היסטוריה של אנדורה
אנדורה נשלטה על ידי שני נסיכים זרים, בו זמנית, במשך למעלה מ-700 שנים, והגיחה אל התודעה העולמית במהלך המאה ה-20. רק בשנת 1993 עדכנה המדינה את ההסדר הפיאודלי הייחודי שנהג בה והפכה מוקד משיכת תיירות ולבעלת כלכלה מפותחת, כל זאת תוך הדגשת זהותה הלאומית ושפתה הקטלאנית.
המסורת אודות הקמת אנדורה
ארבע השורות הראשונות בהמנון אנדורה חוזרות על המסורת לפיה ייסד אותה קרל הגדול:
| El gran Carlemany, mon Pare | קרל הגדול, אבי, |
| dels alarbs em deslliurà | יגאלני מהערבים; |
| I del cel vida em donà | וממרומים העניק לי את החיים |
| de Meritxell, la gran Mare | של מריצ'ל, האם הגדולה |
לפי מסורת זו, חמשת אלפים חיילים מאנדורה, בפיקודו של מרק אלמוגבר (Marc Almugàver), נלחמו נגד הערבים לצידם של צבאות קרל הגדול בפורטה אי פימורנט (Portè i Pimorent) ובקמפקרדוס (Campcardós).[1] בתמורה העניק להם קרל הגדול את חסותו והקים את אנדורה, כך לפי המסורת, בשנת 805. לפי מסורת זו חתם קרל הגדול בכתב ידו על התעודה להקמתה של המדינה. ישנה מחלוקת באשר לאמינות הסיפור, ורבים טוענים שלא מדובר ביותר מאגדה. בכל מקרה, לא ברור עד ימינו באיזה אופן קיבלה אנדורה את עצמאותה.[2]
מהמקורות עד הסכמי השוויון במאה ה-13
עדויות ארכאולוגיות שנמצאו באזור, מעידות על נוכחות אנושית בו עוד מהתקופה הנאוליתית, מלפני אלפי שנים. ממצאים נוספים, כמו דולמנים התגלו באנקמפ (Encamp) וברוקה דה לס ברואישס (Roca de les Bruixes). בשנת 220 לפנה"ס לערך, צעד חניבעל דרך הפירנאים ונתקל בדרכו במספר שבטים איבריים מהתקופה הפרה-רומית, ובהם גם האנדוסים (לטינית Andosini) שייתכן והיו תושבי אנדורה ואבותיהם של תושביה כיום. עם זאת, שפתה של המדינה, חוקיה ושמות המקומות בתחומה, רובם ככולם ממקורות לטיניים.[3]
מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-17, מספר תושביה של אנדורה עמד סביב ה-3,000 ללא שינויים משמעותיים.[4]
לפי המנואל דיז'סט (Manual Digest) שנכתב על ידי אנטוני פיטר אי רוסיי (Antoni Fiter i Rossell) ב-1748, באה אנדורה בשליטתם של הויזיגותים שפלשו לחצי האי האיברי בשנת 414, אך גורשו על ידי המוסלמים במאה ה-8.[1] לאחר קרב טור בצרפת ב-10 באוקטובר 732, נבלמה התקדמותם של המוסלמים צפונה והאזור בו שוכנת אנדורה שב לשליטה נוצרית. בשנת 795 הקים קרל הגדול את המרקה היספניקה (Marca Hispanica - הספר הספרדי), רצועת חיץ בין ממלכת הפרנקים שמצפון לפירנאים ובין אל-אנדלוס המוסלמית שמדרום לה. לאורך הרצועה, שחפפה את הרי הפירנאים, הוקמו מספר ישויות שבראשן עמדו אצילים, ואשר היו כפופות לאימפריה הקרולינגית. בתקופה זו הוקמה גם אנדורה, ככל הנראה במקביל להקמתן של אורז'ל (Urgell) וסֶרדניה (Cerdanya) בשנת 798.[5] מבין כ-20 ישויות שונות שהרכיבו את המרקה היספניקה, נותרה רק אנדורה חופשית, כפי שמעיד עליה המנונה:
| Sols resto l'única filla | נותרתי בתה היחידה |
| de l'imperi Carlemany | של האימפריה הקרולינגית |
