פרנסיס בלייר

פרנסיס בלייר

לידה	לקסינגטון, קנטקי, ארצות הברית
פטירה	סנט לואיס, מיזורי, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית

פרנסיס פרסטון בלייר הבן (באנגלית: Francis Preston Blair Jr.‏; 19 בפברואר 1821 – 8 ביולי 1875) היה מייג'ור בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא ייצג את מיזורי הן בבית הנבחרים והן בסנאט, והיה פעיל במניעת קליטת מדינת מיזורי בקונפדרציה בתחילת המלחמה.

בלייר סייע במינוי נתנאל ליון למפקד הצבאי החדש של המחלקה המערבית של צבא ארצות הברית. הוא סייע לליון בהבטחת עזרתו של משמר הבית של סנט לואיס בהעברת למעלה מ-20,000 רובים ומוסקטים מארסנל סנט לואיס לאילינוי. הפורשים של מיזורי ראו באירוע זה הפרת שביתת נשק בלתי רשמית שכוננה במדינה. זה גרם לפרשת מחנה ג'קסון והמשך פעילות גרילה על ידי גורמים זועמים תומכי עבדות. ב-1862, בלייר הצטרף למתנדבי מיזורי, זכה לדרגת גנרל, פיקד על דיוויזיה בוויקסבורג בפיקודו של שרמן, השתתף בצעדת שרמן אל הים וסיים את המלחמה כמפקד קורפוס.

בשנת 1868, הוא היה המועמד של הורשיו סימור לסגן הנשיא, אך מאמינים שחלק מהנאומים הדרמטיים שלו על הסכנות של אמנציפציה לשחורים עלו לדמוקרטים בבחירות. בלייר לקה בשבץ משתק ב-1872, אך המשיך להיות פעיל בפוליטיקה של המדינה עד מותו שלוש שנים לאחר מכן.

ביוגרפיה

ראשית חייו וקריירה

בלייר נולד ב-19 בפברואר 1821 בלקסינגטון, קנטקי, והיה בנם השלישי והצעיר של עורך העיתון והפוליטיקאי פרנסיס פרסטון בלייר, ואלייזה ויולט (גיסט) בלייר. הוא היה אחיו של מונטגומרי בלייר, ראש עיריית סנט לואיס ומנהל הדואר בפיקודו של לינקולן, ובן דודו של בנג'מין גרץ בראון, סנאטור אמריקאי ומושל מיזורי. בלייר למד בבתי ספר בוושינגטון הבירה, היה בוגר אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת קרוליינה הצפונית, אך סיים את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון ב-1841, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת טרנסילבניה. לאחר קבלתו ללשכת עורכי הדין בקנטקי בלקסינגטון, הוא המשיך לעסוק בכך בסנט לואיס ב-1842 עם אחיו הבכור; בשנים 1842–1845, הוא עבד במשרד עורכי הדין של תומאס הארט בנטון.

מלחמת ארצות הברית–מקסיקו

בסתיו 1845, בלייר נסע למערב לציד ביזונים ושהה חורף במזרח קולורדו עם בן דודו ג'ורג' בנט במבצר בנט, יישוב על שביל סנטה פה. בלייר ניגן בבנג'ו בחלק מהמסיבות במבצר. לאחר שהחלה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו הוא הצטרף למשלחתו של הגנרל סטיבן וו. קירני בסנטה פה, אשר מינה את בלייר לתובע הכללי של טריטוריית ניו מקסיקו לאחר שאובטחה. בשיתוף פעולה עם אלכסנדר ויליאם דוניפן, וילארד פרבל הול ודייוויד וולדו, בלייר פיתח קוד חוק אמריקאי לאזור והפך לשופט של בית המשפט המחוזי החדש שהוקם.

