היסטוריה של גאורגיה

העת העתיקה

ההיסטוריה של גאורגיה מתחילה עוד בעת העתיקה לפני כ-4,000 שנה, אבותיהם הקדומים של הגאורגים כבר נבדלו בתרבותם ובשפתם משכניהם בקווקז ובמזרח התיכון.

בגלל אופייה ההררי של הארץ תושבי חבליה השונים התפתחו בנפרד לאורך תקופות ממושכות, מה שגרם להבדלים השבטיים בקרב הגאורגים להתבלט כבר בתקופת האבן החדשה המאוחרת. הבדלים אלה התבטאו במאפייני תרבותם, כמו גם ברמות שונות של ההתפתחות החומרית.

בתקופת הברונזה הקדומה, שבטים בדרום-מערב גאורגיה יצרו איחוד בשם דאיוחי, שהתחזק מדינית בתקופת הברזל ומוזכרת בתעודה אשורית משנת 1112 לפנה"ס כממלכה שאמנם נוצחה על ידי צבא האימפריה, אך לא נכבשה, אלא הוטלו עליה מסי כופר כערובה מפני תוקפנות נוספת.

באותה תקופה התקיים בקרבת דאיוחי איחוד שבטים גאורגי נוסף, בשם קולחה, לחופו הדרום-מזרחי של הים השחור. עושרה החומרי של קולחה מצא את ביטויו במיתולוגיה היוונית בסיפורי מסע הארגונאוטים אל ארץ זו לשם שדידתה של גיזת הזהב.

קולכיס ואיבריה, מפה משנת 1522

לקראת אמצע המאה ה-8 לפנה"ס שתי הממלכות הגאורגיות הקדומות הללו החלו להילחם ביניהן, מה שבצירוף עם תוקפנותה של ממלכת אוררטו (ממלכה מאזור ארמניה של היום) כלפי דאיוחי הביא להתחסלותה של האחרונה. בשנות ה-20 של אותה מאה גם קולחה חדלה מלהתקיים עקב התפשטותה הנוספת של אוררטו.

במאה ה-7 לפהנ"ס סוחרים יוונים יסדו לחופי גאורגיה ערי-נמל.

מן המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה במערב גאורגיה ממלכת אגריסי, ואילו במאה ה-4 לפנה"ס צמחה ממלכת איבריה במזרח גאורגיה. שתיהן היו בין האומות הראשונות בעולם להתנצר - איבריה ב-337 ואגריסי ב-523. איבריה החלה לסבול לקראת ימי הביניים מתוקפנותה של פרס השכנה ומחוסר נאמנותה של האצולה הפיאודלית, בעוד אגריסי הייתה מוקד למאבק צבאי בין פרס לאימפריה הביזנטית. גורמים אלה הביאו להתפרקות שתי הממלכות הגאורגיות למספר דוכסויות פיאודליות, מה שהקל על הערבים לכבוש את גאורגיה במאה ה-7.

ימי-הביניים

בראשית המאה ה-11 הדוכסויות הצליחו להשתחרר מן הכיבוש ולייסד את הממלכה הגאורגית המאוחדת, שנאלצה במהרה להדוף כובשים חדשים - טורקים סלג'וקים.

הממלכה הגאורגית הגיעה לשיא כוחה במאה ה-12, כששלטונה התפשט על כל דרום הקווקז, מספר מחוזות בצפון-מערב פרס, חופו הדרומי של הים השחור ושטחים בצפון-מזרחה של מה שעתידה להיות טורקיה. זאת הייתה גם תור הזהב של תרבותה הדתית והחילונית כאחד, ומספיק אם נציין את האקדמיה התאולוגית והמדעית במנזר גלאתי ואת יצירת המופת הספרותית "עוטה עור הנמר" של המשורר שותא רוסתוולי. הממלכה הגאורגית התאפיינה גם בפלורליזם תרבותי ונתיניה המוסלמים והיהודים נהנו מחופש הפולחן, זאת למרות אדיקותה הנוצרית של גאורגיה ומלחמות ההישרדות שלה נגד שכניה המוסלמים. ממלכת גאורגיה האמירה אל פסגת עושרה החומרי והרוחני תחת שרביטה של אישה - המלכה תמר (1210-1184).

במאה ה-13 כוחה של הממלכה לא עמדה לה מול הפולשים המונגולים, שחילות הפרשים שלהם שטפו באותה תקופה במסעות ניצחון כמעט את כל יבשת אסיה ורוסיה. המונגולים כבשו את מזרח גאורגיה, כולל הבירה טביליסי, ואילו במערב גאורגיה קמה ממלכת אימרתי. אף על פי שהכובשים השאירו פורמלית על כנו את מוסד המלוכה המקומי במזרח גאורגיה, דוכסים תאבי שררה ניצלו את אחריותם הישירה על גביית המסים וגיוסם הכפוי של צמיתיהם למסעות כיבוש חדשים של המונגולים כדי לקבל מידיהם סמכויות כמעט ריבוניות. עם הזמן, הם לא היססו להפעיל את צבאותיהם נגד השלטון הגאורגי המרכזי ולאחר היחלשותו, גם איש נגד רעהו. מצב דומה שרר גם במערב גאורגיה, שבו ממלכת אימרתי איבדה את שליטתה מחוץ לחבל אימרתי לשליטים הפיאודליים המקומיים של חבלי הארץ האחרים.