עם חלוקתה של האימפריה הקרולינגית, מסר שארל הקירח את השליטה באנדורה לסוניפרד הראשון (Sunifred I),[6] רוזן סרדניה ואורז'ל, בשנת 843, וזאת בתמורה לתמיכתו של האחרון בשארל הקרח כמלחמותיו נגד הנורמנים. המסמך הקדום ביותר המתייחס באופן ברור לאנדורה הוא מתקופה זו (שנת 839). המסמך כתוב לטינית ומתאר את ששת רובעיה של אנדורה:
- Tradimus namque ipsas parroquias de Valle Handorrensis id est ipsa parroquia de Lauredia atque Andorra cum Sancta Columba sive illa Maciana atque Hordinaui uel Hencamp sive Kanillaue cum omnibus ecclesiis atque villulis uel uilarunculis earum
ששת הרבעים האלה הם רובעיה של אנדורה עד היום, אך נוסף להם רובע שביעי - "אסקלדס אנגורדני" (Escaldes-Engordany). עם התפשטותה של רוזנות אורז'ל דרומה אל האזורים הפוריים הסמוכים לאברו, ירדה חשיבותה של אנדורה ההררית. ב-988, ויתר בוריי השני (Borrell II), רוזן ברצלונה ואורז'ל על לוריה, סנטה קולומה ואורדינו, ומסרם באופן זמני לידי הדיוקסיה של אורז'ל שבראשה הבישוף של אורז'ל. במאה ה-12 אושרה שוב שליטתו של הבישוף מאורז'ל באנדורה, וב-27 בינואר 1133 ויתר הרוזן ארמנגול השישי (Ermengol VI) על כל זכויותיו במקום, ומסרם לידי הבישוף, האב ברנגר (Berenguer), ולידי קתדרלת אורז'ל. השליטה הטריטוריאלית של בישופי אורז'ל באנדורה הפכה לבעלות חוקית ונשאה אופי פיאודלי. ב-1162 נחתם הסכם פשרה בדבר הסדרי תשלום המיסים בין הבישוף ברנט סנס (Bernat Sanç) לבין ראשי הרבעים, וב-1176 עדכן הבישוף ארנאו דה פריישנס (Arnau de Preixens) את סכומי המיסים והורה שבמקרה הצורך, יתייצב אדם אחד מכל בית-אב באנדורה לשירות צבאי. על הסכם זה חתם כל ראש משפחה, דבר המאפשר להעריך את מספר התושבים במקום שעמד אותה עת על כ-838 איש. כללים אלה כמו גם 2,298 חובות וזכויות נוספות אושרו על ידי כל הבישופים שלאחר מכן.
עם זאת, בהיעדר כוח צבאי ממשי, נאלצו הבישופים של אורז'ל לפנות לעזרתו "בית קבואט" (Casa de Caboet), בית אצולה קטלני, בבקשה כי יפרוס עליהם את חסותו ויספק להם הגנה. הראשון שנשבע אימונים לדיוקסיה היה האציל גיטארד איסרן דה קבואט (Guitard Isarn de Caboet) ב-1095, ואחריו עשו כן גם גיים גיטארד (Guillem Guitard) ב-1110 וארנאו דה קבואט (Arnau de Caboet) ב-1159.[8] לפי הסכמי הגנה אלה נותרה הריבונות על עמקי אנדורה בידי הבישוף, אך לבית קבואט הוענקה סמכוית מדינית, צבאית ושיפוטית במקום.
ב-14 בינואר 1170 העביר ארנאו דה קבואט את זכותיו על עמקי אנדורה לבתו ארלנדה, ובסוף המאה ה-12 התחתנה זו עם ארנאו דה קסטייבו (Arnau de Castellbó), אציל ממשפחת קסטייבו. הבישוף מאורז'ל הוטרד מאיחוד משפחות זה וחשש לנסיגה בזכויותיו באנדורה, בעיקר בשל כך שבית קסטייבו השתייך לכת הקתרים.[9] ואכן, חייליו של קסטייבו, יחד עם אלה של הרוזן דה פווה (Comte de Foix) הצרפתי, הרסו את קתדרלת אורז'ל ובזזו אותה, וכך עשו לכנסיות נוספות באזור. לבסוף, ב-1201 הושג הסכם בין הבישוף ברנאט דה וילמור (Bernat de Vilamur) וארנאו דה קסטייבו, לפיו ויתר הראשון על בעלותו באנדורה בתמורה לשבועת אימונים של קסטייבו ובתו ארמסנדה (Ermessenda).