בזירה הפוליטית

בהיותו מתעניין יותר בפוליטיקה מאשר במשפטים, בלייר חזר לסנט לואיס בקיץ 1847. כידידו האישי והפוליטי של תומאס הארט בנטון, הוא נודע בדעותיו המתנגדות לעבדות ותמיכה חזקה בפוליטיקת אדמה חופשית, למרות שהוא היה בעל עבדים בעצמו. בלייר שירת בבית הנבחרים של מיזורי מ-1852 עד 1856. הוא היה איש מפלגת הארץ החופשית ונבחר כרפובליקני לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1856. ב-14 בינואר 1858, הוא נשא נאום מרכזי שתיאר את העבדות כבעיה לאומית, והציע לפתור אותה הן על ידי אמנציפציה הדרגתית והן על ידי התיישבות של עבדים משוחררים באמריקה הלטינית ובאמריקה המרכזית. שנה לאחר מכן בבוסטון, הוא זכה לבולטות לאומית עם נאומו, "גורל הגזעים של יבשת זו".

לקראת סוף כהונתו הראשונה, בלייר הובס בהתמודדותו להיבחר מחדש ב-1858 על ידי ג'ון ר. בארט. הוא ערער בהצלחה על התוצאות ולבסוף הושב בקונגרס ה-36 ב-8 ביוני 1860. עם זאת, הוא התפטר רק שבעה עשר ימים לאחר מכן ב-25 ביוני, ואז הפסיד בבחירות המיוחדות שלאחר מכן, במקום זאת מילא את המושב מחדש על ידי בארט ב-3 בדצמבר. בבחירות הרגילות של 1860, הוא נבחר שוב לקונגרס ה-37, וכיהן בו כיו"ר הוועדה החשובה לענייני צבא. הוא התפטר שוב ביולי 1861 כדי להיות קולונל בצבא האיחוד . ב-1862 הוא זכה בבחירות לקונגרס ה-38, אך בהיפוך הון נאלץ בעצמו לוותר על כסאו ב-10 ביוני 1864, לאחר שיריבו, סמואל נוקס, ערער בהצלחה על התוצאות.

בני הזוג בלייר היו תומכים בלתי מעורערים של אברהם לינקולן במהלך עלייתו לנשיאות ושנים בתפקיד ובתמורה נהנו מחסותו הפוליטית. בדצמבר 1863, לינקולן אמר, "לבני הזוג בלייר יש במידה בלתי רגילה את רוח השבט. המשפחה שלהם היא תאגיד קרוב. פרנק הוא התקווה והגאווה שלהם. יש להם דרך למהר ללכת לכל דבר שהם מתחייבים, במיוחד יש להם. מונטגומרי והג'נטלמן הזקן."

בימים שלאחר בחירתו של לינקולן לנשיא, כשהתברר שכמה מדינות דרום תומכות בהתנתקות, בלייר היה בין מנהיגי התנועה הפוליטית היוניוניסטית במיזורי שדגלה בשימוש במשמר הבית החצי-צבאי שלה, במידת הצורך, כדי למנוע ממיזורי התנתקות. עם הזמן, בלייר התנכר ליוניוניסטים רדיקליים כמו בנג'מין גרץ בראון שהעדיפו את השחרור המיידי של כל האנשים המשועבדים במיזורי, במקום זאת בעד הצעתו של לינקולן לאמנציפציה הדרגתית. בראון הופיע כמנהיג מפלגת האיחוד הרדיקלי במיזורי, בעוד שסיעתו של בלייר נודעה כמפלגת השמרנים.

מלחמת האזרחים

גנרל בלייר והמטה שלו

מיד לאחר פרישתה של קרוליינה הדרומית בדצמבר 1860, בלייר, בהאמין שמנהיגי הדרום מתכננים לסחוף את מיזורי לתוך התנועה, החל במאמצים אקטיביים למנוע זאת. הוא ארגן וצייד באופן אישי כוח של כמה אלפי חיילי משמר הבית, שנלקח מ"התעוררות רחבה", ממועדוני הצעדה הרפובליקנים בקמפיין הנשיאותי ב-1860, ומחברי תנועת ההתעמלות הגרמנית בסנט לואיס, טרנווריין. כאשר המתיחות עלתה, בלייר והקפטן (לימים בריגדיר גנרל) נתנאל ליון העבירו לפתע את הנשק בארסנל האמריקאי בסנט לואיס לאלטון, אילינוי. ב-10 במאי 1861, ליון, יחד עם משמרות הבית ופלוגת צבא קבע של ארצות הברית, לכדה כמה מאות מיליציות מדינתיות בדלניות שהיו מוצבות לתפוס את מחסן הנשק. פרשת מחנה ג'קסון העניקה לעניין הפדרלי יתרון ראשוני מכריע במיזורי, אך גם עורר את רגשות הפרידה במדינה.

