היסטוריה של צרפת

תחילתה של ההיסטוריה של צרפת בימי קדם, באזור גאליה הקדום, והיא נמשכת עד ימינו.

העת העתיקה

ערך מורחב – גאליה

שטחה של צרפת המודרנית קטן מעט משטח גאליה הקדומה, שכללה בין היתר חלקים מבלגיה. גאליה הייתה מיושבת על ידי הגאלים, עם קלטי קדום. (כן יושב החלק הדרום מערבי של הממלכה באוכלוסייה בסקית, והחוף הדרום-מערבי יושב על ידי העם הליגורי).

חופי דרום צרפת היו יעד לסוחרי הים התיכון. הפיניקים הקימו תחנות סחר והיוונים הקימו מושבות סחר שהתפתחו ליישובים (בהם מרסיי, אנדיב, ניס).

גאליה נכבשה על ידי יוליוס קיסר בשנים 58 - 50 לפנה"ס וסופחה לאימפריה הרומית. מלחמתו של יוליוס קיסר עלתה בחייהם של גאלים רבים ורבים נוספים נמכרו לעבדות. הבירה של גאליה בימי הרומאים הייתה לוגדונום (ליון המודרנית). הגאלים הפכו לחלק מהאימפריה הרומית. במאה השלישית, פלשו שבטים גרמאנים לאימפריה הרומית ובפרט הפרנקים לגאליה, והביאו לנפילת האימפריה הרומית. התושבים הגאלים המקוריים נטמעו באותם השבטים.

צרפת בימי הביניים

ערך מורחב – צרפת בימי הביניים

הפרנקים

ערך מורחב – פרנקים

בשנת 486, כבש קלוביס הראשון, מנהיג הפרנקים הסליאנים (עם גרמני קדום) מן המזרח, את הטריטוריה הרומית, שהשתרעה בין נהר הלואר ונהר הסום, ואיחד את צפון צרפת ומרכזה תחת שלטונו. קלוביס הוטבל לנצרות הקתולית בשנת 496. לאחר מות קלוביס בשנת 511 ממלכתו נחלקה שוב ושוב. השושלת שייסד, הקרויה השושלת המרובינגית איבדה בהדרגה מכוחה לבעלי משרת "אב הבית של הארמון", אשר יסדו את מה שעתיד להפך לשושלת הקרולינגית. תפיסת הכתר בשנת 751 על ידי פפין הגוץ (בנו של קרל מרטל (קרל הפטיש), אשר עצר את התפשטות המוסלמים באירופה), ביססה את השלטון הקרולינגי באופן רשמי, לאחר תקופה של שלטון קרולינגי דה פקטו. שלטון השושלת החדשה הגיע לשיא כוחו תחת בנו של פפין, קרל הגדול (בצרפתית "Charlemagne"), אשר בשנת 771 איחד את ממלכות הפרנקים תחת שלטונו, לאחר פרק זמן ארוך שבו היו מפורדות. קרל הגדול כבש אף את ממלכת הלומברדים בצפון איטליה (774), את ממלכת בוואריה, הכה בשבטי האווארים ממישור הדנובה (788), והצליח בכיבוש חלקים מספרד המוסלמית עד ברצלונה בדרום (801) ואת סקסוניה (אזור בגרמניה). כן הכניע את סקסוניה התחתונה לאחר לוחמה ממושכת. לאור הצלחותיו, והתמיכה שנתן לו האפיפיור, הוכתר קרל הגדול בשנת 800 לקיסר רומי המערבית על ידי האפיפיור לאו השלישי. עם זאת הכיבושים לא החזיקו מעמד, ובימי נכדיו של קרל הגדול, בשנת 843 חולקה הממלכה בהסכם ורדן בין שלושה יורשים. לאחר תקופת איחוד קצרה (884–887), שבה הממלכה וחולקה, והתואר הקיסרי חדל להיות מוחזק בחלק המערבי של הממלכה, אשר החל ליצור את הבסיס לממלכה הצרפתית העתידית.

במהלך שנות מלכותו האחרונות של קרל הגדול, הוויקינגים התקדמו לאורך האזורים הצפוניים והמערביים של ממלכתו. לאחר מות קרל הגדול בשנת 814, לא היו יורשיו מסוגלים לשמור על אחדות מדינית, והאימפריה הגדולה קרסה. התקדמות הוויקינגים החמירה. ספינותיהם הארוכות, מטילות האימה, החלו מפליגות לאורכם של נהר הלואר ונהר הסן, ושאר נתיבי מים פנימיים בממלכה, תוך שהם בוזזים, שודדים ואונסים. בשנת 843 רצחו הוויקינגים את הבישוף של נאנט, ומספר שנים לאחר מכן שרפו את כנסית סן מרטין בטור. מעודדים מהצלחותיהם, שדדו הוויקינגים את פריז בשנת 845. שארל התם (898–922), אשר ממלכתו הייתה מקבילה בשטחה לשטח צרפת כיום, הגיע ב-911 להסכם סן-קליר עם מנהיג הוויקינגים רולו, על פי ההסכם, בתמורה להתנצרותם של הוויקינגים ולהתחייבות על הפסקת הפעולות האלימות, קיבלו הוויקינגים שטחים נרחבים משני צידי נהר הסן, במורד הנהר מפריז, אשר הפכו לדוכסות נורמנדיה ורולו עצמו הפך לרוזן העיר רואן ולוואסל של המלך הפרנקי.