"הסכמי השוויון" של 1278 ו-1288
בשנת 1208 התחתנה ארמסנדה דה קסטייבו, בתם של ארנאו דה קסטייבו וארלנדה דה קבואט, עם רוז'ה ברנאט השני לבית פווה (Roger Bernat II de Foix), וכך אוחדו זכויותיהם על אנדורה של שלושת בתי האצולה - קבואט, קסטייבו ופווה. אולם בתקופתו של נכדם של ארמסנדה וארנאו, רוז'ה ברנאט השלישי (Roger Bernat III), ניצב פרה השלישי מאראגון לצידו של הבישוף מאורז'ל כנגד הרוזן פווה. לבסוף הושג הסכם פשרה ולפיו ישלטו השניים באנדורה ביחד. ההסכם נחתם ביום 8 בספטמבר 1278 ונודע כ"הסכם השוויון הראשון" ("Primer Pareatge").[8] הסכמים מסוג זה רווחו בצרפת בימי הביניים ונחתמו תמיד בין אציל מחד לבין גוף כנסייתי מנגד. מצב דברים זה נשמר באנדורה גם כיום, אם כי בשנת 1993 עודכן באופן משמעותי.[10] וכך באים הדברים לידי ביטוי בהמנון המדינה:
| Princesa nasquí i Pubilla | נסיכה נולדתי ועלמה |
| entre dues nacions neutral | ובין שתי אומות נייטרלית הייתי; |
| Siguin els furs mos tutors | אצעד בדרכי מוריי, |
| i mos Prínceps defensors | ונסיכיי המגנים! |
| i mos Prínceps defensors | ונסיכיי המגנים! |
ההסכם העניק לשני השליטים סמכות בדרגת "Merum Imperium", שנייה בהיקפה רק למלוכה, והגדיר את מעמדם. עוד הגדיר ההסכם את משטר תשלום המיסים - שנה אחת לבישוף בסך של 4,000 סו, ובשנה שלאחריה לרוזן בסך שהיה חופשי לקבוע. לשני השליטים הייתה סמכות משפטית משותפת באנדורה, ותושביה חבו חובת שירות צבאי בעת הצורך לשניהם. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הקים הרוזן של פווה טירה בפויצ' דה סנט ויסנס (Puig de Sant Vicenç), דבר שהעלה את חמתו של הבישוף. בשל כך נחתם "הסכם שוויון" שני ביום 6 בדצמבר 1288, אשר קבע מספר כללים חדשים, ובהם כלל ולפיו איש משני השליטים לא יהיה רשאי להקים מצודה או טירה בלא הסכמת עמיתו.
מהמאה ה-15 עד המאה ה-19
בשנת 1419 הוקמה "מועצת הארץ" (Consell de la Terra) שנציגי תושבי אנדורה היו חברים בה. המועצה הזאת הפכה לאחר מכן למועצה הכללית של העמקים (Consell General de les Valls), שהיא הפרלמנט של אנדורה כיום, והיא אחד מבתי הנבחרים העתיקים באירופה.[11] במאה ה-15, בשל קשרי נישואין, עברה השליטה באנדורה מבית פואה אל מלכי נווארה. כך, משהיה המלך אנרי השלישי מנווארה לאנרי הרביעי מלך צרפת ב-1589, היה מלך צרפת לאחד משני שליטיה של אנדורה.
בתחילת המאה ה-18 נותרה אנדורה נייטרלית במלחמת הירושה הספרדית.[12] עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789 התכחשה צרפת להסכמי השוויון בשל מקורם הפיאודלי,[11] אך נפוליאון השיב את המצב לקדמותו ב-1806. אנדורה שמרה על עצמאותה בתקופה זו, למעט בין השנים 1812 ו-1814, עת ספחה צרפת את קטלוניה.[13][14] ב-14 באפריל 1866 התקבלה באנדורה רפורמה אשר העמיקה את מעורבות התושבים בשלטון, והמועצה שנקראה מעתה "המועצה הכללית" (Consell General) כללה 24 חברים שבחרו את ראשי הרבעים.
המאה ה-20
עד למאה ה-20 הייתה אנדורה מדינה חקלאית ומבודדת,[15] שסבלה תנאי מחיה קשים ואשר לא זכתה לתשומת לבם של שני שליטיה ושתי שכנותיה, ספרד וצרפת, ואלה המשיכו וקיימו בה משטר פיאודלי המתאים לימי הביניים. רק ב-1913 נבנה הכביש הראשון שחיבר את המדינה אל העיר סאו ד'אורז'ל[11], וב-1933 הסתיימה בנייתו של כביש אשר חצה את מעבר דה לה קאסה (Pas de la Casa) לכיוון צרפת (כיום אתר הסקי הגדול במדינה);[16] ובכך, נשבר במידת מה בידודה הפיזי של המדינה. ב-1928 החלה ספרד להעניק שירותי דואר למדינה ושלוש שנים לאחר מכן הנהיגה גם צרפת שירות דומה.[17] ב-1935 חוברה המדינה לראשונה לאספקת החשמל,[16] ב-1938 החלו שידוריו של "רדיו אנדורה" (Ràdio Andorra) וב-1940 חוברה המדינה לרשת הטלפון[16].
