היסטוריה של סרביה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
סרביה היא אזור בבלקן שבו התגוררו אנשים ממוצא סרבי החל מהמאה ה-7. סרביה הייתה מדינה עצמאית החל מהמאה ה-10 עד המאה ה-14, כאשר נכבשה ברובה על ידי העות'מאנים. בין השנים 1817–1878 הייתה סרביה לנסיכות אוטונומית באימפריה העות'מאנית. בשנת 1878 זכתה סרביה לעצמאות אך לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק ממדינה גדולה יותר שהורכבה מסרביה, קרואטיה וסלובניה שהחל משנת 1929 נקראה יוגוסלביה.
ב-1941 הייתה למדינת בובות שנשלטה על ידי הנאצים, זו התקיימה עד 1944. לאחריה קמה כרפובליקה סוציאליסטית בתוך הרפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית של יוגוסלביה שהתקיימה עד 1992. ב-1992 הייתה סרביה לרפובליקה בתוך הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (1992 – 2003) ובשנים 2003 עד 2006 תחת השם סרביה ומונטנגרו. ב-5 ביוני 2006 נפרדה ממוטנגרו והפכה למדינה עצמאית, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה.
סרביה בימי הביניים: המאה ה-7 עד המאה ה-14
הסרבים נכנסו לאזור סרביה בתחילת המאה ה-7 לספירה, והתיישבו בשישה אזורים שבטיים מוגדרים:
- רשקה (כיום, מערב סרביה וצפון מונטנגרו).
- בוסניה (שהייתה חלק מרשקה עד למאה ה-12)
- זחומליה (הרצגובינה המערבית)
- טרבוניה (הרצגובינה המזרחית)
- פאגאניה (דלמטיה המרכזית)
- דוקליה (החל מהמאה ה-13 האזור קיבל את השם נסיכות זטה; מקבילה למונטנגרו המודרנית)
הנסיכים הסרבים הראשונים הידועים היו ולדימיר, וישסלאב, רדוסלאב ופרוסיגוי. בזמן זה, הארץ כבר המירה לחלוטין את דתה לנצרות. על פי עדות מהמאה ה־10, כבר במאה ה-9 הוכתר בזטה מנהיג סרבי בשם בודין, על ידי האפיפיור. השליטים בסרביה התחלפו תכופות, והארץ קיבלה מהאימפריה הביזנטית הגנה מפני בולגריה היריבה. סרביה השתחררה מהאימפריה הביזנטית כמאה שנים לאחר מכן.
מרכז הכובד של השלטון על סרביה נע בין רשקה וזטה. המדינה הסרבית הראשונה קמה תחת צ'אסלאב קלונימירוביץ' ברשקה באמצע המאה ה־10. בחצי הראשון של המאה ה־11 עבר השלטון למשפחת וויסלאבלייביץ' בזטה. באמצע המאה ה־12 עלתה רשקה שוב עם השושלת נמאניץ', בראשות סטפאן נמאניה, שהביאה את סרביה לתור זהב שארך כשלוש מאות שנה.
את סטפאן נמאניה ירש בנו האמצעי סטפאן, ואילו לבכורו ווקאן ניתן השלטון באזור זטה. בנו הצעיר של סטאפן, רסטקו, נעשה לנזיר והסב את שמו לסאבה. הוא הקדיש את עצמו להפצת הדת בגרסתה היוונית-אורתודוקסית בקרב עמו. מכיוון שלאפיפיורות כבר היו שאיפות להרחיב את השפעתה לבלקן, סטפאן השתמש בתנאים אלה להשיב את כתרו מהאפיפיור וכך נעשה למלך הסרבי הראשון ב־1217. בביזנטיון, אחיו סאבה הצליח לקבל מעמד אוטונומי עבור הכנסייה הסרבית, ונעשה לארכיבישוף הסרבי הראשון ב־1219. כך הסרבים זכו לשני סוגי עצמאות: ארצית ודתית.
