היסטוריה של יוון

ההיסטוריה של יוון מתחילה עוד בימי קדם. חופי הים האגאי ראו את לידת אחת הציוויליזציות הראשונות של האנושות - התרבות המינואית. אחרי תקופת החושך במאה ה-9 לפנה"ס החלה תקופה חדשה בתולדות יוון - קמו בה ערי מדינה כמו אתונה, ספרטה, תבאי ואחרות. זוהי תרבות יוון הקלאסית. תרבות זו תשמש בסיס לתרבות ההלניסיטית ברחבי העולם העתיק.
ערי יוון התגבשו בידי אלכסנדר מוקדון והפכו לחלק מהאימפריה שלו. לאחר מותו, שלטו על האימפריה מספר יורשים (דיאדוכים), כשעל יוון שלט בית אנטיגונוס. בשלב מאוחר יותר שטחים אלה התפרקו לחלקים נוספים וכל חלק נשלט על ידי מלך אזורי.

מבחינה צבאית, יוון הלכה ושקעה עד שנכבשה על ידי רומא בשנת 168 לפנה"ס, בתמורה היוונים שינו את התרבות הרומית ללא הכר. בהיותה אחת מהפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית, התרבות היוונית הייתה דומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, טבעו של החלק המזרחי, מה שהיום מוכר כאימפריה הביזנטית שמרכזה בקונסטנטינופול (כיום: איסטנבול), היה יווני. האימפריה הביזנטית שרדה מעל ל-1000 שנים (מהמאה ה-4 עד המאה ה-15) עד אשר נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.

העות'מאנים שלטו ביוון עד תחילת המאה ה-19 כאשר בשנת 1821 היוונים מרדו ובשנת 1822 הכריזו על עצמאות. מלחמת העצמאות היוונית נערכה בשנים 1821–1832 ונחלה הצלחה. במשך המאה ה-19 והמאה ה-20, ומתוך שאיפה להגדיל את שטח המדינה ולכלול בה את כל דוברי היוונית, לחמו היוונים בסדרת מלחמות נגד העות'מאנים. בשנת 1940 פרצה מלחמת איטליה–יוון ואיטליה הפשיסטית פלשה ליוון. בתחילה נהדפו הפולשים, אך לאחר התערבות גרמניה הנאצית, נכבשה יוון, והייתה תחת שלטון הנאצים עד לסוף המלחמה. גבולותיה הנוכחיים של יוון נקבעו בשנת 1947 עם תום מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמת העולם השנייה יוון חוותה מלחמת אזרחים, אשר נמשכה עד 1949. בשנת 1967 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית וייסד את "משטר הקולונלים". בשנת 1973 ביטל המשטר את המלוכה ביוון. ב-1974 מימנה החונטה הצבאית הפיכה כושלת בקפריסין, דבר שהוביל להפלתה. ב-1975 הוקמה ביוון רפובליקה דמוקרטית. יוון הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1981 ושינתה את המטבע שלה לאירו בשנת 2001.

פרהיסטוריה

הסימן המוקדם ביותר לנוכחות אנושית ביוון הוא גולגולת האדם שנמצאה במערת פטרלונה בחלקידיקי. מגורים אנושיים אותרו במערות, בסלעים ובאתרים פתוחים. המהפכה הנאוליתית הגיעה לאירופה כשחקלאים מהמזרח הקרוב נכנסו לחצי האי היווני מאסיה הקטנה באמצעות מעבר דרך איים בים האגאי. האתרים הנאוליתיים הקדומים ביותר עם כלכלות חקלאיות מפותחות באירופה נמצאים ביוון. לפי אחת מההשערות, השבטים הראשונים שדברו פרוטו-יוונית, הגיעו לשטח יוון מתישהו בתקופה הנאוליתית או בתקופת הברונזה הקדומה (בערך 3200 לפנה"ס).

הציוויליזציה העתיקה ביותר שנמצאה ביוון היא התרבות המינואית בכרתים, שהייתה פעילה בין 2700 לפנה"ס לערך ו-1450 לפנה"ס. במקביל, הייתה קיימת התרבות ההלנית המוקדמת ביוון בין 2800 לפנה"ס לערך ועד 2100 לפנה"ס.

יוון העתיקה

ערך מורחב – יוון העתיקה

יוון המינואית

ערך מורחב – התרבות המינואית

יוון המינואית או התקופה הכרתית היא תקופה בתולדות יוון העתיקה, המתוארכת לאלף השני לפני הספירה, בערך בשנים 2000 עד 1100 לפנה"ס. היא נקראת מינואית על שם מינוס מלכה של כרתים.

נהוג לחלק את התקופה המינואית לשלוש תקופות עיקריות: התקופה המינואית הקדומה (2000-1700 לפנה"ס), התקופה המינואית התיכונה (1700-1580 לפנה"ס), והתקופה המינואית המאוחרת (1580-1100 לפנה"ס).

יוון המיקנית

ערך מורחב – יוון המיקנית

התרבות המיקנית התקיימה בין השנים 1600–1100 לפנה"ס לערך. בתרבות המיקנית נעוצים רוב המיתוסים של המיתולוגיה היוונית, והיא היוותה מקור השראה נכבד למשוררי יוון דוגמת הומרוס. התקופה המיקנית נקראת על שמה של העיר מיקנה שבפלופונסוס, שהייתה אחד ממרכזיה החשובים של תרבות זו.

בתקופה המיקנית, היה השלטון נתון בידיה של עלית אריסטוקרטית שהורכבה בעיקר מלוחמים. בערך ב-1400 לפנה"ס, בעת התקופה המינואית המאוחרת, הרחיבו המיקנים את תחום השפעתם עד כרתים, מרכז התרבות המינואית. בשלב זה קיבלו המיקנים את הכתב המינואי.

בערך בין 1200–1100 לפנה"ס התמוטטה התרבות המיקנית. אתרים רבים נבזזו, אחרים ננטשו, ויוון שקעה לתוך "תקופת המעבר".

תקופת המעבר

ערך מורחב – תקופת המעבר ביוון

לתקופה שבין 1200 או 1100 לפנה"ס ל-800 לפנה"ס לא ניתן שם אחיד. המקורות האנגליים נוטים להשתמש בביטוי "ימי החשיכה של יוון" (Greek Dark Ages), מקורות אחרים מדברים על "התקופה ההומרית", "התקופה הגומטרית" ו"ימי הביניים של יוון". הסיבות לחורבן התרבות המיקנית אינן ידועות במלואן, אך ידוע שבערך בין 1200 ל-1100 לפנה"ס היו גלי פלישה דוריים ליוון. גלי פלישה אלו שטפו את יוון מהצפון ועד חצי האי פלופונסוס. רק שני מוקדים עיקריים נותרו מחוץ לשליטת הפולשים: אטיקה וארקאדיה.

בתקופה זו, צורת השלטון היוונית עברה ממונרכיה לשלטון האריסטוקרטיה, למעט מקומות בודדים בהם שמרו המלכים על כוחם. גם הלוחמה עברה שינוי ניכר - מלוחמת מרכבות ללחימת רגלים. לקראת סוף תקופת המעבר נוצר סוג חדש של חיילים: רגלי כבד החמוש בחנית כבדה ושריון עבה וידוע בשם הופליט.

בתקופה זו נזנחו האמנויות, נשכח הכתב ויוון התדרדרה למצב בו הייתה בתקופה הקודמת לתרבות המיקנית. עם זאת, תקופה זו הביאה לעולם את פאר היצירה של הומרוס, בתקופה זו התהווה גם הדגם היווני של עיר-מדינה הלא הוא הפוליס. לקראת סוף "תקופת המעבר" קיבלו היוונים את האלפבית הפיניקי שהיה מפותח יותר מהכתב המיקני ושינו אותו בהתאם לצרכיהם.

