טמאני הול

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל הטמאני הול

הטמאני הול (באנגלית: Tammany Hall), שנודע גם כאגודת סנט טמאני (Society of St. Tammany), וכבניו של סנט טמאני (Sons of St. Tammany) או המסדר הקולומביאני (Columbian Order), היה ארגון פוליטי בעיר ניו יורק שנוסד בשנת 1786 ונרשם ב-12 במאי 1789 כ"אגודת טמאני". הגוף היה קבלן הקולות המרכזי של המפלגה הדמוקרטית ומילא תפקיד מרכזי בשליטה בפוליטיקה של ניו יורק העיר ושל ניו יורק המדינה ועזר למהגרים, בעיקר לאלו ממוצא אירי, לטפס במעלה הפוליטיקה האמריקאית החל מהמאה השמונה עשרה עד לשנות השישים של המאה ה-20. הגוף בדרך כלל שלט במינויים הפוליטיים ובמועמדים הדמוקרטיים במנהטן, החל מהיבחרו של פרננדו ווד (Fernando Wood) בשנת 1854 לראשות עיריית ניו יורק, והשתמש במשאביו כדי לבנות גרעין חזק של מנהיגי מחוזות נאמנים; אחרי 1850, רוב חבריו היו אירים קתוליים.

אגודת טמאני צמחה כמרכזה הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בעיר בתחילת המאה ה-19. אחרי 1854, האגודה הרחיבה את שליטתה הפוליטית עוד יותר כשהשיגה את תמיכת קהילת המהגרים הגדלה של העיר, שהייתה חוט השדרה הפוליטי שלה. הקהילה העסקית העריכה את נכונות האיגוד, בעלות סמלית, לדחוף לאישור פרויקטים ולהוביל לצמיחה כלכלית מהירה, והבוסים המקומיים של האגודה שירתו כקבלני קולות וסיפקו טובות הנאה לבוחרים. החל מ-1872 לטמאני היה "בוס" אירי קתולי, וב-1928 היה תומך הטמאני, מושל ניו יורק אל סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות. עם זאת, הטמאני הול גם הוביל למתן טובות הנאה ולשחיתות פוליטית, שנודעה לשמצה תחת שלטונו של ויליאם "בוס" טוויד באמצע המאה ה-19. עד 1880, הטמאני בנה מועדונים מקומיים שמשכו פעילים חברתיים מהמעמד הבינוני והמיעוטים האתניים.[1][2] בזמנים שקטים, הגוף השתמש בתומכיו הנאמנים כדי לקבוע את המדיניות במנהטן; הוא גם שיחק תפקיד מרכזי במועצה המחוקקת באולבני.

צ'ארלס מרפי (Charles Francis Murphy) היה הבוס השקט אך היעיל של טמאני מ-1902 עד 1924.[3] "טים הגדול" סאליבן היה המנהיג של טמאני הול ברחוב באוורי, והדובר בבית המחוקקים של המדינה.[4] בתחילת המאה העשרים מרפי וסאליבן קידמו את הטמאני כגוף שארגן עצמו מחדש למען מעמד הפועלים. כך הדפו האשמות על שחיתות וזכו לתמיכה בקרב מעמד הביניים. באותו הזמן רוברט פ. וגנר (Robert F. Wagner) הפך לסנטור חזק, ואל סמית' כיהן מספר כהונות כמושל המדינה, והיה מועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928.[5][6]

השפעת הטמאני הול דעכה מ-1930 עד 1945 כאשר הפסידה במאבקה מול עם פרנקלין דלאנו רוזוולט, מושל המדינה בין 1928 ל-1933, ולאחר מכן נשיא ארצות הברית עד 1945. ב-1932 נאלץ ראש העיר ג'ימי ווקר (Jimmy Walker) להתפטר מתפקידו כשנחשף שלקח שוחד מהטמאני. רוזוולט לקח מהטמאני סמכויות רבות שניתנו לו. פיורלו לה גוארדיה הרפובליקני נבחר כראש העיר בכוחות משותפים של שתי המפלגות, והפך לראש העיר הנבחר הראשון שהתנגד במוצהר לטמאני. בשנות ה-50 התחיל כוחו של הטמאני להתעורר מחדש תחת הנהגתו של קרמיין דה סאפיו (Carmine DeSapio), אולם מולו התייצבה אופוזיציה מתוך המפלגה הדמוקרטית בהנהגת אלינור רוזוולט, הרברט ליהמן, והוועידה הדמוקרטית לענייני הבוחרים בניו יורק. באמצע שנות השישים, הארגון חדל להתקיים.

