סמואל טילדן
 | |||||
| לידה |
9 בפברואר 1814 ניו לבנון, ניו יורק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוגוסט 1886 (בגיל 72) יונקרס, ניו יורק | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
סמואל ג'ונס טילדן (באנגלית: Samuel Jones Tilden; 9 בפברואר 1814 - 4 באוגוסט 1886) היה פוליטיקאי אמריקני ומושל ניו יורק ה-25 בשנים 1875 ו-1876, והיה מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות במהלך הבחירות של שנת 1876, בהן זכה לרוב הקולות, אולם לא לניצחון בחבר האלקטורים. הוא תמך ברפורמה פוליטית, היה מאגף "דמוקרטי הבורבון" תומכי העסקים, ונלחם מול השחיתות של הטמאני הול.
נעוריו וקריירה
טילדן נולד בניו לבנון בניו יורק. הוא היה צאצא של נתנאל טילדן, שהיה מתיישב אנגלי שהגיע אל אמריקה ב-1634. אביו ומשפחתו יצרו תרופות מקנאביס.
הוא למד באוניברסיטת ייל, ואז למד משפטים באוניברסיטת המשפטים של ניו יורק. הוא הוסמך לעריכת דין ב-1841, והפך לעורך דין מצליח, כשהוא מייצג את איגודי הרכבות בשנות החמישים. הקליינטים הרבים שלו, יחד עם השקעות נבונות, העשירו אותו. הצלחתו בניהול כספים ובהשקעות גרמה לכך שרבים מחבריו, משפחתו ובעלי בריתו הפוליטיים, כולל מרטין ואן ביורן, שכרו אותו לנהל את ענייניהם הכספיים.
בין 1843 ל-1844 שירת טילדן במועצת התאגידים של ניו יורק.
הוא היה חבר באספת המדינה של ניו יורק ב-1846, והיה ציר לוועידה החוקתית של ניו יורק באותה השנה. ב-1848, בגלל קשריו עם מרטין ואן ביורן, הוא עזר ל"שורפי האסם", פלג מטעם המפלגה הדמוקרטית שהקים את "מפלגת הארץ החופשית". המפלגה בחרה בואן ביורן כמועמדה לנשיאות, וכך הבטיחה את תבוסתו של המועמד הדמוקרטי, לואיס קאס, והיבחרו של המועמד הוויגי, זכארי טיילור. לאחר מכן חזר למפלגה הדמוקרטית ולא הצטרף אל המפלגה הרפובליקנית שהתנגדה לעבדות. ב-1855, היה מועמדם של מתנגדי העבדות שביקשו פשרה עם המפלגה הדמוקרטית לתפקיד התובע הכללי של ניו יורק. ב-1859 ניסה להתמודד שוב על מקום במועצת התאגידים של ניו יורק.
בשנים שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית, תמך טילדן בפיוס עם מדינות העבדות והתנגד למלחמה. לאחר שהמלחמה פרצה, תמך טילדן באיחוד, אבל ביקר את אברהם לינקולן ושלטונו הסמכותי. לאחר המלחמה, שוב תמך טילדן בפיוס והתנגד לגישה הרפובליקנית הרדיקלית כלפי שיקום הדרום. הוא היה ציר ב-1867 לאספה החוקתית בניו יורק.
לאחר מלחמת האזרחים, הפך טילדן ליושב הראש של הועידה הדמוקרטית המקומית. למרות שהיו לו יחסים טובים עם ויליאם טוויד, שעבד איתו מקרוב במפלגה, טילדן התעמת עם חבריו של טוויד בניו יורק סיטי שעסקו בשוחד ובשחיתות.
ב-1867 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ניו יורק.
טילדן הוביל את התנועה לרפורמה במפלגה הדמוקרטית, והיה גורם חשוב בקריסת המערך של טוויד בניו יורק. הוא הפך לחבר באספה של ניו יורק ב-1872, והוביל להדחת שופטים שעזרו לטמאני הול. הוא חקר את חשבונות הבנק של נאמני טוויד והשיג נגדם ראיות משפטיות.
ב-1874, נבחר טילדן למושל ניו יורק, כשהשיג 52% מהקולות. כמושל רפורמיסט, הוא נלחם בשחיתות בקרב בוני התעלות בניו יורק. כהונתו המוצלחת כמושל עזרה לו להפוך למועמד לנשיאות.
ב-1875 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ייל.
בחירות 1876
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1876
במהלך הבחירות ב-1876, זכה טילדן ברוב הקולות מול יריבו הרפובליקני, רתרפורד הייז, והראה שהמפלגה הדמוקרטית היא עדיין מפלגה חשובה גם לאחר מלחמת האזרחים. התוצאות בחבר האלקטורים היו שנויות במחלוקת. מדינות פלורידה, לואיזיאנה וקרוליינה הדרומית לא הסכימו בנוגע לאלקטורים שלהם (בנוסף, אלקטור אחד מאורגון נפסל).