יוון הארכאית

ערך מורחב – יוון הארכאית

נהוג להתחיל את מניין שנותיה של יוון הארכאית בתחילת המאה ה-9 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה במספר תהליכים חשובים שעיצבו את תולדות יוון העתיקה ובמידה רבה גם את תולדות כל אגן הים התיכון. שני התהליכים החשובים ביותר הם הקולוניזציה ומעבר משלטון אריסטוקרטי לדמוקרטי בסוף התקופה הארכאית.

סיבה עיקרית לקולוניזציה היוונית טמונה בגאוגרפיה של האזור: יוון היא ארץ הררית בעלת קרקע פורייה מועטה. לכן, עם גידול האוכלוסייה, ביקשו חלק מהיוונים להגר למקומות אחרים בחיפוש אחר פרנסה. סיבה אחרת הייתה כלכלית: אף שחקלאות תפסה את הנתח העיקרי בכלכלת יוון בתקופה זו, המסחר עלה בהתמדה ואף נוסדו בתי מלאכה גדולים שייצרו תוצרת ליצוא.

יוון הקלאסית

ערך מורחב – יוון הקלאסית

התקופה הקלאסית בתולדות יוון החלה במאה ה-5 לפנה"ס. בתקופה זו הגיע לשיא התפתחותו של הפוליס היווני, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, נכתבו מחזות רבים והוקמו מבנים מרהיבים ברחבי יוון. רוב החוקרים מציינים את תום תקופת יוון הקלאסית במסע המלחמה של אלכסנדר הגדול למזרח (334 לפנה"ס).

בראשית התקופה הקלאסית ניצבה יוון מול איום פרסי. פרס כבשה את איוניה שהייתה מאוכלסת ביוונים, ולאחר מכן ערכה שני מסעי כיבוש נגד יוון. הראשון והקטן יותר שנועד להעניש את אתונה על השתתפותה במרד האיוני הסתיים במפלת הפרסים בקרב מרתון (490 לפנה"ס). המסע השני (הידוע בשם מלחמת פרס–יוון) ארך שנתיים (480 - 479 לפנה"ס) והשתתפו בו כל כוחות האימפריה הפרסית. הפרסים הצליחו להגיע עד אטיקה ושרפו את אתונה, אך הפסידו במספר קרבות ונאלצו לוותר על כיבושה של יוון.

לאחר מלחמת פרס–יוון עלתה אתונה ככוח חדש ביוון העתיקה. גם טרום המלחמה, הייתה אתונה פוליס חזק ורב השפעה, אך הבכורה הייתה נתונה לספרטה. אתונה הקימה לעצמה אימפריה באיי הים האגאי, והצליחה להדוף את הפרסים לתוך אסיה הקטנה. בסופו של דבר, החלו הספרטנים לחשוש מכוחה של אתונה, ושתי המדינות התנגשו בשתי מלחמות. במלחמה השנייה, הידועה בשם המלחמה הפלופונסית השנייה (431 - 404 לפנה"ס), תש כוחה של אתונה, והיא נאלצה לוותר על שאיפותיה להגמוניה ביוון.

ספרטה שהייתה רגילה לבדלנות נאלצה לצאת את גבולות פלופונסוס, אבל מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש. משלא בוצעו השינויים הנדרשים, ירדה ספרטה מגדולתה כ-30 שנה לאחר ניצחונה במלחמה הפלופונסית, כשהפסידה לתבאי בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס). סדרת פלישות תבאיות לפלופונסוס שברה סופית את ספרטה שלא שבה לעולם למעמד הרם לו זכתה במהלך המאה ה-5 לפנה"ס.

גם תבאי לא הצליחה לשמור על ההגמוניה ביוון. מדינות נוספות עלו ונפלו, גם אתונה הצליחה להשתקם ממפלתה, בעיקר בזכות המסחר המפותח שלה, אך לא חזרה למעמד שהיה לה בעת העימות עם ספרטה. היחלשות הפולייס הוותיקים נתנה אפשרות לפיליפוס השני, מלך מוקדון, להביא את מדינתו, שלפני כן נחשבה ספק ברברית ספק הלנית, למעמד בכורה ביוון. בסדרת מלחמות, שבאחרונה שבהן הביס את הצבא המשותף של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), הוא הצליח להטיל את מרותו על יוון. פיליפוס נרצח שנתיים לאחר מכן, בעת הכנות לפלישה לפרס. בנו, אלכסנדר מוקדון, עלה לשלטון תחתיו.

התקופה ההלניסטית

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית

השלטון ההלניסטי שהחל עוד בדור הקודם נמשך עד הכיבוש הרומי של יוון באמצע המאה ה-2 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, מרדו חלקים נרחבים מארץ האם היוונית בשלטון הדיאדוכים, אך מלחמה שנודעה בשם המלחמה הלמאית (על שם המבצר למאה) הסתיימה בתבוסתם. אחרי רגיעה במלחמות הדיאדוכים ומותם של חלק מהם, רוב רובה של ארץ האם היוונית נשאר תחת שלטון מוקדון, אם כי מצרים התלמיית שלטה על מספר איים.

עידן הפולייס חלף מהעולם בתקופה זו. הפולייס הוותיקים ירדו מכוחם והבכורה עברה לבריתות שונות. שתי הליגות העיקריות שהתפתחו בתקופה זו הן הליגה האכאית שמרכזה בצפון ומרכז פלופונסוס והליגה האיטולית שהתרכזה במרכז יוון. לצד הליגות גם ספרטה שמרה על עצמאותה, אך חדלה מלהיות כח משמעותי ביוון, למעט תקופות קצרות שבהן מלכים רפורמיסטים ניסו להחזירה לימי הזוהר.

הליגה האיטולית נלחמה ללא הרף בליגה האכאית על הבכורה ביוון ושתי הליגות ניסו להתנגד להשפעה מוקדונית. הבכורה עברה מליגה אחת לשנייה, אך כעקרון, מוקדון הייתה זו שנתנה את הטון בארץ.

בעת המלחמה המוקדונית השנייה, הצטרפה הליגה האיטולית לצידה של רומא וסייעה לה בהבסת פיליפוס החמישי. רומא, אמנם, הסיגה את צבאה מיוון, אך השפעתה הייתה ניכרת גם בלי נוכחות צבאית. כמה עשרות שנים לאחר מכן, רומא השתלטה לחלוטין על יוון תוך כדי השכנת חילות מצב קבועים בעריה.

מרומא ועד קושטא

יוון תחת שלטון רומא

ערך מורחב – יוון תחת שלטון רומא

יוון תחת שלטון רומא היא התקופה בהיסטוריה של יוון שהחלה אחרי ניצחון הרומאים על תושבי קורינתוס בקרב קורינתוס ב-146 לפנה"ס, והסתיימה לפי חלק מהגישות בהקמתה מחדש של העיר ביזנטיון, הפיכתה לבירת האימפריה הרומית ושינוי שמה לקונסטנטינופול (בקיצור, קושטא) ב-330 לספירה.

יוון הביזנטית

ערך מורחב – יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית

יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית היא תקופה בהיסטוריה של יוון, שהחלה לפי חלק מהגישות עם נפילתה של האימפריה הרומית כמה דורות אחרי חלוקתה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, המכונה האימפריה הביזנטית. בתקופה זאת נצרות יוונית-אורתודוקסית הפכה לדת מרכזית אצל היוונים. תקופה זו הסתיימה עם כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15. בשלהי התקופה, שטחים ביוון נכבשו על ידי נוצרים-קתולים ממערב אירופה אך העות'מאנים כבשו את רובם.