היסטוריה

1789–1850

אגודת טמאני, שנודעה גם כאגודת סנט טמאני, בניו של סנט טמאני או המסדר הקולומביאני, נוסדה בניו יורק ב-12 במאי 1789, במקור כסניף של רשת רחבה יותר של אגודות טמאני, כשהראשונה נוסדה בפילדלפיה בשנת 1772.[7] האגודה פותחה במקור בתור מועדון ל"אמריקנים טהורים".[8] השם "טמאני" נבע מאינדיאני שהנהיג את שבט הלנאפי. החברה אימצה מילים רבות משפת האינדיאנים וגם את המנהגים שלהם, ואף קראו לאולם שלהם "אוהל". ה"צ'יף הגדול" הראשון - כך נקרא מנהיגם - היה ויליאם מוני, רפד מרחוב נסאו.[9]

עד 1798, פעילויות האגודה הפכו לפוליטיות. אהרון בר, שהיה חבר בכיר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ראה את טמאני הול כהזדמנות לפגוע באגודות של אלכסנדר המילטון. הוא השתמש בה כקבלנית קולות.[10] בסופו של דבר טמאני התפתחה כמרכזה הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בעיר.[9] בר השתמש בטמאני הול כדי להשפיע על הבחירות של 1800, שבהן נבחר לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. היסטוריונים רבים מאמינים כי ללא הטמאני, הנשיא ג'ון אדמס יכול היה לזכות בקולות של מדינת ניו יורק, וכך גם בבחירות.[11]

המקרים הראשונים של השחיתות שבה הטמאני היו מעורבים יצאו לאור במהלך הסכסוך שלהם עם הפוליטיקאי המקומי דוויט קלינטון. הסכסוך החל ב-1802, לאחר שהוא האשים את אהרון בבגידה במפלגה.[12] בשנת 1803, קלינטון עזב את הסנאט של ארצות הברית והפך לראש עירייץ ניו יורק.[13] כראש העיר, מינה קלינטון את בני משפחתו ואת חבריו למפלגה לתפקידים פוליטיים.[13] הטמאני הול הבינו מהר עד כמה קלינטון השפיע על הפוליטיקה המקומית,[13] בעיקר משום שהאהדה לבר פחתה לאחר שירה והרג את אלכסנדר המילטון בדו-קרב.[14] הטמאני המשיכה לתמוך בו במשך זמן מה,[14] אולם בסופו של דבר הלחץ הציבורי שכנע את הארגון לנתק איתו שותפות.[14]

בדצמבר 1805 פנה דוויט קלינטון אל תומכיו של בר על מנת להשיג מספיק תמיכה כדי לעמוד בפני ההשפעה של משפחת ליווינגסטון החזקה.[14] משפחת ליווינגסטון, בראשותו של ראש עיריית ניו יורק לשעבר אדוארד ליווינגסטון, גובתה בידי המושל מורגן לואיס והיו אתגר משמעותי מול קלינטון.[15] מנהיגי הטמאני הול הסכימו לפגוש אותו ב-20 בפברואר 1806 לפגישה ממנה מנהיגי הטמאני יצאו מרירים ואיתנים בהתנגדותם לקלינטון.[14]

הטמאני הול הפך לאחר מכן לכוח מקומי מאורגן שנועד כדי למנוע מקלינטון ומהפדרליסטים לשלוט בניו יורק;[16] בשנת 1806, עם זאת, הדמוקרטים-רפובליקנים המקומיים פנו נגד הטמאני הול.[17] בשנת 1809, המועצה חקרה וגילתה שמנהיגי הטמאני הול קיבלו בחשאי סכומים עצומים.[18] הפדרליסטים השתלטו על בית המחוקקים, והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בקושי שמרה על שליטתה בניו-יורק סיטי.[19] מנהיגי הטמאני הול הסכימו להעברת חוקים שפיקחו על הכספים שלהם והגבילו מתן תרומות לארגון.[20]

