היסטוריה של פורטוגל
ראשית ההיסטוריה של פורטוגל כישות מובחנת בחצי האי האיברי, היא בימי הביניים המוקדמים. בראשית ימיה, הייתה פורטוגל דוכסות הכפופה לממלכת קסטיליה השכנה, עימה ניהלה מאבק לעצמאות, בה בעת שנלחמה במורים המוסלמים בחזית הדרומית. בשנת 1139 הפכה פורטוגל לממלכה עצמאית, ואפונסו הראשון הוכתר כמלך פורטוגל. בשנת 1249, כבש המלך אפונסו השלישי את פארו בדרום, ובכך הייתה פורטוגל לממלכה הנוצרית הראשונה בחצי האי האיברי אשר נשלם בה תהליך הרקונקיסטה, כ-250 שנה לפני כיבוש ממלכת גרנדה בידי המלכים הקתולים. עם תום משבר הירושה עמו התמודדה פורטוגל בסוף המאה ה-14, שהיה כרוך גם במלחמה עם קסטיליה, נחנכה תקופת הזוהר של פורטוגל.
תחת מלכות שושלת בית אביש במאות ה-15 וה-16, השיקה פורטוגל את עידן התגליות האירופי, שבעטיו השיגה שליטה בלעדית על המסחר בתבלינים ובטובין אחרים עם המזרח ובסחר בעבדים מאפריקה. האימפריה הימית שבנתה באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי חלשה על שטחים רחבי ידיים באמריקה, באפריקה ובאסיה. מאוחר יותר, החלה האימפריה הפורטוגלית להתנוון ואיבדה חלק ניכר מעושרה וממעמדה. דעיכתה הסתמנה החל בתבוסתה בקרב אל-קסר אל-כביר ובאובדן ספינות הצי שלה ששולבו בארמדה הספרדית בתקופת האיחוד האיברי, וכלה במתקפות בלתי פוסקות שהחלו מושבותיה בתבל לספוג בהמשך מידי ההולנדים. אלה, יחד עם האנגלים והצרפתים, שמו קץ למונופול של פורטוגל וספרד במסחר באוקיינוסים. במאה ה-17 התגלו בברזיל מרבצי זהב, יהלומים ואבנים יקרות שסייעו בשיקום האימפריה. תהליך זה נקטע באיבו ב-1755, עם רעידת האדמה שהתחוללה מול חופי פורטוגל והצונאמי ששטף את ליסבון בעקבותיה, אשר זרעו בעיר הרס כמעט מוחלט. ב-1807, עם פלישת נפוליאון לשטח פורטוגל, נאלצה משפחת המלוכה הפורטוגלית להימלט לברזיל, על כל תכולת ארמונותיה, בליווי הגנה של ספינות מלחמה בריטיות. ברזיל הקולוניאלית שודרגה לדרגת ממלכה מאוחדת עם פורטוגל, ובירת האימפריה הפורטוגלית הועתקה מליסבון לריו דה ז'ניירו. ב-1822 הוכרזה עצמאותה של ברזיל.
בין אמצע המאה ה-19 לשנות החמישים של המאה ה-20, היגרו מאירופה לברזיל ולארצות הברית כשני מיליון פורטוגלים. בין לבין, התרחשה בפורטוגל בשנת 1910 הפיכה, בה הודח בית המלוכה מהשלטון. הרפובליקה שהוקמה לאחר מכן לא הצליחה לטפל בבעיותיה של המדינה, שהייתה שרויה במתיחות חברתית, שחיתות גואה ובמחלוקות עם הכנסייה. הפיכה נוספת שהתרחשה בשנת 1926 העלתה לשלטון משטר דיקטטורי ששרד עד לשנת 1974, עת ביצעו אנשי צבא המזוהים עם השמאל הפיכה והנהיגו בפורטוגל דמוקרטיה. בשנה שלאחר מכן הכריזה פורטוגל באופן חד-צדדי על עצמאותן של כל מושבותיה באפריקה.
פורטוגל נמנית עם האבות המייסדים של נאט"ו, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ואיגוד הסחר החופשי האירופי. ב-1986 הפכה לחברה מלאה בקהילייה האירופית, שהיוותה בסיס לגוף המדיני המוכר כיום כאיחוד האירופי. בנוסף חברה פורטוגל גם בקהילת המדינות הדוברות פורטוגלית.
העת העתיקה
לפני בוא הרומאים
האזור שבו נמצאת כיום פורטוגל מתקופה קדומה מאוד. בעת המגעים הראשוניים של המקומיים עם היוונים והפיניקים (שלהי האלף השני לפנה"ס), הוקמו תחנות סחר חופיות קטנות, בעלות דפוסי פעילות ושהות ארעיים. ניתן לקבוע כי תדירות הביקורים של היוונים והפיניקים בצד האטלנטי של חצי האי האיברי הייתה נמוכה יותר מתדירות הביקורים בצד הים תיכוני, זאת בהסתמך על תיעוד פחות מדוקדק של הגיחות לצד המערבי. תקופה זו חפפה להיווצרותה של הישות הפוליטית הידועה הראשונה באזור – הממלכה טרטסוס, בדרום מערב חצי האי. במאה ה-1 לפנה"ס, חצי האי האיברי אוכלס ביישובים שכונו, היסטוריוגרפית, יישובים פרה-רומיים. אלה מאזור חוף הים התיכון ומאזורי העמקים אברו וגוואדאלקיוויר זכו לכינוי הקולקטיבי "איברים", עת אלה מהאזורים הפנימיים היו בעלי מרכיבי תרבות קלטית. יש להימנע מלייחס לכינויים קולקטיביים אלה משמעות של אחידות אתנית-תרבותית, שכן כל קבוצה כזו שאבה מרכיבים אתניים או תרבותיים ממקורות מגוונים. המקורות הרומיים מצביעים על יישובי אדם, באזור פורטוגל, שכונו על ידי הרומאים, כשם העממים המאכלסים אותם - לוסיטנים, גאלאיקים, גאלסי והקוניים.
התקופה הרומית
חצי האי האיברי, יחד עם צפונה של איטליה, היוו הזירה העיקרית של המלחמה הפונית השנייה בין קרתגו לאימפריה הרומית. במהלך מלחמה זו, לראשונה בהיסטוריה, הגיעו חילות רומיים לחופי חצי האי. לאחר שהרומאים כבשו את קרתגו, נאלצה זו לוותר גם על חצי האי האיברי לטובתם (בשנת 206 לפנה"ס). בשנת 197 לפנה"ס, יצרו הרומאים שתי פרובינקיות, שחלקו ביניהן את חצי האי האיברי – היספניה קיטריור (בצפון ספרד) והיספניה אולטריור (בדרום ספרד).
העמים הקלטיים ששכנו באזור, לא היו מוכנים לחיות כנתיני רומא, בלי להחזיר מלחמה שערה. מהרגע הראשון בו דרכו הרומאים בחצי האי האיברי, הם נתקלו בהתנגדות מצד העמים הילידים. כך, בשנת 197 לפנה"ס, החלו המלחמות בין העמים הילידים של איבריה לצבאות רומי, מלחמות שכונו "המלחמות הקלטי-איבריות". בשנת 179 לפנה"ס, במסגרת חוזה שלום, אותו הגה טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס האב, הפכו העמים ששכנו בלוזיטניה (אזור הכולל את פורטוגל ואת אקסטרמדורה דהיום) לנתינים של האימפריה הרומית.
ניצחון רומי זה לא הביא שלום על הפרובינקיות, כיוון שהלוסיטנים, עוד עם קלטי-איברי, החלו למרוד נגד הרומאים. המתיחות הסלימה בהדרגה. בשנת 154 לפנה"ס החל מרי מחודש של העמים הקלטו-איבריים, שכונה המלחמה ההיספנית. 4 שנים מאוחר יותר, הצליחו הרומאים לגבור על המנהיג הלוסיטני ולשים קץ למרי. ויריאטו, אחד הניצולים המעטים, הנהיג את הלוסיטנים בהמשך המאבק ברומאים, והפך לגיבור בעיני בני עמו. בשנת 139 לפנה"ס, הרגו אותו הרומאים, בזמן ששהה יחד עם אנשיו באזור ויזאו (Viseu) בפורטוגל. החל משנת 138 לפנה"ס, החלו הרומאים בהקמת ביצורים באזור ליסבון. בשנת 60 לפנה"ס, הגיע יוליוס קיסר לליסבון ודיכא את מוקד המרי האחרון של עמי לוזיטניה.
רומא שמרה על השליטה באזור משך כמעט 400 שנים. בשנת 27 לספירה, בימי שלטונו של אוגוסטוס קיסר, ערכו הרומים רפורמה במנהל וחילקו את חצי האי האיברי ל-3 פרובינקיות: "בטיקה", "היספניה קיטריור" (או "טארקוננסיס") ו"לוזיטניה". פרובינקיית לוזיטניה נחלקה לשלושה תחומי שיפוט: "פצנסיס" שבירתה ב"פקס לוליה", ב'זה בפורטוגל, "סקלביטנוס" שבירתה ב"סקלביס", בעיר סנטרם, פורטוגל) ו"אמריטנסיס" ובירתה ב"אמריטה אוגוסטה", העיר מרידה, באקסטרמדורה שבספרד. בלוזיטניה נכללו מרבית שטחי פורטוגל דהיום, וגם סלמנקה וקסרס. בשלהי העת העתיקה (בין המאה ה-3 לספירה למאה ה-7), חילק הקיסר דיוקלטיאנוס את אזור "טרקוננסה" לשלוש פרובינקיות נוספות, שתיים מהן, "היספניה הקרתגית" ו"גאלסיה". בגאלסיה נכללו השטחים שמצפון לנהר הדוארו, בפורטוגל המודרנית.
