הוגנוטים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הוגנוטיםצרפתית: Huguenot) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים שהיו קשורים קשר הדוק לקלוויניזם.

מקור השם

במקורו מונח של מחלוקת, מקורו של השם נותר לא ברור. ייתכן כי הוא משמו של בזנסון איג (Besançon Hugues), מנהיגה של ה"מפלגה הקונפדרטיבית" בז'נבה, או שיבוש צרפתי למילה הגרמנית איידגנוס (Eidgenoss), שפירושה חבר בקונפדרציה - כלומר, שווייצרי. מפלגתו של איג נקראת "קונפדרטיבית" מכיוון שהם תמכו בברית בין ז'נבה לבין הקונפדרציה השווייצרית. תאוריה זו של מקור השם נתמכת מהעובדה שהכינוי "הוגנוט" התייחס בצרפת בתחילה לכל הקונספירטורים (כולם חברים אריסטוקרטים בכנסייה הפרוטסטנטית) שהיו קשורים ל"קנוניית אמבואז" ב־1560: ניסיון שכשל לנשל את בית גיז (Guise) מכוחו הפוליטי בצרפת. לו הצליח הניסיון, היה לו האפקט הצדדי של כינון יחסים עם השווייצרים. לפיכך, "איג" יחד עם "איידגנוט" נעשה ל"הוגנוט", כשהמטרה של השם היא לקשר בין הפרוטסטנטים לבין עמדה פוליטית לא אהודה.

רוש, בספרו "ההיסטוריה של ההוגנוטים", כותב כי "הוגנוט" הוא:

"צירוף של מילה פלמית ומילה גרמנית. באזור הפלמי של צרפת, לומדי תנ"ך שהיו מתאספים בבתי חבריהם על מנת ללמוד נקראו 'האוס חנוטן' (Huis genoten), או 'חברי בית', כאשר סמוך לגבולות השווייצריים והגרמניים הם נקראו 'אייד גנוסן', או 'חברים לשבועה', כלומר, אנשים שהיו קשורים זה לזה בשבועה. המילה הועברה לצרפתית כ'הוגנוט', שבדרך כלל השתמשו בה לשלילה. המילה נעשתה, לאחר שתיים וחצי מאות של פחד וניצחון לחלופין, לתו של כבוד וגבורה".

אמונות דתיות

כמבשרי ההוגנוטים אפשר למנות צרפתים קתוליים שתמכו ברפורמות, כמו ז'אק לפבר. מאוחר יותר, ההוגנוטים הלכו אחר התנועה הלותרנית, ולבסוף הצטרפו לקלוויניסטים. הם הסכימו עם אמונותיו הקיצוניות של ז'אן קלווין, שהתנגדו לכמורה, לסקרמנטים ולדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. הם האמינו בגאולה כפעולה של הא-ל, באותה מידה כמו אמונתם בבריאה כפעולת הא-ל, ולפיכך, רק רחמנותו (הקבועה מראש) של הא-ל כלפי הנבחרים היא שעשתה אותם ראויים לגאולה. יש שרואים את האמונה הכפולה הזו בשליטתו המוחלטת של הא-ל על בריאה וגם על גאולה כיסוד להתפתחותם העתידית של ההוגנוטים באדריכלות, תעשיית הטקסטיל ופעילות מסחרית אחרת.

מעל לכל, ההוגנוטים נודעו בביקורת החריפה שלהם כלפי צורות הפולחן כפי שנהגו בכנסייה הקתולית. הם האמינו כי הטקסים, התמונות, הקדושים, העליות לרגל, התפילות וההיררכיה של הכניסה הקתולית לא עזרו לאף אחד להגיע לגאולה. הם ראו את האמונה הנוצרית כדבר שצריך להנחות חיים קפדניים ומלאי אמונה, תוך ציות לחוקים המקראיים, ומתוך הודאה על רחמנותו של האל – ולא כקיום טקסים ואובססיה עם המתים ועם המוות. כפרוטסטנטים אחרים, גם הם האמינו כי הכנסייה הקתולית צריכה לעבור טיהור רדיקלי של הטומאות שלה, וכי האפיפיור מייצג ממלכה ארצית ששלטה כדיקטטור על העולם הרוחני, שבסופו של דבר היא לבטח תיפול. רטוריקה שכזו נעשתה חריפה יותר ויותר ככל שהאירועים נמשכו, וגרמו לשנאה של הממסד הקתולי.