מלחמה גלויה בין כוחות האיחוד ותומכיו של מושל דרום מיזורי, קלייבורן ג'קסון, הייתה קרובה. כדי להימנע מכך, הגנרל ויליאם ס. הארני, מפקד הצבא במיזורי, הסכים להפסקת הפוגה של פרייס-הרני עם מפקד משמר מדינת מיזורי סטרלינג פרייס ב-21 במאי.

בלייר התנגד, ויצר קשר עם מנהיגים רפובליקנים בוושינגטון. תוך מספר שבועות הוחלף הארני בליון כמפקד זמני. ליון הסיע את ג'קסון ופרייס לפינה הדרום-מערבית של מיזורי לפני שנהרג בקרב וילסון קריק, בעוד בלייר עזר בארגון ממשלת מדינה חדשה כולה-יוניוניסטית, וג'ון פרימונט נכנס לתפקיד מפקד המחלקה המערבית של צבא ארצות הברית.

פרימונט היה בעצמו רפובליקני בולט עם קשרים במיזורי. עד מהרה החל בלייר להתייחס לפרימונט כיריב פוליטי, והם התעמתו על היבטים רבים של פעולותיו של פרימונט במיזורי. פרימונט כמפקד הצבא האזורי היה אחראי על הוצאת כסף רב במהירות רבה עבור אספקה וציוד. בלייר ציפה שרוב הכסף הזה יגיע לבעלי בריתו בקהילה העסקית של סנט לואיס, אבל לפרימונט ולמטה שלו היו רעיונות משלהם. תלונותיו המרות של בלייר, שנוספו לבזבוז והשחיתות, עזרו להכפיש את פרימונט, שהוחלף ב-2 בנובמבר.

בלייר מונה לקולונל של מתנדבי מיזורי ביולי 1862. באוגוסט 1862 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל של המתנדבים ולאחר מכן לדרגת מייג'ור גנרל בנובמבר. לאחר שזכה בבחירה מחדש לבית הנבחרים, בלייר התפטר ממינוי שלו, אך הוא חזר בו על פי בקשה/צו מלינקולן מאפריל 1864. בתגובה לכך, "הסנאט העביר החלטה לפיה, לאחר מכן, אין להחזיר קצינים שהתפטרותם התקבלו כדין לשירות ללא מינוי חדש ואישור של הסנאט".

במיזורי, בלייר פיקד על חטיבה המורכבת מרגימנט הרגלים ה-13 של אילינוי, רגימנטים הרגלים ה-29, ה-30, ה-31 וה-32 של מיזורי, רגימנט הרגלים ה-58 של אוהיו, פלוגה 4, ארטילריה קלה של אוהיו ופלוגה C, פרשי מיזורי ה-10.

פרנסיס פרסטון בלייר הבן, אוסף היכל הפסלים הלאומי

Bust of Blair מאת וויליאם קופר בפארק הצבאי הלאומי ויקסבורג

לאחר מכן פיקד בלייר על דיוויזיה במערכת ויקסבורג ובלחימה על צ'טנוגה, והיה אחד ממפקדי החיל של ויליאם ט. שרמן במערכות האחרונות בג'ורג'יה ובקרוליינות. הקורפוס ה-17 שלו היה מעורב בהגנה על האזורים העורפיים של צבאו של שרמן עד מאוחר יותר במערכה באטלנטה. לפני יציאתו במסע אל הים, הקורפוס ה-17 קלט חלק מהגזרה של הקורפוס ה-16 ששירת עם שרמן.

לאחר המלחמה

בתום המלחמה, בלייר, לאחר שבילה חלק ניכר מהונו הפרטי בתמיכה באיחוד, נהרס כלכלית. ב-1866, כמו אביו ואחיו, הוא התנגד למדיניות השיקום של הקונגרס, ובגלל נושא זה עזב את המפלגה הרפובליקנית.

