הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה |
הולנדית צרפתית לוקסמבורגית | ||
| עיר בירה |
אמסטרדם בריסל | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | קונגרס וינה | ||
| תאריך | 1815 | ||
| פירוק | הסכם לונדון | ||
| תאריך | 1839 | ||
| ישות קודמת |
 הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה  הקיסרות הצרפתית הראשונה | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת ארצות השפלה .png){kind=small} דוכסות לימבורג  ממלכת בלגיה  הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג | ||
| שליטים בולטים | וילם הראשון, מלך ארצות השפלה המאוחדות | ||
.svg)
הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה (בהולנדית: Verenigd Koninkrijk der Nederlanden, בצרפתית Royaume-Uni des Pays-Bas) היה שמה המוכּר של מדינה אירופית שהתקיימה בשנים 1815–1830. היא הוקמה בעקבות קונגרס וינה ב-1815 בשטח שקודם לכן היה חלק מהקיסרות הראשונה, שכבשה אותו כחלק מאירועי המהפכה הצרפתית והתקופה הנפוליונית. שטחה של הממלכה החדשה, שבראשה עמד מלך מבית אוראנז', כלל את "שבעת המחוזות" (הרפובליקה ההולנדית לשעבר) בצפון, את ארצות השפלה האוסטריות בדרום ואת בישופות לייז'; שטחים אלה חופפים כמעט במדויק לשטחיהן של הולנד ובלגיה בימינו. הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, כלומר, לוקסמבורג של ימינו ומחוז לוקסמבורג הבלגי של ימינו, הייתה עצמאית לכאורה, אך למעשה הייתה נתונה גם היא לשלטון מלך הולנד.
הנסיך וילם חוזר להולנד
לאחר שארצות השפלה שוחררו ב-1813 מכיבוש צרפת על ידי הצבא הרוסי והפרוסי, עגן וילם פרדריק, בנו של הסטאדהאודר האחרון, וילם החמישי לבית אוראנז', בעיירת הנמל סכוונינגן, והמשיך משם להאג, שם הוא קיבל ב-2 בדצמבר את התואר "נסיך סוברני של ארצות השפלה" (Soeverein Vorst der Nederlanden).
החוקה הראשונה של ארצות השפלה המאוחדות נכתבה ב-1814 בהנהגתו של ראש הממשלה חייסברט קארל ון הוחנדורפ, ואומצה על ידי קבוצה חופשית של נכבדים. וילם קיבל את הפיקוד העליון על הצבא והצי, את הרשות למנות ולפטר קצינים, ואת הסמכות העליונה על הכלכלה ועל המושבות שמעבר לים, כמו גם על יחסי חוץ ומינוי שגרירים. חברי הסטאטן-חנראל (מועצת המחוזות, הגוף שהפך בסופו של דבר לפרלמנט ההולנדי) היו אמורים להיבחר על ידי הממשלות המקומיות בכל מחוז, אבל החקיקה במחוזות הייתה חייבת לקבל את אישורו של הנסיך החדש. החוקה הבטיחה חופש דת אוניברסלי.
הקמת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
בעת קונגרס וינה ב-1815 היה ברור פחות או יותר שצרפת תצטרך לוותר על ארצות השפלה הדרומיות, שאותן כבשה בזמן המהפכה. חלוקה זו לא עברה ללא זעזועים, כיוון שווילם ניסה לסחוט לעצמו עוד ועוד הישגים. מאז שהנדריק ון דר נוט הציע ב-1789 לאחד בין ארצות השפלה הדרומיות לבין הולנד (ראו המדינות הבלגיות המאוחדות), הרעיון לא יצא מראשו של הנסיך הצעיר. תבוסתו של נפוליון סיפקה לו הזדמנות פז לנסות ולהגשים את שאיפתו.
על הפרק עמדו שלושה תרחישים שונים:
- שבעת המחוזות הצפוניים יחזרו לגבולותיהם הישנים, וארצות השפלה הדרומיות יהפכו למדינת חיץ תחת שלטונה של אחת מארבע המעצמות באירופה, למשל אוסטריה.
- ארצות השפלה הדרומיות יישארו כפופות באופן חלקי לצרפת, ובמקרה כזה יורחב שטח הולנד עד לאזור אנטוורפן, או אולי יכלול את פלנדריה כולה. לפי תרחיש זה הייתה הולנד מקבלת גם חלקים מהקונפדרציה הגרמנית ומגיעה עד לריין באזור קלן ודיסלדורף.