החלפת השושלת הקרולינגית

השושלת הקרולינגית חלקה לבסוף בגורל קודמותיה. לאחר מאבק ירושה ממושך בין שתי משפחות, עלה לשלטון בשנת 987 איג קאפה, דוכס צרפת ורוזן פריז, והשליט את השושלת הקפטינגית, אשר שלטה בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. העידן הקרולינגי ראה את עלייתם ההדרגתית של מוסדות שיחלשו על התפתחותה של צרפת במאות הבאות: ביזור סמכויות הכתר לאצילים בתמורה לנאמנות ולשליטה צבאית, תופעה שהיה לה חלק ניכר בעליית הקפטינגים, וניצניה נראו כבר בסוף תקופת הקרולינגים. מלכותם של איג קאפה ויורשיו הראשונים לא הייתה בעלת שליטה של ממש מעבר לאזור הסן המרכזי, בעוד שאצילים בעלי כוח, כרוזן בלואה (אזור במרכז צרפת), צברו עוצמה ונחלות באמצעות נישואין, ובהסדרים פרטיים עם אצילים פחותים במעמדם. דוכסות נורמנדיה, אשר ניתנה לסקנדינבים, הפכה למקור לדאגה, כאשר הדוכס ויליאם מנורמנדי כבש את ממלכת אנגליה בשנת 1066, והפכה אותו ואת יורשיו למלכי אנגליה, ולשווים במעמדם אל המלך מחוץ לצרפת (על אף שבגבולות צרפת עדיין היו הם מבחינה רשמית כפופים למלך צרפת). הבעיה אף החמירה כאשר עלה, לאחר מאבק ירושה ממושך, בשנת 1154 המלך הנרי השני לכס המלוכה באנגליה. הוא היה כבר רוזן אנז'ו ודוכס נורמנדי, לפני שנישא בשנת 1152 לגרושתו של מלך צרפת אלינור מאקוויטניה. נישואין אלו העבירו לשליטתו את רובה של דרום מערב צרפת. מאה שנים של לוחמה הביאו שוב את נורמנדיה לשליטת צרפת בשנת 1204 הודות למדיניותו הנחושה של המלך פיליפ השני "אוגוסט", שהחזיר את השליטה הצרפתית בטריטוריה לאחר קרב בובין בשנת 1214.

המאה ה-13 הביאה לכתר הישגים נוספים בדרום, היכן שמסע הצלב האלביגנזי מטעם האפיפיור והכתר כנגד כופרים אלביגנזים (1209) הוביל לרכישת שטחי לנגדוק. כיבושה של פלנדריה על ידי המלך פיליפ הרביעי היה מוצלח פחות, והסתיים ב-1305.

התרבות בצרפת של ימי הביניים

לקראת המאה ה-12 החלה בצרפת תקופה של פריחה דתית, תרבותית, אדריכלותית וכלכלית. הערים גדלו והתחזקו והמסחר פרח. כוחה של הכנסייה בתקופה זו היה רב, והעושר הרב שלה התבסס הן על נחלות ורכוש והן על תרומות מצד אצילים ופשוטי העם. בערים, הבישופים היו בעלי מעמד רם והשפעה רבה ולעיתים אף ניהלו רבעים שלמים. מולם ניצבה ה"קנוניציה", מועצת הבישוף הבוחרת אותו, שהייתה גם היא בעל כוח רב ואף השתתפה בבניית הקתדרלות ובגיוס המשאבים. בצרפת שלט בית קאפט, שתרם אף הוא לבניית הקתדרלות, ולצידו היו מספר דוכסיות חזקות, כגון אקוויטניה ורוזנויות שמפאן ונורמנדי. בצרפת היו ארכיבישופים חזקים ועשירים וכן מסדרי נזירים שהיו גם הם בעלי עושר והשפעה.

בתקופה זו עלה מעמדן של הערים, בייחוד במרכז צרפת, והללו החלו להילחם על חופש ויותר זכויות. המסחר פרח, בייחוד במחוז שמפאן בו התנהלו ירידי מסחר שהביאו סחורות מצפון ודרום אירופה. הקתדרלות נבנו לא רק כמוסד כנסייתי אלא גם כמוסד עירוני, ובחלקן אף נפתחו בתי ספר קתדרליים בהם למדו את שבע האמנויות החופשיות, ומי שהשלים לימודים אלה - גם פילוסופיה ותאולוגיה. בערים אלו נוצר מעמד של משכילים ומלמדים, לצד גילדות עירוניות של בעלי מלאכה, אומנים בתחומיהם הם.

קתדרלת נוטרדאם דה פארי, מופת של אדריכלות גותית.

מסעות הצלב הפכו את הבנייה מלבנים לנפוצה הרבה יותר, לצד השפעות נוספות באמנות ובתרבות שבאו מהמזרח התיכון. תקופה זו של יציבות ופריחה אפשרה בניית מבנים מפוארים מלבנים, בניגוד למבני העץ שהיו נשרפים אחת לכמה זמן. על רקע זה החלה בנייה של קתדרלות אבן מפוארות, שנוצרו כדי לרומם את מעמד הכנסייה בפני פשוטי העם, וכן להוות ביטוי נשגב לאמונה הנוצרית. תחילה מבנים אלה נבנו בסגנון הרומנסקי הכבד (עד המאה ה-12), אך במרכז צרפת החל להתפתח הסגנון הגותי (1140) שהעמיד מבנים מפוארים, גדולים ויפים הרבה יותר.

באמצע המאה ה-12 התפתחה באיל דה פרנס האדריכלות הגותית, שבאה לבטא את האמונה הנוצרית ולפאר את הכנסייה. בתקופה זו ובמאה ה-13 נבנו בצרפת קתדרלות גדולות ומרשימות בסגנון החדש. סגנון זה הוא התפתחות של אדריכלות הרומנסק שהייתה סגנון הבנייה העיקרי של קתדרלות ברחבי אירופה עד המאה ה-12. האדריכלות הגותית נחשבת על ידי רבים לשיא שאליו הגיעה האדריכלות בימי הביניים ושיא של יכולתו הטכנולוגית של האדם בבנייה מלבנים. אופי הסגנון והאווירה הרוחנית המיוחדת שהוא יוצר בחללי הפנים של המבנים, הפכו את האדריכלות הגותית למושא השראה חשוב במיוחד בקרב אדריכלים ואמנים רבים בכל רחבי אירופה.

שושלת ולואה

ערך מורחב – בית ולואה

עם מותו ללא ילדים של המלך שארל הרביעי, בשנת (1328) גווע עמו גם קו הדם הקפטינגי העיקרי. כמלך צרפת נמשח שאר בשרו של שארל, פיליפ השישי, אבי בית ולואה. אך כאשר מלך אנגליה אדוארד השלישי, נכדו של המלך הקפטינגי פיליפ הרביעי, תבע את כס המלוכה הצרפתית לעצמו, הביא מאבק זה לסכסוך המתמשך המכונה מלחמת מאה השנים. 115 השנים הבאות היו שנים של לוחמה הרסנית, מרידות איכרים, וצמיחתה של הלאומיות בשתי הארצות. הפסדי הצרפתים בשלבים הראשונים של הלחימה (1337–1360) התחלפו בניצחונות לאחר מכן (1369–1396). אך הנרי החמישי, מלך אנגליה זכה בניצחון מוחץ בקרב אז'נקור (1415), כנגד צבא צרפתי אשר היה מחולק בין תומכי פלג ארמניאק ופלג בורגונדי (דוכסות בורגונדיה הייתה אזור בצפון מזרח צרפת) של בית המלוכה. בנו של הנרי החמישי, הנרי השישי הוכתר כמלכה של צרפת, בפריז, ובשנת 1420 הגביל חוזה טרואה את שלטון ולואה לגדה הדרומית של נהר הלואר. השפלתה של צרפת נהפכה לניצחון בשנת 1429 עם עלייתה של התנועה הלאומית שהונהגה על ידי המיסטיקנית ז'אן ד'ארק. בת איכרים פשוטה זו, אשר טענה להתגלות אלוקית, פתחה במסע מלחמה אשר סיים את המצור הבריטי על אורליאן והסתיים בהכתרתו של המלך שארל השביעי בעיר ההיסטורית ריימס, שבה הוכתרו לפי המסורת מלכי צרפת. ז'אן דארק נתפסה על ידי הבורגונדים, נמסרה לאנגלים, והוצאה להורג ככופרת בשנת 1431, אך נותרה בבחינת התגלמותה הצרופה של הלאומיות הצרפתית בכל הדורות.