הדור הבא של המנהיגים הסרבים – בניו של סטאפן פרבובנצ'אני – רדוסלאב, ולדיסלאב ואורוש הראשון, סימנו תקופה של הידרדרות של המדינה. כל שלושת המלכים האלה היו תלויים במידה זו או אחרת במדינות השכנות – ביזנטיון, בולגריה או הונגריה. הקשרים עם ההונגרים השפיעו רבות על כך שאת אורוש הראשון ירש בנו דרגוטין, שאשתו הייתה נסיכה הונגרית. מאוחר יותר, כשדרגוטין פינה את מקומו לטובת בנו הצעיר מילוטין, המלך ההונגרי לאיוש הרביעי העניק לו אדמות בצפון מזרח בוסניה, באזורי סרם ומאצווה, ואת העיר בלגרד, ואילו הוא הצליח לכבוש ולספח ארצות בצפון מזרח סרביה. כך, כל הטריטוריות הללו נעשו לחלק מהמדינה הסרבית בפעם הראשונה.
תחת שלטונו של אחיו הצעיר של דרגוטין – מילוטין, סרביה התחזקה למרות העובדה שהיא הייתה צריכה להילחם לעיתים בשלוש חזיתות שונות. המלך מילוטין היה דיפלומט מוכשר והשתמש בשיטה הדיפלומטית הימי-ביניימית המועדפת: נישואי שושלות. הוא התחתן חמש פעמים, עם נסיכות הונגריות, בולגריות וביזנטיות. הוא גם מפורסם בכך שבנה כנסיות, שכמה מהן הן דוגמאות יפות לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית: מנזר גרקניקה בקוסובו, הקתדרלה במנזר הילנדר בהר אתוס, כנסיית סט. ארקאיינג'ל בירושלים ועוד. בגלל תרומות אלה, המלך מילוטין הוכרז כקדוש, למרות חייו ההפכפכים. בנו סטאפן ירש אותו, ואחר כך נקרא סטאפן דצ'אנסקי. סטאפן הרחיב את הממלכה למזרח בכך שסיפח את העיר ניש ואת האדמות שסביב לה, ולדרום בכך שסיפח טריטוריות במקדוניה, ואף היה בן ראוי לאביו ובנה את מנזר ויסוקי דצ'אני במטוחייה – הדוגמה המונומנטלית ביותר לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית – שהעניקה לו את שמו.
לסרביה הימי ביניימית יצא מוניטין פוליטי, כלכלי ותרבותי באירופה, והגיעה לשיא באמצע המאה ה־14, בזמן מלכותו של הצאר סטפאן דושאן. בתקופה זו נחקקו חוקי ה"דושאנוב זאקוניק" (1349), הישג משפטי חסר תקדים בסרביה של ימי הביניים. האדריכלות וציורי הקיר של תקופה זו הן מונומנטים תרבותיים חשובים ביותר לעם הסרבי. הצאר סטאפן דושאן הכפיל את גודלה של ממלכתו בסיפוח טריטוריות מדרום, דרום מזרח ומזרח שנשלטו קודם על ידי הביזנטים. בנו אורוש, שכונה "החלש", ירש אותו, דבר המעיד על המצב של הממלכה שהידרדרה לאנרכיה פאודלית. בתקופה זו עלה איום חדש: הטורקים העות'מאנים החלו להתרחב מאסיה לאירופה, וכבשו ראשית את ביזנטיון ואחר כך את מדינות הבלקן האחרות.
הכיבוש העות'מאני
הממלכה הסרבית, שבתחילה שלטה ברוב הבלקן, הושמדה על ידי העות'מאנים בקרב קוסובו ב־1389, ורוב האצולה של הממלכה, כולל הצאר לזר, נהרגו בקרב. ההפסד ההיסטורי של אימפריה נוצרית למוסלמים הכובשים הולידה אגדות, שירים וסיפורים רבים ששימרו את הזהות הלאומית הסרבית למאות השנים שהסרבים היו תחת שלטון מוסלמי, כאשר הכנסייה האורתודוקסית הסרבית משמשת כ"מגן תקופת ימי הביניים".