העמים הקלטו-איבריים היו פגנים מיסודם, ונהגו להעלות קורבנות אדם לאליהם. על כך דן, בין השאר, גם ההיסטוריון אפיאנוס. במאה ה-4 החלו עממי חצי האי האיברי לאמץ את האמונה הנוצרית, בכל הטריטוריות. באזור פורטוגל הוקמו ארבע בישופויות – בראגה, אוסונובה, אבורה וליסבון. בראגה היא הוותיקה מבין הארבע.
פולשים ברברים
בשנת 409 התיישבו בהיספניה עמים שכונו בפי הרומאים "ברברים". ביניהם ניתן למנות את השוואבים, האלאנים, הונדלים, האסדינגים והסילינגים. לכולם, להוציא האלאנים שמוצאם איראני, שורשים גרמאנים. בשנת 411 עמים אלה חילקו בינם לבין עצמם את הטריטוריה: הוונדלים האסדינגים יישבו את גאלסיה, השוואבים התיישבו צפונית לדוארו, האלאנים בפרובינקיות לוזיטניה וקרטז'יננסיס והוונדלים הסילינגים התמקמו בבטיקה.
באותה עת, הזדמנה גם כניסתם של הויזיגותים לחצי האי האיברי, בשירות הרומאים, על מנת להכניע את הפולשים הללו.
מבין כל העמים האלה, השוואבים והוויזיגותים הפגינו נוכחות ממושכת יותר בטריטוריה בה נמצאת כיום פורטוגל. השוואבים, עם ביסוס בירת ממלכתם בבראגה, הרחיבו את תחום שיפוטם עד לגליסיה וללוזיטניה. השוואבים היו במקורם פגנים, ונוצרו בידי מרטין דה בראגה. עם זאת, שויכו לסירוגין לזרם הקתולי (תחת שלטונם העצמי, הילידי) ולזרם האריאני (תחת הוויזיגותים). החל משנת 470 החמירה המתיחות עם השכנים הוויזיגותים מטולדו. בשנת 585, נכבשה בראגה בידי המלך הוויזיגותי לאוביז'ילדו, והממלכה השוואבית סופחה לממלכת הוויזיגותים. החל מאותה עת, עתיד היה חצי האי להיות נתון למרותה של הממלכה הוויזיגותית (להוציא מספר מובלעות בחוף הים תיכוני הדרומי, שנשלטו בידי האימפריה הביזנטית, עד לפלישה המוסלמית, בשנת 711).
העמים הברברים היו נחותים מספרית מהאוכלוסייה ההיספנו-רומאית, ועל כן נקטו, בראש ובראשונה, באסטרטגיה של שמירה על מעמדם כמיעוט בהנהגה, הנבדל בקפידה מהרוב הילידי. לשם כך הסתייעו בשמירה על השוני הלשוני והדתי, יחד עם איסור בחוק על נישואי תערובת. עם זאת, השלטון הוויזיגותי (ובמידה מועטה ממנו, גם השלטון השוואבי) הצליח לבסס ולגבש שלטונו דווקא משום שאימץ מדיניות של אינטגרציה עם העם הילידי, שכללה המרה דתית, איחוד ושילוב בחקיקה והתרת נישואי תערובת. כך נסללה הדרך לגיבוש זהות מתפתחת ועירוב אתני ותרבותי בחצי האי האיברי.
בדומה ליתר חלקי מערב אירופה באותה העת, חלה התנוונות רבה במצב המחיה בערים, והחיים האורבניים, כמו גם המשק כולו, נסוגו לרמות פעילות ולדפוסי מחייה כפריים.
התקופה המוסלמית
בשנת 711 פלשו מורים (בֶרבֶרים וערבים) בהנהגתו של טארק בן זיאד לחצי האי האיברי. הם שלטו בחלקים נרחבים בחצי האי, במשך יותר מ-800 שנים. חצי האי היה נתון בעיקר תחת שלטון חליפות דמשק, כפרובינציה של אימפריית האומיידים, שכונתה אל-אנדלוס. מאוחר יותר שלטה חליפות קורדובה. בשנת 712 נפלה גם טולדו, בירת הוויזיגותים, בידי המוסלמים. מאותה עת, החלו המוסלמים להתקדם צפונה, והכניעו בדרכם את כל הערים בהן עברו. בשנת 716 היה כל חצי האי האיברי תחת שלטון מוסלמי. עם זאת, שלטונם בצפון היה נומינלי, ללא נוכחות צבאית משמעותית. החל מאותה העת החלו המוסלמים להתקדם אף להרי הפירנאים, במטרה להשתלט על שטחי האימפריה הקרולינגית, בצרפת דהיום. בשנת 722 נערך קרב קובדונגה, בו ניצח דון פלאיו את הכוחות המורים. בעקבות הקרב, הקים דון פלאיו את ממלכת אסטוריאס. למן הקמתה של ממלכה זו ועד 1492, חולק חצי האי האיברי בין צד מוסלמי לבין צד נוצרי.
במהלך המאה ה-8 והמאה ה-9 התעצם מאוד שלטון המוסלמים בחצי האי האיברי, אף כי, בכפיפה אחת עימם, שגשגו בצפון חצי האי גלעיני אוכלוסין נוצריים. במאה ה-10, העלה עבד-אל-רחמאן השלישי את אל-אנדלוס למעמד של חליפות עצמאית.
הרקונקיסטה, כיבושן מחדש של אדמות חצי האי האיברי מהמוסלמים, באה לידי סיומה עם כיבוש העיר גרנאדה בידי המלכים הקתולים בשנת 1492. עד אותם ימים, התקיימה הממלכה הפורטוגלית כאומה עצמאית מזה כ-300 שנים, ולמן כיבוש סאוטה ב-1415, תיעלה את מרצה לתגליות ולהקמת מאחזים מעבר לים, תוך שאיפה לחנוך נתיבי מסחר חדשים, לחדש את מסעות הצלב נגד האסלאם ולהפיץ את הנצרות בקרב עובדי האלילים. מוסלמים שלא גורשו או מתו במהלך הרקונקיסטה באדמות פורטוגל, נאלצו לסגל עצמם למנהגי המקום, ובכלל זה לאמונה הנוצרית. אין כיום בידינו נתונים מדויקים לגבי קיומם של מרכיבים בֶרבֶרים באוכלוסייה הפורטוגלית העכשווית, אך מספר מחקרים מצביעים בחיוב על קיום מרכיבים אלה באוכלוסיית פורטוגל.
לידתה של פורטוגל
המורים השלימו את כיבוש הבזק של חצי האי האיברי תוך שנים ספורות. לנוצרים, מאידך, נדרשו 500 שנים להשלמת הרקונקיסטה, מעת שהחלו להשיב מלחמה שערה. תהליך הדרגתי זה הביא להקמתן של ממלכות נוצריות קטנות, שהלכו והתעצמו ככל שהתקדמו הנוצרים דרומה, במהלך הרקונקיסטה. הראשונה מבין ממלכות אלה אשר קמו, אסטוריאס, נחלקה בין בניו של המלך אלפונסו השלישי, עם מותו. כך קמו בנוסף הממלכות קסטיליה ולאון. מאוחר יותר הופיעו בזירה גם ממלכת נווארה, ממלכת אראגון וממלכת גליסיה.
מאוחר יותר מסר מלך לאון וקסטיליה אלפונסו השישי את השליטה על דוכסות פורטוקלה לחתנו אנרי מבורגונדי. רוזנות זו, שנהנתה ממידה נדיבה של אוטונומיה, אף כי הייתה כפופה לממלכת לאון, הייתה הגרעין העוברי לממלכת פורטוגל. אנריקה הנהיג את החבל מתוך שאיפה לזכות באוטונומיה מלאה. עם מותו בשנת 1112, רוזנות פורטוקלה נהנתה מעצמאות רבה יותר. עתה, שלטה הלכה למעשה אלמנתו, תרזה מלאון, רוזנת פורטוגל על רוזנות פורטוקלה. היא שימשה כעוצרת, בהיות בנה אפונסו אנריקש קטין. מדיניותה של תרזה דמתה לזו של בעלה: חיזוק מרקם החיים ברוזנות וחתירה לעצמאות מלאה. תרזה עיטרה עצמה בתואר "מלכה", תוך שהשתדלה להתמודד עם המשברים הדיפלומטיים החריפים אליהם נקלעה הרוזנות. השפעתם של האצילים הגליסיים בענייני הרוזנות הייתה רבה ואלה גרעו ממעמדה, צמצמו את כושר השפעתה, ובמידה רבה הכתיבו לה את אופן האצלת הסמכויות בניהול ענייני הרוזנות. עם הגיעו של אפונסו אנריקש לגיל 14, הוא עוטר כאביר וסיגל לעצמו מנהגים מלכותיים. מעמדם המועדף של האצילים הגליסיים אצל תרזה, כשברקע אדישותם המופגנת של האצילים ואנשי הכנסייה ברוזנות, הכשירו את הזירה למרד ברוזנות, בהנהגתו של בנה אפונסו אנריקש.