בשנת 1491 הדוכסויות והממלכות הקיקיוניות הסכימו רשמית לחלק ביניהן את הממלכה הגאורגית המאוחדת. פירוד זה נוצל על ידי הממלכות השכנות והחל מהמאה ה-16 האימפריה הפרסית והאימפריה העות'מאנית אף חילקו ביניהן את גאורגיה לאזורי השפעה: הדוכסויות והממלכות הכבושות שבמזרחה הפכו לבנות חסותם של הפרסים ואילו אלה שבמערבה איבדו את עצמאותן לטורקים העות'מאנים.

השליטים הגאורגים המקומיים, מלבד המלחמות הבלתי-פוסקות ביניהם, גם מרדו פעמים רבות בכוחות לא מאוחדים במעצמות המשעבדות, שמצידן הגיבו במסעות טבח, הרס וגירוש שהשמידו את כל התשתית הכלכלית של גאורגיה. בגלל מידורה הגאוגרפי של גאורגיה עקב אופייה ההררי הכובשים נזקקו בכל זאת לאצילים המקומיים שהיו מוכנים לשתף פעולה - כך שרדו שושלות רבות.

בהיעדר מקורות הכנסה יצרניים, האצילים הכבידו את עול הניצול הפיאודלי על צמיתיהם, שממלא היו מרוששים והקיזו את הדם הרב ביותר. בתחילת המאה ה-18 מלך כארתלי (במזרח גאורגיה), וחטנג השישי, עשה רבות לשיקום הממלכתיות והתרבות בתחום שלטונו, בין השאר על ידי קודיפיקציה מואצת של חוקים וייסוד בית-הדפוס הגאורגי הראשון בטביליסי ב-1709, אולם מלבד המוגבלות הגאוגרפית של שלטונו, הוא לא עשה דבר נגד המערכת המעמדית הנוקשה של החברה, שבלמה כוחות כלכליים יצירתיים. בסופו של חשבון, ניתן לסכם את השנים הארוכות אחרי חיסול הממלכה המאוחדת כתקופת סטגנציה שנמשכה כחצי מילניום והטביעה בגאורגיה חותם עמוק של נחשלות.

העת החדשה

ממלכת כארתלי-קאחתי במזרח גאורגיה, שהתקשתה להדוף את ההתקפות של האימפריה הפרסית, חתמה ב-1783 על חוזה גאורגייבסק, שהפכה אותה למדינת חסות של האימפריה הרוסית; הממלכה המזרח-גאורגית לא זכתה לעזרה הדרושה מרוסיה, הוחרבה כמעט כליל בשני העשורים האחרונים של המאה ה-18 וב-1801 הסתפחה בלית-ברירה לאימפריה הרוסית. המשטרים הפיאודליים במערב גאורגיה נותרו עצמאיים במידה עד העשור הבא. ב-1810 הרוסים כבשו את ממלכת אימרתי, שמלאה תפקיד מרכזי במאמצים הדיפלומטיים לשמר את הריבונות הגאורגית במערבה של הארץ ולאחד את מערב גאורגיה. עדיין, נדרשו לרוסים 54 שנים נוספות כדי להשתלט על כל מערב גאורגיה: נסיכות גוריה סופחה ב-1828, דוכסות סאמגרלו ב-1857, דוכסות סוואנתי באופן הדרגתי ב-1859-1857 ונסיכות אבחזיה ב-1864.

בפברואר 1918, תוך ניצול מלחמת האזרחים הרוסית בעקבות מהפכת 1917, נוסדה הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר-הקווקז, ובה גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן; במאי 1918 פרשה גאורגיה מן הפדרציה והכריזה על עצמאות כרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה. באותה שנה נוסדה האוניברסיטה בטביליסי. ברפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה המשטר היה דמוקרטי-פרלמנטרי. בבחירות היחידות שזכתה לקיים, גם בהשתתפות נשים, ניצחה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומנהיגה, נואה ז'ורדניה, היה לראש הממשלה. גאורגיה זכתה בתקופת העצמאות הקצרה לתמיכה בינלאומית של גרמניה בהתחלה ומעצמות ההסכמה - בריטניה וצרפת, בהמשך, וכן לתמיכת האינטרנציונל הסוציאליסטי. במאי 1920 חתמה גאורגיה על הסכם ידידות עם רוסיה הסובייטית, שהכירה בריבונותה, אולם זמן קצר לאחר מכן, ביוזמת סטלין, שהיה בעצמו גאורגי, פלשו הרוסים לגאורגיה, ובפברואר 1921 כבש הגיס ה-11 של הצבא האדום את המדינה תוך זמן קצר. ב-1924 דוכאה מרידה גאורגית אנטי-סובייטית ביד קשה, אלפים מבני האצולה והאינטליגנציה של גאורגיה הוצאו להורג, ועשרות אלפים הוגלו לסיביר.