בין השנים 1809 ו-1815, הטמאני הול החזיר לעצמו את כוחו לאט על ידי קבלת מהגרים לשורותיו ועל ידי בניית בניין חדש לצורך פגישות.[21] הוועידה הדמוקרטית-רפובליקנית השיגה שליטה על מינוי המנהיגים המקומיים.[22] התמיכה באגודה גדלה לאחר שתמכה במלחמת 1812.[23] בשנת 1815, ג'ון פרגוסון ניצח את דוויט קלינטון ונבחר לראש העיר מטעם הטמאני. עם זאת, בשנת 1817, קלינטון הפך למושל ניו יורק, והטמאני הול נחלשו שוב. במהלך אותה התקופה, החל הטמאני הול לקבל מהגרים אירים, ועד מהרה הפך תלוי בהם כדי לשמור על יכולת הקיום שלו בתור כוח פוליטי.[24] עד למותו בשנת 1828, קלינטון נשאר מושל מדינת ניו יורק, למעט שנתיים בין 1823 ל-1824, והשפעת הטמאני הול דעכה.

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1828, מנהיגי הטמאני הול נפגשו עם המועמד הדמוקרטי אנדרו ג'קסון והסכימו לתמוך בו אחרי שהוא הבטיח לתת להם שליטה על מינוי משרות מסוימות.[25] לאחר שנבחר לנשיא, מילא ג'קסון את הבטחתו.[25] לאחר 1829, הטמאני הול עזר למפלגה הדמוקרטית להשתלט על העיר, ושלט ברוב מערכות הבחירות בניו יורק לאחר מכן.[26] בשנת 1830, הטמאני זכה להתנגדות מצד פלג הפועלים במפלגה הדמוקרטית. במהלך שנות השלושים והארבעים, האגודה הרחיבה את שליטתה הפוליטית עוד יותר בכך שהשיגה את נאמנותה של קהילת המהגרים הגדלה של העיר, שהפכה לחוט השדרה הפוליטית שלה.

הבוס המקומי של הטמאני היה קבלן הקולות שלה.[27] במהלך שנות הארבעים, מאות אלפי מהגרים אירים הגיעו לניו-יורק כדי להימלט מרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד וכוחה של האגודה גדל באופן משמעותי.[28]

"כנופיית הטמאני"

תמיכה במהגרים

הבסיס האלקטורלי של האגודה היה בעיקר קהילת המהגרים של ניו יורק, שתמכה בה בתמורה לעזרה חומרית. לפני הניו דיל, השירותים החברתיים שהטמאני וקבלני קולות אחרים סיפקו היו הבסיס למערכת הרווחה. התמיכה שהטמאני נתן למהגרים, שרבים מהם חיו בעוני קיצוני וקיבלו אך מעט סיוע ממשלתי, כיסתה שלושה תחומים מרכזיים. ראשית, הטמאני סיפק את האמצעים לקיום החומרי בשעת חירום: מזון, פחם, שכר דירה או עבודה. שנית, הטמאני שימש כמתווך רב עוצמה בין המהגרים לבין המדינה. כדוגמה למעורבותו בחייהם של האזרחים, במהלך יום אחד, אחד מאנשיו סייע לקורבנות שריפה; הבטיח את שחרורם של שישה "שיכורים" על ידי הגנה עליהם בפני שופט; שילם את שכר הדירה של משפחה ענייה כדי למנוע את פינויים ונתן להם כסף לאוכל; סידר עבודה עבור ארבעה אנשים; השתתף בהלוויות של שניים מהפעילים באגודה (אחד איטלקי, האחר יהודי); השתתף בבר-מצווה; ונכח בחתונה של זוג יהודים מהרובע שלו.[29]