ב-1866 הוא התמודד על מושב באספה הכללית של מיזורי נגד צ'ארלס ברנסקום. הבחירות היו צמודות, אך בסופו של דבר, בלייר הובס לאחר שהתובע הכללי של מיזורי, רוברט פרנקלין וינגייט, קבע שהקולות שהתקבלו לאחר השקיעה תקפים.

בשנת 1868, הוא היה המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא, והתמודד עם הורשיו סימור, אולם הם הפסידו במרוץ. בלייר תרם לתבוסה הדמוקרטית בכך שיצא למסע הרצאות בו הוא הגדיר את התחרות עם יוליסס ס. גרנט והרפובליקנים התומכים בשיקום במונחים גזעיים עזים, והזהיר מפני השלטון של "גזע חצי ברברי של שחורים שהם מתפללים של פטישים ופוליגמיסטים" ורצו "להכפיף את הנשים הלבנות לתאוותן הבלתי מרוסנות". לפחות חבר קונגרס דמוקרטי אחד ראה בבלייר את הגורם לתבוסתו של סימור, וכינה את התנהגותו "מטופשת ובלתי ניתנת להגנה".

לבלייר הייתה ידועה מינורית מוזרה, כאשר ב-29 ביולי 1870, הוא היה עד בשוגג לתקרית בתיק רצח מפורסם. כששהה במלון המפורסם אז Fifth Avenue, מול רחוב 23 ווסט מול השדרה החמישית, בלייר התעורר לזעקות עזרה מעבר לרחוב. הוא צפה מחלון המלון שלו כששני גברים יצאו מאחוזה מאבן חומה ממול. הם היו שניים מבניו של בנג'מין ניית'ן, סגן הנשיא של הבורסה לניירות ערך בניו יורק. בנג'מין ניית'ן נמצא באחוזה, מוכה למוות. הייתה סדרה של דיונים, ואפילו חשדות כלפי כמה אנשים, אך התעלומה מעולם לא נפתרה.

בשנת 1871 נבחר בלייר על ידי בית המחוקקים של מיזורי כסנאטור של ארצות הברית . ב-16 בנובמבר 1872 הוא לקה בשיתוק, שממנו לא התאושש. בעיקר בגלל מצבו הקשה, הוא הובס בניסיונו לבחירה מחדש לסנאט בינואר 1873. בלייר למד לכתוב בכאב ביד שמאל והמשיך במאמצים הפוליטיים שלו.

העניין הרב של בלייר בפוליטיקה החזיק אותו פעיל והוא שימש כמפקח הביטוח במדינת מיזורי עד מותו מפגיעות ראש לאחר נפילה ב-8 ביולי 1875, בגיל 54. הוא קבור בבית הקברות בלפונטיין.

משפחתו

ב-1847, בלייר התחתן עם אפולין אלכסנדר; היו להם שמונה ילדים.

הכרה

ויליאם ט. שרמן לאחר ששמע על מותו של בלייר אמר, "תמיד התייחסתי אליו כאחד הפטריוטים האמיתיים, האנשים הישרים והמכובדים ביותר, ואחד החיילים האמיצים ביותר שהמדינה הזו ייצרה אי פעם". יוליסס ס. גרנט כתב על פרנק בלייר בספר הזיכרונות שלו כי, "לא היה אדם אמיץ ממנו, וגם לא היה מי שציית לכל פקודות הממונה עליו בדרגה בדייקנות יותר ללא עוררין. הוא היה איש אחד כחייל, אחר כפוליטיקאי".

ב-1885 הוקמה אנדרטה לסנאטור בלייר בכניסה לפארק היער בסנט לואיס בצומת שדרות קינגשיווי ולינדל.

בשנת 1899, מדינת מיזורי תרמה פסל שיש של בלייר מאת אלכסנדר דויל לאוסף היכל הפסלים הלאומי של הקפיטול.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנסיס בלייר בוויקישיתוף

• פרנסיס בלייר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פרנסיס בלייר39984251Q1350196