מלחמה פרצה בין אפונסו אנריקש לאמו הרוזנת תרזה. בשנת 1128, הובסו חילותיה של תרזה בקרב סאו מאמדה, והיא נאלצה לגלות מהאדמות בהן שלטה במשך 15 שנים. בעיתוי זה, הכריז אפונסו אנריקש על עצמאותה של רוזנות פורטוקלה ועתה הפכה זו לממלכה עצמאית.
מלך לאון וקסטיליה אלפונסו השביעי לא השלים עם אובדן השליטה על פורטוקלה. אי לכך, נאלץ אפונסו אנריקש להמשיך בלחימה נגד חילותיו של אלפונסו ובמקביל ניהל גם מערכה נגד המורים בדרום.
ב-25 ביולי 1139, הביס אפונסו אנריקש את המורים בקרב אוריקה. בגיבוי ההנהגה בנסיכות, הוא הכריז על עצמאותה של פורטוגל כממלכה והוכתר למלך תחת השם אפונסו הראשון. כך, נוסדה רשמית ממלכת פורטוגל, תחת מלכות השושלת הראשונה של הענף הפורטוגלי של בית בורגונדי הצרפתי.
אפונסו אנריקש פנה לאפיפיור אינוקנטיוס השני בבקשה להכרת הכס הקדוש בממלכתו שאך נוסדה. האפיפיור נענה בחיוב והכריז על הכרתו בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית. בשנת 1143 הכיר אף מלך קסטיליה בעצמאותה של פורטוגל. הצדדים חתמו על חוזה זאמורה, בו הושג השלום והוסכם על קץ הלחימה. במשך מאות שנות קיומה, השכילה פורטוגל לשמר את ריבונותה ולהגן עליה באופן פעיל, אף בעיתות מבחן, דוגמת משבר הירושה שפקד את הממלכה בשלהי המאה ה-14.
פורטוגל תחת בית בורגוניה ובית אוויש
אנריקה מבורגוניה ייסד את השושלת הפורטוגלית הראשונה, בית בורגוניה (זוהי ההגיה של "בורגונדיה" בפורטוגלית (Borgonha) או בספרדית (Borgoña) – אנריקה נולד בבורגונדי), ששלטה בפורטוגל עד 1383. פרננדו הראשון היה אחרון המלכים מענף שושלתי זה ששלט בפורטוגל. שושלת זו באה לידי סיומה, עקב מצב הלוחמה המתמשך עם הממלכות השכנות קסטיליה ולאון ומרידות שפרצו בשנות מלכותו של דיניש.
משהשלימה פורטוגל את חלקה ברקונקיסטה ב-1249, הנוכחות הקסטליאנית בזירה סיכנה באופן תמידי את ריבונותה. בשנים 1383–1385 פקד את הממלכה משבר הירושה. ביטחונה של פורטוגל הובטח עם השמדתו המוחלטת של הצבא הקסטליאני בקרב אלז'וברוטה (עיירה במרכז פורטוגל). עתה, תמך העם בהמלכתו של ז'ואאו הראשון, אחיו החורג של פרננדו הראשון ובנו הבלתי הלגיטימי של פדרו הראשון. המלכתו ייצגה את ראשית ימי השושלת המלכותית השנייה של פורטוגל, בית אוויש, שמלכה על פורטוגל עד האיחוד המלכותי עם ספרד ב-1580, עת הומלך מלך ספרד, פליפה השני, גם על פורטוגל. בשנת 1640 הושב כתר פורטוגל לפורטוגלים, לידי בית ברגנסה. תחת שושלת בית אוויש, חנכה פורטוגל את עידן התגליות האירופי, בה בעת שבנתה אימפריה מסחרית ימית גלובלית שהשתרעה על פני חופי אפריקה, אסיה ואמריקה.
פורטוגל כחלוצת עידן התגליות האירופי
ערך מורחב – עידן התגליות
בתחילת המאה ה-15 יצאה פורטוגל למספר מסעות גילוי וכיבוש מחוץ לאדמתה ביבשת אירופה, בהם השתלטה על מספר מובלעות בצפון אפריקה, ביניהם סאוטה וטנג'יר. עושר רב נחשף לעיני הכובשים הפורטוגלים בשטחים אלה, ניקר את עיניהם ודרבנם להמשיך במפעל התגליות בים הפתוח והבלתי מוכר, מתוך תקווה לגלות עוד ארצות, עימן אפשר לנהל קשרי מסחר. העילה ההתחלתית הייתה הפצת הנצרות, ובהמשך בלטו יותר הרצון להפיק תועלת מהפירות הנלווים לתגליות עצמן (קשרי מסחר וכדומה) ורוח התנדבות הרפתקנית של הפורטוגלים. פורטוגל שיגרה משלחות חקר לחופי מערב אפריקה, ואלה גילו את איי מדיירה, את סאו טומה ופרינסיפה, את כף ורדה, את אנגולה ואת גינאה.
עם חלוף השנים ביקש המלך ז'ואאו השני לאשש מידע, המבוסס על שמועות, ועל דיווחים של שליחים (ובכללם פרו דה קוויליאן), שחזרו ממסעות בדרך היבשה, תוך חציית אדמות האסלאם. הוא החל ביוזמה להפוך את פורטוגל לאחת המעצמות העולמיות, תוך הוצאתו אל הפועל של מיזם לגילוי הנתיב הימי להודו. בימי מלכותו של מנואל הראשון הקיף ואסקו דה גמה את כף התקווה הטובה והגיע לחופי הודו ובכך בישר לארצות המזרח על עידן חדש של נוכחות פורטוגלית הגמונית בכל אגן האוקיינוס ההודי. באותם ימים נפוצו מספרד ידיעות על כך שכריסטופר קולומבוס גילה אדמות במערב האוקיינוס האטלנטי, בשליחות המלכים הקתולים בספרד, שמאוחר יותר כונו בשם איי הודו המערביים (מספר שנים קודם לכן, ויתר מלך פורטוגל ז'ואאו השני על שירותיו של קולומבוס, בהמלצת יועציו המדעיים). בשנת 1500 גילה האדמירל פדרו אלוורז קברל את ברזיל, במהלך מסע ארמדה שבפיקודו להודו, אשר כללה 13 ספינות. ברבות הימים, במהלך המאה ה-16, ביססה פורטוגל את נוכחותה הקולוניאלית ברחבי הגלובוס והפכה ל"באזאר" של אירופה. בכך, במאה ה-16 שכנו בחצי האי האיברי המעצמות הימיות האירופיות הדומיננטית באותה התקופה - ספרד ופורטוגל.
האימפריה הפורטוגלית
- ערך מורחב – האימפריה הפורטוגזית
האימפריה הפורטוגלית הייתה לחלוצת האימפריות הקולוניאליות שנוצרו בימי עידן התגליות, כאשר כבשה ב-1415 את סאוטה שלחופי צפון אפריקה והחלה לשגר מסעות חקר, תגלית ומיפוי באוקיינוס האטלנטי. לאחר שמיפו הפורטוגלים את חופי יבשת אפריקה וגילו את הדרך הימית להודו, החלו אלה ומדינות אירופיות נוספות לחקור את פנים היבשת, וחיפשו אחר נתיבים ימיים נוספים למקורות התבלינים במזרח, בנוסף לנתיב העובר דרך כף התקווה הטובה (לדוגמה, נתיבים מערביים המקיפים את צפון אמריקה או דרומה). חיפושים קדחתניים אלה, שערכו מספר מדינות אירופיות, ביניהן פורטוגל, עתידים היו להביא ליסודן של מושבות רחבות היקף, הפזורות בכל כדור הארץ. מברזיל ועד אסיה, הפיצה פורטוגל את שפתה, הפורטוגלית, ואת מנהגיה, בה בעת שהביאה למטרופולין ליסבון עושר וממון רבים, תוך הזנחת המושבות והשקעה מועטה בפיתוחן.
לאחר המאה ה-16, החלה פורטוגל לאבד בהדרגה את נכסיה הקולוניאליים. ב-1580 עבר הכתר הפורטוגלי לידי המלכים הספרדים ונשאר בידיהם עד ל-1640 (עם זאת, נהנתה פורטוגל ממידה מסוימת של אוטונומיה). עקב כך, החלו מושבות פורטוגל ברחבי העולם לספוג מתקפות מאויבי ספרד - מההולנדים ומהאנגלים.