הטמאני הול גם שימש ככלי לשילוב המהגרים בחברה בכך שהכיר להם את החברה האמריקנית ואת מוסדותיה הפוליטיים, ועזר להם להתאזרח. דוגמה אחת הייתה תהליך ההתאזרחות שארגן ויליאם טוויד (אנ'). תחת שלטון טוויד, הוקמו "ועדות התאזרחות". ה"ועדות" היו מורכבות בעיקר מעובדים ופוליטיקאים מהטמאני, ותפקידיהם היה למלא ניירת, לספק עדים, ולהלוות כסף למהגרים עבור דמי אזרחות. השופטים ושאר הפקידים בעיר שוחדו כדי לפעול ביחד עם הוועדות.[30] בתמורה לכל העזרה הזאת, המהגרים הבטיחו לטמאני הול שיתמכו במועמדיו.[26] עד 1854, התמיכה שהטמאני הול קיבל מהמהגרים ביססה את מעמדו כגוף החזק בפוליטיקה של ניו יורק.[26] עם היבחרו של פרננדו ווד (אנ') לראשות העיר בשנת 1854, הטמאני הול שלטו בפוליטיקה של ניו יורק עד שפיורלו לה גוארדיה ניצח בבחירות לראשות העיר בשנת 1934.[26]

ויליאם טוויד, שנודע בתור "בוס" טוויד, הריץ מנגנון קבלנות קולות מושחת ויעיל שהתבסס על תמיכה כספית ועל כוחו האישי.

תקופת טוויד

שליטת הטמאני על הפוליטיקה בניו יורק סיטי התחזקה באופן משמעותי תחת טוויד. בשנת 1858, טוויד ניצל את המאמצים של הרפובליקנים לנטרל את הדמוקרטים כדי להשיג משרה בוועדת המפקחים של המחוז (שהשתמש בה כקרש קפיצה לתפקידים אחרים), ומינה את חבריו למשרות שונות. מתוך עמדה זו של כוח, הוא נבחר להיות ה"צ'יף הגדול" של טמאני, ובתפקידו זה השתלט על השלטון בעיר. כשחבריו נבחרו להיות ראש העיר ומושל המדינה, טוויד הצליח להרחיב את השחיתות ואת השוחד בקרב אנשי ה"כנופיה" שלו כמעט אל כל ממסד בעיר. אף על פי שטוויד נבחר למועצת העיר, כוחו האמיתי היה שליטתו במינויים הפוליטיים למשרות שונות בעיר. המשרות נתנו לו גישה לקבלנים ולתקציב של העיר, וכך הוא שלט בתוכניות העבודה הציבורית. דבר זה עזר לכיסו שלו ולכיסם של חבריו, אבל גם סיפק מקומות עבודה עבור המהגרים, בעיקר האירים, שהיו חוט השדרה הפוליטי של הטמאני.[31]

תחת שליטתו של "בוס" טוויד, העיר התרחבה לתוך אפר איסט ואפר ווסט סייד של מנהטן, החלה בניית גשר ברוקלין, הוקצתה קרקע להקמת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, נבנו בתי יתומים ובתי תמחויי, והשירותים החברתיים – שסופקו ישירות בידי המדינה ובאופן עקיף בידי קרנות צדקה – הורחבו לרמה חסרת תקדים. כל הפעילות גם גרפה רווחים נאים לטוויד ולחבריו. הם גם כרתו ברית עם האליטה העשירה של העיר, שנשאפה אל מעגל השחיתות, או שסבלו אותה בגלל יכולת הטמאני לשלוט במהגרים, מהם האליטה חששה.

לכן, כשהטמאני הפגין חוסר יכולת לשלוט בפועלים האירים במהלך עימות בין קתולים ופרוטסטנטים ב-1871, טוויד החל ליפול. מסעות פרסום כדי להפיל טוויד, שנוהלו על ידי ה-"New York Times" ותומאס נאסט (אנ'), החלו לצבור תאוצה בעקבות המהומות, ויודעי דבר החלו להדליף את סיפורי השחיתות לעיתונות.

