לס
לס (אנגלית: Loess) היא סוג של קרקע, שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבים בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° - 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר.
מקור השם בגרמנית (Löss או Löß) שמקורו באלמנית lösch – חופשי, כפי שנקראה הקרקע בפי איכרים ובנאים לאורך עמק הריין.
הרכב ופוריות
משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.[1]
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן אנו מבינים כי היא פורייה וטובה מאד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע איטית מאד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב.[2]
מנגנוני היווצרות
ללס שני מנגנוני היווצרות:
שחיקה קרחונית- הובלה של חומר המכיל סילט, חרסית ושחק דק של סלעי גיר וקירטון. ההובלה נעשית על ידי זרם מים שיטפוני ומי שלגים שנמסו משלב זרימת המים מהקרחונים עד השלב בו הזרימה נעצרת. כלומר, עד השלב בו המים מגיעים אל הטרמינל היבשתי. בנקודה זו מתחיל תהליך האידוי וחילחול המים, נוצר מצב של היווצרות חרסית וסילט, ומשלב זה הם חשופים לתנועה של רוח אשר תוביל אותם אל גדות הנהר, ושם הגרגרים יערמו.
שחיקה רוחית- הובלת שחק סלעים על ידי הרוח, אשר מהווים את המרכיב העיקרי של הקרקע. תופעה זו נראית לעיתים כענני אבק.[3]
לס בישראל
קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים. רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככל שעולים צפונה ומערבה. הכמות הכללית המשוערת של האבק הרוחי (איאולי) שנכנס לישראל, משוערת כ- 100-250 מ"מ למטר מעוקב בשנה. האופי והעוצמה של הסדימנטים הרוחיים משתנים בהדרגה ככל שפונים מדרום לצפון. חומר גס גרגר (240 מיקרון) הוא הראשון לשקוע, בקרבת מקור האבק, מדבר סהרה וחולות סיני. ככל שמצפינים גודל הגרגר יורד (190 מיקרו מטר), כאשר הגבול הצפוני של אדמת הלס, הוא נחל שקמה.
מקורות קרקעת הלס בישראל והשקעתם
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת למקורות הלס היא כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול.
העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.[4]
פוריות ומגוון ביולוגי בישראל
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס.
חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ביניהם מינים "אדומים" כמו ירבוע גדול, שנונית באר שבע וקטה חדת הזנב, זאת משום שקרקעת הלס רכה, ובכך מאפשרת חפירת מנהרות ומרחבים תת-קרקעיים בקלות יחסית. בנוסף, קיים החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל.
גם הכלניות בארץ גדלות לא פעם על אדמות לס. הן גדלות בחורף ובעיקר על גבעות כורכר מכוסות לס בשמורת בתרונות רוחמה המערבית. דרומית משם מתקיימים מישורי הלס של מערב הנגב, אשר נוצרים בהם ערוצי נחלים קטנים בחורף ויוצרים "מכתשים" מקומיים המכוסים בכלניות בחורף, וכך גם בדבורניות ושיחי השמשון. [5]
לקריאה נוספת
- עמנואל מזור, גאולוגיה בפטיש ישראל, רמת אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 1994.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Encyclopaedia Britannica
- ^ אורית סקוטלסקי, "קרקעות ישראל", משאבי הקרקע ברשת, קמפוס טבע והמחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
- ^ האנס ג'ני, גורמים בהיווצרות קרקע, Dover publication, New York
- ^ http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0277379110001368ScienceDirect]
- ^ החברה להגנת הטבע