לאחר שניצחו את הצבא הסרבי בשני קרבות מכריעים: על גדות נהר מריצה ב־1371 – כאשר הכוחות של האצילים המקדונים נוצחו, ובשדה קוסובו ב־1389, כאשר הכוחות של הוואסאלים של הנסיך לזר – המנהיג האזורי החזק ביותר בסרביה באותה עת – נחלו הפסד מחפיר. קרב קוסובו קבע את גורלה של סרביה, מפני שלאחריו לא היה כוח שיכל לעמוד בפני הטורקים. תקופה זו, שבה שלטו הדספוט סטפאן לזרביץ' ובן דודו ג'וראג' ברנקוביץ', הייתה תקופה לא יציבה, ובה הועברה הבירה צפונה, לעיר המבוצרת מחדש סמדרבו. העות'מאנים המשיכו בכיבוש שלהם עד שהשתלטו את כל הטריטוריה הסרבית ב־1459, כאשר סמדרבו נפלה לידיהם. סרביה נשלטה בידי האימפריה העות'מאנית למשך כמעט חמש מאות שנים. העות'מאנים רדפו את האריסטוקרטיה הסרבית, וביקשו להשמיד פיזית את האליטה החברתית הסרבית. מכיוון שהאימפריה העות'מאנית הייתה מדינה תיאוקרטית מוסלמית, הנוצרים הסרבים חיו כמשרתים – מושפלים ומנוצלים. כתוצאה מזה הם נטשו את הערים המפותחות שבהן עבדו באמנויות, חציבה וסחר ועברו להרים המרוחקים, שבהם התקיימו על גידול בקר וחקלאות.
ב־7/1526 התקיימה מדינה סרבית לתקופה קצרה, בטריטוריה של וויבודינה של היום. המנהיג של מדינה זו נקרא ה"קיסר" יובאן ננאד, ובירתו הייתה סובוטיצה.
הכוחות האירופאים, ובמיוחד האוסטרים, נלחמו פעמים רבות נגד העות'מאנים, והסתמכו במלחמות אלה על סיוע שקיבלו מהסרבים שחיו תחת השלטון העות'מאני. ב-1594, במהלך המלחמה האוסטרית-עות'מאנית (1593–1606), מרדו הסרבים בבאנאט, והסולטאן הגיב בשריפת השרידים של סאבה הקדוש – האתר הקדוש ביותר עבור הסרבים. סרביה יצרה מרכז נוסף של התנגדות בהרצגובינה אך כאשר נחתם שלום בין העות'מאנים לאוסטרים הם ננטשו לנקמה העות'מאנית. רצף אירועים זה נעשה רגיל במאות השנים הבאות.
בזמן מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699), ליגה שהוקמה בחסותו של האפיפיור ושכללה את אוסטריה, פולין וונציה, נתבקשו הסרבים למרוד בעות'מאנים, ותוך זמן קצר מרידות ולוחמת גרילה התפשטה בבלקנים המערביים: ממונטנגרו והחוף הדלמאטי עד לאגן הדנובה ולסרביה העתיקה. אולם כאשר האוסטרים החלו לסגת מסרביה, הם הזמינו את הסרבים לבוא לצפון לטריטוריות האוסטריות. כשהם נאלצים לבחור בין הנקמה העות'מאנית לבין ממלכה נוצרית, סרבים רבים היגרו צפונה, כשהם מובלים על ידי הפטריארך ארסניה קרנוג'ביק. אזורים רבים בדרום הבלקן התרוקנו מאוכלוסייתם, והעות'מאנים ניצלו את ההזדמנות לאסלם את רשקה, קוסובו ומטוחיה, ובמידה מסוימת את מקדוניה, תהליך שתוצאותיו ניכרים עד היום.
סוגיה חשובה אחרת בהיסטוריה הסרבית התרחשה ב־1716-1718, כאשר הטריטוריות האתניות הסרביות מדלמטיה, בוסניה והרצגובינה עד בלגרד ואגן הדנובה שוב היוו שדה קרב למלחמה אוסטרית-עות'מאנית חדשה בה החל הנסיך אויגן מסבויה. הסרבים תמכו, כרגיל, באוסטריה. לאחר שנחתם הסכם שלום בפוז'ראבץ, איבדו העות'מאנים את כל שטחיהם באגן הדנובה, וכן חלקים מצפון סרביה וצפון בוסניה, מדלמאטיה ופלופונסוס. המלחמה האוסטרית-עות'מאנית האחרונה מכונה מלחמת דוביקה (1788-1791), כאשר האוסטרים שוב דחפו את הנוצרים בבוסניה למרוד.