יוון העות'מאנית

ערך מורחב – יוון העות'מאנית

יוון העות'מאנית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של יוון בה נכללו כמעט כל השטחים המוכרים כיום כיוון המודרנית, כחלק מהאימפריה העות'מאנית. התקופה החלה מהמאה ה-14 ונמשכה עד להכרזת המרד היווני בשנת 1821, או עד להכרזת העצמאות של יוון המודרנית בשנת 1832. בשלהי התקופה, הוקמה רפובליקת שבעת האיים. היא הייתה רפובליקת איים שהתקיימה מ-1800 עד 1807 תחת ריבונות טורקית באיים האיוניים. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נפילת השרידים האחרונים של האימפריה הביזנטית לידי הטורקים במאה ה-15 בה הוענק ליוונים ממשל עצמי מוגבל.

יוון המודרנית

מלחמת העצמאות היוונית

ערך מורחב – מלחמת העצמאות היוונית

מלחמת העצמאות היוונית (ביוונית: Ελληνική Επανάσταση του 1821, "המהפכה היוונית של 1821") התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

הרפובליקה ההלנית הראשונה

ערך מורחב – הרפובליקה ההלנית הראשונה

הרפובליקה ההלנית הראשונה (ביוונית: Α' Ελληνική Δημοκρατία) הוא השם שניתן למדינה הזמנית שהתקיימה ביוון במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821-1827). זהו מונח היסטוריוגרפי בלבד, המדגיש כי אופי המשטר הזמני שקדם לייסודה של ממלכת יוון העצמאית היה חוקתי ודמוקרטי, ועל ידי כך קושר תקופה זו בתולדות יוון עם הרפובליקות ההלניות השנייה והשלישית שקמו מאוחר יותר.

ממלכת יוון

ערכים מורחבים – ממלכת יוון, משפחת המלוכה היוונית

ממלכת יוון (ביוונית: Βασίλειον τῆς Ἑλλάδος) הייתה מדינה שהוקמה ב-1832, בוועידת לונדון, על ידי המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה). היא קיבלה הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה מן האימפריה העות'מאנית.

המונרכיה קמה על יסודותיהן של הממשלות הזמניות שפעלו במהלך מלחמת העצמאות היוונית, והתקיימה עד 1924, אז בוטלה והוכרז על כינונה של הרפובליקה ההלנית השנייה(אנ'). ב-1935 הוקמה הממלכה מחדש, והיא הוסיפה להתקיים עד 1974. באותה שנה, לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית, בוטל המשטר המלוכני ונוסדה הרפובליקה ההלנית השלישית של ימינו.

לאחר ההדחת אותון, מלך יוון הראשון, מלכה משפחת המלוכה היוונית. היא מהווה ענף של בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג של בית אולדנבורג העתיקה, ששלטה בארצות סקנדינביה במשך מאות שנים. המונרך הראשון של יוון משושלת זו היה גאורגיוס הראשון, בנו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק, ואשתו המלכה הייתה אולגה קונסטנטינובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, נכדתו של הצאר הרוסי ניקולאי הראשון. כצאצאי המונרכיה הדנית חברי בית המלוכה היווני נקראים "נסיכי יוון ודנמרק".

השטח המצומצם של יוון בעת קבלת העצמאות הורחב בעקבות מאבקים, מלחמות והסכמים. כך צירפה יוון את ארצות הברית של האיים היוניים (ביוונית Ηνωμένον Κράτος των Ιονίων Νήσων), מדינת חסות של האימפריה הבריטית מ-1815 עד 1864. במהלך המאה ה-19 כלכלת יוון הגיעה לחדלות פירעון כמה פעמים.

יוון במלחמת העולם הראשונה

ערכים מורחבים – מלחמת יוון–טורקיה, המערכה בבלקן במלחמת העולם הראשונה, יוון במלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ביוון

בתחילת מלחמת העולם הראשונה יוון נקרעה בין קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, שהעדיף את מעצמות המרכז, וביקש לשמור על נייטרליות, לבין ראש הממשלה, אלפתריוס וניזלוס, שביקש להצטרף לברית עם מדינות ההסכמה, בהאמינו כי בריטניה וצרפת ינצחו במלחמה. על רקע מחלוקת זו התפטר וניזלוס מתפקידו ב-21 בפברואר 1915. בבחירות הבאות שנערכו ב-15 במרץ 1915, שוב ניצחה מפלגתו של וניזלוס והקימה את הממשלה. בעקבות התקפת בולגריה על סרביה, עימה הייתה יוון קשורה בברית, הכריז וניזלוס על גיוס כללי, אך חילוקי דעות קשים עם המלך הביאו להתפטרותו. אירועים אלו מכונים ביוון "הקרע הלאומי" (ביוונית Εθνικός Διχασμός).

ביוני 1917 בתמיכת מדינות ההסכמה ו-60,000 חיילים מהאי כרתים הודח המלך, ווניזלוס קיבל לידיו את השלטון, והכריז על הצטרפותה של יוון למלחמה ב-29 ביוני 1917.

בין מלחמות העולם

ערכים מורחבים – הרפובליקה ההלנית השנייה, משטר ה-4 באוגוסט

ב-19 בדצמבר 1920 שב קונסטנטינוס הראשון למלוך על יוון. ב-27 בספטמבר 1922 ויתר קונסטנטינוס על כס המלוכה בעקבות מהפכת ה-11 בספטמבר 1922, וגאורגיוס השני החליפו. בשנת 1922, הייתה "הקטסטרופה באסיה הקטנה", כפי שמכונה ביוון התבוסה במלחמת יוון–טורקיה, וחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, במסגרתם התכנסה רוב האוכלוסייה היוונית-נוצרית בשטח יוון הריבונית. כמיליון וחצי יוונים הפכו לפליטים, ועזבו את השטחים שנכבשו על ידי טורקיה, על מנת להתיישב ביוון. מצב זה הביא לאי שקט חברתי, ולחוסר יציבות פוליטית.

בעקבות ניסיון הפיכה מלוכני ב-1922 שכשל, התבקש גאורגיוס המלך על ידי הממשלה "לצאת לחופשה" בגלות, בעוד שהממשלה תדון בצורת המשטר הראויה ליוון. ב-19 בדצמבר 1923 יצא גאורגיוס לרומניה, וב-25 במרץ 1924 הוכרז על הקמת הרפובליקה ההלנית השנייה. גאורגיוס הודח באופן רשמי, נשללה ממנו אזרחותו היוונית, ורכושו הוחרם. הרפובליקה סבלה מחוסר יציבות כאשר בין השנים 1924 ו-1935 ידעה יוון 23 חילופי שלטון, דיקטטורה צבאית, ו-13 הפיכות.

המלוכה הושבה לאחר משאל עם שנערך ב-3 בנובמבר 1935. כנגד המשאל עלו טענות קשות לכפייה וזיופים. תוצאת המשאל הייתה כי 98% מן היוונים הצביעו בעד חידוש המלוכה. גאורגיוס השני שב לכהן כמלך. מתוך חששו של גאורגיוס השני ממהפכה קומוניסטית, ועל מנת לייצב המשטר, מינה גאורגיוס את הגנרל יואניס מטאקסס לראש ממשלה. הוא הקים את משטר ה-4 באוגוסט הרודני שהושפע מהמשטרים הפאשיסטים של התקופה. גאורגיוס השני הודיע כי הוא מקבל את השינוי החוקתי.