- צרפת תחזור לגבולה הקודם וארצות השפלה הדרומיות יתאחדו עם הולנד בצפון, ויתווספו להם אזורים גרמניים ממערב לריין.
שני התרחישים הראשונים הופיעו ב"מזכר בעניין הולנד" שיצא לאחר קרב לייפציג (16 - 18 באוקטובר 1813), והשלישי הוצע ב-9 בנובמבר על ידי וילם עצמו. בסופו של דבר, זהו התרחיש שנבחר ומומש באופן חלקי, אף כי התרחיש השני עתיד לשוב ולעלות בדמות "תוכנית טליראן לחלוקת בלגיה" ב-1830, בעקבות המהפכה הבלגית. התרחיש הראשון ירד מעל הפרק בעיקר משום שאוסטריה פשוט לא רצתה עוד בארצות השפלה הדרומיות, אף על פי שזה היה רצונם של נציגי ארצות השפלה בקונגרס. הצעת הפשרה לפיה תקום מדינה בלגית עצמאית בשלטון נסיך אוסטרי התקבלה בקרירות על ידי המעצמות, שחששו שמדינה כזו תהיה חלשה מכדי להוות משקל נגד לצרפת.
בסופו של דבר, לאחר התחבטויות רבות, בחרו ארבע המעצמות את האפשרות השלישית, אך בגרסה מקוצצת מעט. בעוד שהעברת השטח שבין הגדה המזרחית של המז לבין הריין לשלטונו של וילם נשארה שנויה במחלוקת, הוסכם (ב-11 בפברואר 1814) כי הוא יקבל לרשותו את הגדה השמאלית.
השטח שהוסכם עליו לבסוף כלל את האזורים הבאים:
- שבעת המחוזות ההיסטוריים שהרכיבו את הרפובליקה ההולנדית.
- ארצות השפלה האוסטריות בגבולות 1789 (כלומר, ללא פלנדריה הצרפתית, למרות דרישתו של וילם)
- בישופות לייז', עם תיקוני גבול קטנים לטובת פרוסיה; העיירה סיטארד, שקיוותה להישאר חלק מגרמניה, ניתנה להולנד. העיירה הרצוגנראת, שביקשה להישאר הולנדית, עברה לקונפדרציה.
דוכסות לוקסמבורג לא הפכה לחלק מהממלכה, כפי שדרש וילם, משום שהייתה חברה בקונפדרציה הגרמנית. על כל פנים, וילם דרש שהיא תעבור להיות תחת שלטונו, כדי לחזק ולהגדיל את החיץ בין צרפת לשכנותיה, ומשום שהיסטורית לוקסמבורג הייתה חלק מארצות השפלה הבורגונדיות ושבעה-עשר המחוזות. גם לוקסמבורג נותרה אחד מסלעי המחלוקת בדיונים; בסופו של דבר היא נותרה חברה בקונפדרציה הגרמנית, אך נקבע כי וילם ישלוט בה כדוכס גדול באוניה פרסונלית.
בינתיים, ב-1 במרץ 1815, בעיצומו של קונגרס וינה, נמלט נפוליון מהאי אלבה והקים שוב צבא גדול כנגד המעצמות, בניסיון לשוב לשלטון ("מאה הימים"). הוא הובס בקרב ווטרלו בידי הבריטים והפרוסים, בסיועם של כוחות צבא מארצות השפלה בפיקודו של נסיך אורנז'.
וילם, שקרנו עלתה פלאים בעקבות הקרב, לא היסס עוד והכריז על עצמו, בהסכמת המעצמות, ב-16 במרץ 1815 כעל וילם הראשון, מלך הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, לאחר שב-13 בפברואר אוחדו ארצות השפלה באופן סופי באמצעות "הטרקטאט בן 38 הסעיפים". בספטמבר נחוג בבריסל באופן טִקסי איחוד ארצות השפלה הצפוניות והדרומיות. באיחוד זה הגשים וילם את חלומו של קודמו, וילם השתקן לבית אורנז', שקיווה להשיג איחוד כזה מאז 1579. המעצמות הטילו עליו את המשימה למזג את הממלכה המאוחדת למדינה אחת באופן מוחלט ומושלם. מדינה זו תהיה ריכוזית, כפי שקיווה וילם, וזאת בניגוד לרצונם של נציגי המדינות הקודמות, שקיוו לכונן מחדש את הנסיכויות הישנות גם תחת שלטון בית אוראנז'.
