בעצמאותה של אינדונזיה ב-27 בדצמבר 1949. חלקו המערבי של האי גינאה החדשה נשאר בשליטה הולנדית ונקרא גינאה החדשה ההולנדית, והריבונות עליו הועברה לאו"ם ב-1961 (בעקבות ניסיון פלישה אינדונזי), ובסופו של דבר לאינדונזיה; עד 2002 נקרא שמו איריאן ג'איה, וכיום הוא כולל שתי פרובינציות של אינדונזיה, פפואה ופפואה המערבית.
כ-300,000 מתיישבים הולנדים עזבו את הארץ שבה רובם נולדו והתיישבו בהולנד; רבים מביניהם היו בני איי מלוקו שנלחמו ביפנים לצד ההולנדים, וכן בני תערובת. אף כי רבים ציפו כי אובדן המושבות באסיה יביא להרס הכלכלה ההולנדית, בפועל התוצאה הייתה הפוכה: הכלכלה ההולנדית שגשגה בשנות ה-50 וה-60, בין השאר בזכות כספים רבים מתוכנית מרשל וכפיצויי מלחמה מגרמניה. כמו מדינות רבות בצפון אירופה, גם ההולנדים עודדו הגירה, תחילה מאיטליה וספרד, ומאוחר יותר מטורקיה ומרוקו, עקב הצורך בידיים עובדות. לתיאור התופעה נטבע המונח המחלה ההולנדית ב-1977 על ידי האקונומיסט, אשר תיאר את הירידה במגזר הייצור בהולנד לאחר תגליות של שדות גז משמעותיים במדינה בשנת 1959.
סורינאם הייתה המושבה הבאה שזכתה לעצמאות בנובמבר 1975, הפעם בעידוד ממשלת הולנד, גם כיוון ששליטה במושבות הפכה לנטל תדמיתי על המדינה וגם כדי לבלום את זרם המהגרים משם; סורינאמים רבים, על כל פנים, העדיפו לעבור להולנד, וכיום מספר התושבים ממוצא סורינאמי בהולנד הוא בערך כמספר תושבי סורינאם עצמה. גם מן האנטילים ההולנדים הגיעו מהגרים רבים, והחברה ההולנדית הפכה לחברה הטרוגנית ומגוונת יותר.
השיטפון הגדול האחרון פקד את הולנד בתחילת פברואר 1953, כשסערה חזקה מוטטה כמה סכרים בדרום מערב המדינה (ראו: שיטפון הים הצפוני). יותר מ-1800 איש טבעו. בעקבות האסון פתחה ממשלת הולנד בתוכנית מקיפה של הנדסה אזרחית ("עבודות הדלתא") כדי להגן על האזור משיטפונות דומים. הפרויקט הושלם רק כעבור 30 שנה; על פי הערכת מהנדסי הממשלה, הסיכוי להצפה נרחבת בהולנד כיום הוא 1:10,000 לשנה. שנות ה-60 וה-70 היו תקופה של שינוי תרבותי עצום בהולנד, כמו גם ברוב מערב אירופה. כמה משינויים אלו זכו לכינוי ontzuiling, כלומר התפוררותה של "החלוקה לעמודים" (zuiling) שאפיינה את החברה ההולנדית המסורתית, שהייתה מחולקת מעין חלוקה שבטית באופן אנכי על פי גאוגרפיה, דת וכיוצא בזה. הדור הצעיר - ובעיקר סטודנטים - דחו מעליהם את ערכי הדור הקודם, ותבעו שינוי בתחומים כמו זכויות האישה, פירוק נשק ונייטרליות מדינית, ונושאים הקשורים באיכות הסביבה. תהליכים אלה הם בין הסיבות המובילות לליברליות הרבה של הולנד בימינו: החוק מתיר המתת חסד, ויש סובלנות כלפי שימוש בסמים קלים ועוד.
הולנד כיום
ב-1952 הייתה הולנד בין החברות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית, שהפכה בסופו של דבר לאיחוד האירופי של ימינו; הולנד היא גם בין המדינות המייסדות של ברית נאט"ו. באיחוד האירופי נחשבת הולנד לאחת המדינות השואפות לאיחוד קרוב יותר בין המדינות החברות, והיא בקבוצת המדינות הראשונות שאימצו את האירו. עם זאת, במשאל-העם על אשרור החוקה האירופית הצביעה הולנד "לא", ובכך הייתה, לצידה של צרפת, לאחד הגורמים החשובים להקפאת התהליך.
הולנד היא מדינה מתועשת, אך גם יצואנית גדולה של מוצרים חקלאיים, והיא אחת העשירות באירופה במושגים של תל"ג ותמ"ג לנפש, וכן מבחינת השכר הממוצע. הולנד מפורסמת ב"מודל הפּוֹלדֶר", שעל פיו המדיניות הכלכלית נקבעת בהסכמה בין ארגוני המעסיקים, ארגוני העובדים והממשלה; לזכותו של מודל זה נזקף מיעוט השביתות בהולנד, והולנד נחשבת בעיני רבים לפשרה מצליחה בין כלכלת שוק ומדינת רווחה.
שני מעשי רצח שקרו בתחילת שנות ה-2000 זעזעו את החברה ההולנדית ועוררו בה דיון ציבורי נוקב בענייני חברה, הגירה ומדיניות ממשלתית: פים פורטאון, מנהיג פופוליסטי של הימין הקיצוני שנרצח ב-2002 על ידי פעיל שמאל שרצה למנוע את זכייתו בבחירות, והבמאי תאו ואן גוך שנרצח על ידי צעיר מוסלמי רדיקלי ממוצא מרוקני ב-2004 על רקע התנגדותו להגירה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Wrecks & shipfinds of Western & inland Europe
- ^ ממצאים מתקופת הברזל בהולנד
- ^ טקיטוס, Historiae.
- ^ יש להבדיל בין שמו של החבל "הולנד" לשמה של המדינה המודרנית. שמה הרשמי של המדינה הוא "נדרלנד", אבל בעברית, כמו גם בכמה שפות אחרות, מקובל השם הולנד, על שם חבל הולנד שמהווה בה מרכיב עיקרי.
- ^ אף כי ההולנדים לא ראו בעצמם גרמנים כבר מאז המאה ה-15, עד 1648 הם נחשבו רשמית חלק מגרמניה.
- ^ Braudel, Fernand, The Perspective of the World vol. III of Civilization and Capitalism 1984. p. 273.
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
39124534היסטוריה של הולנד