ב-17 ביוני 1933 אישרה המועצה הכללית זכות בחירה לגברים בני 25 שנה ויותר, שהייתה נתונה עד אז לראשי משפחות בלבד; אולם צעד זה הוכרז על ידי בית המשפט העליון כהפרת ריבונותם של שני הנסיכים השליטים של המדינה, והורה על פיזור המועצה הכללית.[17] חברי המועצה נאלצו לחדול ממשרתם ולהמשיך את מחאתם אגב אווירה של חוסר שקט במדינה. לבקשת הבישוף מאורז'ל שלח נשיא צרפת כוח צבאי לאנדורה ביום 8 באוגוסט 1933, אשר כבש את המדינה במטרה להשיב את הסדר הציבורי על כנו.[18] הכוח הצרפתי נסוג חודשיים לאחר מכן, ב-9 באוקטובר 1933, לאחר שחיסל את ההתנגדות והבטיח את קיומן של הבחירות שבפתח לפי המתכונת הקודמת.[17]
שנה לאחר מכן התרחשה במדינה הזעירה פרשה תמוהה שבמהלכה ניסה בוריס סקוסירב (Борис Скосырев), נוכל רוסי או בלארוסי, לקחת את השלטון לידיו. סקוסירב הגיע לאנדורה במועד בלתי ידוע ובחודש דצמבר 1933 השיג אזרחות אנדורית. הוא הגה תוכנית לרפורמה שלטונית שבראשה יעמוד הוא עצמו, והשיג את תמיכת חברי המועצה הכללית למנותו למלך אנדורה. ב-9 ביולי 1934 הוקמה ממשלה זמנית במדינה אשר הכריזה על ניסוח מחדש של החוקה ועל חירויות פרט מלאות. ב-12 ביולי 1934, הכריז סקוסירב על עצמו כ"בוריס הראשון, הנסיך הריבון של אנדורה מטעם מלך צרפת" וכן הכריז מלחמה על הבישוף מאורז'ל, הריבון האחר של המדינה.[19] יומיים לאחר מכן, נכנס כוח ספרדי לאנדורה ועצר את סקורסירב (צרפת בחרה הפעם שלא להתערב). הוא נלקח לברצלונה ולאחר מכן למדריד, שם הוחזק במעצר עד גירושו מספרד בחודש נובמבר 1934. על פרשה זו כתב הסופר הקטלני אנטוני מוריי אי מורה (Antoni Morell i Mora) את ספרו "בוריס הראשון, מלך אנדורה" (Boris I, rei d'Andorra).[20]
במשך מלחמת האזרחים בספרד עד כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה ביוני 1940, נכח כוח מצב צרפתי באנדורה כדי להדוף התקפה אפשרית על המדינה מצד כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו. בעת מלחמת העולם השנייה שמרה אנדורה על נייטרליות. עם זאת, ב-1944 נכנס כוח גרמני אל המדינה בלא הסכמתו של הבישוף מאורז'ל ושהה בה עד 1945, אך מבלי שגרם נזק. ב-1958 נחתם הסכם שלום בין אנדורה וגרמניה.