סרביה המודרנית
סרביה השיגה את האוטונמיה שלה מהאימפריה העות'מאנית בשתי מהפכות ב-1804 וב-1815, אם כי חיילים עות'מאנים המשיכו להחזיק בבירה, בלגרד, עד ל־1867. מהפכות אלה החיו מחדש את הלאומיות הסרבי והפיחו בהם את התקווה כי האימפריה הסרבית עוד תשוב. ב-1829 יוון קיבלה עצמאות מלאה, וסרביה קיבלה אוטונומיה, שעשתה אותה לעצמאית-למחצה מהעות'מאנים.
המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הובילה לעצמאות מלאה לסרביה, ובהמשך, בהתאם לסיכמומי קונגרס ברלין, גם להרחבה גדולה של הטריטוריה לדרום-מזרח, כולל את ניש, שהפכה לעיר השנייה בגודלה בסרביה. המלוכה הוכרזה ב־1882, תחת מילאן אוברנוביץ'. סרביה הייתה אחת מהארצות היחידות ששלטה בה שושלת מלוכה מקומית (יחד עם האימפריה הגרמנית, איטליה, בריטניה, ואוסטרו-הונגריה). מיליוני סרבים עדיין חיו מחוץ לסרביה, באימפריה האוסטרו-הונגרית (בוסניה, קרואטיה, ווג'וודינה, סאנדזאק) ובאימפריה העות'מאנית (דרום סרביה, קוסובו, מקדוניה).
הארץ החדשה הייתה חקלאית ברובה המכריע, כמו רוב הארצות הבלקניות, עם מעט תעשייה או תשתית מודרנית. סך האוכלוסייה עלה ממיליון בראשית המאה ה־19 ל־2.5 מיליון ב-1900, כאשר בבלגרד חיו 100,000 איש, בניש היו 24,500, ובכמה ערים אחרות בין 10,000 ל־15,000 כל אחת.
הפוליטיקה פנימית עסקה בעיקר ביריבות השושלתית בין משפחות אוברנוביץ' וקאראג'ורג'ביץ', שהיו צאצאיהם (בהתאמה) של מילוש אוברנוביץ' (שהוכר כצאצא של המלכים הקדמונים ב־1829), וקאראג'ורג' פטרוביץ' (ג'ורג' השחור - המנהיג של המהפכה ב־1804 שנהרג ב-1817). בני אוברנוביץ' הנהיגו את המדינה ב-1817-1842 וב-1858-1902, ובני הקאראג'ורג'ביץ' ב-1842-1858 ולאחר 1903.
לאחר שנות השמונים של המאה ה-19, עניין השושלות נעשה קשור במידה מסוימת לחלוקות הדיפלומטיות הרחבות יותר באירופה, כשמילן אוברנוביץ' תמך במדיניות של אוסטרו-הונגריה השכנה, בתמורה לתמיכה הבסבורגית בהמלכתו, ובני קאראג'ורג'ביץ' נטו לכיוון הרוסים, כשהם זוכים בכס ביוני 1903 לאחר הפיכה עקובה מדם על ידי קציני צבא שהתנגדו לשלטון ההבסבורגי על הסלאבים הדרומיים השכנים.
ההתנגדות הסרבית לסיפוח של בוסניה-הרצגובינה באוקטובר 1908 על ידי אוסטרו-הונגריה הביאה למשבר אירופאי רציני: לחץ גרמני ואוסטרו-הונגרי הכריח את רוסיה ללחוץ על סרביה (31 במרץ 1909) לקבל את הסיפוח, אך רוסיה ערבה להגן על סרביה בכל איום עתידי על עצמאותה.