במאה ה-17 היגרו פורטוגלים במספרים גדולים לברזיל. ב-1709 אסר ז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל, על המשך הגירה זו, שצמצמה באחוזים ניכרים את מספר תושבי פורטוגל, בניסיון לבלום את הידלדלות האוכלוסין בפורטוגל הקונטיננטלית. ברזיל הועלתה למעמד של ממלכת משנה והאינדיאנים שוחררו לחופשי. עם זאת, איבדה פורטוגל חלק גדול מאחיזותיה במזרח, להוציא את ברזיל ביבשת אמריקה ומושבות קטנות או זעירות נוספות ביבשות אסיה ואפריקה. במאה ה-19 איבדה גם את ברזיל.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהחל תהליך הדה-קולוניזציה, איבדה פורטוגל את מושבותיה האחרונות. ב-1961, פלשו צבאות הודו למושבה הפורטוגלית גואה. באותה השנה פרצו עימותים מזוינים במושבות פורטוגל באפריקה, ביניהן אנגולה ובהמשך אף במוזמביק. במלחמות אלה, שכונו המלחמות הקולוניאליות, נערכו קרבות בעצימות גבוהה ביותר. ברבע האחרון של המאה ה-20 איבדו הפורטוגלים גם את מזרח טימור, את סאו טומה ופרינסיפה, את כף ורדה ואת גינאה ביסאו. מקאו, האחרונה מבין מושבות פורטוגל מעבר לים, נמסרה חזרה לסין ב-1999.
האיחוד האיברי
ב-1578 יצאו הפורטוגלים למסע צלב במרוקו, והובסו על ידי המוסלמים בקרב אל-קסר אל-כביר. המלך סבשטיאו הראשון הוצא ככל הנראה להורג או נהרג בקרב. קרב זה בלם את המשך ההתפשטות הגלובלית של הפורטוגלים.
בית המלוכה בפורטוגל נאלץ להתמודד עם ניסיון מורכב לפתור את משבר הירושה שפקד אותו. על אף מאמציו של אנטוניו הראשון לשמר את כתר פורטוגל בידי הפורטוגלים, עבר כס המלוכה של פורטוגל לידי מלך ספרד פליפה השני, בנה של בתו הבכורה של מנואל הראשון והמועמד הראוי ביותר באותה עת, על פי ייחוסו השושלתי ודיני הירושה. בתי הדין של טומאר, שהתכנסו ב-1581 הכריזו סופית על מלך ספרד פליפה השני כמלך גם על פורטוגל. עתה היו ספרד ופורטוגל כרוכות יחד באוניה פרסונלית.
איחוד בין אימפריות
אנטוניו הראשון, שלא שבע נחת מהמלכתו של מלך ספרד על פורטוגל, הכריז על עצמו כמלך פורטוגל וקבע את מושב ממשלתו באחד האיים האזוריים, האי טרסיירה (ilha terceira), בזמן שהשלטון על יתר הממלכה עבר לידי מלך ספרד ההבסבורגית. "מלכותו" של אנטוניו הראשון ממקום מושבו באיים האזורים לא ארכה ימים ובמהרה הוא נכנע לכוחותיו של המלך הספרדי. כך אוחדו כתרי ספרד ופורטוגל תחת ידיו של מלך אחד, ותקופה היסטורית זו זכתה לכינוי "תקופת האיחוד האיברי". בתקופה זו לא חלה כל תמורה בזרועות המבצעות והשופטות ובמוסדות השלטון של ממלכותיו של פליפה השני. לכאורה, כל ממלכה שמרה על אוטונומיה בנושאים אלה. תחת פליפה השני (עבור פורטוגל "פיליפה הראשון") הפכה ספרד לאימפריה הקולוניאלית הגלובלית הגדולה בהיסטוריה, כיוון שלנכסיה הטריטוריאליים רחבי ההיקף של ספרד ביבשת אמריקה נוספו עתה הזירות הפורטוגליות החשובות בברזיל, באפריקה ובאסיה.
ימי מלכותם של פליפה השני ושל פליפה השלישי התנהלו, באופן יחסי, על מי מנוחות, בעיקר מכיוון שספרד המעיטה להתערב בענייניה של פורטוגל, שבה משלו ממשלים פורטוגלים. מלכים אלה אפשרו לחיים בפורטוגל להתנהל ברוגע ובשלווה, וכן כיבדו את מעמדה של פורטוגל כממלכה, ומינו אצילים פורטוגלים למשרות נחשקות וטובות בחצר המלוכה הספרדית, בה בעת שהותירו על כנם החוקים, המטבע והממשל הפורטוגלי. אף הועלתה הצעה להעביר את בירת האימפריה הספרדית לליסבון.
החל מ-1630, כבר בימי מלכותו של פליפה הרביעי, הסתמנה נטייה ספרדית להתערב בענייניה של פורטוגל, כך שגבר אי השקט של הפורטוגלים. האצילים הפורטוגלים חששו מפגיעה במעמדם. ספרד הייתה מעורבת באותה העת במלחמות רבות, לדוגמה, המלחמה נגד ארצות השפלה (מלחמת שמונים השנים) או המלחמה נגד אנגליה. במלחמות אלה קיפדו פורטוגלים רבים את חייהם. בשנים 1634 ו-1637 פרצו בפורטוגל שתי מרידות, אשר בהן לא היה די כדי לערער את שלטון ספרד בפורטוגל. עם זאת, עד שנת 1640, הצטמצמה מאוד עוצמתה הצבאית של ספרד, עקב מלחמתה עם צרפת והמרד שפרץ בקטלוניה באותה השנה.
השבת עצמאות פורטוגל וגיבוש תוכניות לשיקום האימפריה הפורטוגלית
מה שגדש את הסאה היה כוונתו של הדוכס דה אוליוורס ב-1640 להשתמש בכוחות פורטוגליים נגד הקטלאנים, שהכריזו על עצמם כנתינים של מלך צרפת. הקרדינל רישלייה איתר בליסבון, בתיווך סוכנים מטעמו, יורש פורטוגלי ראוי לכתר פורטוגל - דוכס ברגנסה, נכדה של קתרינה מפורטוגל. מנהיגי הפלגים הפורטוגלים שלחמו למען עצמאות מספרד הנהיגו ב-1 בדצמבר 1640 קנוניה לאומנית, תוך ניצול השפל בפופולריות של מושלת פורטוגל, מרגריטה מסבויה, דוכסית מנטובה, ושל מזכיר המדינה הכפוף לה, מיגל דה ואסקונסלוש. היחיד שקיפח את חייו באותו מרד היה ואסקונסלוש, שהושלך מחלון. באותו היום, הכריזו הפורטוגלים, בנצלם את המרד בקטלוניה, על דוכס ברגנסה כמלך פורטוגל, בשם ז'ואאו הרביעי ובכך באו לקיצם 60 שנות שלטון ספרד בפורטוגל.
פרצה בין פורטוגל וספרד מלחמת השבת הכתר הפורטוגלי, ניסיון של ספרד להשיב את כתר פורטוגל לחיקה. חיל המשמר של סאוטה לא קיבל על עצמו את מרותו של מלך פורטוגל, שאך לא מכבר הוכתר, ושמר על נאמנותו למלך ספרד, פליפה הרביעי. שררה מתיחות עד לחתימה על הסכם ליסבון (1668), בו הכירה ספרד בריבונותה של פורטוגל. בתמורה הכירה פורטוגל בריבונותה של ספרד במובלעת סאוטה שבמרוקו, כפי שתבעו תושבי המובלעת.
לאחר 1640 מינה הכתר הפורטוגלי מועצה לענייני פורטוגל מעבר לים. תפקידה היה לגבש מדיניות קולוניאלית חדשה ולהתגבר על קשייה הכלכליים של פורטוגל. בהקשר זה, ייעדו את ברזיל, הגדולה והעשירה מבין מושבותיה, לעבור סדרה של רפורמות מנהלתיות וכלכליות, ולהגביר בתחומה את החיפושים אחר זהב ואבנים יקרות. בנוסף, שאף הכתר לחזק את השלטון המרכזי, תוך צמצום סמכויות של מועצות מחוזיות.
בית ברגנסה
עצמאות
בשנים 1634–1637 התרחשו בעיר אבורה מספר התקוממויות. ב-1640 פרץ בקטלוניה מרד והדוכס דה אוליווארס, ראש הממשלה הכל-יכול של המלך פליפה הרביעי, תכנן לשגר כוחות פורטוגלים במטרה לשים קץ להתקוממות זו. צרפת, אויבתה הגדולה של ספרד ההבסבורגית, זיהתה כאן הזדמנות להטיל בספרד "מום". הקרדינל רישלייה תמך בדוכס ברגאנסה, כדי שזה יוביל מרד נגד ספרד. כוחות ספרד, מותשים מקרבות אינספור, לא יכלו להשיב את המצב לקדמותו. הדוכסית ממנטואה, נציגת המלך הספרדי בליסבון הורחקה מתפקידה. דוכס ברגנסה הומלך על פורטוגל תחת השם ז'ואאו הרביעי.
הארכיבישוף של בראגה התקומם על ההכתרה, וכך גם מספר אצילים אשר השיאו למלך החדש עצה לוותר על הכתר ולמוסרו למלך ספרד. לאצילים ולאנשי כמורה אלה לא היה רגע של נחת ונשפטו בידי המונרך החדש ללא כל חסד או מחילה. עם המלכתו של ז'ואאו הרביעי, עלתה לכס המלוכה הפורטוגלי שושלת ברגנסה.