ההתפייסות בין המלך ובין פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה (1435) הסירה את המכשול הגדול ביותר לאחדות צרפת. בשנת 1436 נכבשה פריז מחדש, ונורמנדיה בשנת 1450. בשנת 1453 שלטו האנגלים אך באזור קטן מסביב לעיר קאלה (ואף אותו איבדו בשנת 1558). לאחר המלחמה צורפו דוכסויות ברטאן ונורמנדיה לכתר, וצרפת הייתה למלוכה חזקה ומאוחדת. האבדות שנגרמו במאה שנים של מלחמה היו עצומות. לכך יש להוסיף את השפעת מחלת הדבר (המכונה המוות השחור), אשר הגיעה מאיטליה בשנת 1348 והתפשטה במהירות בעמק הרון ומשם אל המדינה כולה. אבדות האוכלוסייה הצרפתית מן המחלה מוערכות ב-40% מן האוכלוסייה. למרות תחילתה של התאוששות דמוגרפית וכלכלית, סידרה של סכסוכים סיכנו את המשך ההתקדמות. הפעם היה הסכסוך באיטליה (1494–1559) היכן שמלכי צרפת ניסו להשיג עליונות, אך נכשלו, והתוצאה הייתה מתן כוח נוסף לשושלת הבסבורג, שליטי האימפריה הרומית ה"קדושה".

המלחמות האיטלקיות אך תמו, כאשר צרפת נקלעה למשבר מבית שתוצאותיו מרחיקות לכת. למרות חתימתו, בשנת 1516 של קונקורדט בין צרפת ובין האפיפיור, אשר נתן לכתר כוח רב במינויים למשרות בכנסייה, צרפת הושפעה מן הרפורמציה הפרוטסטנטית, וניסיונם של כוחות רבים באירופה לנתק את אחיזתו של האפיפיור. מיעוט עירוני פרוטסטנטי, שכוחו גובר והולך (ואשר יכונה לימים הוגנוטים), סבל מדיכוי חריף תחת שלטון המלך אנרי השני. ריאקציה קתולית שהונהגה על ידי הדוכסים רבי הכוח מבית גיז, הגיעה לשיאה בטבח ההוגנוטים בשנת 1572 במה שמכונה "טבח ליל ברתולומאו הקדוש", אשר החל בסדרה של מלחמות הדת בצרפת שבמהלכן כוחות אנגלים, גרמנים וספרדים התערבו לטובת הצדדים היריבים על אדמת צרפת.

שושלת בורבון

ערך מורחב – בית בורבון

המשבר יושב על ידי רציחתו של אנרי הראשון הדוכס מגיז, בצוותא עם המלך אנרי השלישי בשנת (1589) ועלייתו של המלך הפרוטסטנטי של מלכות נוואר אנרי הרביעי בשנת (1589) לכס המלוכה הצרפתי. היה זה אבי בית בורבון. בשנת 1593 קיבל על עצמו המלך החדש את הדת הקתולית, והוציא צו לסובלנות, הידוע גם כ"האדיקט של נאנט", אשר הבטיח את חירות האמונה האישית, ושוויון זכויות אזרחי. אנרי נרצח על ידי מתנקש פנאטי, מתומכי בית ולואה בשנת 1610.

הפיוס הלאומי בתקופת אנרי הרביעי הניח את היסודות לתחילת עלייתה של צרפת להגמוניה אירופית, תחת שלטונו של לואי השלושה עשר, והשר המוכשר הקרדינל רישלייה, אדריכל מדיניות החוץ והפנים הצרפתית כנגד ספרד והקיסר הגרמני במשך מלחמת שלושים השנה (1618–1648), אשר החריבה את שטחי מדינות גרמניה, ומנעה מהן את ההתפתחות, ההתפשטות הטריטוריאלית והאיחוד שהיו מנת חלקה של צרפת תחת בית בורבון.

מרד הוגנוטי שנתמך בידי אנגליה (1625–1628) דוכא ביד רמה, וצרפת התערבה באופן ישיר בשנת 1635 בסכסוך אירופי בנוגע לשטחה של שוודיה. לאחר מות המלך והקרדינל, שלום וסטפליה בשנת 1648 הבטיח את חלוקתה הפוליטית והדתית של גרמניה, וסימן הצלחה צרפתית גוברת והולכת במדיניות החוץ. הצלחה זו הייתה כבירה, כי הצרפתים תמיד ניסו למנוע את איחוד גרמניה תחת מדינה ריבונית אחת, ומשנכשלו בזה בסוף המאה ה-19 ירדו ממעמד ההגמוניה שהיה להם באירופה המערבית. שלום וסטפליה הציב את הגבול המזרחי של צרפת על נהר הריין, גבול גאוגרפי קל להגנה.

במהלך שלטון לואי הארבעה עשר הייתה צרפת לכוח הדומיננטי באירופה, כאשר היא נעזרת בכשרונות יורשו של רישלייה, הקרדינל מזראן, ומדיניותו הכלכלית הנבונה של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. מלחמה מחודשת בשנות השישים והשבעים של המאה השבע עשרה נגד ההולנדים הביאה להישגים טריטוריאליים נוספים.

לאחר עלייתו לשלטון של הדוכס ההולנדי הפרוטסטנטי ויליאם השלישי בכס המלוכה המאוחד של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד הוקמה "ברית גדולה" בשנת 1689 כנגד לואי הארבעה עשר, שמטרתה למנוע את שלטון צרפת בארצות השפלה (כיום בלגיה), שהיו אז תחת שלטון ספרד.

