כיבוש הים (הולנד)

כיבוש הים הוא מושג שמתייחס לייבוש אדמות הולנד שכוסתה בעבר במי ים.

בעבר, כ-40% משטחה של הולנד היה מכוסה במי ים. צפיפות האוכלוסין והצורך בשטחים למחיה וחקלאות גרם להולנדים לנהל "מלחמות" אין ספור כנגד הים. הצורך בפתרון יסודי וסופי התעצם לאחר האסון של 1953, שעה שכ-2,000 איש טבעו בשיטפונות הים הצפוני.

פרברי העיר אמסטרדם מורכבים גם הם מאדמה מיובשת (פולדר) מן הים, אדמה שבעבר הייתה מכוסה באגמים, ביצות או ים.

"פולדר" בהולנדית הוא אזור אדמה מוקפת סכרים. האזור המכוסה באופן טבעי במים ומוקף בסכרים ויוצר שקע סגור באופן מלאכותי. בתוכו רמת המים נקבעת באופן מלאכותי באמצעות מערכת הידראולית (טחנות רוח, תחנות קיטור וכדומה). זהו בעצם אזור של אדמה שנלקחה מן הים, מאגם או ביצה והוא שוכן מתחת לגובה פני הים.

יצירת פולדר מחייבת מספר שלבים: בביצות ולאורך נהרות יש פולדרים בודדים המוגנים בסכר אחד (שמות ערים המסתיימות ב"דם" מעיד על סגירת פלג מים על ידי סכר). הם נבנו כדי לספק הגנה מפני הגאות ולייבוש שטחי אדמה אחדים. עודפי מים מפולדרי סכר מכוונים חזרה לים או לנהר בעזרת כוח המשיכה ועל ידי סכרים בשעת השפל.

השלב הבא הוא פולדרי ניקוז שם נבנה סכר סביב אגם. מעבר לו יש תעלה טבעתית ובסמוך לה סכרים שמקיפים פולדרים קרובים. בפולדר יש שתי וערב של תעלות קטנות המחוברות ביניהן באמצעות סעיפי תעלות. כאשר דרגת המים עוברת את המידה הרצויה המים נשאבים חזרה אל תוך סעיפי התעלות ולאחר מכן החוצה אל התעלה ההיקפית ואל רשת שלמה של אגמים או תעלות המשמשים כמאגרים זמניים. בעבר הם הונעו על ידי טחנות הרוח והקיטור. השלב הבא הוא שכלול של השלב שני: הקפת אזור של ים בסכרים וניקוזו באמצעות שאיבה בלבד. זהו מפעל אדיר שלוקח זמן רב ודוגמה לכך היא "פלבולנד", קבוצה של פולדרים שנוצרו בצפון מזרח הולנד החל בשנת 1950 ועד שנת 1986, עת הוקם מחוז בשם זה.

ניקוז אזורים בתוך הארץ הנמצאים מתחת לפני הים היה חייב להתבצע בהתערבות אנושית. פיתוח טכניקות לניקוז הוא פרק יוצא דופן בהיסטוריה של הולנד, תחנות פולדרים תוכננו לשאיבת מים וזו הפעם הראשונה שמשאבים טכניים הצליחו לשלוט ביסודות הטבע. פני הים עלו והאדמה הונמכה באמצעות ניקוז של ביצות כבול (העברת מים מאזורי הביצות לים).

טחנות הרוח שניצבו בשורה היו מסוגלות לנקז אזור של פנים הארץ. פריצת הדרך בתחום זה הייתה על ידי ארכיטקט ומהנדס מים נודע בשם יאן אדריאנס ליכווטר (פרוש מילולי של שמו: "ללא מים") שבניהולו ובאמצעות 40 טחנות רוח נוקז אגם בימסטר בצפון העיר אמסטרדם. הצלחה זו עודדה את ההולנדים והם המשיכו במאמציהם להקים פולדרים נוספים בעיקר בצפון הולנד. האגמים הגדולים בצפון הולנד הפכו לאדמה חקלאית פוריה כיוון שהגשם שטף ממנה את שארית המלחים. ההון לביצוע המפעלים הללו בא מסוחרי אמסטרדם העשירים.

בסך הכך יובשו בהולנד מאז המאה ה-13 7,050 קמ"ר של אדמה, מהם 4,000 הודות לבניית סכרים חופיים.

פרויקטים חשובים

ניקוז זאודרזיי - החל בשנת 1667 והסתיים רק במאה ה-20.
הקמת קהילות הידראוליות אוטונומיות - הוקמו כבר במאה ה-18 וקיבלו אחריות לאחזקת ובניית סכרים, תעלות וסכרים. הן קיימות עד היום ונתמכות על ידי משרד המים והעבודות הציבוריות.
מכונות קיטור - בשימוש כבר בסוף המאה ה-18 למטרות שאיבת המים ופרוש הדבר שהעבודה לא הייתה תלויה ברוח. משנת 1848 החלה תקופה מדהימה של ניקוז בקצב מהיר, נוקז אגם הארלמרמיר (אגם עצום שמכסה שטח של 183 קמ"ר שהיווה איום מתמיד על אמסטרדם. ליכווטר הציע לנקזו באמצעות טחנות רוח, עבודה שבוצעה 200 שנה מאוחר יותר באמצעות משאבות קיטור), ולאחר מכן האייסלמיר (באמצעות הקמת סוללת הענק על הים בשנת 1932).
מאז האסון בשנת 1953 הופעלה תוכנית דלתא שתוכננה באמצעות חוק והבטיחה אמצעי בטיחות מרחיקי לכת הכוללת סדרה של תוכניות הנדסה הידראוליות.