ההוגנוטים עמדו בפני רדיפות שיטתיות מתחילת הרפורמציה; אך פרנסואה הראשון (מלך 1515-1547) הגן עליהם בתחילה מפני חוקים שהועברו בפרלמנט שנועדו לפגוע בהם. "אירוע הפוסטרים" של 1543 שינה את גישתו של המלך כלפיהם: הוא הפסיק לעצור את הרדיפות של התנועה, ובעקבות זאת מספרם של ההוגנוטים גדל בצורה ניכרת בין 1555 ל־1562, במיוחד במעמד האצולה ואצל העירוניים [דרושה הבהרה]. בזמן זה, מתנגדיהם של הפרוטסטנטים כינו אותם הוגנוטים. הם קראו לעצמם "ריפורמה", כלומר אלו שכבר עברו רפורמה. הם אירגנו את הכינוס ("סינוד") הארצי הראשון שלהם ב־1558, בפריז. עד 1562 הם מנו לפחות כמיליון, בעיקר בדרום ובחלקים המרכזיים של צרפת.

ההוגנוטים של צרפת מעולם לא עלו על שני מיליון, בהשוואה לשישה-עשר מיליון קתולים צרפתים באותה התקופה.

ההוגנוטים התנגדו באלימות לכנסייה הקתולית והתקיפו איקונות, מנזרים וכנסיות. ברוב הערים שההוגנוטים הצליחו להשתלט היו התקפות איקונקלסטיות, שבהן המזבחות והדמויות בכנסיות, לפעמים אף הבניינים עצמם, נותצו. ההתקפות החריפות ביותר היו בערים בורז', מונטובן ואורליאן.

מלחמות הדת

בתגובה להשפעה ההוגנוטית הגוברת, ובתגובה לקנאות הפרוטסטנטית, האלימות הקתולית נגדם גדלה באותה תקופה שהחוקים נגדם נעשו קלים וליברלים יותר. ב־1561 ה"אדיקט של אורליאן", לדוגמה, הכריז על סיום הרדיפות; וה"אדיקט של סן ז'רמן" הכיר בהם לראשונה (1 בינואר 1562). אך צעדים אלה הסתירו מאחוריהם החרפה ביחסים בין הקתולים לפרוטסטנטים. קשרי שלום אלה נהפכו לצרות של מלחמה, כי כאשר החלה האלימות, המרחקים בין הצדדים נעשו עוד יותר גדולים.

המתיחות הובילה לשמונה מלחמות אזרחים, שביניהן תקופות של שקט יחסי, בין 1562 ל־1598. עם כל הפרה של השלום, האמון של הפרוטסטנטים בכס הקתולי פחת, האלימות נעשתה חמורה יותר והדרישות הפרוטסטנטיות גדולות יותר, עד שלבסוף ב־1598 הייתה הפסקה לאורך זמן באלימות.

מלחמות הדת בצרפת החלו בטבח של כ־30 הוגנוטים בואסי (כמה מקורות האוהדים לפרוטסטנטים מוסרים על כאלף הרוגים), ובפציעתם של כ־200, ב־1 במרץ 1562. ההוגנוטים הפכו את עצמם לתנועה פוליטית של ממש. דרשנים פרוטסטנטים הובילו צבא משמעותי וחיל פרשים רציני, אותם הוביל האדמירל גאספאר דה קוליני השני. אנרי מנווארה ובית בורבון הציבו עצמם לצד ההוגנוטים, ובכך הוסיפו עושר ואדמות לצד הפרוטסטנטי, שבשיאם עמד הזרם הפרוטסטנטי בכשישים ערים בצורות ואיים על הכתר הקתולי ועל פריז עצמה.

במה שנודע כטבח ליל ברתולומאוס ה"קדוש", בין ה־24 באוגוסט ל-־17 בספטמבר 1572, הרגו הקתולים הוגנוטים רבים בפריז. מעשי טבח דומים אירעו בערים אחרות בשבועות הבאים, כאשר ההערכה היא שנהרגו כ־70,000 איש. חנינה שהוענקה ב־1573 הצדיקה את הרוצחים. המלחמה החמישית כנגד ההוגנוטים החלה ב־23 בפברואר 1574, והמאבק המשיך עד 1598, כאשר אנרי מנוואר שהחליט להיות קתולי ונעשה למלך צרפת כאנרי הרביעי, הכריז על "האדיקט של נאנט", ובו הוענקו לפרוטסטנטים זכויות השוות לקתולים, וחופש פולחן במחוזותיהם. עם זאת, האדיקט הגן על אינטרסים קתוליים בכך שמנע הקמת כנסיות פרוטסטנטיות באזורים הקתוליים.