בינתיים החלו כבר להופיע עלונים וקונטרסים הקוראים להקמת "קונפדרציה בטאווית", מדינה פדרלית בת שני חלקים, צפוני ודרומי. וילם סבר כי ישות כזו לא תוכל להתקיים, ובכך קלע גם לדעתו של מטרניך. אף כי את מטרניך לא-ניתן להאשים בנטיות פרוגרסיביות, הוא העדיף מדינה ריכוזית על פי הדגם הצרפתי (שתוכל, הוא הניח, לעמוד טוב יותר בפני צרפת) על-פני מדינה מחולקת; מקץ 15 שנה התברר כי טעות בידו.
המשטר
החוקה (ראו לעיל) העניקה למלך כוח רב מאוד. במחוזות הצפוניים התגוררו באותה עת כשני מיליון תושבים, ובדרומיים קרוב לשלושה וחצי מיליון. בבית התחתון של הסטאטן-חנראל (הפרלמנט) היו 110 חברים, מהם 55 מהצפון ו-55 מהדרום (אף על פי שהדרום היה מאוכלס יותר). בבית הראשון היו על פי רוב בני אצולה - מן האצולה הישנה והחדשה - ורבים מהם חבו את מינוים למלך. על כוחו של המלך ניתן ללמוד מן העובדה ששמונת השרים לא היו צריכים לתת כל דין וחשבון לפרלמנט, אלא רק למלך. בפועל הם מילאו את פקודות המלך, ולא תמיד טרחו להביא אותן בפני הפרלמנט. המלך היה רשאי גם לשלוט ישירות, באמצעות צווים מלכותיים.
לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה היו שני מרכזים שלטוניים - האג ובריסל; נציגי השלטון הנדרלנדיים היו אפוא לעיתים קרובות בנסיעות. השלטון עבר פעם בשנה מעיר לעיר, ופירושו של דבר היה שכל משרתי הציבור ועובדי הממשל נאלצו לקנות או לשכור בתים בשתי הערים. המלך עמד על כך שהולנדית תהיה שפת הממשל היחידה, אבל בבית התחתון של הפרלמנט דיברו כל הנציגים הבלגיים צרפתית (שאותה הבינו גם רוב הנציגים ההולנדים). גם בבית העליון, שבו ישבו כמעט אך ורק בני אצולה, דיברו רוב הנציגים ההולנדית בצרפתית, כדי שעמיתיהם הבלגים (ובמיוחד הוולונים) יוכלו להבין אותם. מנהג זה כונה בפי ההולנדים Défendre les intérêts nationaux en langue étrangère - "הגנה על האינטרסים הלאומיים בשפה זרה."
כ-60% מהאוכלוסייה התגוררה בדרום, ושיעור דומה מבין החיילים היה אף הוא דרומי; אבל מבין הקצינים והפקידות הגבוהה היה רוב גדול להולנדים בני הצפון.
התפתחויות כלכליות וחברתיות
מבחינה כלכלית זכתה המדינה החדשה להצלחה רבה, אף כי בתחילה סבל הצפון מאבטלה רבה ועוני, בעקבות הצפת השוק במוצרים בריטיים שערערו את יציבותו. אחד מתשעה אנשים חי במצב כלכלי שרק בקושי איפשר לו לשרוד. עובדים שנחלשו הוחלפו בעובדים רעננים ובעלי השכלה ממדינות אירופה האחרות, מה שעוד החמיר את בעיית האבטלה. ארגוני צדקה הקימו בתי-יתומים ו"עיירות עבודה" בשטחי הביצה שבצפון-מזרח המדינה, שם הושמו אלפי עניים בעבודה בכריית כבול, בתנאים סביבתיים קשים.
הדרום, אף שהיה יציב יחסית מבחינה כלכלית, נאלץ בכל זאת לשאת בנטל החובות של הצפון, אך מצד שני נהנה מפירותיו הכלכליים של הסחר עם המושבות ההולנדיות שמעבר לים. אבל גם בדרום נבעו פערים גדולים בין עשירים ועניים. רוב הרווחים מהמסחר והתעשייה הושקעו בפרויקטים חדשים או נעלמו בכיסיהם של המנהלים. שביעית מהאוכלוסייה חיה בעוני רב.