ב-1912 חברו הסרבים לליגה הבלקנית וביחד עם ממלכת יוון, ממלכת בולגריה ונסיכות מונטנגרו מונטנגרו תקפו את העות'מאנים. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, עלה בידי הסרבים להשתלט על שטחים במקדוניה הווארדארית והאחיזה העות'מאנית באירופה צומצמה לכדי אזור קטן סביב קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). במהלך מלחמת הבלקן השנייה, נכשלו הבולגרים במתקפתם על בעלות בריתם לשעבר, הובסו במלחמה והטריטוריה הסרבית הוגדלה לחרדתם של ההאבסבורגים.
סרביה במלחמת העולם הראשונה
ערך מורחב – סרביה במלחמת העולם הראשונה
הרצח בבירה הבוסנית סרייבו ב־28 ביוני 1914 של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, היורש העצר ההאבסבורגי, על ידי בוסני סרבי בשם גברילו פרינציפ, הביאה לאולטימטום מווינה הדורש מסרביה להסכים לחקירה אוסטרו-הונגרית של הרצח על האדמה הסרבית. למרות הסכמתה של סרביה ב־25 ביולי לכמעט כל הדרישות, אוסטרו-הונגריה הכריזה על מלחמה ב־28 ביולי. הגיוס הרוסי לטובת סרביה הביא לאולטימטום גרמני שלא תגייס את כוחותיה, והמלחמה הוכרזה בין המעצמות הגדולות בשבוע הראשון של אוגוסט.
במהלך המערכה על סרביה, הדפו הסרבים שלוש פלישות אוסטרו-הונגריות (אוגוסט, ספטמבר ונובמבר-דצמבר 1914), כשבאחרונה בלגרד נפלה לזמן קצר בידי האויב. אך ב־1915 מגפת טיפוס החלישה את הצבא הסרבי, ופלישה מחודשת בראשית אוקטובר שכללה גם כוחות בולגריים וגרמניים, הביאה לכיבוש כל המדינה. שרידי הכוחות המזוינים הסרבים נסוגו לאלבניה וממנה פונו לאי קורפו. בהמשך, הועברו הכוחות הסרבים ליוון, שם הצטרפו לכוחות בריטיים וצרפתיים, שנחתו בסלוניקי בסלוניקי וניהלו קרבות נגד הצבא הבולגרי במסגרת החזית המקדונית.
תקופת הממשלה בגלות במקדוניה ראתה שינוי משמעותי בשיווי המשקל של הכוחות הפוליטיים, כאשר המיליטנט הפאן-סרבי קולונל דרגוטין דימיטרייביץ' ("אפיס") (מנהיג ההפיכה ב־1903, וראש ארגון "היד השחורה" שהואשם בקשר לרצח בסרייבו) נשפט והוצא להורג (יוני 1917) בשל האשמות שקשר כנגד הממשלה המלכותית. החוגים הצבאיים מעתה נשלטו בידי הפלג המלוכני ה"יד הלבנה" של הגנרל פטאר ז'יבקוביץ', שהיה לאחר מכן ראש הממשלה (1929-1932).
בספטמבר 1918 תקפו כוחות מדינות ההסכמה את קווי מעצמות המרכז בחזית המקדונית והצליחו להבקיע אותם. ממלכת בולגריה נאלצה להיכנע והשטחים הכבושים הוחזרו לסרבים. ב־25 בנובמבר אספת העמים של וויוודינה הצביעה בעד הצטרפות לסרביה. כמו כן, ב־29 בנובמבר האספה הלאומית של מונטנגרו הצביעה בעד הצטרפות לסרביה, ויומיים לאחר מכן אספה של מנהיגים מהאזורים הסלאביים בדרום אוסטרו-הונגריה הצביעו גם הם להצטרף למדינה החדשה של הסרבים הקרואטים והסלובנים.
יחסית למדינות האירופאיות האחרות, סבלה סרביה משיעור ההרוגים הגבוה ביותר במלחמה, כשמעל ל־30% (1.3 מיליון) מאוכלוסייתה מתה במלחמה.