המאבק בתקופת מלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – יוון במלחמת העולם השנייה, המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים ביוון

בתחילת המלחמה, יוון הייתה מדינה נייטרלית אך התקרבה לבריטניה. יוון נכנסה למלחמת העולם השנייה בשל מלחמת איטליה–יוון, פלישה של איטליה הפשיסטית ליוון. הפלישה נהדפה אך בעקבות סיוע של גרמניה הנאצית, יוון נכבשה וחולקה בין איטליה, גרמניה, ובולגריה.

לאחר כיבוש יוון על ידי גרמניה באפריל 1941, הוקמה באתונה ממשלת בובות של גרמניה במסגרת המדינה ההלנית (Ελληνική Πολιτεία), שלא זכתה לתמיכה של העם היווני. בחסות בריטניה הוקמה ממשלה יוונית גולה, אך היא נעדרה השפעה על המצב ביוון עצמה. ביוון שררו אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה.

עם הימשכות הכיבוש הגרמני קמו קבוצות התנגדות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות, שנהלו מלחמת גרילה בגרמנים ובבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו טריטוריה יוונית.

בין המנהיגים הראשונים והחשובים היה אריס ולוחיוטיס (Άρης Βελουχιώτης) הידוע בכינויו המחתרתי אתנסיוס קלאראס (Αθανάσιος Κλάρας). קבוצות אלו החלו לצבור כוח צבאי וארגוני, ועד לשחרור השיגו שליטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. במקביל, לצד הבריטים בצפון אפריקה לחמו חיילים יוונים וספינות של הצי היווני שהצליחו להימלט.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומאז 1936, הוכרזה מפלגת KKE ארגון שמחוץ לחוק, ככזה, היה ל-KKE ניסיון פעולה תחת משטרים מדכאים והיה ממושמע וחשאי. במהלך הכיבוש הגרמני הצליחו מנהיגים קומוניסטיים רבים להימלט מבתי הכלא וירדו מייד למחתרת כדי לסייע לארגן מחדש את מפלגתם והקימו ארגונים תומכים כמו האיגוד המקצועי EEAM שנאבק בניסיונות לשלוח עובדים לגרמניה. קבוצת המחתרת הגדולה ביותר הייתה EAM (חזית השחרור הלאומית), שנוסדה ב - 27 בספטמבר 1941. הייתה לכאורה קואליציה של שש מפלגות פוליטיות מהשמאל ונשלטה הלכה למעשה על ידי KKE (המפלגה הקומוניסטית). ב-10 באפריל 1942 הקים ה- EAM את הזרוע הצבאית ELAS (ההתנגדות והשחרור הלאומיים העממיים היוונים), אשר הורכב מלוחמים מקבוצות גרילה ופעל תחילה ברומליה, תסליה ומקדוניה וזכה לתמיכה של פטריוטים רבים לא קומוניסטים.

בתחילת 1942 הקים הגנרל נפוליאון זרווס (Ναπολέων Ζέρβας) את EDES TBֻNational Republican Greek League- הצבא הלאומי הדמוקרטי היווני (Εθνικός Δημοκρατικός Ελληνικός Σύνδεσμος) שהיה תנועת ההתנגדות של חוגי הימין והמלוכנים, הורכב מחיילים וקצינים יוצאי הצבא היווני, ופעל בעיקר באזור אפירוס והזרוע הצבאי שלו EOEA ‏ (Εθνικαί Ομάδες Ελλήνων Ανταρτών), מטרות EDES היו המאבק נגד הכובשים של יוון, ביטול המלוכה היוונית והקמת רפובליקה על עקרונות חברתיים דמוקרטיים, במהלך המאבק שולבו בו לא רק רפובליקאים, אלא גם מלוכנים, שראו ב- EDES כחלופה היחידה המקובלת לEAM. בנוסף, פעלו EKKA - השחרור הלאומי והחברתי (Εθνική και Κοινωνική Απελευθέρωσις) שפעל בעיקר בחלק המזרחי של מרכז יוון בהנהגת אלוף-משנה דמטריוס פסרוס , YVE- כוחות ההגנה של צפון יוון ( Υπερασπισταί Βορείου Ελλάδος), בתסליה AAA של סטפנוס סרפיס (Στέφανος Σαράφης).

כוחות הקומוניסטים מנו קרוב ל-100,000 איש (מתוכם כ-50,000 לוחמים), EKKA ו- EDES מנו כ-10,000 איש כל אחד.

בשנת 1943, כדי להילחם בהשפעתה הגוברת של EAM, ומתוך חשש מהשתלטות השמאל על יוון לאחר התבוסה הגרמנית, יואניס ראליס (Ιωάννης Δ. Ράλλης), ראש ממשלת הבובות, אישר את הקמתם של כוחות צבאיים למחצה, המכונים גדודי האבטחה (Τάγματα Ασφαλείας). גדודי האבטחה מנו 20,000 בשיאם בשנת 1944, הורכבו בעיקר מפשיסטים מקומיים, אסירים, אסירי מלחמה ומגויסים בכפייה, ופעלו תחת פיקוד גרמני בפעולות נגד הפרטיזנים. עד מהרה הם נודעו לשמצה בשל אכזריות קיצונית.

בהתחלה סיפקו מדינות המערב כסף וציוד לארגוני ההתנגדות תוך העדפת ELAS, בו ראו שותף אמין וכוח לחימה חזק בעל יכולת עדיפה להקשות על שלטון הכיבוש. ככל שהתקדם המאבק, וסיומה של המלחמה התקרב, עלתה שאלת עתידה הפוליטי של המדינה. משרד החוץ הבריטי, שחשש מהתגברות קומוניסטית אפשרית, חשש מהפיכתו של ELAS לצבא קונבנציונלי חזק שאינו בשליטת בעלות הברית. לפיכך עזרו הבריטים בעיקר לכוחות הלא-קומוניסטים של ה-EDES.

ב-29 בספטמבר 1942, בריגדיר אדמונד מאיירס, מהנדס חבלה יהודי מלונדון, הוצנח עם 12 אנשי קומנדו בריטים, בהם ארץ-ישראלי אחד ממוצא יווני, כדי לשבש את נתיבי האספקה הגרמנים דרך יוון לצפון אפריקה. הבריגדיר מאיירס יצר בתחילה קשר עם ELAS, וביקש עזרתם להרוס את מטרתו שהיא גשר רכבת על נהר גורגופותמוס (Γοργοπόταμος).‏ ELAS לא שיתפו פעולה או שלא הצליח להשיגם. לכן הוא פנה ל- EDES ואלו הסכימו, כששמעו זאת ה-ELAS הם החליטו לא לאפשר ל-EDES להיות היחידים העוזרים לבריטים וכך, ב-25 בנובמבר 1942, שיתפו הבריטים, ה- ELAS וה- EDES פעולה במבצע הרלינג, פוצצו את הגשר, והצליחו לשבש את תנועת הרכבות למשך שישה שבועות.

ביולי 1943 נחתם הסכם הקבוצות הלאומי (Σύμφωνο των Εθνικών Ομάδων) בין הכוחות הבריטים לשלוש קבוצות ההתנגדות הגדולות (EAM-ELAS, EDES, EKKA), במטרה לתאם את הפעולות של תנועת ההתנגדות ביוון, כולל הקמת מטה משותף, בחסות מפקדת המזרח התיכון הבריטית. המטה המשותף, שבו ELAS היה הרוב, לא הצליח לתאם את התנועות של לוחמי הגרילה, ולאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה ב-8 ספטמבר 1943, כל ארגון ניסה להשיג כמה שהוא יכול מהשלל שהותיר צבא הכיבוש האיטלקי. ELAS תפס את רוב השלל, והשתלט על אלפי כלי נשק בעיקר אלו של דוויזיית פינרולו (Pinerolo) שהייתה מוצבת בלאריס וברכס הרי הפינדוס.