חלומות הגדולה של לואי הארבעה עשר הסתיימו בהפסד במלחמת הירושה הספרדית. המלחמה אימצה את משאביה של צרפת, אשר ניזוקו דיים באסונות טבע ובבצורת בשנות התשעים של המאה השבע עשרה, כמו גם מהתנערותו של לואי מהאדיקט של נאנט, אשר גרמה לאובדן חלק ניכר מהתמיכה לה זכה בעם, והגירה המונית של כ-250,000 הוגנוטים להולנד.

מלוכתו (1715–1774) של לואי החמישה עשר ראתה חזרה לשלום ולשגשוג. המלחמה המחודשת עם גרמניה הייתה בעיקר בשטחים גרמניים במזרח, אך ברית עם ההבסבורגים, כנגד כוח מאוחד של פרוסיה וממלכת בריטניה הגדולה הובילה להפסד יקר במלחמת שבע השנים (1756–1763).

ערב המהפכה הצרפתית בשנת 1789, הייתה צרפת ארץ כפרית הנשלטת על ידי שליט אבסולוטי ועל ידי אצולה תורשתית. השלטון פיגר במידה רבה אחרי התפתחויות בעולם (לדוגמה, עינויים נחשבו לדרך טובה להשיג הודאה במשפטים פליליים, וזכויות אזרח בסיסיות, כגון חופש הדת, לא היו קיימות). רעיונות בדבר ממשל נאור החלו להתפתח אצל האינטליגנציה הצרפתית, בניגוד בולט לשלטון אשר שלט בארץ בפועל.

המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

כיבוש הבסטיליה על ידי אזרחי פריז, מאורע מכונן בהיסטוריה הצרפתית

שלטונו של לואי השישה עשר (1774–1792) ראה בתחילתו הצלחות במדיניות החוץ עקב ההתערבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית, אך הפרויקטים האדירים והמסעות הצבאיים שלואי השישה עשר וקודמיו לקחו על עצמם יצרו גירעון כרוני בקופת הממלכה. הידרדרות כלכלית, והתמרמרות עממית על זכויות היתר של האצולה והכנסייה, כמו גם היעדר אפשרות לשינוי שיצר אופייה השמרני והמאובן של המלוכה האבסולוטית, היו בין הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית, אשר הובילה לכינון הרפובליקה הצרפתית הראשונה ב-21 בספטמבר 1792, ולעריפת ראשו של המלך לואי. אך שלטון המהפכנים, אשר החל בסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", הידרדר במהירות לשלטון טרור, אשר גרם להרג המוני, ולבסוף בקרב המהפכנים עצמם. תקופת תוהו ובוהו שלטוני, אשר כונתה "דירקטורט" ולאחר מכן "הקונסולט", הסתיימה עם עלייתו לשלטון של רודן צבאי, חייל קורסיקני בשם נפוליאון בונפרטה.

הקיסרות הראשונה

ערך מורחב – הקיסרות הראשונה

ב-18 במאי 1804 הכריז על עצמו נפוליאון כקיסר. תקופת שלטונו הקיסרית התאפיינה בחידושים מפליגים בתחום הממשל והחוק, ויצירת מוסדות ממשלתיים, וקוד חוקים אזרחי, המשמשים את צרפת עד ימינו. מבחינת מדיניות החוץ שאף נפוליאון להגמוניה באירופה, ובשורה של קרבות הצליח להשתלט על שטחים רבים באירופה, עד אשר פלישה לרוסיה, הסתיימה באסון צבאי, שהוביל להדחתו של נפוליאון מן השלטון, ולהגלייתו בשנת 1814. נפוליאון, אמנם, ניסה לשוב ולכבוש את השלטון בשנת 1815 אך הוא נהדף על ידי ברית של מדינות אירופיות אשר לחמה כנגדו בקרב ווטרלו, בו הובס סופית, ונשלח לגלות באי בודד עד מותו.

הרסטורציה

ערך מורחב – הרסטורציה

המעצמות האירופיות נשלטו ברובן על ידי שושלות מלוכה תורשתיות והן ראו, בצדק, ברעיונות המהפכה הצרפתית (ובאישיותו של נפוליאון) איום על הסדר הפנימי בתוכן-עצמן ובאירופה בכלל. לכן, הן החזירו למלוכה בצרפת את בית בורבון בדמות אחיו של לואי השישה עשר, שכונה הרוזן דה פרובנסל. בהכתרתו הוא קיבל את השם לואי השמונה עשר. עם מותו, בשנת 1824 עלה לשלטון אחיו הצעיר, שארל העשירי. על בית בורבון נאמר כי "לא למד דבר ולא שכח דבר". ניסיונם של הבורבונים להשליט בצרפת מלוכה אבסולוטית, לאחר שצרפת ראתה מהפכה שהעניקה לעמה זכויות אזרח, תחת הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", לא צלח, וביולי 1830 התמרדו ההמונים, והעלו לשלטון את הדוכס מאורליאן, תחת הכינוי "המלך לואי פיליפ".

המונרכיה של יולי

ערך מורחב – המונרכיה של יולי

מהפכת יולי 1830 הייתה בעיקרה מהפכה של המעמד הבינוני, אשר התנגד לאמצעי הדיכוי של בית בורבון, ורצה במלך בורגני, אשר ישלוט באופן מרוכך, בשקט ובשלווה, ויאפשר זכויות אזרח בסיסיות, וכן התפתחות כלכלית. שלטונו של לואי פיליפ, "המלך האזרח", אשר לא קרא לעצמו "מלך צרפת" אלא "מלך הצרפתים", נמשך שמונה עשרה שנים. שלטון זה לא נתן מענה לדרישות גוברות והולכות של גורמים רדיקליים, לשוויון זכויות, לצדק כלכלי ולקדמה חברתית. בשנת 1848, שנת המהפכות באירופה, המכונה "אביב העמים", הבריחה מרידה מזוינת את המלך לואי פיליפ, והמהפכנים הכריזו על הרפובליקה הצרפתית השנייה.

הרפובליקה הצרפתית השנייה

ערך מורחב – הרפובליקה הצרפתית השנייה

מהפכת 1848 הובלה בתחילתה על ידי גורמים רדיקליים, אך הבחירות לאספה המכוננת העלו לשלטון גורמים מתונים בהרבה, אשר חששו מחזרתם של שלטון הטרור והתוהו ובוהו השלטוני אשר אפיינו את תקופת המהפכה. גורמים אלו ניסחו חוקה אשר נתנה סמכויות מרחיקות לכת לנשיא. בבחירות שנערכו לנשיאות עלה לשלטון נפוליאון השלישי אחיינו של נפוליאון הראשון אשר אך שב מגלות ממושכת באנגליה כמה חודשים לפני כן. שלטונו של נפוליאון השלישי הפך להיות דיקטטורי וסמכותי, עד אשר הכריז על עצמו כקיסר בשנת 1852, והביא על הרפובליקה הצעירה את סופה.