טוויד נעצר ונשפט בשנת 1872. הוא מת בכלא, ומתנגדיו השתלטו על העיר ועל העירייה.[31] לאחר מעצרו של טוויד, הטמאני שרד, אולם כבר לא נשלט רק בידי הפרוטסטנטים והיה תלוי עכשיו במנהיגות הבוסים מהמוצא האירי.[24]

קריקטורה שמציגה את הציידים בעקבות הטמאני הפצוע. (1893)

1870-1900

לטמאני לא לקח זמן רב להתאושש מנפלית טוויד. הרפורמות דרשו בדק בית כללי, והשריף לשעבר, ג'ון "הישר" קלי (אנ') נבחר להיות המנהיג החדש. קלי לא היה מעורב בשערוריות של תקופת טוויד, וגם היה דתי קתולי שהיה קשור בנישואין לארכיבישוף. הוא ניקה את הטמאני מנאמני טוויד, וחיזק את שליטתו בארגון. ההצלחה שלו בהחייאת המנגנון המפלגתי השתלמה בבחירות של 1874, כשמועמד הטמאני, ויליאם ויקהם (אנ'), הדיח את המועמד הרפורמיסטי המכהן והבלתי אהוד, ויליאם אווימייר, ובאופן כללי הדמוקרטים ניצחו בבחירות, וכך הטמאני השתלט שוב על העיר.[32]

הבחירות לעירייה בשנת 1886

הבחירות לראשות העירייה בשנת 1886 היה חשובות עבור הארגון. פעילי איגוד עובדים ייסדו את מפלגת העבודה המאוחדת (ULP), שבחרה בכלכלן הפוליטי הנרי ג'ורג', מחבר הספר "קידמה ועוני", כמועמדה. ג'ורג ' היסס בתחילה לרוץ לתפקיד, אבל השתכנע לעשות זאת לאחר שהטמאני הציעו לו בחשאי מושב בקונגרס אם לא יתחרה במירוץ. הטמאני לא ציפו שג'ורג' יבחר, אבל ידעו שמועמדותו והמפלגה החדשה איימו על מעמדם כנציגי מעמד הפועלים.[33]

לאחר שגרמו לג'ורג' לרוץ לבחירות, הטמאני נאלצו להציב נגדו מועמד חזק, ולכן נדרשו לשתף פעולה עם הכנסייה הקתולית בניו יורק, כדי להשיג את תמיכת המצביעים האירים ממעמד הביניים. ריצ'רד קרוקר, יד ימינו של קלי, ירש אותו בתפקיד המנהיג, וגם הוא הבין שנדרש שיתוף פעולה מלא בתוך המפלגה הדמוקרטית כדי לעצור את ג'ורג' ואת ה-ULP, שיכלו לארגן את הפוליטיקה במבנה מעמדי, ולא אתני, כפי שהטמאני העדיפו. כדי לשלב בין קבוצות שונות, קרוקר בחר באברם יואיט כמועמד הדמוקרטי לראשות העיר. לא רק שיואיט היה המנהיג של האישים שלא היו מהטמאני במפלגה בניו יורק, אלא שגם היה חתנו של נדבן ידוע והיה בעל מוניטין ישר. הרפובליקנים, מצידם, בחרו בתיאודור רוזוולט, חבר בית המחוקקים של המדינה לשעבר.[34]

בסופו של דבר, יואיט ניצח בבחירות, כשג'ורג' השיג יותר קולות מרוזוולט, שהשיג פחות ממה שהרפובליקנים קיבלו בדרך כלל. העתיד של תנועת ה-ULP נראה מבטיח, אולם המפלגה התפרקה במהירות ולא השפיעה על הפוליטיקה במדינה. הטמאני שוב ניצח. יותר מכך, קרוקר הבין שהוא יכול לנצל את השיטות שה-ULP השתמשו בהן במהלך הבחירות. כיוון שכוחם של הטמאני הול היה במסבאות, המפלגה החלה מארגנת פגישות, תהלוכות, כנסים במועדונים וכנסים מחוזיים, ויצרה תרבות פוליטית משל עצמה כדי להריץ את מסע הבחירות שלה. [35] קרוקר ניצל זאת, ויצר מועדונים פוליטיים במקום המסבאות, וגם מימן טיולים ופיקניקים למשפחות כדי להשפיע על נשים וילדים. הטמאני החדש נראה היה מכובד יותר, ופחות קשור לכנופיות. השיטה החדשה גם פישטה את העזרה למהגרים: על המהגר היה פשוט להצטרף למועדון, ומתנדב בא לתמוך בו.[36]

