ארצות השפלה הדרומיות
ארצות השפלה הדרומיות (בהולנדית: Zuidelijke Nederlanden, בספרדית: Países Bajos del Sur, בצרפתית: Pays-Bas du sud) היו החלק הדרומי של אזור ארצות השפלה, שהיה תחילה בשלטון ספרד ("ארצות השפלה הספרדיות", 1579–1713), אחר כך בשלטון אוסטריה ("ארצות השפלה האוסטריות", בגרמנית Österreichische Niederlande, בשנים 1713–1794) ולבסוף בשלטון צרפת (1794–1815). ארצות השפלה הדרומיות כללו את רוב שטחן של בלגיה המודרנית (למעט בישופות לייז', שהייתה אזור אוטונומי בקיסרות הרומית ה"קדושה") ושל לוקסמבורג (כולל מחוז לוקסמבורג בבלגיה המודרנית); כמו כן, לתקופה קצרה כללו ארצות השפלה הספרדיות גם את הולנד של ימינו, ועד 1678 נכלל בהן רוב שטחו של חבל נור-פה דה קאלה, הנמצא כיום בצפון צרפת.
רקע
כיוון שארצות השפלה בכללותן היו עשירות מאוד, הן נחשבו על פי רוב כיהלום שבכתר בית האבסבורג, שסבל מחובות כבדים; אבל שלא כנחלות האבסבורג האחרות, בארצות השפלה היה כוח רב בידי מעמד הסוחרים. המסחר הוא שהפך את ארצות השפלה לעשירות, ונסיונותיהם של הספרדים להכביד את עול המסים על ארצות השפלה כדי לממן את מלחמות בית האבסבורג עורר את חמת הבורגנות והסוחרים. גורם זה, וכן חוסר הסובלנות הדתית של הספרדים הקתולים, הביאו לכך שארצות השפלה התמרדו נגד הספרדים בשנות ה-70 של המאה ה-16. אף על פי ששבעת המחוזות הצפוניים, ובראשם רוזנות הולנד וזלנד, הצליחו לזכות בעצמאות החל ב-1581 (איחוד שבעת המחוזות), הרי שארצות השפלה הדרומיות נכבשו מחדש על ידי הגנרל הספרדי אלכסנדר פרנזה, דוכס פארמה. בעקבות מלחמת הירושה הספרדית עברו ארצות השפלה הדרומיות לידי בית האבסבורג האוסטרי בתחילת המאה ה-18. הקיסר יוזף השני גילה שתושבי ארצות השפלה מתמרדים כנגד ניסיונות לפגוע בפריווילגיות העתיקות שלהם, ממש כשם שגילה זאת פליפה השני כמאתיים שנה לפניו - מרידה רבתי בשנים 1789–1790 נגדו הובילה לכינונה של מדינה בלגית עצמאית לזמן קצר. בסופו של דבר איבדה אוסטריה את ארצות השפלה הדרומיות כשהצבא הצרפתי המהפכני כבש אותן וסיפח אותן לצרפת. בסופן של מלחמות צרפת המהפכנית אישר קונגרס וינה את העובדה שאוסטריה איבדה את ארצות השפלה הדרומיות, והן צורפו למחוזות הצפוניים כדי ליצור את הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה בשלטון בית אורנז'. על כל פנים, השליש הדרום-מזרחי של מחוז לוקסמבורג הפך לדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, מדינה עצמאית, כיוון שגם הולנד וגם פרוסיה תבעו אותו לעצמן. ב-1830 זכה החלק הדרומי והקתולי של הממלכה החדשה בעצמאות, והפך לממלכת בלגיה (בחלק הצפוני, שהפך לממלכת הולנד, היה רוב קלוויניסטי). האוטונומיה של לוקסמבורג זכתה להכרה ב-1839, אבל הסכם רשמי נחתם רק ב-1867. מלך הולנד היה גם הדוכס הגדול של לוקסמבורג עד 1890, השנה שבה עלתה המלכה וילהלמינה לכס המלכות בהולנד, בעוד שהחוק הסאלי העתיק שעדיין שרר בלוקסמבורג לא אפשר לנשים לשלוט בזכות עצמן, מה שסיים את האוניה הפרסונלית בין המדינות. שני-השלישים הצפון-מערביים של לוקסמבורג נותרו בבלגיה, והם קרויים כיום מחוז לוקסמבורג.
ארצות השפלה הספרדיות
ניתן לומר, באופן עקרוני, שהשם ארצות השפלה הספרדיות (בהולנדית Spaanse Nederlanden, בספרדית Países Bajos españoles) מתייחס לכל שבעה-עשר המחוזות שעברו לשלטון בית האבסבורג החל מ-1482. אחרי 1556 הן היו בשליטת הענף הספרדי של בית האבסבורג. המחוזות הצפוניים השתחררו משלטון האבסבורג במלחמת שמונים השנה (1568–1648) והפכו לאיחוד שבעת המחוזות בעקבות "שבועת ההתכחשות" (כלומר, התכחשות לשלטון מלכי ספרד) משנת 1581. המחוזות הדרומיים נשארו בשלטון בית האבסבורג הספרדי, ובדרך כלל רק אליהם הכוונה בכינוי "ארצות השפלה הספרדיות".
בשטח זה נכללו השטחים הבאים:
- רוזנות פלנדריה, כולל פלנדריה הצרפתית והוולונית.