הקיסרות השנייה

ערך מורחב – הקיסרות השנייה

שלטונו של נפוליאון השלישי כקיסר החל כדיקטטורה, אך באופן מדורג איבד הקיסר מכוחו, ולקראת סוף התקופה היה המדובר במונרכיה מרוככת, בנוסח מלכותו של לואי פיליפ שקדמה לו. בתקופה זו פעל נפוליאון השלישי רבות לשיקומה וקידומה של צרפת. פריז נבנתה מחדש והפכה למרכז תרבותי עולמי. רשת הרכבות הצרפתית הוקמה. מבחינת יחסי החוץ האמין נפוליאון השלישי כי שלטונו יהיה מוצק אם יזכה לניצחונות צבאיים. ניצחונה של צרפת במלחמת קרים (1854-1856), ביסס דעה זו, וצרפת החלה להתערב במלחמות האיחוד באיטליה ובסכסוכים נוספים. סכסוך עם פרוסיה, אשר החלה לאחד תחת דיגלה את המדינות הגרמניות הנפרדות, תחת הנהגתו הכריזמטית של אוטו פון ביסמרק, הביא למלחמת פרוסיה צרפת, ולתבוסה בקרב סדאן (1870). בקרב נפל הקיסר נפוליאון השלישי בשבי, ובכך תמה תקופת מלכותו ועמה תמה הקיסרות השנייה. מלחמה זו הביאה עמה לא רק את ביסוסה של האימפריה הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה בעקבות הסיפוח הגרמני של החבלים אלזס ולוריין.

הרפובליקה הצרפתית השלישית

ערך מורחב – הרפובליקה השלישית

הרפובליקה השלישית (בצרפתית - "Troisième Republique") הנו כינויו של המשטר בצרפת בשנים 1871–1940. הייתה זו דמוקרטיה פרלמנטרית, רפובליקנית, שבאה לאחר תקופה ארוכה של מונרכיה, רפובליקה כושלת וקצרת ימים (הרפובליקה השנייה) וקיסרות המבוססת על שלטון אישי.

נפוליאון השלישי הכריז על עצמו כקיסר צרפת בשנת 1852, בעקבות דודו המהולל, הקיסר נפוליאון. קיסרות זו ארכה שמונה עשרה שנים, והתמוטטה בעקבות עלייתו של כוח נוסף כמתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה - גרמניה המאוחדת. יהיה זה הסכסוך עם גרמניה שיטיל את צלו הכבד על קורות הרפובליקה השלישית - לידתה בתבוסת סדאן ב-1870, שיא כוחה בניצחון במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, ומותה המביש בתבוסה במלחמת העולם השנייה ב-1940.

הקאנצלר של פרוסיה אוטו פון ביסמרק, שביקש לאחד את גרמניה אל דגלה של המדינה הפרוסית, הבין כי גרמניה מאוחדת לא תוכל להיווצר, ללא נפילתה של הקיסרות הצרפתית. באמצעות מניפולציה מתוחכמת הצליח ביסמרק לגרור את צרפת, ואת הקיסר הזקן והכושל נפוליאון השלישי, שהיה בשלב זה הרבה מעבר לשיאו, אל מלחמת פרוסיה צרפת, שהובילה לתבוסתו של הקיסר ולנפילתו. לאחר התבוסה בסדאן, ושביו של הקיסר בידי הפרוסים, הפכה צרפת לרפובליקה דה פקטו, שכונתה "ממשלת ההגנה הלאומית", שהוכרזה בפריז ב-4 בספטמבר 1870.

צבא פרוסיה הטיל מצור על פריז, אשר נמשך עד לינואר 1871. ב-28 בינואר 1871 נחתם הסכם שביתת נשק עם ביסמרק, בפרנקפורט, הסכם שתנאיו היו חמורים ביותר לצרפת: אובדן חבל אלזס לוריין, תשלום פיצויי מלחמה בסכום כבד, וצבא כיבוש החונה בצרפת הצפונית. ביסמרק דרש כתנאי לחתימה על ההסכם כינונה של אספה לאומית חדשה בצרפת, וזו אכן התאספה בפברואר 1871, וקיבלה את תנאי ההסכם. בראש הרשות המבצעת של האספה עמד אדולף תיאר.

במשך חודשיים בין מרץ 1871 ומאי 1871 השתוללה בפריז ובערי השדה המרידה המכונה "הקומונה הפריזאית", בה אילצו חוגים מהפכניים וסוציאליסטים את ממשלת הרפובליקה השלישית הצעירה לצאת מפריז לורסאי, והכריזו על ממשלה סוציאליסטית בפריז עצמה. המרידה דוכאה לאחר קרבות עקובים מדם, בהם הכניע "צבא ורסאי" הנאמן לרפובליקה, את הקומונרדים המורדים. מעריכים את אבדות המורדים בשלושים אלף איש, לעומת כאלף שאבדו מ"צבא ורסאי".

בפברואר 1875, סידרה של חוקים שחוקק הפרלמנט כוננו לבסוף את הבסיס החוקתי לרפובליקה החדשה. במרכזה של הרפובליקה עמדה דמותו של הנשיא. פרלמנט בן שני בתים נוצר, וכן ממשלה בראשות ראש ממשלה אשר הייתה כפופה הן לנשיא והן לפרלמנט. בעת שחוקים אלו חוקקו, על מנת לייצב את הממשל, הם נראו כהסדר זמני, שכן נושא המונרכיה עדיין היה בראש סדר היום הציבורי.

ב-16 במאי 1877 ראה נשיא הרפובליקה, המונרכיסט פטריס דה מק-מהון, הדוכס ממגנטה, כי דעת הקהל נוטה לכיוון רפובליקני, וכי רעיון המלוכה נדחק לשוליים. הדוכס עשה ניסיון אחרון להציל את המלוכה, פיטר את ראש הממשלה הרפובליקני, ז'יל סימון, ומינה במקומו דוכס מלוכני. אז פיזר מקמהון את הפרלמנט, וקרא לבחירות חדשות. צעדים אלו כשלו. בבחירות שנערכו באוקטובר 1877 זכו הרפובליקנים ברוב מוחץ, והנשיא, שהואשם בניסיון להפיכה חוקתית, נאלץ להתפטר מתפקידו.