מסתיו 1943 עד אביב 1944, מחלוקות בתוך ה-EAM ומול קבוצות התנגדות אחרות, הובילו לסדרה של התנגשויות אלימות. החל ב-12 באוקטובר 1943, חיכוך בין EAM-ELAS וקבוצות ההתנגדות האחרות הביא לעימותים מקומיים, EAM-ELAS האשימו את EDES שהם בוגדים ומשתפי פעולה וכך גם האשימו EDES את EAM-ELAS. קבוצות קטנות יותר, כגון EKKA, המשיכו במאבק נגד הכיבוש בחבלה ופעולות אחרות. הם סירבו להצטרף לשורות ELAS, והקומוניסטים, בהנהגתו המדינית של גאורגיוס סיאנטוס (Γιώργης Σιάντος) ששאפו לסלק את כל הקבוצות שעלולות להוות להם איום התנכלו לאותן קבוצות. הקומוניסטים הצליחו לפזר לחלוטין גופי התנגדות קטנים כמו PAO ‏ (Panhellenic Liberation Organization).

הגרמנים פתחו במתקפה נגד כוחות הגרילה, מתקפה שלוותה במעשי נקם באוכלוסייה ובהוצאה להורג של אזרחים שנחשדו בסיוע למחתרות. מתקפה זו גרמה לכוחות ההתנגדות להפסיק את המריבות הפנימיות ולשתף פעולה נגד הגרמנים. כאשר המתקפה הגרמנית נחלשה מעט, הגנרל נפוליאון זרווס (Ναπολέων Ζέρβας) שלח את כוחות EDES למתקפה נגד ELAS מתוך תקווה שיצליח להשתלט חזרה על שטחים שנלקחו ממנו. המשלחת הצבאית של בעלות הברית הייתה מודאגת ממעשי איבה הדדיים אלו שהזיקו למלחמה נגד הגרמנים, וב-4 בפברואר 1944 כפתה על הצדדים הפסקת אש בהסכם שנקרא הסכם פלאקה (Plaka Agreement) שנחתם על גשר פלאקה על נהר ארקטוס (Arachtos river) במחוז אפירוס. רוב החוקרים רואים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון בסכסוך הפנימי.

במרץ 1944 הקימו כוחות השמאל היווניים גוף בשם הוועדה הפוליטית לשחרור לאומי (Πολιτική Επιτροπή Εθνικής Απελευθέρωσης) הידועה בראשי התיבות PEEA כממשלה יוונית שלישית בנוסף על ממשלת הבובות שבאתונה והממשלה הגולה בלונדון. PEEA כלל קומוניסטים ופרוגרסיביים שאינם קומוניסטים. הממשלה כונתה "ממשלת מאונטיין" (ממשלת ההרים) (κυβέρνηση του βουνού) ובזכות גישתה המתונה זכתה לאהדת יוונים רבים ביוון ומחוץ לה.

באפריל 1944, הכוחות המזוינים היוונים במצרים תבעו הקמת ממשלת אחדות לאומית המבוססת על עקרונות PEEA, אשר תחליף את הממשלה הגולה שהייתה חסרת השפעה, ולא קיימה קשר פוליטי עם המולדת הכבושה. תביעה זו גרמה לכעס מצדם של הבריטים והאמריקאים והתנועה דוכאה על ידי כוחות בריטיים וחיילים יווניים הנאמנים לממשלה הגולה. כ-5,000 חיילים וקצינים יווניים נשלחו למחנות מעצר ובמקביל, העזרה הכלכלית מבעלות הברית לחזית השחרור הלאומי נעצרה כמעט לחלוטין.

ב-10 באפריל 1944 המלך הגיע לקהיר וב-13 לחודש מינה את סופוקליס וניזלוס (Σοφοκλής Βενιζέλος) כראש ממשלה. משימתו הראשונה של וניזלוס הייתה להחזיר לעצמו שליטה על הכוחות המזוינים, הוא התקשה בכך וביקש מהבריטים להתערב ולהשתמש בכוחותיהם כדי לנטרל את המורדים. ב-23 באפריל המשימה כמעט הושלמה ונערך ארגון מחודש בצבא על מנת לוודא שהצבא יישאר נאמן לממשלה.

החיכוכים נמשכו עד לאביב 1944, כאשר במאי 1944 נציגים מכל המפלגות וקבוצות ההתנגדות התכנסו בלבנון בתיווך הבריטים ובהנהגתו של גאורגיוס פפנדראו (Γεώργιος Παπανδρέου). למרות חילוקי דעות והאשמות הדדיות מצד EAM-ELAS וקבוצות התנגדות אחרות, הכנס הסתיים ב"הסכם לבנון" (Lebanon Charter) שנחתם ב-20 במאי 1944 ובהסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית בגולה בת 24 שרים בראשות פפנדריאו, 6 מתוך השרים היו מזוהים עם EAM. ההסכם התאפשר הודות להוראה סובייטית ל-KKE למנוע פגיעה באחדות של בעלות הברית, אך ההסכם לא פתר את הבעיה של פירוק הנשק של ארגוני התנגדות ולא ענה על רצונות אנשי השמאל לתפקידי שרים משמעותיים בממשלה. המאבקים לא נפסקו וכוחות השמאל הואשמו ב"טבח מליגלס", בו, במהלך קרב בן כוחות ההתנגדות והכוחות משתפי הפעולה עם הגרמנים נהרגו קרוב ל-1400 נפש. חוקרים אחדים מתארכים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון של המאבק הפנימי.

סטלין הנחה את המפלגה הקומוניסטית לא להשתלט על יוון, כי הוא רצה לכבד את ההסכמים עליהם היה חתום, מתוך הבנה שהסכמים אלו יביאו לו תועלת וכי התכוון לנצל את מעשי הבריטים כתירוץ לפעולות דיכוי במדינות שבתחום ההשפעה הסובייטי. אולם, הכוחות המפוזרים בשטח לא היו ערים להנחיית סטלין, או שלא רצו להישמע לה וכך, עם נסיגת הגרמנים השתלטו כוחות ELAS על חלקים נרחבים מיוון, בעיקר על החלקים הכפריים של המדינה. מנהיגים מקומיים וכאלו שהיו בעלי קשרים עם יוסיפ ברוז טיטו התנגדו לשיתוף הפעולה עם ממשלו של פפנדראו.

משלחת רוסית חשאית, בפיקוד קולונל פופוב, הגיעה בסוף יולי ליוון, והורתה בשם סטלין למנהיגי הקומוניסטים להצטרף לממשלת אחדות לאומית ואכן ב-2 בספטמבר 1944 הושבעו שרים מטעם ה- EAM וה-PEEA.

השחרור מהנאצים

ב-1944, הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בעלת שישה שרים מטעם ה-EAM.

בקיץ 1944 כבר היה ברור שהגרמנים עתידים לסגת מיוון. הממשלה הגולה, בהנהגת גאורגיוס פפנדראו עברה לעיר קזרטה (Caeserta) שבאיטליה, מושב המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית בים התיכון, כהכנה לקראת מעבר ליוון. פפנדראו רצה לקבוע ולחזק כמה מהוראותיו של הסכם לבנון ולכן הוא זימן את הגנרל נפוליאון זרווס, מפקד ה- EDES הימני ואת סרפיס מ- ELAS על מנת לתאם את צבאות ההתנגדות בעת השחרור. תוצאת הפגישה הסכם קזרטה שנחתם ב-26 בספטמבר 1944. בהתאם להסכם, כל הכוחות היווניים עברו להיות תחת פיקודו של הגנרל הבריטי רונלד סקובי (Ronald Scobie).