- רוזנות ארטואה
- העיר טורנה
- קמברה (אזור הנמצא כיום בצפון צרפת)
- דוכסות לוקסמבורג
- דוכסות לימבורג
- רוזנות אינו
- רוזנות נאמור
- סניורות מכלן (שבאופן רשמי הייתה רוזנות מאז 1490)
- דוכסות בראבנט
- "הרובע העילי" של דוכסות חלרה (באזור ונלו ורורמונד, כיום במחוז לימבורג של הולנד)
עיר הבירה הייתה בריסל שבדוכסות בראבנט.
בתחילת המאה ה-17 התקיימה חצר משגשגת בבריסל, שם שלטו אחותו של המלך פליפה השלישי, הארכידוכסית איזבלה, ובעלה הארכידוכס אלברט מאוסטריה, שנודעו פשוט בשם "הארכידוכסים". בין האמנים שפעלו בחצר הארכידוכסים היה גם פטר פאול רובנס, שמילא גם תפקידים דיפלומטיים חשובים. בשלטון הארכידוכסים נהנו ארצות השפלה הספרדיות מעצמאות-בפועל מספרד, אף כי תמיד נשארו בתחום ההשפעה שלה; עם מותו של אלברט ב-1621 הם חזרו לשליטתה הרשמית של ספרד, אם כי איזבלה - שלא היו לה ילדים - נשארה בתפקיד המושלת עד מותה ב-1633.
המלחמות הכושלות שנועדו להשיב את המחוזות הצפוניים ה"כופרים" לשלטון ספרד גרמו לכך ששטחים נרחבים (שעדיין היו אז קתוליים) אבדו ונכבשו על ידי הרפובליקה ההולנדית, שם ניתן להם מעמד נחות והן נקראו "ארצות הגנרליוּת" (משום שנשלטו ישירות על ידי המועצה הכללית - Statengeneraal - מבלי שהיה להן ייצוג בה): "פלנדריה של זלנד" (Zeeuws-Vlaanderen, החלק של זלנד מדרום לסכלדה), חלקה הצפוני של בראבנט (כיום מחוז צפון בראבנט בהולנד) ומאסטריכט (כיום במחוז לימבורג של הולנד), שעד אז נשלטה במשותף על ידי בישופות לייז' ודוכסי בראבנט. סיפוחים אלה קיבלו מעמד חוקי בחוזה שלום וסטפליה.
במלחמות בין צרפת לספרד במאה ה-17 איבדו הספרדים שוב ושוב שטחים מארצות השפלה הדרומיות. הצרפתים סיפחו את ארטואה ואת קמברה באמצעות הסכם הפירנאים ב-1659, והאנגלים כבשו את דנקרק. בהסכם אאכן והסכמי ניימכן זכו הצרפתים בטריטוריה נוספת: רובה של "פלנדריה הוולונית" (באזור העיר ליל) וחלק גדול של דוכסות אינו, כולל העיר ואלנסיין. בשנים הבאות, ובעקבות כמה מלחמות מקומיות נוספות, סיפחה צרפת כמה שטחים קטנים נוספים, והגבול בינה לבין ארצות השפלה (ואחרי כן בלגיה) נשאר ללא שינוי עד ימינו.
ארצות השפלה האוסטריות
במסגרת חוזה אוטרכט (1713), שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, עברו ארצות השפלה הספרדיות לידי אוסטריה, ונקראו בשם ארצות השפלה האוסטריות. אך האוסטרים עצמם גילו עניין מועט בלבד באזור, למעט ניסיון קצר-ימים מצד קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" להתחרות בסחר הבריטי וההולנדי (באמצעות חברת אוסטנדה), והמבצרים שנבנו לאורך הגבול אוישו בחיילים הולנדים, כפי שנקבע בהסכם. הסיבה העיקרית שהאזור ניתן לאוסטריה מלכתחילה הייתה כדי למנוע שליטה צרפתית בו, בעקבות התעקשותם של הבריטים וההולנדים.
לקראת סוף המאה ה-18 הייתה מדיניותה המוצהרת של אוסטריה להחליף את ארצות השפלה האוסטריות בבוואריה, הגובלת בנחלות בית האבסבורג בגרמניה. ב-1788 מרדו ארצות השפלה כתוצאה מהמדיניות הריכוזית של יוזף השני, שניסה לערוך רפורמה מקיפה במשטר ברוח האבסולוטיזם הנאור. המרידה הביאה להקמתה קצרת-המועד של המדינות הבלגיות המאוחדות (ינואר 1790); בסוף אותה שנה חזר אחיו ויורשו של יוזף, לאופולד השני, והחזיר את ארצות השפלה המורדות לשלטון אוסטרי.
סיפוח לצרפת
אחרי המהפכה הצרפתית פלשו הצרפתים לאזור כולו (כולל שטחים שמעולם לא היו תחת שלטון האבסבורג, כמו בישופות לייז'), ובכך בא קיצן של ארצות השפלה ההאבסבורגיות, בין אם אוסטריות או ספרדיות. הכיבוש הצרפתי היה הזרז להתבססות התנועה הלאומית הפלמית, שהתנגדה לשלטון צרפת. ארצות השפלה לשעבר הפכו לחלק אינטגרלי מצרפת, שחילקה אותן מחדש לתשעה חבלים. אוסטריה אישרה את אובדן ארצות השפלה בהסכם קאמפו פורמיו, ב-1797.
אחרי תבוסת נפוליון ב-1815, האזור ניתן לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, אבל כעבור 15 שנה בלבד התחוללה המהפכה הבלגית - החלק הדרומי של הממלכה המאוחדת (שהיה בעבר "ארצות השפלה הדרומיות") התקומם כנגד השלטון ההולנדי והכריז על עצמאותו כבלגיה.
קישורים חיצוניים
22955248ארצות השפלה הדרומיות