התפטרותו של מקמהון, ב-28 בינואר 1878 הותירה מוסד נשיאות מוחלש, במידה כזו שיידרשו שינויים חוקתיים משמעותיים, על ידי שארל דה גול, מייסד הרפובליקה החמישית, על מנת להחזיר לנשיא את מעמדו. מפיזור הפרלמנט על ידי מקמהון, ועד לפיזורו על ידי דה גול בזמן משבר אלג'יריה בשנת 1958, ארכו 80 שנה. אך כישלונו המוחץ של מקמהון היה גם סופה של התקווה המלוכנית. מ-1848 ועד ימינו אנו לא שלט מלך בצרפת, ומ-1878 לא עלתה הצעה רצינית להמליכו. כסמל לדבקות ברפובליקה הותכו בשנת 1885 תכשיטי המלוכה הצרפתים, והיהלומים שבהם נמכרו למרבה במחיר. רק מספר כתרים, שהיהלומים שבהם הוחלפו באבנים יקרות, נותרו.

למרות שצרפת הייתה עתה רפובליקנית בעליל, הצרפתים לא אהבו את הרפובליקה שלהם. ניתן להשוות את הרפובליקה הזו לרפובליקת ויימאר אשר תקום בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

התקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה ידועה בצרפת בשם " La belle époque", תור הזהב של יופי, חדשנות, ושלום עם השכנים האירופים. המצאות חדשות הפכו את החיים לקלים יותר לכל המעמדות, ופריחה תרבותית פקדה את צרפת – הקברט, מחול הקן קן, והקולנוע נולדו, והאומנות הפלסטית הגיעה לשיאים, עם פריחתם של סגנונות חדשים האימפרסיוניזם וה"אר-נובו". פריחה זו נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בכל אותה פעילות בלתי פוסקת של גופים המתחרים זה בזה, ממשלות הקמות ונופלות, ופרשיות, עמדה ברקע הדברים התבוסה הצרפתית בסדאן, ואובדנו של חבל אלזס לוריין. היה זה עניין בלתי סגור, השפלה לאומית, והמטרה הבלתי מוצהרת של המדיניות הצרפתית.

צרפת השכילה לרכוש לעצמה בעלי ברית שתמכו בה במאבקה כנגד גרמניה, ומאבק זה, וההצלחה לשרוד את ההתקפה בשנת 1914, להמשיך בלחימה בקרבות הקשים עד לניצחון בשנת 1918 נראים כהישגה הגדול ביותר של הרפובליקה השלישית.

לאחר סיום המלחמה עברה הרפובליקה שלב קצר ביותר של יציבות פרלמנטרית. הוקם "הגוש הלאומי הרפובליקני" של מפלגות הימין, אל מול פילוג בשורות השמאל. אך שלב זה היה קצר ומטעה. עד מהרה חזרה הרפובליקה השלישית לסורה, וממשלות החלו קמות ונופלות, כאילו לא הייתה מלחמת העולם הראשונה מעולם.

השמאל התאחד והקים את החזית העממית אשר הצליחה להעלות לשלטון את ראש הממשלה לאון בלום. בלום לא מילא אחר תקוות השמאל הקיצוני, ותקופת כהונתו הייתה רוויה בגל של שביתות שהחלישו את המשק הצרפתי, והגבירו את השבר בין הכוחות הפוליטיים בצרפת.

בין כל אלו קם לרפובליקה אויב קיצוני, החמור שבאויבים שקמו לצרפת אי פעם. היה זה אדולף היטלר.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 הייתה הרפובליקה אכולה מבפנים, ובעלת זרם חזק של תבוסתנים, אשר ראו בגרמניה של היטלר לא אויב כי אם כוח מאחד, חזק, שיש לשתף עמו פעולה ולא להילחם בו.

עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, הובס הצבא הצרפתי, הלוקה בתבוסתנות, המחופר מאחורי מכשול, ובעל הדוקטרינה המיושנת, על ידי הצבא הגרמני הנייד, היעיל, ובעל המוטיבציה הגבוהה.

ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטאן, שהיה אז בן 84 שנים, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français).

הרפובליקה שנוסדה לאחר התמוטטות הקיסרות השנייה, החלה במאבק כנגד גורמים סוציאליסטים אשר תפסו את השלטון בפריז והכריזו על הקומונה הפריזאית. לאחר דיכויה העקוב מדם של הקומונה הפריזאית, היה הגה השלטון בטוח ביד הרפובליקה.

במשך כל שנות קיומה הייתה הרפובליקה חלשה, וקרועה בין אינטרסים מנוגדים - מלוכנים, בונפרטיסטים, רדיקלים למיניהם, סוציאליסטים ושמרנים קיצוניים, נאבקו על עמדות כוח, וממשלת הרפובליקה התחלפה אחת לכמה חודשים. אי היציבות התבטאה בשתי פרשיות אשר זעזעו את הרפובליקה בסוף המאה ה-19. ניסיונו של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה לתפוס את השלטון במדינה בכוח, ופרשת דרייפוס בה הואשם קצין יהודי בריגול לטובת גרמניה, האשמת שווא, אשר חשפה את הקרע העמוק בין יסודות מנוגדים ברפובליקה הצרפתית.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – צרפת במלחמת העולם הראשונה

קתדרלת ריימס הגותית עולה בלהבות, אחרי שנפגעה במלחמה (1914).

חיילים צרפתים במלחמת החפירות מלחמת העולם הראשונה

הצרפתים שאפו להחזיר את האדמות שנגזלו מהם במלחמה עם פרוסיה ולכן כרתה צרפת ברית, שכונתה "ההסכמה הלבבית" (Entente Cordiale) עם בריטניה ב-1904, וב-1907 הצטרפה גם רוסיה לברית זו. בשנת 1914 יצאו למלחמה נוספת נגד הגרמנים. הייתה זו מלחמת העולם הראשונה.

במלחמה נמנתה צרפת עם "מדינות ההסכמה", שנלחמו כנגד "מעצמות המרכז". כניסתה של צרפת למלחמה נעשתה ב-3 באוגוסט 1914, עם הכרזת מלחמה של גרמניה על צרפת. מיד לאחר מכן פלשה גרמניה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג, ואחר כך גם דרך גבולן המשותף. הפלישה נעצרה לאחר כחודש בעמל רב. מכאן ואילך, החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה השתרעה ברובה בשטח צרפת, אשר חלק ניכר ממנה היה תחת כיבוש גרמני במשך כל המלחמה.

פעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) והכישלון של "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים (האירוע ידוע כ"מרידת נוויל").