שנות השישים של המאה ה-20 אופיינו בעלייה חדה באיכות החיים במדינה ובהתפתחות המסחר והתיירות, ואתרי הסקי הראשונים החלו להבנות בתקופה זו. ב-1958 מנתה אוכלוסיית המדינה כ-5,300 תושבים.[21] ב-1968 הוקם מוסד לביטוח לאומי (la Caixa Andorrana de Seguretat),[17] וב-1970 הוענקה זכות בחירה גם לנשים וגיל הבחירה הורד ל-21 שנה לכל התושבים;[15] באותה השנה, מנתה אוכלוסיית אנדורה כ-19,000 תושבים.[22] ב-1973 נפגשו שני שליטי המדינה המשותפים, נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו והבישוף ז'ואן מרטי אי אלניס (Joan Martí i Alanis), וזאת לראשונה מאז המאה ה-13. מאז נערכו מפגשים תכופים בין שני הנושאים במשרות.[17]
התפתחותה של המדינה הואצה באופן משמעותי בשנות ה-80 של המאה ה-20, שכללה הפרדת רשויות, הצטרפות לארגון בינלאומי לראשונה בתולדותיה (ארגון התיירות הבינלאומי), ולאחר מכן, ב-1990, חתימה על הסכם עם הקהילה האירופית.[15] שינויים מרחיקי לכת חלו בשנות ה-90, ובהם חקיקת חוק עונשין והחלפת חוקה ב-14 במרץ 1993, באופן המגדיר את אנדורה כדמוקרטיה פרלמנטרית ריבונית, השומרת עדיין על שני הנסיכים השותפים כראשי המדינה, אך מעניקה את הכוח הביצועי במדינה לראש הממשלה. שני השליטים המשותפים חולקים מאז בסמכויות מוגבלות שאינן כוללות זכות וטו על החלטות הממשלה.[10] ב-28 ביולי 1993 הצטרפה אנדורה לאומות המאוחדות[15] ושנתיים לאחר מכן הוקמה תחנת הטלוויזיה (Andorra Televisió). ב-1997 הוקמה אוניברסיטת אנדורה (Universitat d’Andorra) וב-1 בינואר 2002 אומץ האירו כמטבע העיקרי במדינה. ההתפתחות והצמיחה הכלכלית הביאו להגירת כוח עבודה אל המדינה, והקבוצה הזרה הגדולה ביותר (אחרי הספרדים והצרפתים) הם הפורטוגלים המונים 11% מהאוכלוסייה; כך, הפכה אנדורה למדינה בעלת מיעוט המחזיקים באזרחותה, אך על-פי החוקה, אפשר לגבות גם מיסים מתושבים שאינם אזרחים.[10] אנדורה היא כיום אזור פטור ממכס, וכ-11.6 מיליון תיירים בשנה פוקדים אותה בכל עונות השנה (פי 150 ממספר תושביה!).
בשנת 2012 היה פרנסואה הולנד לשליט אנדורה, לצידו של הבישוף ז'ואן אנריק ויווס סיסיליה (Joan Enric Vives Sicília) המכהן משנת 2003.
| Creient i lliure onze segles | מאמינה וחופשית במשך אחת-עשרה מאות |
| creient i lliure vull ser | מאמינה וחופשית אשאר[23]. |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Vilaweb, קרל הגדול, מייסד אנדורה ...?
- ^ op. cit., Alain Degage et Antoni Duro i Arajol, p. 14
- ^ La Principauté d'Andorre, Meritxell Mateu et François Luchaire, éd. Economica, 1999, p. 3
- ^ La Principauté d'Andorre, Meritxell Mateu et François Luchaire, éd. Economica, 1999, p. 21.
- ^ אתר שגרירות בלגיה באנדורה, היסטוריה של אנדורה
- ^ La Principauté d'Andorre, Meritxell Mateu et François Luchaire, éd. Economica, 1999, p. 17.
- ^ שמות הרבעים בתרגום בקטלאנית ולא בלטינית
- ^ 8.0 8.1 La Principauté d'Andorre, Meritxell Mateu et François Luchaire, éd. Economica, 1999, p. 18.
- ^ Histoire et généalogie des familles Castelbou - Ermensende de Castelbon
- ^ 10.0 10.1 10.2 אנציקלופדיית אביב חדש, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2001, הערך 'אנדורה', כרך ב', עמוד 70.
- ^ 11.0 11.1 11.2 Site de l'ambassade andorrane en Belgique - Histoire de l'Andorre
- ^ La Principauté d'Andorre, Meritxell Mateu et François Luchaire, éd. Economica, 1999, p. 23.
- ^ Worldsatemen.org - Andorre
- ^ Site officiel de Puigcerda - Histoire
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, הערך 'אנדורה', עמוד 46.
- ^ 16.0 16.1 16.2 Alain Degage et Antoni Duro i Arajol, op. cit. p. 43.
- ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 www.andorramania.com - Histoire
- ^ L'Andorre, Alain Degage et Antoni Duro i Arajol, Que Sais-je ?, 1998, p. 46
- ^ Mairie de Perpignan - Boris 1er el Rei d'Andorra
- ^ הוצאת La Magrana, ברצלונה, מסת"ב 84-7410-157-3
- ^ Dictionnaire Larousse élémentaire, 1956 - Andorre.
- ^ Dictionnaire Larousse, 1974 - Andorre.
- ^ מתוך המנון אנדורה
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
39124490היסטוריה של אנדורה