ממלכת יוגוסלביה
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ונפילתה של אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית התנאים היו בשלים להכרזה על ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים בדצמבר 1918. האידיאל היוגוסלבי כבר היה קיים מזה זמן רב בחוגים האינטלקטואליים של שלושת העמים, אך הקונסטילציה הבינלאומית של כוחות ואינטרסים פוליטיים לא איפשרו את יישומו עד אז. אולם, לאחר המלחמה, אינטלקטואלים אידיאליסטיים פינו את מקומם לפוליטיקאים, והפוליטיקאים הקרואטים המשפיעים ביותר התנגדו למדינה החדשה מהולדתה.
מפלגת האיכרים הקרואטית (HSS), שבראשה סטג'אפן ראדיק, ולאחריו ולאטקו מסק, גדלה להיות מפלגה מסיבית שתמכה באינטרסים הקרואטים. לפי מנהיגיה, המדינה היוגוסלבית לא הביאה לפתרון משביע רצון לבעיה הלאומית הקרואטית. הם חברו לנהל את מאבקם הפוליטי בכך שהתנגדו באופן שיטתי למוסדות המדינה ובייצור קואליציות שחתרו תחת אחדותה, וכך ביקשו להגיע לויתורים מסוימים מצד היוגוסלבים. כל נושא פוליטי או כלכלי היווה תירוץ להעלאת השאלה הקרואטית הלא פתורה.
על מנת לענות על אתגר זה ולמנוע החלשה נוספת של המדינה, המלך אלכסנדר הראשון אסר את המפלגות הפוליטיות הלאומיות ב־1929, תפס את הכוח הביצועי וקרא לארץ מחדש בשם ממלכת יוגוסלביה. הוא ביקש למנוע את הנטייה להיפרדות ולהחליש את עוצמת הרגשות הלאומיים. אך שיווי המשקל בין המעצמות הבינלאומיות השתנה: באיטליה ובגרמניה פשיסטים ונאצים עלו לשלטון, וסטלין נעשה למנהיג האבסלוטי של ברית המועצות. כל המדינות האלה התנגדו למדיניות של אלכסנדר הראשון. למעשה, שנת המדינות הראשונות ביקשו לשנות הסכמים בינלאומיים עליהם חתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והסובייטים היו נחושים לזכות מחדש במעמדם באירופה ולהגיע לפעילות רבה יותר בזירה הבינלאומית. יוגוסלביה היוותה מכשול לתוכניות האלה, ואלכסנדר הראשון היה עמוד התווך של המדיניות היוגוסלבית.
בזמן ביקור בצרפת ב־1934, המלך נרצח במרסיי על ידי חבר ב־VMRO – ארגון בולגרי לאומני קיצונית שהתכוון לספח טריטוריות לאורך הגבול היוגוסלבי המזרחי והדרומי – בשיתוף עם האוסטאשי – ארגון קרואטי פשיסטי לאומני. הזירה הפוליטית הבינלאומית בסוף שנות השלושים אופיינה בחוסר סובלנות גוברת בין השחקנים העיקריים, בגישה אגרסיבית של המשטרים הטוטליטיריים, ובהרגשה כי הביטחונות והסדר שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה מתערערים ומאבדים את כוחם. כשהם נתמכים ונתונים ללחץ מאיטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, המנהיג הקרואטי וולאטקו מסק ומפלגתו הצליחו להשיג את יצירתו של המחוז הקרואטי ב־1939. ההסכם אמר בפירוש כי קרואטיה תישאר כחלק מיוגוסלביה, אך היא ניסתה לבנות לעצמה זהות פוליטית עצמאית בזירה הבינלאומית.
סרביה במלחמת העולם השנייה
בתחילת שנות הארבעים, יוגוסלביה מצאה עצמה מסובבת בארצות עוינות. חוץ מיוון, כל שכנותיה חתמו על הסכמים עם איטליה או גרמניה. היטלר לחץ בחוזקה על יוגוסלביה להצטרף למדינות הציר. הממשלה אף הייתה מוכנה להגיע להסכם עמו, אך הרוח במדינה הייתה שונה לגמרי. הפגנות ציבוריות כנגד הנאציזם הביאו לתגובה ברוטאלית. חיל האוויר הגרמני הפציץ את בלגרד וערים מרכזיות אחרות באפריל 1941, וכוחות הציר כבשו את יוגוסלביה ופירקו אותה. החלקים המערביים של המדינה יחד עם בוסניה והרצגובינה נהפכו למדינת בובות נאצית, שנקראה המדינה העצמאית הקרואטית, ונשלטה בידי האוסטשה.