סוגיית פירוק הנשק של ארגוני ההתנגדות הייתה גורם לחיכוכים בין ממשלת פפנדראו וחברי ה-EAM. פפנדראו דרש, על סמך הסכם לבנון, את פירוקם של כל הכוחות החמושים שאינם כוחות הממשלה מנשקם. בנאום שנשא ציין כי "המצב בארצנו דומה לגיהנום. הגרמנים הורגים. גדודי האבטחה הורגים. לוחמי הגרילה הורגים. הם הורגים ושורפים. מה יישאר מהמדינה האומללה שלנו? ... אנחנו צריכים לצאת מהר ככל האפשר ממעגל קסמים זה, וזה יכול להיות מושג בדרך אחת בלבד: חיסול הצבאות המעמדיים והקמת מוסד צבאי לאומי אחד".

השחרור בפועל של יוון על ידי בעלות הברית לא היה מבצע צבאי במובן הקלסי. לא נערכו קרבות גדולים לשליטה על שטח אסטרטגי ובמקרים מסוימים הכוחות הבריטים רק חיכו שהגרמנים יפנו את האזור. כוחות הברית נחתו ביוון ב-3 באוקטובר 1944, ועד אז חלקים ניכרים מהמדינה שוחררו על ידי כוחות ההתנגדות היוונים. אתונה, האזור היחיד שעדיין היה תחת כיבוש גרמני, פונה על ידי הגרמנים ב-12 באוקטובר; למחרת, ב-13 באוקטובר חיילים בריטיים נכנסו לאתונה. פפנדראו ושריו נכנסו לאתונה לקבלת פנים סוערת ב-18 באוקטובר 1944. המלך נשאר בקהיר, כי פפנדראו הבטיח לו שעתידה של המלוכה יוכרע במשאל עם. בסוף אוקטובר שוחררה סלוניקי וב-10 בנובמבר נסוג הכוח הגרמני האחרון מצפון יוון.

הממשלה היוונית התמודדה עם שיקום הכלכלה שאחרי הכיבוש ובאספקת אוכל לעם הרעב, המפלגה הקומוניסטית הפכה לכוח השלטון בפועל בחלק המרכזי של יוון, סמכות אזרחית בתחומים ממשל מקומי, בתי משפט ואכיפת החוק.

גישת ה-EAM, מתוך אמונה שתוכנית פפנדראו תותיר את ELAS חסרי הגנה מפני מיליציות הימין, הציע תוכנית חלופית של פירוק נשק מוחלט ובו זמנית של "החבורה המקודשת" (Ιερός Λόχος) הקרויה גם "הטייסת הקדושה", "כוחות כי" (Οργάνωσις Χ) הימניים של גאורגיוס גריבס (Γεώργιος Γρίβας) שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך כיבוש יוון, חטיבת ההר השלישית (ΙΙΙ Ελληνική Ορεινή Ταξιαρχία) (שהגיעה מאיטליה ב-9 בנובמבר והוצבה באתונה) וכוחות EAM. פפנדראו דחה תוכנית זו והורה למשמר הלאומי שאורגן בחיפזון להשתלט על כוחות EAM/ELAS באזורים הכפריים ולפרוק את כוחות השמאל מנשקם. בתגובה, ב-2 בדצמבר התפטרו שישה שרים של ה-EAM מממשלת האחדות.

אירועי דצמבר

בתגובה לאירוע זה, התלקחו אירועי דצמבר 1944 ביוון, כאשר כוחות מערך השחרור הלאומי (EAM) הכריזו על שביתה כללית. המהומות התלקחו כאשר חיילי הממשלה, מגובים על ידי כוחות בריטיים, פתחו באש על הפגנה שקטה, אם כי ללא רישיון, בת כ-200,000 מפגינים שצעדו לכיוון כיכר סינטגמה. הפגנה שאורגנה על ידי EAM נגד ההסדר השנוי במחלוקת לפירוק הנשק.

הירי החל כאשר הצועדים הגיעו לקברו של החייל האלמוני, מעל כיכר סינטגמה, יותר מ-28 מפגינים נהרגו, ונפצעו 148. למחרת התחילו לזרום כוחות חמושים של ELAS לפרוורי אתונה והחלו בהתנגשות עם המשטרה וכוחות הביטחון. חיילים בריטיים הותקפו והשיבו אש. כוחות ELAS השתלטו על הכביש הראשי פיראוס-אתונה וניתקו את התחבורה בו וכן השתלטו על המפקדה הימית בפיראוס. במהלך הימים הבאים הכוחות הבריטיים והיווניים באתונה נדחקו באופן שיטתי למובלעות קטנות יותר ויותר. למרות התקפות טילים והפגזות מטוסי חיל האווירה מלכותי, ELAS המשיך לצבור שטחים.

הקרבות באפירוס ואתונה נמשכו במשך 37 יום, בשאר יוון לא תקפו כוחות ה- EAM את הבריטים, כך למשל כוחות ה- DSE, בפיקודם של מרקוס ופיאדיס (Μάρκος Βαφειάδης) והגנרל בקינדזיס נפרסו בסלוניקי ובסביבותיה, אבל לא תקפו את החטיבה הבריטית שם. פילדמרשל הרולד אלכסנדר, המפקד העליון של בעלות הברית, החליט עקב המצב לטוס ב-11 בדצמבר 1944 למטהו של סקובי באתונה על מנת לבדוק את המצב, וכשנוכח שהבריטים נמצאים בנחיתות, הורה להטיס את חטיבת החי"ר ההודית ה-4 מאיטליה כתגבורת לשעת חירום. למחרת, כוחות השמאל השתלטו על בניין העירייה באתונה.

אלכסנדר הציע את התפטרותו של פפנדריאו והחלפתו בארכיבישוף דמשקינוס, מתוך הנחה שהארכיבישוף יהיה מקובל על כל שכבות הציבור. ראש הממשלה פפנדראו, שחש כי ממשלתו עומדת לנפול, ניסה אף הוא למצוא פתרון פוליטי מקובל על כולם, הוא החזיר את הגנרל ניקולאוס פלסטירס (Νικόλαος Πλαστήρας) מגלותו בצרפת כדי לשמש כראש הממשלה תחת דמשקינוס כעוצר; אולם המלך שזכר כי פלסטירס היה מעורב בהפיכה בשנת 1922 התנגד למינוי זה.

נציג ה- EAM פנה לסקובי לקבלת תנאיו להפסקת אש, סקובי ענה שמבחינתו התנאי הוא נסיגה מלאה של כוחות השמאל מאתונה והפסקה מוחלטת של ירי. ה- EAM הסכימו בתנאי ש"חטיבת ההר" וה"חבורה הקדושה" ייסוגו מאתונה אף הן, הז'נדרמריה תפורק מנשקה ורק כוחות בריטיים יעסקו בביצוע המשימה כפי שהוגדרה בהסכם קזרטה. סקובי דחה תנאים אלו. וב-18 לחודש כוחות השמאל כבשו את מטה חיל האוויר המלכותי (RAF) בקיפיסיה (Κηφισιά) ושחררו אסירים מכלא אוורוף (Φυλακές Αβέρωφ) באתונה.

ב-20 לחודש התארגנה החטיבה ההודית הרביעית ויצאה לקרב, הם הצליחו לכבוש מידי אנשי השמאל את הכביש המהיר אתונה-פיראוס ומתקנים בפיראוס. במקביל תקפו כוחותיו של הגנרל סרפיס.