ספרד בוששה להגיב על כך, ותגובתה באה רק שנים לאחר מכן. הסיבות לכך היו המלחמה בה הייתה שקועה ספרד בחזית הגרמנית (מלחמת שלושים השנים, ובה בעת מלחמתה עם צרפת, ובנוסף גם ההתקוממויות בקטלוניה, בנאפולי ובסיציליה, וגם הקנוניה באנדלוסיה, מרידות בהם התגלו צבאות ספרד כבלתי כשירים. הייתה זו תקופה קריטית ומורכבת, המוכרת כתקופת "משבר שנת 1640". ב-1644 נערך קרב בעצימות נמוכה במונטיחו. פורטוגל חידשה את בריתה עם אנגליה, ודמויות המפתח שבלטו כשנערך ההסכם החדש היו מלך אנגליה צ'ארלס הראשון, אוליבר קרומוול וצ'ארלס השני, בעלה של קתרינה מברגנסה. פורטוגל מסרה לאנגליה את טנג'יר שבמרוקו ואת בומביי שבהודו. ז'ואאו הרביעי התכוון לכבוש מחדש טריטוריות שהשתייכו בעבר לאימפריה הפורטוגלית. ארצות השפלה הצליחו לכבוש ולהחזיק בציילון ובמלאקה, אך עם זאת הצליחו הפורטוגלים לכבוש מחדש את לואנדה ואת סאו טומה ופרינסיפה, וגם הצליחו לגרש את ההולנדים מברזיל. בגלל אובדן מושבותיה במזרח, הפכו הזהב, הסוכר והיהלומים של ברזיל למקורות ההכנסה העיקריים של פורטוגל. עקב העימות עם ספרד, פעל מלך פורטוגל לחיזוק מוסדות השלטון והמנהל במדינה. לאור גישה חדשה זו, הוקמה ועדת קבע לענייני מלחמה, וכמו כן גם ועדה לענייני משמר הגבולות, תוך סיועה של החברה הכללית למסחר של ברזיל, וכך גם הובטח הנתיב הימי בין המטרופולין בפורטוגל לבין מושבתה החשובה ביותר באותה עת - ברזיל. תחת מלכותו של ז'ואאו הרביעי, שבה פורטוגל להיות מעצמה עולמית ובעלת מעמד רם באירופה.
ב-1656 מת ז'ואאו הרביעי. בנו הבכור, אפונסו השישי, עלה לכס המלוכה. מפאת היותו בן 13, נאלצה אמו, לואיסה דה גוסמן, לשמש בתפקיד עוצרת. ב-1662 החל אפונסו השישי לשמש רשמית כמלך פורטוגל. בשנת 1659, עם תום מלחמתה של ספרד עם צרפת, תקפו הספרדים את פורטוגל, כדי להחזיר את כס מלכות פורטוגל למלכי בית הבסבורג (מלחמת השבת הכתר הפורטוגלי). הספרדים כבשו את אלוואס (Elvas). בתגובה, תקפו כוחות אנגליים ופורטוגלים את חילות ספרד. ב-1665 מת מלך ספרד, פליפה הרביעי, המונרך האחרון מבין מלכי בית הבסבורג שהחזיקו גם בתואר מלך פורטוגל. עקב הפגיעה המשמעותית בכוחות הספרדיים, נאלצו אלה לחתום ולאשרר את הסכם ליסבון, לפיו על ספרד להכיר בעצמאותה של פורטוגל. סאוטה נשארה בידיים ספרדיות. לאחר הניצחון על ספרד צורף לשמו של אפונסו השישי הכינוי "המנצח" (פורטוגלית: "O vitorioso").
אט אט איבד אפונסו השישי את כושר השפעתו על אחיו הצעיר, הנסיך פדרו. בהמשך באו השניים לידי עימות. בקרב העם והן בחצר סברו כי המלך אינו מתאים לכהן בתפקידו.
ב-1667 אילץ פדרו את המלך, בהמלצת יועצי הכתר, לחתום על מסמך בו הועברו לו סמכויות השלטון. בחצר נתגלעה הסתייגות מהמשך כהונתו של אפונסו השישי כמלך. ב-1668 מונה הנסיך פדרו כעוצר. נוסף על כן, אף התארס למלכה. עד יום מותו ב-1683 חי אפונסו השישי כעציר בסינטרה ובאיים האזורים. עם מותו, הומלך תחתיו אחיו בשם פדרו השני.
אבסולוטיזם - העידן הפומבליני
במרוצת סוף המאה ה-17 והמחצית הראשונה של המאה ה-18 גברה מאוד פעילות הכריה והניצול של משאביה המינרליים של ברזיל, לאחר שנתגלו בה מאגרי זהב ואבנים יקרות עשירים ביותר. המלך ז'ואאו החמישי הפך לאחד המונרכים העשירים באירופה.
בימי מלכותו של ז'וזה הראשון, לאורו של בוקר יום כל הקדושים, ה-1 בנובמבר 1755, הכתה בליסבון רעידת אדמה, שזרעה בעיר חורבן מוחלט ואיימה על יציבות האימפריה ועל עצם קיומה. לאחר שיקומה המהיר של העיר, תחת פיקוחו של המרקיז דה פומבל, נחנכה תקופת מודרניזציה בה בוצעו רפורמות משמעותיות במנהל, בכלכלה ובחינוך, לפי דוגמתן של רפורמות דומות באירופה באותה העת (ראו, לדוגמה, הרפורמות הבורבוניות), תחת הנהגתה של מונרכיה אבסולוטית, כשברקע השפעתו של מעמד האצולה.
המרקיז דה פומבל ניצל את ניסיון ההתנקשות במלך כדי להעניש את משפחות האצולה, על שלא שיתפו עמו פעולה בביצוע הרפורמות. הוא גם גירש את מסדר הישועים מפורטוגל, בהסכמת הוותיקן.
ב-1779 מת המלך, והוריש את כס המלוכה למריה הראשונה, כשלצידה בעלה פדרו השלישי, ואלה הדיחו את המרקיז דה פומבל ואילצו אותו לגלות, עם כל נכסיו, אל מחוץ לבירה.
האימפריה דעכה אט אט. המצור הקונטיננטלי שהטיל נפוליאון על אנגליה כוון גם נגד פורטוגל. היא המשיכה להיחלש תוך כדי השתלשלות המלחמות הנפוליאוניות, כשברקע פלישת נפוליאון לחצי האי האיברי, בריחת משפחת המלוכה לריו דה ז'ניירו בשנת 1807 ואובדן המושבה ברזיל ב-1822 (למן הגעת חצר המלוכה לריו דה ז'ניירו ועד אותה שנה, הפכה ברזיל לממלכה מאוחדת עם פורטוגל ושקולה לה במעמד).
משבר המאה ה-19
ב-1807 סירבה פורטוגל למלא אחר דרישת נפוליאון לתמוך במצור קונטיננטלי על בריטניה, כחלק מאמברגו על הממלכה המאוחדת. כתוצאה מכך, כוחות צרפתיים, תחת פיקודו של הגנרל ז'ונו (Junot), פלשו לפורטוגל והשתלטו על הבירה ב-1 בדצמבר 1807. מעורבותם של הכוחות הבריטיים במלחמת העצמאות הספרדית השיבה למדינה את עצמאותה. ב-1812 גורשו אחרוני החיילים הצרפתים. פורטוגל איבדה במלחמה זו, שכונתה מלחמת התפוזים, את פרובינציית אוליבנזה, שעברה לידי הספרדים. משפחת המלוכה נמלטה לריו דה ז'ניירו וזו הפכה זמנית, במקום ליסבון, לבירת האימפריה הפורטוגלית (בשנים 1808-1821). ב-1820 פרצו התקוממויות בערים פורטו (24 באוגוסט) וליסבון (15 בדצמבר). כשהוכרזה עצמאותה של ברזיל ב-1822, חזרה ליסבון למעמדה כבירת פורטוגל.
עם מותו של המלך ז'ואאו השישי ב-1826 החלה בפורטוגל מלחמת ירושת הכתר. בנו בכורו, פדרו הראשון, אשר כיהן כקיסר ברזיל העצמאית, הוכרז גם כמלך על פורטוגל, תחת השם פדרו הרביעי. הן הפורטוגלים והן הברזילאים לא רצו באיחוד מונרכי בין שתי הממלכות; כתוצאה מכך, ויתר פדרו על כתר פורטוגל לטובת בתו מריה השנייה, תחת התניה שזו תינשא לאחיו, מיגל. שררה בממלכה אי-שביעות רצון מהרפורמות החוקתיות שביצע פדרו. עקב כך, ב-1828 הובילו האצילים והכנסייה להכתרתו של מיגל הראשון, ובכך פרצו המלחמות הליברליות שבהן כפה פדרו על אחיו מיגל, בסיוע האנגלים, לוותר על הכתר ולצאת לגלות (1834). בכך שמרה בתו מריה השנייה על כס המלוכה.