כוח משלוח אמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווי החזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בעקבות זו החלה הכף נוטה לטובת "מדינות ההסכמה", בסדרה של קרבות על אדמת צרפת.

1,240,000 מחיילי צרפת ו-40,000 מאזרחיה נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

התקופה שבין מלחמות העולם

למרות הניצחון במלחמת העולם הראשונה, המצב הכלכלי היה גרוע, בעיקר בגלל המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1929 ומחירה הכבד של המלחמה, כאשר מדיניותו של שר האוצר לואי-לוסיאן קלוץ "הגרמני ישלם הכול" לא הביאה להתאוששות. צרפת איבדה עד מהרה את הלכידות הפנימית, שהביאה עמה המלחמה, והמאבק בין גורמים מנוגדים ובין מפלגות שונות, שאפיין את הרפובליקה השלישית, נמשך במלוא עוזו, כאשר זרם הרסני ותבוסתני, הרואה בגרמניה של היטלר לא יריב שיש להתמודד עמו, אלא כוח שיש להצטרף אליו, החל להפוך לבעל השפעה ניכרת בממשל ובצבא. צבא צרפת התחפר מאחורי קו ביצורים ענק שנקרא קו מאז'ינו, והתבצר מבחינה רעיונית בשמרנות, אשר לא עמדה בקו אחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שאיפשרו מלחמת בזק הנעזרת בטנקים ובמטוסים, ויכלה לנפץ בקלות יחסית הגנה קווית מן הסוג שצרפת התבססה עליו. צרפת השלתה את עצמה שהיא המעצמה שגברה על גרמניה, היא הכוח החזק ביותר באירופה, וגרמניה לא תצליח לפרוץ את קו הביצורים שבנתה. צרפת נכנסה לקיבעון מחשבתי בתחום הצבאי שקבע שיש לבסס דווקא את ההגנה ולא את ההתקפה בטענה ש"המתקיף נפגע יותר מהמתגונן", תפישה שהשתרשה בעקבות האבידות הרבות שספגה במלחמת העולם הראשונה. ויתורים חוזרים ונשנים תחת האידאולוגיה של "פייסנות", שהתבטאו בבגידה בצ'כוסלובקיה במסגרת הסכם מינכן בשנת 1938, הביאו אך להתחזקותה של גרמניה, ולבסוף לפריצתה של מלחמה, היא מלחמת העולם השנייה, אליה הגיעה צרפת כשהיא לא מוכנה, מותשת, ולוקה בתבוסתנות.

מלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, המערכה על צרפת, צרפת של וישי, שואת יהודי צרפת, צרפת החופשית, שחרור פריז

צרפת בסוף 1942

צרפת של וישי הוא כינויה של ממשלת הבובות הכפופה לגרמניה אשר שלטה בדרום צרפת ובמושבותיה של צרפת, בין כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ב-1940 ובין שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית וכוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל שארל דה גול בשנת 1944. השם צרפת של וישי לקוח מהעיר הצרפתית וישי, השוכנת דרום-מזרחית לפריז, שהפכה לבירת צרפת לאחר הכניעה לגרמניה. ממשלה זו מהווה כתם על ההיסטוריה הצרפתית, ורבה אחריותה לשואה שפקדה את יהודי צרפת וצפון אפריקה.

עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939 לא היה העם הצרפתי נחוש כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות תבוסתניות ופרו גרמניות.

ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. כשהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכי הצבא הצרפתי בעל הדוקטרינה המיושנת, בעל המוראל הירוד והנגוע בתבוסתנות, אינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני, אשר פעל בטקטיקה של מלחמת בזק, הופעל מכבש של לחצים על ראש הממשלה פול ריינו מצד התבוסתנים בממשלתו. ב-17 במאי, עת התבררו והלכו ממדי התבוסה, החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר במדריד, פטאן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. פטאן היה מראשי התבוסתנים, ואהדתו למארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה מן הידועות. אין זה מקרה שבאותו היום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטאן וויגאן.

כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקרק בחזרה אל האי הבריטי (מבצע דינמו), נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. להמשיך ולהלחם מן המושבות שמחוץ לצרפת, או כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה - וייגאן, פטאן ופול בודואן - "שלום נפרד", ושלישייה זו הטיפה לכך מן היום שבו נכנסו פטאן וויגאן לתפקידם. המדובר בכניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. הנשיא אלבר לברן זימן אליו את פטאן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך את המאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול ב-17 ביוני הוברח במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן יועמד לדין על ידי פטאן באשמת "בגידה", ומדינאי כז'ורז' מנדל שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים שם ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלה צרפתית המבוססת על כניעה לגרמניה ועל שיתוף פעולה עימה.

ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך הכניעה שנוסח על ידי הגרמנים. המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (המדובר בצפון צרפת ובחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה). ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטאן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי (פריז הייתה בחלק שסופח לגרמניה).

הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול היה לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי, וזאת כדי למנוע את הקמת ממשלה צרפתית לוחמת במושבות הצרפתיות שמחוץ לצרפת עצמה, כדי לזרוע פירוד בין הצרפתים, וכדי ליהנות משיתוף הפעולה מהמנהיגים הצרפתים פטאן ולאוואל.

ממשל וישי היה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. הגרמנים שלטו במינויים בממשלה (כך למשל, כאשר הוחלף לאוואל בדרלאן בפברואר 1941 כסגנו של פטאן, כפה היטלר על פטאן להחזיר את לאוואל לתפקידיו), בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו שבועת אמונים להיטלר.

לאחר תבוסת גרמניה הנאצית הפך פטאן, מבחינה אישית, לסמל חי לחרפתה של צרפת, ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא ישכחו למשטר וישי ולפטאן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפיה בגרמניה, ואת משלוחם של אחרים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טוען בזכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטאן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנים של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.

ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטאן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטאן על שיתוף פעולה צבאי שיביא להבסתה של אנגליה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה במלחמה נגד אנגליה.

ב-11 בנובמבר 1942 הכריז דרלאן על שביתת נשק, ואייזנהאור, בהחלטה שנויה במחלוקת, מינה אותו למפקד הצבאי והמושל האזרחי על השטחים הצרפתים בצפון אפריקה. ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי צרפתי אנטי נאצי. את מקומו ירש הגנרל ז'ירו.