הטמאני הול מקושט לצורך הוועידה הלאומית בשנת 1868

יואיט התברר כראש עיר נוראי, בשל אישיותו והנייטיביזם שהפגין, ובשנת 1888 הטמאני בחרו במועמדו של קרוקר, יו ג'יי גראנט, שהפך לראש העירייה האירי הראשון בניו יורק. גרנט הותיר לקרוקט יד חופשית בחוזים ובמשרדים של העיר, וכך נוצר מנגנון תמיכה אדיר, מעבר לכל מה שטוויד חלם עליו, מצב אשר נמשך תחת יורשו של גרנט, תומאס פרנסיס גילרוי. עם משאבים רבים של כסף וכוח אדם – 1,200 איש – קרוקר היה מסוגל לנטרל את מתנגדי הטמאני בתוך המפלגה לצמיתות. הוא גם השיג זרם הכנסות חדש מהקהילה העסקית, שסופק בעזרת ריכוז השוחד: במקום לשחד בעלי תפקידים בודדים, העסקים, במיוחד השירותים הציבוריים, יכלו לגשת ישירות אל הטמאני ולשלם, והטמאני הפנה את הכסף לפי צרכיו; הטמאני השתלט על כל המנגנון של העיר.[37]

קרוקר שילב כוחות גם עם הפועלים, ודחף לתיקוני חקיקה שפייסו אותם, כך ששוב הטמאני נראה כידיד הפועלים – אף על פי שתמיד הקפיד לשמור על חזות פרו-עסקית של תמיכה בכלכלת לסה פר והורדת מיסים. הטמאני שוב השפיע על המועצה המחוקקת של המדינה, והקים מערכת תמיכה מסועפת. הבוס הרפובליקני, תומאס פלאט, אימץ את אותן שיטות, ושני הגברים ביניהם למעשה שלטו במדינה.[38]

הבחירות לעירייה בשנת 1894

בשנת 1894, הטמאני נפגעו בשל שימועים ציבוריים על השחיתות במשטרה, ומועצת העיר ארגנה ועידה שנועדה לשבור את כוחו של הטמאני. היא הייתה מלאה בחלק מהאנשים העשירים ביותר בעיר – כולל ג'יי. פי. מורגן, קורנליוס ואנדרבילט, ואליהוא רוט, בין היתר – ותמכה בוויליאם סטרונג, מיליונר אחר, לראשות העיר. כך נאלץ המועמד המקורי של הטמאני, נתן שטראוס, שהיה מהבעלים של ייסיס, לפרוש ממערכת הבחירות מחשש שיוחרם בידי האליטה של ניו יורק. הטמאני שוב תמכו ביו גרנט, על אף שהוכתם בפומבי בידי השחיתות המשטרתית. בעזרת הכסף של הוועדה, מסע בחירות יעיל ואסטרטגיה לא מוצלחת מצד גרנט, סטרונג ניצח בבחירות בקלות, וניהל את העיר במשך שלוש שנים תחת עקרונות "עסקיים", כשהוא מחויב לממשל יעיל ולהחזרת המוסר אל העיר. הבחירות עצמן היו ניצחון גדול לרפובליקנים: לוי מורטון (אנ'), בנקאי מיליונר ממנהטן, הפך למושל, והמפלגה זכתה ברוב במועצה המחוקקת.[39]

אולם עדיין לא היה ניתן לרסן את הטמאני לזמן רב, ובשנת 1898 קרוקר, בעזרת מותו של הנרי ג'ורג' שחיסל את הרעיון להקים מחדש תנועת פועלים בעיר, העביר את המפלגה הדמוקרטית מספיק שמאלה כדי לזכות בתמיכת הפועלים, והצליח למשוך בוחרים שהתנגדו לניסיון להטיל איסור על שתיית אלכוהול וראו בכך ניסיון לאכוף את תרבותם של הפרוטסטנטים על המיעוט. מועמד הטמאני, רוברט א. ואן ויק, ניצח בקלות את סת ' לו, המועמד הרפורמטור, ושוב הטמאני שלטו בניו יורק.[40]