הבריחה

לואי הארבעה עשר (מלך 1643-1715) החל לרדוף את הפרוטסטנטים שוב, והשתמש בחייליו כדי להקשות על חיי ההוגנוטים עד שרבים מהם המירו דתם לנצרות הקתולית או ברחו. שיטת השכנוע של לואי הארבעה עשר נקראה "דרגונד" (Dragonnade) על שם הפרשים שכפו על הפרוטסטנטים הצרפתים לבחור בין המרת דת, מוות או בריחה. הפרשים הצרפתים נקראו דרגונים בשל הדרקון שהתנוסס על דגל הקרב שלהם. לואי ביטל את האדיקט של נאנט, המגן על ההוגנוטים, ב־1685, והכריז על הפרוטסטנטיות כלא חוקית ב"אדיקט של פונטנבלו".

עם ההכרזה, נמלטו הוגנוטים רבים מצרפת ומצאו מקלט בארצות הפרוטסטנטיות השכנות, אנגליה והמושבות, הולנד, שווייץ ופרוסיה:

באנגליה: פליטים הוגנוטים ברחו בהמוניהם לשורדיץ', לונדון. הם ייסדו תעשיית אריגה משמעותית באזור ספיטאלפילדס, ובוונדסוורת'. פליטים הוגנוטים ברחו מהעיר טור שבצרפת והשמידו כמעט לחלוטין את תעשיית המשי שייסדו. באמצעות ניסיונם שלקחו איתם לצפון אירלנד, עזרו להקים את תעשיית האריגים האירית. אנדרו לורטי, סופר ותאולוג הוגנוטי מוביל, שהנהיג את הקהילה ההוגנוטית בלונדון, פרסם את הביקורת ההוגנוטית של הכס ה"קדוש" ושל דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה.

במושבות: הוגנוטים רבים ברחו לשלוש עשרה המושבות של בריטניה באמריקה, הראשונים ב־1624. יחד איתם היה צורף בשם אפולוס ריבר, (בעתיד ישנה את שמו לפול רביר). לימים, העניק את שמו ואת מקצועו לבנו, פול רביר, המהפכן האמריקאי המפורסם. מתיישבים הוגנוטים ייסדו את ניו רושל במדינת ניו יורק, ואחת משכונות ניו יורק נקראה "הוגנוט" על שמם.

בברנדנבורג-פרוסיה: שליטה הקלוויניסט של פרוסיה באותה עת פרידריך וילהלם קיבל את הפליטים ההוגנוטים שבהם היו אנשי מקצוע ומסחר מיומנים בזרועות פתוחות, על מנת לאכלס מחדש את ארצו קרועת המלחמות. הוא פרסם את צו פוטסדם המזמין את הפליטים להתיישב בברנדנבורג. בעקבות הצו, התיישבו בברנדנבורג יותר מ-20,000 הוגנוטים, ועם מותו של פרידריך וילהלם בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין.

ב־31 בדצמבר 1687 עלתה קבוצת הוגנוטים פליטים על ספינה על מנת לייסד מושבה בכף התקווה הטובהדרום אפריקה המודרנית).

הרדיפות של הפרוטסטנטים הסתיימו ב־1764, והמהפכה הצרפתית ב־1789 העניקה להם זכויות אזרח מלאות. ההוגנוטים התמחו בבנקאות וכלכלה וייסדו בנקים רבים בשווייץ, באזור ז'נבה.

בזמן מלחמת העולם השנייה, רוב האוכלוסייה ההוגנוטית של הכפר לה שמבון-סור-ליניון בדרום צרפת הסתירה בין 3,000 ל־5,000 יהודים מהנאצים. הכומר אנדרה טרוקמה הוביל את קהילתו במאמץ זה, הוא ושלושים וארבעה תושבים אחרים של האזור הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הוגנוטים בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22258054הוגנוטים