עם הפלישה האנגלו-אמריקנית לצרפת, שהחלה ב-6 ביוני 1944, ועם התקדמות הצבאות לאורכה ולרוחבה של צרפת, נמלטו פטאן וממשלתו לעיר סיגמרינגן שבדרום גרמניה, בתחילת שנת 1945. היה זה קיצה של הממשלה כממשלה מתפקדת, ולמעשה סיום פרק "וישי" בתולדות צרפת.

לאחר שחרורה של צרפת, חשו הצרפתים בושה במעשי "וישי". פעולות ממשלה זו מהוות מקור לכלימה ולהדחקה בהיסטוריה הצרפתית עד היום. המרשל פטאן נשפט ונדון למוות ועונשו הומר למאסר עולם, והוא מת בכלא מושפל ומובס בשנת 1951, בגיל 95. פייר לאוואל וז'וזף דארנן נשפטו כבוגדים והוצאו להורג. אך אלו היו רק ראשי המשטר.

ממשלת וישי, כממשלת בובות גרמנית, הייתה אנטישמית במוצהר, וחלקה היה גדול באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה.

הרפובליקה הרביעית

ערך מורחב – הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה הרביעית התקיימה בצרפת בין השנים 1946 ו-1958. הייתה זו התקופה שבה הייתה בתוקף החוקה הרפובליקנית הרביעית של צרפת. הרפובליקה הרביעית הייתה, במידה רבה, ממשיכת דרכה של הרפובליקה השלישית, אשר שלטה בצרפת החל ממלחמת פרוסיה צרפת ועד לתבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה. צרפת אימצה את חוקת הרפובליקה הרביעית ב-13 באוקטובר 1946.

צרפת יצאה ממלחמת העולם השנייה כשהיא במשבר עמוק. לאחר תקופה קצרה של ממשלה זמנית בהנהגת שארל דה גול, אושרה חוקה חדשה במשאל עם ב-13 באוקטובר 1946. הרפובליקה הרביעית, כפי שכונתה צורת הממשל החדשה, הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית אשר נשלטה על ידי סדרה של ממשלות קואליציוניות. העדרה של הסכמה לאומית על אופן הטיפול במשברים, כגון המלחמות הקולוניאליות בהודו סין (כיום וייטנאם) ובאלג'יריה, גרם לחילופי ממשלות תכופים בצרפת. המלחמה בהודו סין הסתיימה בתבוסה בקרב דיין ביין פו, ובנסיגת צרפת מהאזור כולו בשנת 1954.

במאי 1958 תפסו יחידות מהצבא הצרפתי את השליטה באלג'יריה, ויחד עם מתיישבים צרפתים התנגדו לוויתורים שערכה ממשלת צרפת אל מול המרידה הלאומית באלג'יריה. הממשלה הצרפתית איבדה את השליטה, והגנרל דה גול נקרא להקים ממשלת חירום, על מנת למנוע מלחמת אזרחים.

הרפובליקה הצרפתית החמישית

ערך מורחב – הרפובליקה החמישית

דה גול החליף את החוקה הקיימת בחוקה אשר חיזקה את מעמד הנשיא, ונבחר לנשיאה הראשון של הרפובליקה החדשה. אל מול התנגדות הצבא וגורמים ימניים קיצוניים, הכיר דה גול בעצמאות אלג'יריה ופתר את המשבר שאיים לפלג את צרפת.

בשנת 1968, לאחר כעשר שנים בשלטון, התעייפה החברה הצרפתית מן הגישה הפטריארכלית של דה גול. במאי 1968 התמרדו סטודנטים בדרישה לחרויות רבות יותר, ולסיום מלחמת וייטנאם (שצרפת לא הייתה מעורבת בה, אך ההתנגדות לה הייתה חלק מ"תרבות הנגד" הכלל עולמית, בצרפת, באירופה ובארצות הברית). המרידה לוותה בשביתה כללית. דה גול הצליח לשלוט במצב, ובחירות ביוני 1968 השאירו רוב גוליסטי בפרלמנט, אך היה ברור אף לדה גול כי משטרו הוא נחלת העבר. באפריל 1969 התפטר דה גול במפתיע, בעקבות כישלון במשאל עם שנגע לסמכויות המחוזות בצרפת אל מול הממשלה המרכזית.

יורשיו של דה גול בנשיאות צרפת היו:

• ז'ורז' פומפידו (גוליסט) (1969–1974).
• ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (רפובליקאי עצמאי) (1974–1981).
• פרנסואה מיטראן (סוציאליסט) (1981–1995).
• ז'אק שיראק (נאו גוליסט) (1995–2007).
• ניקולא סרקוזי (נאו גוליסט) (2012–2007).
• פרנסואה הולנד (סוציאליסט (2012–2017).
• עמנואל מקרון (קדימה!) (2017–).

בעוד צרפת ממשיכה להוקיר את ההיסטוריה העשירה שלה ואת עצמאותה, קושרים המנהיגים הצרפתים את עתיד צרפת לקידומו ולהתפתחותו של האיחוד האירופי. במהלך נשיאותו של מיטראן הוא הדגיש את הצורך בשילוב אירופי ובאישרורה של אמנת מאסטריכט בדבר האיחוד הכלכלי והפוליטי של יבשת אירופה. העם הצרפתי אישר את האמנה ברוב דחוק בספטמבר 1992.

הנשיא ז'אק שיראק, אשר נכנס לתפקידו ב-1995, נקט במדיניות חוץ תקיפה ועצמאית, ועל אף שצרפת נטלה חלק פעיל בפעולות נאט"ו בבלקן בשנות התשעים, התנגד למלחמת עיראק ולמדיניותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש. נשיא צרפת בין 2007 ל-2012, ניקולא סרקוזי, נטה יותר לימין הפוליטי ובתקופתו הופשרו היחסים, שהיו קרירים קודם לכן, בין צרפת לארצות הברית. במישור הפנימי נטה סרקוזי לכלכלת שוק, דבר שזכה לביקורת בקרב תומכי מדיניות הרווחה הצרפתית אך מצד שני, במהלך כהונתו הגדיל את חובה החיצוני של צרפת לסך של 1.7 טריליון אירו (לעומת החוב של איטליה למשל, שעמד על 1.9 טריליון אירו בעת המשבר הכלכלי שהביא להתפטרות ראש ממשלתה) ובשל כך הועלו חששות כי צרפת עלולה להיות הבאה בתור שתושפע מן המשבר הכלכלי, לאחר שזה פגע קשות במדינות ה-PIGS. מאז מאי 2017 מכהן כנשיא צרפת עמנואל מקרון.

ראו גם

• המשטר בצרפת
• יחסי הממלכה המאוחדת-צרפת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0