למרות התבוסות המזדמנות, הטמאני היה מסוגל באופן עקבי לשרוד ולהצליח. תחת מנהיגים כגון צ'ארלס פרנסיס מרפי וטימותי סאליבן, הוא שמר על השליטה במפלגה הדמוקרטית בעיר ובמדינה.

המאה ה-20

קבלני קולות נגד רפורמטורים

הפוליטיקה בעיר בין 1898 ל-1945 סבבה סביב העימותים בין קבלני הקולות והרפורמטורים. בזמנים שקטים יותר קבלני הקולות זכו לתמיכה מוצקה ובדרך כלל שלטו בענייני העיר והרבעים שלה; הם גם שיחקו תפקיד מרכזי במועצה המחוקקת באלבני. החל מ-1880, למשל, הטמאני הקים רשת גדולה של מועדונים מקומיים שמשכו מיעוטים ממעמד הביניים.[41][42] אולם בעתות משבר, בעיקר במיתון של שנות התשעים של המאה ה-19, ובמהלך המשבר הכלכלי העולמי בשנות השלושים, הרפורמטורים השתלטו על משרות חשובות, בעיקר על משרת ראש העיר. הרפורמטורים מעולם לא הציגו חזית אחידה: הם היו מורכבים מקבוצות אזרחיות רבות, שלכל אחת מהן היה סדר יום שונה. רובם היו גברים ונשים משכילים ממעמד הביניים, בדרך כלל ממקצועות חופשיים, שלא אהבו את השחיתות.[43] שיתוף הפעולה ב-1898 הכפיל את כוחם של הרפורמטורים, כל עוד הצליחו לשמור על מטרות משותפות.[44]

לא היה מנגנון מפלגתי עירוני. במקום, מנגנונים מפלגתיים התפתחו בכל הרבעים של העיר, והבולט ביותר היה במנהטן. הם בדרך כלל היו ארגונים מקומיים חזקים, שנודעו כ"מועדונים פוליטיים", ועם מנהיג בולט שכונה "בוס". צ'ארלס מרפי (אנ') היה הבוס היעיל אך השקט של הטמאני הול בין 1902 ל-1924.[45] "טים הגדול" סאליבן היה מנהיג הטמאני ברובע באוורי, והדובר במועצה המחוקקת.[46] הארגונים הרפובליקניים המקומיים היו חלשים מאוד, אבל הם שיחקו תפקידי מפתח בגיבוש קואליציות נגד הטמאני הול. הם ניסו לקבל השראה מאלבני ומוושינגטון.[47][48] סת' לואו, נשיא אוניברסיטת קולומביה, נבחר כראש העיר כנגד הטמאני בשנת 1901. אולם היה חסר לו מגע עם העם, והוא איבד את תמיכת הפועלים כשהסכים לדרישות להגביל צריכת אלכוהול.[49][50]

מ-1902 עד למותו ב-1924, צ'ארלס מרפי היה הבוס של טמאני. מרפי רצה לטהר את התדמית של הטמאני, ומימן רפורמות פרוגרסיביות לטובת מעמד הפועלים בעזרת שני תלמידיו, המושל אל סמית' ורוברט פ. וגנר. אד פלין, בן חסותו של מרפי שהפך לבוס בברונקס, אמר שמרפי תמיד טען שאסור לפוליטיקאים להתערב בהימורים, ולהתרחק מכל מעורבות במשטרה או במערכת החינוך.[51]

אתגר חדש לטמאני הגיע מצד ויליאם רנדולף הרסט, מו"ל רב עוצמה שרצה להיות נשיא. הרסט נבחר לקונגרס בתמיכת הטמאני, הובס במירוץ לראשות העיר לאחר ריב מולם, וזכה לתמיכתם כשניסה להיבחר לתפקיד מושל ניו יורק. הרסט הצליח לשלוט בראש העיר מטעם הטמאני, ג'ון היילן (1917-1925), אבל הוא איבד שליטה כאשר סמית' ווגנר מנעו מהיילן לזכות שוב במועמדות ב-1925. הרסט עבר לקליפורניה.[52]