המלך עשה כמיטב יכולתו כדי להביא לאחדות ולרווחה. למשל, הוא הנהיג את השיטה המטרית. צעד זה לא היה כה מובן מאליו, כיוון שהשיטה המטרית הייתה תוצר של שנות המהפכה הצרפתית הסוערות, והיא בוטלה למען השבת השלום בימי נפוליון. המלך קבע גם מכסי מגן על יבוא ויצוא כדי להפיח רוח חיים במסחר הגוסס באמסטרדם, והחל במדיניות של חפירת תעלות חדשות והרחבתן והעמקתן של תעלות ישנות, כדי לאפשר שינוע מטענים יעיל בכל ארצות השפלה - תעלות אלה עדיין בשימוש מסחרי גם כיום. צעדים נוספים שתרמו לחיזוק המדינה מבחינה כלכלית היו סלילת דרכים חדישות, שפתחו גישה קלה למחוזות שעד אז היו מבודדים; פיתוח והרחבת תעשיית הפלדה בוולוניה; פתיחתו מחדש של נמל אנטוורפן; ועידוד תעשיית הטקסטיל בדרום. כל אלה הביאו לגידול רב ביצוא הבדים, כלי הנשק, הברזל והפשתן, וביבוא צמר וכותנה. צי-הסוחר של אנטוורפן גדל וכלל כעת 117 ספינות. חלק גדול מהשקעה זו מימן המלך באמצעות ה"סינדיקט לסילוק חובות" שהקים, קרן שאותה דאג לשמור, למורת רוחם של בכירי השלטון, מחוץ לשליטת הפרלמנט. גם החינוך התרחב באופן משמעותי, מה שהורגש במיוחד בדרום, שבו האנאלפביתיות הייתה נפוצה יותר.
ב-1825 ייסד המלך - באמצעות הון מן הצפון, הדרום ומכיסו הפרטי - את חברת הסחר הנדרלנדית (Nederlandsche Handel-Maatschappij), לקידום הסחר עם המושבות. מיד לאחר מכן פרצה מרידה גדולה ביאווה, שדוכאה ביד ברזל. לאחר מכן, כדי לכסות על ההפסדים, הנהיגה הולנד ב"הודו ההולנדית המזרחית" (כיום אינדונזיה) ובעיקר ביאווה את שיטת ה-Cultuurstelsel ("שיטת עיבוד"), שלפיה 20% מהשטחים המעובדים מוקדשים ליצוא ולעשיית רווחים עבור הממלכה.
צעדים אלה הביאו לכך שהממלכה המאוחדת - ובעיקר הצפון - הרוויחה מן האיחוד, מהקלת החוב הלאומי ומהסחר עם המושבות. למרות המאמצים, עדיין נדרשו צעדים נוספים: ארצות השפלה אימצו את הישגי המהפכה התעשייתית של אנגליה. ספינת הקיטור ובתי חרושת ממוכנים הובאו לצפון על ידי פאול ון פליסינגן, ובעקבותיהם נבנו ספינות הקיטור הראשונות מתוצרת מקומית. ב-1835, לאחר החלוקה, זכה הדרום (שכבר הפך לממלכה העצמאית בלגיה) לזכות הראשונים על קו הרכבת הראשון באירופה היבשתית, בין בריסל למכלן; הצפון (הולנד) חנך את קו הרכבת הראשון (בין אמסטרדם והארלם) ב-1839.
הגורמים לפירוק הממלכה
מחלוקות חברתיות
האיחוד בין שני חלקי ארצות השפלה היה בעייתי מבחינה חברתית. המנטליות הדרומית ה"בורגונדית" והמנטליות הקלוויניסטית הצפונית היו שונות מאד זו מזו. בין השאר נבעו הקשיים מכך שלאליטה בדרום (שהיו לה קשרים קרובים עם הצרפתים) היה עניין להגיע לעמדות כוח, ולפיכך הסכסוך בין שתי הקהילות עזר להם. בראבנט הצפונית (שהייתה חלק מהצפון, אף כי בעבר הייתה חלק מדוכסות בראבנט הדרומית) הייתה מחוז קתולי, ומחוז לימבורג היה קרוב יותר לפלנדריה מבחינה תרבותית מאשר לצפון, שאליו הוא השתייך. האליטה דוברת הצרפתית ניסתה לנצל את הבדלי הדת, השפה, המנטליות וסגנון-החיים למטרותיה הפוליטיות. לשני חלקי הממלכה היו מטענים פוליטיים והיסטוריים שונים, ובשני החלקים היו חששות מפני השתלטות של הדת והלשון של הצד השני, מה שעורר קונפליקטים נוספים. לצרפת היה תפקיד מכריע בהתססה חברתית מאחורי הקלעים; בצרפת הוקם, לדוגמה, "הלגיון הבלגי הפריזאי" (Légion belge parisienne), במימון פרטי, ובו שני גדודי מתנדבים שבכל אחד מהם 400 חיילים. ממשלת צרפת תמכה במאמצים אלו בשתיקה, מתוך שאיפה לספח לצרפת את דרום הממלכה המאוחדת.