וינסטון צ'רצ'יל יזם כנס באתונה ב-25 בדצמבר במטרה לגרום להפסקת הלחימה ולהגיע להסדר וטס לאתונה על מנת להשתתף בו. הכנס היה בראשות הארכיבישוף דמשקינוס, השתתפו בו נציגים מכל הכוחות הניצים ביוון, נציגים בריטים, סובייטיים ואמריקאים. אולם הכנס נכשל כי דרישות EAM/ELAS נראו בעיני צ'רצ'יל כמוגזמות.

המלך, ממקום גלותו, הוציא צו הממנה את דמשקינוס כעוצר הממלכה והטיל עליו לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לשחזר סדר ושלווה ברחבי הממלכה. עובדה זו הסיטה אהדה מכוחות השמאל אל כוחות הממשלה. פפנדראו וממשלתו התפטרו ב-2 בינואר ופלסטריאס מונה כראש ממשלה.

ב-7 בינואר הכוחות הבריטיים השתלטו על אתונה ומרבית פרווריה. ב-8 בינואר התחילו שיחות בין סקובי ונציגי השמאל, סקובי לא היה מוכן לדון על הסדר פוליטי אלא על הפסקת אש בלבד. ב-11 לחודש הגיעו להסכמה.

בינתיים, עם אספקה מתדלדלת, התמודדות עם האשמות מצד הציבור כי פעולתם הביאה לפעולות תגמול גרמניות שהסבו סבל רב, אבדות גוברות ונטישה של לוחמים, הקרבות הסתיימו בהפסד של ה-EAM אשר הוביל לפירוק ה-ELAS ש-2,000 משארית חייליו פונו על ידי הצי הבריטי לקורפו. ב-15 בינואר 1945 הוכרזה הפסקת אש שסיימה את אירועי דצמבר. לפיה כוחות השמאל היו צריכים למסור את נשקם ולחזור לבתיהם, אסירים השייכים לשמאל היו צריכים להשתחרר והשמאל התחייב למסור לכוחות בריטיים את כל השטחים שעדיין היו בחזקתו. במקביל היו כוחות השמאל צריכים לשחרר בני ערובה, אזרחים יוונים שה- ELAS חטף מאתונה ובעיקר מהפרוורים במהלך הנסיגה ממנה. חלקם מתו מהחשיפה לקור ועשרות הוצאו להורג על ידי ה- KKE בעוון התנגדות או פעילות נגד הקומוניסטים.

עד מלחמת האזרחים

EAM המשיך להיות ארגון פוליטי רב מפלגתי. ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה אמנם המפלגה הגדולה בו, אולם השתתפו בהחלטות גם נציגים ממפלגות אחרות, המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל. מאוחר יותר פרשו הסוציאליסטים וסיעת העבודה מה- EAM והוא נותר למעשה כארגון קומוניסטי.

הסכם הפסקת האש נגע רק להיבטים הצבאיים, על מנת להגיע להסדר גם בנושאים האזרחיים התכנסו ב-2 בפברואר 1945 הקומוניסטים, הממשלה היוונית והבריטים, בעיירה ורקיזה צפונית לאתונה, כדי לדון על הסדר קבע. ב-12 בפברואר נחתם הסכם ורקיזה (Συμφωνία της Βάρκιζας). ההסכם דיבר על פירוק נשקם של כוחות השמאל (ואף קצב כמויות נשק שעליהם להסגיר לידי השלטונות) ושל קבוצות חמושות אחרות, חנינה על פשעים פוליטיים (בלבד) של ה-ELAS, שחרור כל האסירים ובני הערובה, משאל עם על המלוכה ובחירות כלליות שתתקיימנה בהקדם האפשרי. ההסכם התיר למפלגה הקומוניסטית להמשיך לפעול כמפלגה חוקית ולהמשיך להפיץ את ביטאונה "הרדיקל" (Ριζοσπάστης).

בפועל – מסרו הקומוניסטים בעיקר נשק לא שמיש ותותחים שלא הייתה להם תחמושת עבורם ושקשה להסתירם. הנשק המודרני יותר הועבר אל ההרים ונקבר בסליקים (שחלקם התגלו על ידי השלטונות, לעיתים על סמך הלשנה).

באפריל 1945 נודע כי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקוס זכריאדיס (Νίκος Ζαχαριάδης) שרד את מחנה דכאו, עובדה שהכניסה את המפלגה הקומוניסטית לסחרחורת פנימית. המזכ"ל בפועל מאז 1941, גאורגיוס סיאנטוס, היה קומוניסט-לאומי בעוד זכריאדיס היה קומוניסט בינלאומי, איש מוסקבה נאמן, ששאף להקמת "הדמוקרטיה העממית היוונית" והצהיר עם חזרתו ליוון כי מטרת ה-KKE היא הקמת "דמוקרטיה עממית" שתושג בדרכי שלום.

אמנת ורקיזה התפרשה כתבוסה פוליטית וצבאית של הקומוניסטים. השלטונות לא קיימו את חלקם בהסכם והחנינה לא הייתה מלאה כי השלטונות טענו שפעולותיהם של הקומוניסטים בתקופת ההתקוממות נגד הגרמנים ובתקופת אירועי דצמבר היו בעלות אופי פלילי, שעליו החנינה לא חלה.

באביב החל "הטרור הלבן" כאשר כוחות הממשלה החלו לעצור אנשי ELAS בטענה כי אלו ביצעו פשעים במהלך הסבב השני של מלחמת האזרחים. אנשי הימין, בפיקודו של קולונל גריבס התחזקו ותקפו אף הם לוחמים לשעבר של השמאל והרגו כ-1200 אזרחים פרו קומוניסטיים. כ-40,000 קומוניסטים או חברים לשעבר של ELAS נעצרו וכ-5,000 אנשי הגרעין הקשה של ELAS נמלטו מעבר לגבול אל יוגוסלביה ואלבניה. ה"טרור הלבן" הניע חברים לשעבר ELAS לגבש כוחות להגנה עצמית, ללא אישור מה- KKE.

כוחות השלטון תפסו ב-16 ביוני את אריס, הוציאו אותו להורג והציגו את ראשו בטריקלה.

במליאה ה-12 של הוועד המרכזי של KKE, שהתכנסה ב 25–27 ביוני, התוותה המפלגה דרך פעולה יותר מדינית ופחות צבאית. הקמפיין הפוליטי של KKE תוכנן להכפיש את הממשלה היוונית על ידי האשמתה בסיוע לטרור המלוכני ולסלול את הדרך להימנעות אפשרית מהבחירות המתוכננות על פי הסכם ורקיזה, אם יסתבר שהתמיכה ב-KKE בסקרים תרד. כלי המאבק היו אמורים להיות אמצעים לא אלימים כדי להתסיס ולערער את השלטון היווני. בהם שביתות כלליות, האטה ("שביתה איטלקית"), כנסים המוניים, הפגנות, ופעילות הסברתית.

ממשלות יוון המתחלפות לא הצליחו לקיים את משאל העם והבחירות שהיו אמורים להתקיים על פי הסכם ורקיזה. ב-19 בספטמבר 1945, החליטו ארצות הברית ובריטניה כי סדר הפעולות ישתנה, קודם תתקיימנה בחירות ורק לאחריהן משאל עם. הנימוק להחלטה זו הייתה הנחה שאם יושג רוב בבחירות, המשאל יתקיים באווירה נינוחה יותר, בעוד שאם יתחילו עם משאל הוא ייתפש בבחירה בין קומוניזם למלוכנות. ראש הממשלה ולגריס הודיע ב-5 באוקטובר שהבחירות הכלליות תתקיימנה ב-20 בינואר 1946. המהומה שנגרמה בעקבות הודעתו זו גרמה להתפטרותו, ולאחר ממשלת מעבר קצרה נתמנה סופוליוס לראש הממשלה. ב-20 בינואר 1946, היום שבו הבחירות הכלליות היו צריכות להתקיים, ממשלת יוון הכריזה על תאריך חדש, ה-31 במרץ. הקומוניסטים היו בדילמה, האם להשתתף בבחירות תוך סיכוי להעפיל לממשלה ומצד שני להסתכן במפלה או לגנות את הבחירות, להימנע מהשתתפות בהן ולאבד את הסיכוי לזכות בבחירות. האם להתנות את הבחירות בקיום סעיפי ההסכם שנחתם שנה אחת קודם לכן (ב-12 בפברואר) שדיברו על חנינה פוליטית כללית וניקוי המשטרה והצבא ממשתפי פעולה עם הנאצים.