מלחמת חצי האי
- ערך מורחב – מלחמת חצי האי
כאשר הכתיר נפוליאון בונפרטה את עצמו כקיסר, הוא החל ביישום אסטרטגיה צבאית אגרסיבית באירופה, במטרה להשיג הגמוניה צרפתית ביבשת ולשים קץ למעמדה של הממלכה המאוחדת כמעצמה הכלכלית והצבאית העיקרית באותה התקופה. ארצות אירופה נדרשו על ידי נפוליאון לשתף פעולה בהטלת מצור יבשתי על אנגליה, כדי למנוע ממנה לסחור עם היבשת. ריבונים באירופה אשר סירבו לקחת חלק באכיפת המצור על אנגליה צפוים היו להשקיף על צבאות צרפתיים אימפריאליים פולשים לשטחם. פורטוגל, שהייתה חתומה על ברית עם אנגליה עוד מתקופת ימי הביניים (ברית ווינדזור, התקפה עד ימינו, הברית הדיפלומטית העתיקה בתבל) סרבה לשתף פעולה במצור על אנגליה. נפוליאון בא לידי ברית עם ספרד, בה הוסכם על סיפוח פורטוגל (הסכם פונטנבלו). הוא פלש לפורטוגל, ואילץ את בית המלוכה הפורטוגלי לגלות לברזיל. נכונות פורטוגל להסתייע באנגלים עתידה הייתה להתברר כחיונית לגירוש הפולשים מפורטוגל. הקרבות לא הוגבלו ליבשת אירופה בלבד, אלא גם חרגו ליבשת דרום אמריקה, בה כבשו הפורטוגלים את גיאנה הצרפתית.
המהפכה הליברלית בעיר פורטו (1820)
בתחילת המאה ה-19 שקעה פורטוגל במשבר, שהחל עם עזיבתה של משפחת המלוכה לברזיל. תוצאותיה ההרסניות של פלישת נפוליאון, יחד עם ההיבטים השליליים של התלות באנגלים ושל פתיחת הנמלים בברזיל לסחר הבינלאומי, הובילו סוחרים פורטוגלים רבים אל סף פשיטת רגל. באותה עת, החלה להשתרש גישה אידאולוגית ליברלית בקרב בני המעמד הבורגני.
ב-24 באוגוסט 1820 פרצה בעיר פורטו מהפכה ליברלית שייעדה המיידי למנות מליאה פרלמנטרית האמונה על ניסוחה של חוקה עבור פורטוגל.
לא היו גילויי התנגדות כלפי ההפיכה. להפיכה הצטרפה גם העיר ליסבון, ומונתה חונטה זמנית שמטרתה לארגן בחירות לפרלמנט (ה-cortes). נבחרו כחברים בפרלמנט הראשון בפורטוגל נציגים מכל קצוות האימפריה: מברזיל, מאיי מדיירה, מהאיים האזורים, ומהטריטוריות הפורטוגליות באפריקה ובאסיה.
הפרלמנט דרש מהמלך ז'ואאו השישי לחזור מיד לפורטוגל. לפני חזרתו, מינה המלך את בנו פדרו כעוצר על ממלכת ברזיל. צעד זה לא נשא חן בעיני חברי הפרלמנט, אשר גרסו שאכיפת הריבונות על שטחי האימפריה צריכה להתבצע משטחי פורטוגל באירופה. בנוסף, נדרש פדרו לחזור לאירופה, על מנת להמשיך בה את תהליך הכשרתו למלוכה. 65 חברי הפרלמנט הברזילאים מחו כנגד דרישה זו ובתגובה נטשו את הפרלמנט בפורטוגל וחזרו לברזיל. ב-7 בספטמבר 1822, הגיעה לידיו של פדרו בברזיל הודעה נוספת בנושא מאת הפרלמנט. הדבר הוביל אותו להכריז על עצמאותה של ברזיל ועל עצמו כקיסר הראשון שלה, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה.
באותה שנה אושרה החוקה. היא נוסחה כרוחה של החוקה הצרפתית (1791), שקידשה הפרדה בין הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת והזרוע השופטת, וייחסה למלך תפקיד סמלי בלבד. הגה השלטון עבר לידי פרלמנט חד-אגפי, שחבריו נבחרו בבחירות ישירות, ובידיו השליטה הבלעדית בחקיקה.
המלחמות הליברליות
.svg)
עם מותו של ז'ואאו השישי פרץ משבר חוקתי בנוגע לירושה. היורש המיועד היה פדרו הרביעי שמונה אחרי הכרזת העצמאות של ברזיל ב-1822 לקיסר ברזיל העצמאית. על מנת לשמור על מעמדו בברזיל ויתר פדרו על אזרחותו הפורטוגלית ועל תביעתו לכתר זמן מועט לאחר שירש אותו. שתי אחיות של פדרו, מריה תרזה ומריה פרנצ'סקה נישאו לנסיכים ספרדים הן איבדו את זכות הירושה. היורשת הבאה בסדר הירושה הייתה בתו של ז'ואאו, איזבל מריה והיא שימשה עוצרת עד שפדרו וויתר על כס המלוכה הפורטוגלי לטובת בתו מריה השנייה כדי להמשיך בכהונתו כקיסר ברזיל. איזבל מריה שלטה כעוצרת בשמה של מריה השנייה עד פרוץ המלחמה הליברלית ב-1828.
אחיו של פדרו, מיגל, מונה כעוצר הממלכה והוסדרו בעבורו נישואין עם אחייניתו מריה השנייה ששהתה בלומדון. מיגל שהה במקום גלותו באוסטריה, לאחר שני ניסיונות מרד באביו. מיגל התייצב נגד משטרה המלוכני החוקתי של מריה השנייה וניסה לכפות משטר אבסולוטי. אי לכך, פרצו בפורטוגל עימותים מזוינים אשר נמשכו 6 שנים ובהם היו מעורבות גם מעצמות אירופיות נוספות. בניסיון להתיר את הסבך שנוצר, ויתר פדרו על קיסרות ברזיל העצמאית, וכפה את מרותו בפורטוגל בכח הזרוע. מיגל נאלץ לחדול מנסיונותיו לכפות משטר אבסולוטי. בכך, אושרר הסכם הפשרה של אבורה-מונטה. מעתה, הושבה על כנה החוקה הפורטוגלית משנת 1826, ונסללה הדרך לחזרתה של מריה השנייה לכס המלוכה בפורטוגל.
ליברליזם
לאחר תבוסת האבסולוטיסטים, התאפיין השיח הפוליטי הפורטוגלי במאה ה-19 באימוץ רעיונות ליברליים. עם זאת, לא הושגה בזירה הפוליטית הרגיעה המיוחלת. הליברלים היוו קבוצה הטרוגנית, השרויה במצב של מחלוקות פנימיות לא פשוטות בין האגפים המרכיבים אותה, אך מגובשת במאבק נגד האבסולוטיסטים. ועל כן חל בראש ובראשונה פילוג בין המתונים לבין הפרוגרסיביים. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה בעניין החוקה. הפרוגרסיביים (ה"ספטמבריסטים") תמכו בחוקת 1821 והמתונים (ה"קרטיסטים") צידדו בחוקת 1826. המלכה תמכה במתונים והפקידה את רסן השלטון בידיו של קושטה קברל, ומינתה אותו לתפקיד שר המשפטים. קושטה קברל משל במדינה כרודן. אי-שקט שרר בקרב האוכלוסייה, ופרצה מלחמת אזרחים. המלכה נאלצה להדיחו ולקרוא למפלגה הפרוגרסיבית למשול במדינה.
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה, אחרוני המלכים הפורטוגלים
ב-1836 נישאה המלכה מריה השנייה לנסיך פרדיננד ממשפחת האצולה הגרמנית סקסה-קובורג-גותה, אשר הוכתר כמלך פורטוגל לצידה כחוק בשם פרננדו השני. בשנת 1853 מתה מריה השנייה בדמי ימיה בעת לידת בנה האחד עשר והיא בת 34 בלבד.
יורשה של מריה השנייה לכתר היה בנה פדרו החמישי. בעת מות אימו הוא היה קטין, ואי לכך שימש אביו פרננדו השני כעוצר. בשנת 1855 הגיע פדרו לבגרות ונטל לידיו את רסן השלטון. שלטונו היה יציב לאורך שנים, ופורטוגל הפכה למונרכיה חוקתית לדוגמה, בה נשמרו זכויות הפרט והובטח חופש עיתונות נרחב.
המפלגות הליברליות השיגו קונצנזוס לגבי אופן ניהול משאבי הממלכה, פיתוחן של מסילות הברזל, המסחר והתעשייה, ושמו בצד את המחלוקות בעניין החוקה. אף על פי כן, שרר אי שקט חברתי. הואט קצב התיעוש והמודרניזציה בענף החקלאות ואף נזנח הטיפול בחינוך ובהוראת קרוא וכתוב, בהשוואה לכל מדינה אחרת במערב אירופה.
עם תום המשבר הפוליטי שפקד את הממלכה בשנים 1868–1872, שחפפו לשש שנות דמוקרטיה בספרד, שבה היציבות למערכת הפוליטית. נחנך בה מודל הרוטציה בין המפלגות, שבו שלטו לסירוגין שתי המפלגות העיקריות השולטות, המפלגה השמרנית והמפלגה הפרוגרסיבית. בשנות ה-80 (המאה ה-19) הוענקה זכות הבחירה הן לנשים והן לגברים, צעד משמעותי לקראת החלת זכות בחירה אוניברסלית. עם זאת, מרבית האוכלוסייה, כפרית ברובה, לא ידעה קרוא וכתוב וגם לא התערתה בעניינים פוליטיים, כך שנח היה לשלוט ללא מיצרים במערכת הפוליטית.