בשנים 1922–1936 הייתה גאורגיה חלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז שכללה גם את ארמניה ואזרבייג'ן. לאחר מכן היא הייתה אחת מ-15 הרפובליקות הסובייטיות מן המניין - בשם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה.

בשנות ה-30, תחת משטר האימים של סטלין (שהטביע לראשונה את חותמו הפוליטי בארגון חיסול מנהיגו הליברלי של התנועה הלאומית הגאורגית ב-1907 במסגרת פעולת המחתרת המקומית), כ-100,000 גאורגים חוסלו בטיהורים הפוליטיים ורבבות נוספים הוגלו למחנות-עבודה. הרפובליקה גם עברה קולקטיביזציה כפויה.

בשנים 1945-1941 לחמו כ-700,000 גאורגים כחיילי הצבא האדום נגד גרמניה הנאצית. למעלה מ-200,000 מתוכם נפלו בשדות הקרב של החזית המזרחית. עם סיום המלחמה בגאורגיה החל תהליך מואץ של תיעוש ועיור וערים מרכזיות זכו בתשתיות מודרניות. למשל, בבירה טביליסי נחנכה ב-1966 רכבת-תחתית [1]. הדיכוי הפוליטי נמשך וב-1978 אף נעשה ניסיון להכריז על השפה הרוסית כשפתה הרשמית של גאורגיה, צעד שסוכל בעקבות מחאות המוניות של סטודנטים.

מסוף שנות ה-80 נשטפה גאורגיה בגל לאומנות. בהפגנה הגדולה ביותר שנמשכה מספר ימים בכיכר המרכזית של טביליסי, הצבא האדום ביצע ב-9 באפריל של שנת 1989 טבח במשתתפים: 20 אזרחים נרצחו (מרביתם נשים צעירות) ועשרות נפצעו. עוד לפני פרישתה מברית-המועצות, גאורגיה ערכה את הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות מבין כל הרפובליקות ב-28 באוקטובר 1990 - למוסד המחוקק. גאורגיה הכריזה על עצמאותה בתאריך הסמלי 9 באפריל 1991. ב-31 ביולי 1992 הצטרפה גאורגיה לאו"ם כחברה ה-179.

בגלל המבנה האתני המורכב של הרפובליקה, כמעט מיד עם ייסודה פרצו סכסוכים צבאיים בחבלים האוטונומיים של אבחזיה ודרום-אוסטיה, שבדלניהם נתמכו על ידי רוסיה. לאחר מלחמת אבחזיה בה השיגו האבחזים את עצמאותם דה פקטו מגאורגיה, נאלצו לצאת לגלות כ-200,000 גאורגים, תושבי אבחזיה לשעבר, שברפובליקה נחשבים לקורבנות טיהור אתני. אחרי הסכמי הפסקת-אש שני החבלים הם ישויות ריבוניות דה-פקטו.

מלבד המאבקים האתניים, במחצית הראשונה של שנות ה-90 גאורגיה חוותה מלחמת אזרחים גם על רקע הדחתו (על ידי אופוזיציה חמושה) של הנשיא זוויאד גמסחורדיה, שאמנם נבחר לתפקיד בבחירות דמוקרטיות, אך גילה נטיות לעריצות. מחליפו, שר החוץ לשעבר של ברית המועצות אדוארד שוורדנדזה, זכה להיבחר פעמיים, אך לא הצליח להתמודד עם השחיתות ועם המשבר הכלכלי שנמשך החל מעצמאותה של גאורגיה. לבסוף הואשם שוורדנדזה על ידי אזרחים ומשקיפים בזיוף תוצאות הבחירות לפרלמנט והודח ב"מהפכת הוורדים" הלא אלימה בנובמבר 2003. המהפכה הייתה בעיקרה מחאה עממית שהיוותה השראה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה, ואירועים דומים במרחב הפוסט-סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינו בורג'נדזה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי.

הנשיא החדש פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים. הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי כאשר הצליח לאחד עם גאורגיה את מחוז אג'ריה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושג בחבל בשנת 1992. אירועים אלו הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה ובאבחזיה באופן גלוי כמעט.

המחוזות הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה

ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע בדרום אוסטיה, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים ב-8 באוגוסט 2008 שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה, לרבות מטרות מחוץ לאזור הלחימה המיידי, בזוגדידי, בסנקי ובנמל פותי. גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראינה), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים.

ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו ממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגד גאורגיה, וממשלת גאורגיה בקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו. לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19 באוגוסט להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של גאורגיה בוויקישיתוף

• גאורגיה: הפלישה הרוסית – רבותי ההיסטוריה חוזרת - מאמר של רמי נוידרפר באתר אימגו המראה את ההקבלות בין הפלישה הרוסית ב-1921 לזו של 2008

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32114047היסטוריה של גאורגיה