מחלוקות פוליטיות ודתיות
האיחוד הטרי עורר גם בעיות פוליטיות. וילם הראשון שלט כאבסולוטיסט הנאור, מה שלא מצא חן בעיני רבים בדרום, שהיה מסורתי יותר. אך הייצוג הנמוך של הדרום בעמדות שלטוניות בכירות הביא לדרישה לאוטונומיה מצד רבים בדרום. צעדים שנועדו לכפות שימוש בשפה ההולנדית בלבד באזורים דוברי-הולנדית של הממלכה נתקלו בהתנגדות עזה מצד הקהילה הוולונית ומצד האליטה הפלמית דוברת-הצרפתית.
הדרום, שהיה כמעט כולו קתולי, רחש טינה כלפי הצפון ה"פרוטסטנטי" - אף כי לאמיתו של דבר 40% מתושבי הצפון היו קתולים, אלא שהם נדחקו לשוליים - ותבע לשנות את החוקה כך שהדת הקתולית תיחשב כדת-המדינה, מה שחיזק את הקריאות לאוטונומיה. אחד הדברים שהכעיסו יותר מכל את הכמורה הקתולית היה אובדן השליטה הכנסייתית המוחלטת בתחום החינוך. כך, למשל, ציווה המלך בשם חופש החינוך לסגור את הסמינרים הבישופיים ולהקים במקומם את ה"קולגיום פילוסופיקום", שהיה תלוי פחות בכנסייה.
בהנהגתו של בישוף העיר גנט, מונסיניור דה ברויי (De Broglie), התקרבו הדרומיים יותר ויותר לכדי מרידה. המלך ניסה להחניק את המרד בעודו באיבו, בין השאר באמצעות פגיעה בחופש העיתונות ופה ושם התערבות של כוח הז'נדרמריה, אבל כל אלה רק יצקו שמן על המדורה.
וילם קיווה שיוכל לנצל לטובתו את חילוקי הדעות בין הקתולים והליברלים בדרום, ובמשך שנים רבות הדבר עלה בידו; אך בסופו של דבר התעלו הקתולים והליברלים על המחלוקות והתאחדו נגד המלך. אבל משום שהמרידה הליברלית בצפון לא הייתה מושרשת בעם כולו - היא הונעה בעיקר על ידי רגשות אנטי-אפיפיוריים - רק בדרום התעוררה התקוממות כללית אמיתית, המהפכה הבלגית של 1830, שהובילה לפירוק הממלכה והקמתה של ממלכת בלגיה.
התפתחויות לאחר 1830
הולנד הכירה בעצמאותה של בלגיה ב-1839. רק ב-1848, בהשפעת אירועי אביב העמים, התחוללה בצפון ההתקוממות העממית נגד סמכויותיו הרחבות של המלך, שהובילה לכתיבת חוקה חדשה וליברלית בימי שלטונו של וילם השני.
ב-1860 חזרה בלגיה וניסתה להצטרף מחדש להולנד מחשש מפני סיפוח לצרפת של נפוליאון השלישי. ראש הממשלה הבלגי שארל רוז'ייה אף הציע להקים מחדש את הממלכה המאוחדת כקונפדרציה בין שתי מדינות, והכניס שינוי בהמנון בלגיה כך שיושם בו דגש על הידידות בין שני העמים.
לוקסמבורג הפכה לדוכסות גדולה עצמאית ב-1890, לאחר שלא היה למלך וילם השלישי יורש ממין זכר שימשיך את השושלת. הכתר ההולנדי עבר אל המלכה וילהלמינה, אך על פי החוק הסאלי התקף בלוקסמבורג הייתה קדימות לאדולף, דוכס נסאו מבית נסאו, והוא הפך לדוכס-הגדול של לוקסמבורג.