בפוליטיקה הפורטוגלית בשלהי המאה ה-19 בלטו מאפיינים של מונרכיה חוקתית - חל בה מודל פוליטי שבו שלטו המפלגות הפעילות בזירה בסבבים. מודל זה כונה בפורטוגלית rotativismo (כלומר - שלטון ב"רוטציה"), ולפיו שלטו שתי המפלגות העיקריות הפעילות באותה עת, המפלגה השמרנית (שכונתה partido Regeneracionista) והמפלגה הפרוגרסיבית (כינויה partido Histórico) בסבבי שלטון עוקבים ולסירוגין.
ב-1890 התפתח משבר קולוניאלי באפריקה והפורטוגלים שיגרו למושבותיהם באפריקה מספר חילות משלוח, במטרה לאחוז בקרקע שבריבונותם ביתר יעילות. מבצעים צבאיים אלה הביאו לצמיחתה וגיבושה של קבוצת קצינים אפריקניסטים ואנטי-ליברליים, שעתידים היו למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה המודרנית של פורטוגל. בו בזמן, נוספו לתנועות הרפובליקניות חסידים, ככל שדעכה קרנה של המונרכיה. ב-1908 נורו למוות המלך קרלוש הראשון ובנו נסיך העצר בידי מתנקשים בכיכר המסחר (Praça do Comércio) שבליסבון. המלך החדש, מנואל השני, מנה את ראש הממשלה של אביו, ז'ואאו פרנקו, בין החולקים באשמה בהתנקשות. ז'ואאו פרנקו הודח, אך המלך לא הצליח לשקם את דימוי המונרכיה בעיני העם. ב-1910 הוכרזה פורטוגל כרפובליקה, והמלך יצא לגלות בממלכה המאוחדת.
הרפובליקה הראשונה
- ערך מורחב – פורטוגל במלחמת העולם הראשונה
לאחר הפיכה בליסבון, בא הקץ למונרכיה והוקמה רפובליקה פרלמנטרית, ששרדה בין השנים 1910–1926. תומכי הרפובליקנים היו בגדר מיעוט אורבני במדינה בה אוכלוסייה כפרית בעיקרה, ורק לגברים יודעי קרוא וכתוב הוענקה זכות בחירה. בתקופה זו שררה אי-יציבות רבה במערכת הפוליטית - בפרק זמן של 16 שנים שלטו 9 נשיאים על 45 ממשלות. במרכז המערכת הפוליטית היה הפרלמנט ומליאתו הייתה זו שבחרה בנשיא הרפובליקה. כוחו של הנשיא היה מוגבל ויכולתו לתווך בין הסיעות השונות הייתה מועטה. מערכת המפלגות הייתה מפוררת, ושלטו ממשלות עם גיבוי מועט של הפרלמנט. אחת מסיעות המפלגה הרפובליקנית הפורטוגלית, "הדמוקרטים" ("Os Democráticos) שבהנהגת אפונסו קוסטה, הובילה את המערכת הפוליטית ושלטה גם במערכת המנהלית, ובאמצעות קסיקיזם (caciquismo), אף במנהל מערכת הבחירות. יתר הסיעות הרפובליקניות פנו לדרך של התקוממות, ושאפו להשתלט על הגה השלטון, בדומה לתומכי המונרכיה. רבו מאוד הקנוניות והניסיונות להפיל את השלטון. המשטר היה חלש ויישם ברישול מדיניותו, שנשלטה במידה רבה בידי הכנסייה, ובכך בא לידי עימות עימה וגם עם האוכלוסייה הכפרית.
פורטוגל השתתפה במלחמת העולם הראשונה (1914–1918). הקריסה בסחר הימי, והשימוש בכוחות צבא במלחמה, גרמו לבעיות רבות בחברה ובכלכלה של פורטוגל. האינפלציה דהרה והאספקה של חומרי גלם ומזון הייתה מקוטעת ודלה. בתנועת העובדים, אותה הוביל ארגון האנרכו-סינדיקליסטים לא ראו ברפובליקה גוף המייצג את עניינם, ועל כן נקטו בפעולות מחאה, כגון ריבוי שביתות, ואף פנו לאלימות פוליטית. מטרת ההפיכה שביצע סידוניו פאיש ב-1917 הייתה הקמת רפובליקה נשיאותית, תוך שילוב תומכי המונרכיה והקתולים. עם חלוף שנה, נרצח פאיש ובראשית שנת 1919 פרצה מלחמת אזרחים מוגבלת היקף בין תומכי המונרכיה לתומכי המשטר הרפובליקני, שבעקבותיה הוחזרה על כנה החוקה של 1911. המערכת השלטונית הזו שרדה במשך 8 שנים ונדרשה להתמודד עם בעיות חברתיות לא מעטות וכן עם התקוממויות וניסיונות הפיכה. ב-1926 ביצעו אנשי צבא הפיכה וכפו על פורטוגל דיקטטורה צבאית.
המדינה החדשה
עם ההפיכה הצבאית של 1926, בא הקץ לרפובליקה הפורטוגלית הראשונה והחלה תקופה של משטר צבאי דיקטטורי בהנהגתו של הגנרל קרמונה. ב-1928, החל המצב הפיננסי במדינה להדאיג מאוד את הממשלה. בשנה זו מינה קרמונה את אנטוניו דה אוליביירה סלזר, פרופסור מוערך לכלכלה, שנודע כפעיל במפלגה קתולית, לתפקיד שר האוצר. בהדרגה, צברה השפעתו של סלזר בממשלה משקל, וב-1932 הוא מונה כראש הממשלה. החל מאותה עת, פעל למסד במדינה את משטרו, שכונה "המדינה החדשה" (Estado Novo), ונודע גם בכינוי "סלזריזם".
במחשבתו הפוליטית של סלזר בלט הניגוד לקומוניזם ולמסורות של ליברליזם פוליטי וכלכלי. הוא היה שמרן ולאומן מובהק, והתמקד בפעילותו הפוליטית באזורים כפריים, סביבה שראה כאידיאלית לשם כך.
ב-1932 נטש סלזר את תפקידו כשר האוצר והתמנה לתפקיד ראש הממשלה. בכך החלו להתגבש אושיות המשטר החדש, שתחתיו הותרה פעילותה של מפלגה יחידה, היא מפלגת האיחוד הלאומי (União Nacional). דפוסי שלטון שאפיינו משטר זה כללו, בין השאר, נטייה להתערבות תדירה בכלכלה וגישה שלטונית אנטי-פרלמנטרית. אין תמימות דעים בהיסטוריוגרפיה בשאלת סיווג משטרו של סלזר כמשטר פשיסטי. תדיר יותר השימוש במינוחים כמו משטר אוטוריטרי או פשיזם קלריקלי. עם זאת, רב הדמיון בין משטרו של סלזר לדוגמאות משטר אחרות בתקופתו, כמו משטרו של מוסוליני באיטליה והמשטרים הדיקטטורים של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו בספרד. פורטוגל תמכה במשטרו של פרנקו במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), וטיפחה עמו מערכת יחסים מיוחדת, שלא פעם הייתה כרוכה בחשדנות הדדית (הברית האיברית). עם זאת, כיבדה פורטוגל את הברית המסורתית שלה עם אנגליה, ובעטיה אף דבקה בעמדה נייטרלית לאורך מלחמת העולם השנייה, תוך הזדהות לכאורה עם מטרות בעלות הברית, להבדיל מספרד, שצידדה יותר במדינות הציר.
ב-1933 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, בעלת מאפיינים התואמים חוקה במשטר נשיאותי, אשר אפשרה את קיומה של מועצה לאומית והתירה את פעילותם של תאגידי עובדים, המזוהים עם בעלי מקצועות. למעשה, עוממה דמות הנשיא ובמועצה הלאומית לקחו חלק נאמני המשטר. הסמכות והשררה רוכזו תחת דמותו של ראש הממשלה סלזר.
המפלגות הפורטוגליות הוותיקות נעלמו מהמפה הפוליטית, ויוצאת מכלל זה היא המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית, אשר הוקמה ב-1921 וראשיה נרדפו ללא לאות בידי המשטרה החשאית הפוליטית. מעמדה של הצנזורה, אשר נחנכה ב-1926, התחזק ונאסרו השביתות באופן גורף. ב-1936 ייסד המשטר את הלגיון הפורטוגלי, מיליציה הפועלת בהשראה פשיסטית, ואת ארגון הנוער הפורטוגלי (Mocidade Portuguesa), שמטרתו לגבש תחתיו בני נוער וצעירים ולהחדיר בהם את המערכת הרעיונית של המשטר.
במהלך מלחמת העולם השנייה שמרה פורטוגל על נייטרליות, ונהנתה מהכנסות נאות ממכירת המתכת טונגסטן, ששימשה בייצור כלי נשק. בשנת 1949 הצטרפה פורטוגל לארגון הברית הצפון אטלנטית (NATO), וב-1955 גם לאו"ם.
בשנות השישים, האמירו מאוד שעורי ההגירה מפורטוגל. ארצות היעד העיקריות של המהגרים הפורטוגלים, אשר חיפשו אחר תנאי מחיה טובים יותר, היו צרפת ומערב גרמניה.
ב-19 בדצמבר 1961 כבשו כוחות צבא של הודו את המושבות הפורטוגליות גואה, דאמאן ודיו. באותה השנה, פרצה מלחמת עצמאותה של אנגולה מפורטוגל.