ה-KKE החרים את הבחירות במרץ 1946 וקרא לחבריו ואוהדיו לא להצביע אולם לא כל חברי המפלגה החרימו בפועל את הבחירות.

הבחירות הראשונות ביוון מאז אמצע שנות ה-30 התקיימו ב-31 במרץ 1946 בהימנעות חלק ניכר מאנשי השמאל. המפלגה הפופוליסטית הפרו-מלוכנית זכתה ברוב של 55% שהקנה לה 206 מתוך 354 המושבים בפרלמנט. הממשלה שנבחרה קיבלה הכרה בינלאומית.

השפעות המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית חלחלו גם ליוון. מנהיגות ה- KKE החליטה בפברואר 1946, "לאחר שקילת גורמים מקומיים, ומצב הבלקן והמצב הבינלאומי", ליזום "ארגון מאבק מזוין חדש נגד המשטר המונרכי הפשיסטי".

במשאל עם שנערך ב-1 בספטמבר התוצאה הייתה העדפת המלוכה, רוב של כ-60% העדיף את חזרתו של המלך גיאורגיוס לכס מלכותו ושיקום המלוכה ביוון. כתוצאה ממשאל העם המלך שב לאתונה ב-27 בספטמבר 1946, היישר אל מלחמת האזרחים. ה- KKE טען כי תוצאות המשאל שנויות במחלוקת. בעקבות זאת פרצה מלחמת האזרחים ביוון. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים על הקומוניסטים הוביל לכניסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.

לאחר מלחמת האזרחים

ערך מורחב – המשטר הצבאי ביוון בשנים 1967-1974

מלחמת האזרחים השאירה את יוון הרוסה ובמצוקה כלכלית גדולה יותר מזו שהייתה בה לאחר סיום הכיבוש הגרמני, השיקום מהמלחמה וממלחמת העולם החל באיחור ויוון פיגרה במדדים הכלכלים מול מדינות אירופה המערבית. בנוסף לכך, המלחמה חילקה את החברה היוונית במשך העשורים הבאים, כשכל צד מכפיש את הצד השני. אלפים נכלאו לשנים רבות או שהם נשלחו לגלות באיי גיארוס ומאקרוניסוס. אחרים ביקשו מקלט במדינות קומוניסטיות או שהיגרו לאוסטרליה, גרמניה, ארצות הברית, בריטניה, קנדה ומקומות אחרים. למרות הפיגור הכלכלי, בין השנים 1950 עד 1973 ידעה יוון שנים של צמיחה כלכלית מהירה, והייתה שנייה בעולם בקצב הגידול אחרי כלכלת יפן. היא זכתה לכינוי "הנס הכלכלי היווני". בשנת 1970 האטה הכלכלה כשסוף התקופה היה בשנת 1974.

הקיטוב ואי היציבות בפוליטיקה היוונית באמצע שנות ה-60 היו תוצאה ישירה של מלחמת האזרחים והחלוקה העמוקה בין הפלגים השמאלניים לבין הימניים בחברה היוונית. דבר זה בא לידי ביטוי במשבר גדול, הרצח של גרגוריס למבראקיס, פוליטיקאי מהשמאל, בשנת 1963 (ההשראה למותחן הפוליטי של קוסטה גברס, Z). המשבר של "האפוסטסיה" בא אחריו ב-1965, יחד עם "פרשת ASPIDA" שבה נטען כי היה תכנון להפיכה על ידי קבוצה של קצינים מהשמאל. נטען גם שמנהיג הקבוצה היה אנדריאס פפנדראו, בנו של גאורגיוס פפנדראו, מנהיג של מפלגת "האיגוד המרכזי" וראש הממשלה של המדינה באותה תקופה.

ב-21 באפריל 1967, קבוצה של אנשי ימין וקצינים אנטי-קומוניסטיים ביצעו הפיכה, תפסו את השלטון ותירצו זאת באי היציבות הפוליטית והמתח בתקופה. מנהיג קבוצת ההפיכה, גאורגיוס פפדופולוס, היה חבר בארגון הצבאי הימני IDEA, והמשטר הצבאי שבא כתוצאה מההפיכה החזיק מעמד עד שנת 1974.

לאחר התמוטטות המשטר הצבאי, ממשלה שמרנית שבראשה עמד קונסטנדינוס קרמנליס הובילה לביטול המלוכה, הפכה את מפלגת ה-KKE לחוקית וכוננה חוקה חדשה שהבטיחה חירויות פוליטיות, זכויות אדם ובחירות חופשיות. בשנת 1981, בתפנית היסטורית, הממשלה המרכז-שמאלית של התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית, פאסו"ק, הרשתה ליוצאי הארגון DSE שחיפשו מקלט במדינות קומוניסטיות לחזור ליוון ולהקים מחדש את אחוזותיהם (לא כולל את מקדוניה הסלאבית). פעולה זו עזרה להמעיט בתוצאות מלחמת האזרחים בחברה היוונית. מנהלת פאסו"ק הציעה גם תוכנית קצבאות ללוחמים פרטיזנים לשעבר של התנועה האנטי-נאצית. מרקוס ואפיאדיס נבחר כחבר בפרלמנט היווני תחת דגלו של פאסו"ק.

ב-1989, ממשלת הקואליציה בין "נאה דימוקרטיה" והקואליציה של השמאל והפרוגרסיבים – שבה לתקופה היה ה-KKE כוח גדול בממשלה – המליצה על חוק שהועבר בפה אחד בפרלמנט, שמכיר באופן רשמי במלחמת 1946–1949 כמלחמת אזרחים ולא רק כהתקוממות קומוניסטית. לפי התנאים של החוק, מלחמת 1946–1949 הוכרה כמלחמת אזרחים יוונית בין הצבא הלאומי לבין הצבא הדמוקרטי של יוון בפעם הראשונה מאז המלחמה. תחת החוק הזה, המונח "שודדים קומוניסטיים" כשהוא מופיע בחוק היווני הוחלף במונח "לוחמי ה-DSE".

בסקר של "גאלופ" בשנת 2008, נשאלו יוונים "אם זה שהימין ניצח במלחמת האזרחים טוב יותר מאשר לו השמאל היה מנצח". 43% ענו כי זה שהימין ניצח טוב יותר, 13% ענו שלו השמאל ניצח היה טוב יותר, 20% ענו שזה לא היה משנה ו-24% לא הגיבו. כשנשאלו "באיזה צד הייתם תומכים לו הייתם גרים בתקופה ההיא", 39% ענו שהם לא היו תומכים באף צד, 14% ענו כי היו תומכים בצד הימני, 23% ענו כי היו תומכים בצד השמאלני ו-24% לא הגיבו.

יוון במאה ה-21

מאז 2009 נתונה יוון במשבר כלכלי חמור. יוון הנהיגה מדיניות צנע על מנת לקבל סיוע ממדינות גוש האירו ומקרן המטבע הבינלאומית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של יוון בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35753927היסטוריה של יוון