הרפובליקנים השתלטו על הממשלות בדרום במהלך תקופת השיקום, אולם הלבנים מהדרום, שתמכו בדמוקרטים, האשימו את הרפובליקנים במלחמת האזרחים וסירבו להישמע להוראות מהצפון. הרפובליקנים עדיין היו אהודים בקרב השחורים בדרום, שזכו לזכויות הצבעה. ב-1876, הלבנים השתלטו על רוב מדינות הדרום, חוץ ממדינה אחת עם רוב שחור (קרוליינה הדרומית) ושתיים עם מיעוטים שחורים גדולים (לואיזיאנה ופלורידה), שבהן הרפובליקנים שלטו. הדמוקרטים השתמשו באיומים ובאלימות כדי למנוע משחורים להצביע, אולם הדמוקרטים טענו שהרפובליקנים גם פסלו קולות כשרים כלפי המפלגה הדמוקרטית. שני הצדדים טענו שניצחו בבחירות, והתוצאות היו שנויות במחלוקת. בלי שלוש המדינות הללו, טילדן זכה ב-184 אלקטורים, אולם הוא היה זקוק ל-185 כדי לנצח. אם יזכה במדינה אחת, הוא יהפוך לנשיא. אולם אם הייז יזכה בכל המדינות, הוא יזכה ב-185 אלקטורים ויהפוך לנשיא.
כשהרפובליקנים טענו שניצחו בבחירות, טילדן אכזב את תומכיו כשלא נלחם על כך או נתן הוראות לחבריו. במקום, הוא סקר את ההיסטוריה של ספירת האלקטורים במהלך המאה האחרונה, כדי להוכיח שהייתה זאת סמכות הקונגרס, ולא נשיא הסנאט, לספור את האלקטורים.
חברי הקונגרס ניסו לפתור את המשבר ביצירת ועדה בת חמישה-עשר חברים שתכריע על זהות המנצח. בוועדה היו חמישה סנאטורים, מהסנאט בו שלטו הרפובליקנים (שלושה רפובליקנים, שני דמוקרטים), וחמישה נציגים מבית הנבחרים, בו שלטו הדמוקרטים (שלושה דמוקרטים, שני רפובליקנים). חמשת החברים הנותרים היו מבית המשפט העליון- שני רפובליקנים, שני דמוקרטים, והשופט העצמאי דיוויד דיוויס. אולם דיוויס נבחר לסנאט מטעם מדינת אילינוי, התפטר מבית המשפט וסירב להתמנות לוועדה (באופן אירוני, אחיינו של טילדן היה זה שהניח שמינויו של דיוויס לסנאט יגרום לו לתמוך בדמוקרטים). במקומו, מונה השופט ג'וזף ברדלי, רפובליקני. שמונת הרפובליקנים בוועדה החליטו לתת את כל האלקטורים השנויים במחלוקת להייז. המחלוקת לא הסתיימה, והדמוקרטים איימו לבצע פיליבסטר כדי למנוע את מינויו של הייז. לבסוף, הוסכם על מינויו של הייז. רבים טענו שהפשרה שהושגה, פשרת 1877, דרשה שהייז יבחר בתמורה להסגת כל החיילים ממדינות הדרום, וכך לסיים את תקופת השיקום בדרום. למען האמת, הייז טען עוד במכתב שבו קיבל את מינויו כמועמד הרפובליקני, שעל הדרום ליהנות מ"ממשלה מקומית ראויה" (בתנאי שישמרו על זכויות האזרח של העבדים המשוחררים).
עם תבוסתו, אמר טילדן שכעת יוכל לפרוש אל חייו הפרטיים בידיעה שנבחר למשרה הרמה ביותר בעולם, ללא האחריות שבתוכה.
מכתבים מוצפנים
טילדן נחשב למועמד מוביל בקרב הדמוקרטים במהלך הבחירות ב-1880. אולם באוקטובר 1878, הניו יורק טריביון הרפובליקני טען שהשיג ופענח מכתבים "מוצפנים" של אנשי טילדן במהלך הבחירות, שהציעו שוחד לסופרי קולות במדינות: 50,000 דולר לפלורידה, 80,000 דולר לקרוליינה הדרומית, ו-5,000 דולר לאלקטור מאורגון.
טילדן הכחיש את קיום המכתבים, והופיע מול ועדה בקונגרס בניו יורק סיטי כדי לנקות את עצמו מאשמה. הוא נוקה מכל אשמה. יריביו הפוליטיים החליטו לנצל זאת, ופגעו במוניטין הכנה שלו, וכך מנעו ממנו לרוץ שוב.
טילדן נחשב למועמד פוטנציאלי גם במהלך הבחירות ב-1884, אולם בעיות בריאותיות מנעו ממנו לרוץ.
סוף חייו
טילדן פרש בתחילת שנות השמונים, וחי באחוזתו ביונקרס. הוא מת כרווק באחוזתו ב-4 באוגוסט 1886. הוא נקבר בבית הקברות בניו לבנון. על מצבתו חקוקות המילים "אני עדיין סומך על העם", בהתייחסות לבחירות בהן הפסיד.
הונו נתרם ליצירת ספרייה ציבורית בניו יורק סיטי, אולם קרוביו הצליחו להשיג את רוב הונו. לבסוף קרובי משפחתו החליטו להקים את הספרייה, שנושאת את שמו.
ביתו, שהיה בבעלותו מ-1860, הפך למוזיאון לאומי לאומנות.