המלחמה הקולוניאלית
לאחר מלחמת העולם השנייה, חלו תמורות מהותיות בשאיפה להגדרה עצמית ובכמיהה לעצמאות במושבות אירופה מעבר לים. לתמורות אלה הקשרים פוליטיים וחברתיים אופייניים לאותה התקופה. בעטיין החלו מושבות המעצמות הקולוניאליות האירופיות להתמרד ולתבוע את עצמאותן, או לחלופין דרשו להחיל בהן מעמד מדיני שווה לזה של מדינות האם באירופה. מושבות פורטוגל, שבאותה התקופה כונו במטרופולין "פרובינציות עבר הים" (provincias ultramarinas), לא חרגו מכלל זה, ובשנים 1961–1964 פרצו הפגנות אלימות כנגד כוחות הצבא הפורטוגליים המוצבים במושבות מעבר לים. תחילה, פרצו התקוממויות באנגולה ובמהרה הן גלשו גם לגינאה ביסאו, כף ורדה וב-1964 אף למוזמביק. בהמשך, התדרדר המצב ופרצו מאבקים מזוינים בזירות שונות, אותם כינו ההיסטוריונים הפורטוגלים בשם "מלחמות עבר הים" (guerras ultramarinas) ואילו ילידי המושבות טבעו את המינוח "מלחמות השחרור". הקושי האובייקטיבי הכרוך בניהול מלחמה בשלוש חזיתות שונות (לא כולל מזרח טימור, בה לא ניתן היה להתערב כלל, בגלל ריחוקה מאירופה) וההקשרים הפוליטיים והחברתיים הכרוכים בכך, בצילה של הדיקטטורה, הביאו את העם בפורטוגל הקונטיננטלית להתקומם. בשנת 1974, ביצע הצבא הפיכת קטיפה, שכונתה מהפכת הציפורנים, ובכך שחרר את העם מעול משטר הדיכוי ובפורטוגל הונהגה דמוקרטיה.
מהפכת הציפורנים
- ערך מורחב – מהפכת הציפורנים
ב-25 באפריל 1974, ביצעה קבוצה של קציני הצבא הפורטוגלי הפיכה, שנודעה בכינוי "מהפכת הציפורנים", בשל דרך התנהלותה הבלתי אלימה. מנהיגי המהלך, שנודעו בכינוי "הקפיטנים של אפריל" ("Capitães de Abril"), גיבשו צעדים שיש לנקוט לאחר ההפיכה, בעדיפות עליונה, והם: פירוקה של המשטרה החשאית הפוליטית ("PIDE"), החזרת חופש הביטוי והמחשבה על כנם, הכרה במפלגות הפוליטיות הקיימות וקיום משא ומתן עם תנועות השחרור במושבות.
על פי המתווה, את השלטון תפסה חונטה להצלה לאומית, בה חברים קציני צבא. גוף זה הוחלף בהמשך בידי מועצת מהפכה, אשר החזיקה ברסן השלטון בשנים 1975–1982. אנטוניו דה שפינולה מונה לתפקיד נשיא הרפובליקה. בנוסף, מונתה ממשלה זמנית ובראשה אדלינו דה פלמה קרלוש. החלה תקופה סוערת אשר כונתה בשם "Processo Revolucionário em Curso" (בעברית: "תהליך מהפכני בהשתלשלות" או "תהליך מהפכני מתגלגל").
ב-11 במרץ 1975 ריחף מעל פורטוגל איום של הפיכה בידי גורמי ימין, בראשות אנשי צבא המקורבים לשפינולה. שפינולה עצמו לא שבע נחת מכך שהמדינה נוהלה לדעתו בידי אגף שמאלני במערכת הפוליטית במדינה, ועזב את פורטוגל לספרד. באותו היום, נקטה הממשלה בצעדים כלכליים בעלי גוון סוציאליסטי והכריזה על הלאמת הבנק לביטוחים.
ב-25 באפריל 1975, שנה לאחר ההפיכה, נערכו ברוב חגיגיות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, בהן נבחרו חברים במועצה מכוננת לחוקה, שמטרתה לנסח עבור פורטוגל חוקה דמוקרטית. זו אושררה ב-2 באפריל 1976 והיא תקפה עד ימינו. בעיתויים שונים עברו חלקים ממנה בחינה וניסוח מחודשים.
הרפובליקה השלישית
בשלב ראשון לאחר ההפיכה, התגבש סביב אנטוניו דה שפינולה זרם שמרני מאוחד של אנשי צבא, וכנגד נוצר אגף סוציאליסטי סביב ראש הממשלה ואשקו גונסלווש וכן סביב הגנרלים פרנסישקו דה קושטה גומש, אוטלו סאראיווה דה קרווליו וסלגיירו מאיה, חברי תנועת הכוחות המזוינים, ה-MFA (פורטוגלית: Movimento das Forças Armadas). מיד עם התבססות הזרם הסוציאליסטי, החלו להתבצע הלאמות ורפורמה אגררית. החוקה של 1976 קבעה תוואי לגיבוש סוציאליזם בכפיפה אחת עם גורל המדינה. הגנרל שפינולה נאלץ לצאת לגלות בברזיל.
במהלך הבחירות הראשונות לנשיאות, לאחר כינון חוקת 1976, הוכשרה הקרקע ליצירת מודל של מדינה פרלמנטרית, על פי הנוהג המקובל במערב אירופה. הגנרל אנטוניו רמליו איאנש ומריו סוארש, נציג המפלגה הסוציאליסטית (כיהן כראש ממשלה בשנים 1976–1978, 1983-1985, וכנשיא הרפובליקה בשנים 1986-1996), קירבו את המדינה לקהיליה האירופית (לימים, האיחוד האירופי). בשנת 1986, צורפה אליה פורטוגל, יחד עם ספרד (אשר ניהלה משא ומתן מפרך ומסובך יותר).
בשנת 1979 ניצחה בבחירות לפרלמנט, לראשונה לאחר מהפכת הציפורנים, קבוצה פוליטית הממוקמת בימין-מרכז המפה הפוליטית (ממשלתם של פרנסישקו דה סא קרניירו ופרנסישקו פינטו בלסמאו). הממשלה שיתפה פעולה עם האופוזיציה הסוציאליסטית, על מנת לבצע רפורמה חוקתית. החוקה החדשה, אשר נכנסה לתוקף בשנת 1982, ביטלה כמה מוסדות אשר נוצרו לאחר ההפיכה, ביניהם מועצת ההפיכה. במסגרת כינון החוקה, נוסד בית דין לחוקה על פי דוגמתם של אלה הפועלים במדינות דמוקרטיות. בשנת 1985, מונה אניבאל קאבאקו סילבה לתפקיד ראש הממשלה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מהפלג השמרני. שנתיים לאחר מכן השיגה המפלגה רוב מוחלט. קאבאקו סילבה נשאר בשלטון עד לשנת 1995. הוא קידם מדיניות כלכלית נאו-ליברלית והפריט את אותן החברות אשר הולאמו לאחר ההפיכה. בשנים 1995–2002, הממשלה הייתה בידיו של הסוציאליסט אנטוניו גוטרש. מקאו, מושבתה האחרונה של פורטוגל באסיה, הושבה לריבונותה של סין ב-20 בדצמבר 1999.
בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-17 במרץ 2002, זכה הימין הפורטוגלי שוב ברוב הקולות. עם ספירת 62.3% מהקולות, אחוז הקולות עבור המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תחת הנהגתו של ז'וזה מנואל ברוזו עמד על 40.1% מסך קולות המצביעים. המפלגה הסוציאליסטית השיגה 37.9% מהקולות והשמרנים של המפלגה העממית השיגו 8.8%. בקואליציה שבנה בארוזו הופקד תיק המשפטים, העבודה והרווחה בידי פאולו פורטאס, מנהיג המפלגה העממית. הסוציאליסטים שמרו בידם את תפקיד נשיאות הרפובליקה, עם ז'ורז' סאמפאיו כנשיא.
בשנת 2004 נבחר בארוזו להחליף את רומנו פרודי בתפקיד נשיאות הנציבות האירופית. יורשו בתפקיד ראש הממשלה, פדרו סנטנה לופז כיהן בתפקיד למשך תקופה קצרה, עד אשר התפזרה המועצה הלאומית, לצורך בחירתו של ראש ממשלה חדש. בבחירות שנערכו בפברואר 2005 השיגה המפלגה הסוציאליסטית לראשונה רוב מוחלט. ז'וזה סוקרטש מונה לתפקיד ראש הממשלה.
ב-22 בינואר 2006 בחרו המצביעים הפורטוגלים באניבאל קבאקו סילבה כנשיאה החדש של הרפובליקה. הוא השיג רוב מוחלט בסיבוב הבחירות הראשון, ובכך נמנע מהתמודדות בסבב שני עם יריבו העיקרי, המועמד הסוציאליסטי מנואל אלגרה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של פורטוגל |
- מסמכים ותעוד אודות מהפכת הציפורנים (בפורטוגלית)
- היסטוריה של פורטוגל: מסמכי מקור
- פורטל היסטוריה של פורטוגל (בפורטוגלית)
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
.svg){kind=link}