סרביה נכבשה בידי החיילים הגרמנים, אך הטריטוריות הצפוניות סופחו בידי הונגריה, והטריטוריות המזרחיות והדרומיות לבולגריה. קוסובו ומטוהיג'ה סופחו ברובן על ידי אלבניה שהייתה תחת חסותה של איטליה הפאשיסטית. מונטנגרו גם היא איבדה טריטוריות לאלבניה ואז נכבשה על ידי חיילים איטלקיים. סלובניה חולקה בין גרמניה לאיטליה, שגם כבשה איים בים האדריאטי.
המדינה העצמאית הקרואטית ייסדה מחנות ריכוז והחלה ברצח עם שבמהלכו נרצחו מעל 750,000 סרבים, יהודים וצוענים. רצח העם הזה היווה את הרקע ההיסטורי והפוליטי למלחמת האזרחים שפרצה חמישים שנה לאחר מכן בקרואטיה ובוסניה והרצגובינה, ושהביאה לפירוק יוגוסלביה ב־1991-1992.
היחס האכזרי של כוחות הכיבוש הגרמני ומדיניות הרצח של המשטר הקרואטי הביא להתנגדות סרבית חזקה. הסרבים התנגדו לממשלה הקרואטית שהייתה אחראית לרצח העם, ולפירוק הנאצי של יוגוסלביה. רבים הצטרפו לכוחות הפרטיזנים (צבא השחרור הלאומי שהונהג בידי יוסיפ ברוז טיטו) במלחמת השחרור וכך עזרו לניצחון הברית. בסוף 1944, הפרטיזנים הצליחו לשחרר את סרביה בעזרת הצבא האדום ובמאי 1945 שוחררו שאר השטחים היוגוסלביים, כשהפרטיזנים נפגשים עם כוחות הברית מהונגריה, אוסטריה ואיטליה. סרביה ויוגוסלביה סבלו אבדות כבדות במלחמה: 1,700,000 (10.8% מהאוכלוסייה) אנשים נהרגו והנזק הכלכלי הלאומי הוערך ב־9.1 מיליארד דולר במחירי אותה תקופה.
סרביה ברפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית היוגוסלבית
עוד בזמן המלחמה, ב־1943, חל שינוי מהפכני במערכת החברתית והמדינית עם הביטול של המלוכה לטובת רפובליקה. יוסיפ ברוז טיטו נעשה לנשיא הראשון של יוגוסלביה החדשה והסוציאליסטית (הרפובליקה הסוציאל פדרלית של יוגוסלביה). בעבר ארץ חקלאית ברובה, יוגוסלביה נהפכה לארץ תעשייתית במידה רבה, ויצא לה מוניטין פוליטי בינלאומי בכך שתמכה בתהליך הדה-קולוניזציה ובכך שלקחה חלק פעיל בתנועת המדינות הבלתי-מזדהות במלחמה הקרה.
יוגוסלביה הסוציאליסטית הייתה מורכבת כמדינה פדרלית בעלת שש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. שני אזורים אוטונומיים וויוודינה וקוסובו היו יחד עם זאת חלק אינטגרלי מסרביה. בגלל החלוקה האדמיניסטרטיבית ובשל סיבות היסטוריות, הסרבים – הרבים ביותר מבין העמים היוגוסלביים – חיו בכל שש הרפובליקות ובאזורים האוטונומיים. המגמה לתמוך בכוח הרפובליקות על פני הרשויות הפדרליות התחזקה לאחר אימוץ חוקת 1974 שעודדה את התרחבות ההתבדלות בקרואטיה, בוסניה וקוסובו.
