שיגעון הצבעונים
שיגעון הצבעונים (בהולנדית: Tulpenmanie) הייתה תופעה בתקופת תור הזהב של הולנד בשנים 1636–1637, במהלכה חלה גאות מתגברת במסחר בפקעות הצבעוני, שהגיע לראשונה להולנד, ומחירם עלה באופן לא-פרופרציונלי לערכם האמיתי. בשיא שיגעון הצבעונים, בפברואר 1637, מחירם של פריטים מסוימים היה יותר מפי 10 ההכנסה השנתית של בעל מלאכה מיומן. הבועה הכלכלית גברה עקב מסחר ממניעים ספקולטיביים, ובסוף חורף 1637 היא התפוצצה ומחירי פקעות הצבעוני ירדו באופן חד. ירידת המחירים הובילה לגל פשיטות רגל בעקבות אי-יכולת להחזר הלוואות שניטלו לצורך רכישת פקעות צבעוניים וחוזים עתידיים עליהם, ושמחיריהם ירדו בחדות, והובילה למשבר כלכלי.
שיגעון הצבעונים נחשב לבועה הספקולטיבית (או הבועה הכלכלית) הראשונה, ולעיתים משתמשים כלכלנים ואנשי שוק ההון במושג "שיגעון הצבעונים" (Tulipmania) בתור דוגמה לבועה כלכלית. עבודות מחקר בנושא[2] מעידות כי השימוש במילה "שיגעון" אינו מבוסס.
רקע היסטורי
הגעת הצבעוני לאירופה מיוחסת לרוב לאוגייר דה ביזבק, שגרירו של פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שנשלח אל הסולטאן העות'מאני, ושב עם הפקעות והזרעים הראשונים של הצבעונים שנשלחו מן האימפריה העות'מאנית אל וינה בשנת 1554. הצבעונים הופצו במהרה מווינה אל אאוגסבורג, אל אנטוורפן ואל אמסטרדם. הפופולריות והטיפוח שלהם ברפובליקה ההולנדית צברה תאוצה בשנת 1593 ככל הנראה, לאחר שהבוטנאי הפלמי קארולוס קלוסיוס (Carolus Clusius) חקר באוניברסיטת ליידן את הצבעונים. הוא נטע מספר מינים של צבעונים ומצא שהם מסוגלים לסבול את תנאי השטח הקשים של ארצות השפלה. זמן קצר לאחר מכן הצבעונים החלו לצבור פופולריות.
הבועה
בשל עליית הביקוש ואי ההתאמה של ההיצע, מחירו של הצבעוני הכפיל עצמו מדי שנה[דרושה הבהרה]. רבות מהשכבות העניות שאפו גם הן ליהנות ממגמת עליית המחירים ולצבור רווחי הון. מכירה וקנייה פומבית של הפרחים ופקעותיהם התנהלו בפונדקים באמסטרדם, הארלם וערים אחרות. המסחר התנהל לרוב בצבעונים מסוג ב' שהביקוש להם בקרב השכבה האצילה היה נמוך, ובשל כך היה מחירם נמוך בהרבה. הסחר התנהל לרוב בחוזים עתידיים על פרחים - אנשים סחרו בזכויות על פרחים שעדיין לא פרחו. התשלום לא בוצע מיידית אלא נבנה על הלוואות. סוחרים קנו חוזים עתידיים על פרחים ומכרו אותם למחרת במחיר יותר גבוה, בהלוואה, מבלי ששילמו או קיבלו כסף, ומחירם המשיך לעלות לשיאים חדשים.
השיגעון הגיע לסופו בחורף של שנת 1637, כאשר לא נמצא קונה לזכויות על צבעונים מסוימים באחד מפונדקי העיר הארלם. הידיעה המרעישה התפשטה לשאר הערים של הפרובינציות הפלמיות, ומחירם של הצבעונים מסוג ב' ירד בחדות. החל תהליך התנפצות הבועה, שלבסוף הותירה את המשקיעים כאשר ערכי הנכסים שבידיהם, פקעות הצבעוני או החוזים לרכישתם, היה נמוך בהרבה מהמחיר שבו נקנו. ארמון הקלפים שנבנה על מתן הלוואות קרס, ומרבית השותפים פשטו רגל עקב אי-יכולת להחזיר את ההלוואות שנטלו לרכישת הנכסים.
הסברים חלופיים
הפרופסור האמריקאי פיטר גארבר טוען שאין לקרוא לאירוע זה "בועה", וזאת מכמה סיבות:
הצבעונים שבאמת נמכרו במחירי שיא, כגון הצבעוני "סמפר אוגוסטוס", היו בעלי היצע נמוך במיוחד משום שהם היו מוצרים בתחילת דרכם בשוק ההולנדי. תמחור מוצרים במחיר גבוה בשלב השקתם, ולאחר מכן הפחתת המחיר עם חדירתם לשוק, מקובל גם בימינו. לדוגמה, מחירו של גאדג'ט אלקטרוני יורד בצורה משמעותית לאחר שהוא חודר לשוק, ועם זאת אין לקרוא "משוגעים" לקונים טלפון סלולרי משודרג.
עוד טוען גארבר שהסחר השתולל לרוב בשולי החברה ההולנדית. מחירם של הצבעונים אמנם זינק לשיאים חדשים בכל ערב מסחר, אך הסיכון היה ידוע לשותפים שסחרו בהימור. כל מי שמשחק בלוטו יוצא מההנחה שהוא עלול להפסיד, למרות זאת תעשיית ההימורים הזאת מגלגלת מיליונים (אם לא יותר), ואין זה משפיע על המצב הכלכלי של המדינה. לפי גארבר, יכול להיות שהמסחר השתולל בשל מגפת הדבר שהייתה אז בשיאה. חסרי תקווה לחיות, שיחקו ההולנדים משחק שתייה שבו הם קנו ומכרו צבעונים בהגזמה.
קישורים חיצוניים
יובל מלחי, פרק 8: צבעוני-מאניה – על פרחים ובועות, באתר "קטעים בהיסטוריה", 18 באוגוסט 2009
הערות שוליים
- ^ (באנגלית) (Earl A. Thompson, "The tulipmania: Fact or artifact?" (2007
- ^ פיטר גארבר: "Who put the mania in tulipmania?"