התפרקותה של יוגוסלביה
יוגוסלביה התפרקה בשנות התשעים המוקדמות. קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה ומקדוניה הכריזו על עצמאותן. מאז 1992, סרביה, יחד עם מונטנגרו, הייתה חלק ממה שידוע כרפובליקה הפדרלית היוגוסלבית, או האיחוד של סרביה ומונטנגרו. מ-2003, סרביה התייחסה לעצמה כמדינה החברה באיחוד עם מונטנגרו, עד שמונטנגרו קיבלה עצמאות בשנת 2006. ההתפרקות של יוגוסלביה אושרה על ידי המעצמות הבינלאומיות, שהכירו בזכות להכרה עצמית לכל הלאומים, חוץ מהסרבים שהעדיפו להמשיך לחיות ביוגוסלביה כמו בעבר. הרפובליקות המתבדלות הוכרו בידי הקהילה הבינלאומית.
בזמן משטרו של סלובודן מילושביץ', סרביה הותקפה בידי נאט"ו בזמן מלחמת קוסובו. המלחמה נפסקה רק לאחר שמילושביץ' הסכים לנסיגה של צבאו והמשטרה שלו ממחוז קוסובו. המחוז כעת נשלט בידי האו"ם.
ביוני 1999, כוח נאט"ו נכנס לאזור האוטונומי הקרוי קוסובו, לאחר סיומה של מלחמת קוסובו. כתוצאה מהמלחמה, מאות אלפי פליטים מקוסובו – סרבים ואלבנים – איבדו את בתיהם, והייתה מתיחות רבה במחוז על רקע אתני. המאבקים הבין-אתניים בין שתי הקבוצות התלקחו מפעם לפעם אף על פי שכוחות נאט"ו היו במקום.
שינויים דמוקרטיים חלו במדינה לאחר המאבק על הבחירות של ה־24 בספטמבר 2000, שבהן סלובדן מילוסביץ' ניסה שוב לגנוב את הבחירות. מועמד האופוזיציה ווייסלב קושטוניצה טען לניצחון, וחצי מיליון מפגינים התאספו מול בתי הפרלמנט בבלגרד ב־5 באוקטובר בדרישה כי מילושביץ' יפרוש. לאחר הפגנות ולוחמה עם המשטרה הנאמנה למילושביץ', הוא הופל, וווייסלב קושטוניצה עלה לשלטון כנשיא. לאחר הבחירות הפרלמנטריות מינואר 2001, זוראן ג'ינג'יץ' נעשה ראש ממשלה. לאחר שנתיים של מאבק על רפורמות בארצו ההרוסה, זוראן ג'ינג'יץ' נרצח בבלגרד ב-12 במרץ 2003, על ידי המאפיה. אחד מהבוסים של המאפיה גם הואשם בפשעי מלחמה בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג.
מיד לאחר הרצח, הממשלה הכריזה על "מלחמה" על המאפיה ועל הכוחות הריאקציוניים, והשמידה למעשה את רוב ארגון המאפיה. זוראן ז'יווקוביץ' עמד בראש הממשלה עד הבחירות החדשות בדצמבר 2003. לאחר כמעט שלושה חודשים של משא ומתן, וווייסלב קושטוניצה יצר את הממשלה החדשה במרץ 2003. שלושה חודשים לאחר מכן, בוריס טאדיץ, יורשו של זוראן ג'ינג'יץ' כנשיא של המפלגה הדמוקרטית, נעשה לנשיא החדש של סרביה.
הסגרת פושעי מלחמה סרביים
במשך שנים רבות דרש האיחוד האירופי מסרביה להסגיר לבית הדין הבינלאומי בהאג חשודים שביצעו פשעי מלחמה במלחמות הבלקן בשנות ה-90, לפני שתוכל להצטרף לאיחוד. בשנים האחרונות סייעה סרביה להסגרת כמה פושעי מלחמה. בשנת 2007 הוסגר ולסטימיר ג'ורג'ביץ'. ביולי 2011 הוסגר גוראן האדזיץ', הסרבי האחרון שהיה מבוקש על ידי בית הדין.
קישורים חיצוניים
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
29268063היסטוריה של סרביה