לה גוארדיה נכנס, הטמאני מפסיד: 1933 עד 1945

ב-1932, המנגנון נפגע פעמיים כשראש העיר ג'יימס ווקר נאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות שערורייה, ואילו דמוקרט רפורמטור נלהב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, נבחר לנשיא ארצות הברית. מנהיג הטמאני הול ג'ון פ. קרי, והבוס מברוקלין ג'ון מקוי, שיתפו פעולה כדי לתמוך במועמדותו של אל סמית'.[53] רוזוולט הסיר מהטמאני את סמכויותיו בתחום הרווחה, שהורחבו תחת ה"ניו דיל", והעביר אותן במקום זאת לאד פלין, הבוס של הברונקס שמחוזו היה נקי משחיתות.[54] רוזוולט עזר לרפובליקני פיורלו לה גוארדיה להיבחר לראשות העיר בשיתוף פעולה, והקטין עוד יותר את כוחם של הטמאני.[55] לאחר שהפך לראש העיר, לה גוארדיה ארגן מחדש את הקבינט באישים לא-מפלגתיים וניסה לנקות את הממשלה.[55]

בתור ראש העיר, לה גוארדיה הוביל בהצלחה את המאמץ בניקוי העיר וקבע ייצוג יחסי במועצת העיר, שעבר במשאל בשנת 1936.[55] לאחר כניסת החוק החדש לתוקף ב-1938, הוקמה מועצה עירונית חדשה.[56] לה גוארדיה מינה רבים מנאמניו אל התפקידים, וכוחו של הטמאני הול ירד לשפל.[55] ב-1937, לה גוארדיה הפך לראש העיר הראשון שהתנגד לטמאני ונבחר מחדש,[55] ונבחר שוב ב-1941, לפני שפרש ב-1945.[55] תקופתו הארוכה החלישה את הטמאני.[55]

הטמאני היה תלוי בחוזים ממשלתיים, עבודות, מערכת רווחה, שחיתות, ובסופו של דבר, ביכולת מנהיגיו לשלוט במועמדים הדמוקרטיים. לאחר ירידת קרנן של תוכניות סיוע כמו מנהל העבודה והקדמה, וחיל השימור האזרחי, כוחו נחלש, כיוון שהטמאני השתמש בתוכניות כדי לקבל תומכים. חבר הקונגרס כריסטופר "כריסטי" סאליבן היה ה"בוס" האחרון לפני קריסת הטמאני.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טמאני הול בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Peel, Roy V. The Political Clubs of New York City (1935)
  2. ^ Shefter, Martin.
  3. ^ Huthmacher (1965)
  4. ^ Czitrom, Daniel.
  5. ^ Slayton, Robert A. Empire Statesman: The Rise and Redemption of Al Smith (2001). ch 6–15.
  6. ^ Huthmacher, J. Joseph.
  7. ^ Hodge, Frederick Webb (ed.
  8. ^ "Sachems & Sinners: An Informal History of Tammany Hall" Time (August 22, 1955)
  9. ^ 9.0 9.1 The History of New York State
  10. ^ "Sachems & Sinners: An Informal History of Tammany Hall" Time (August 22, 1955)
  11. ^ Parmet and Hecht, pp. 149–150
  12. ^ Myers, p. 20
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Myers, p. 21
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Myers, p. 22
  15. ^ Myers, p. 23
  16. ^ Myers, p. 24
  17. ^ Myers, p. 25
  18. ^ Myers, pp. 27–30
  19. ^ Myers, p. 30
  20. ^ Myers, pp. 31–32
  21. ^ Myers, pp. 36–38
  22. ^ Myers, p. 38
  23. ^ Myers, p. 39
  24. ^ 24.0 24.1 Panayiotopoulos, Prodromos (2006). Immigrant enterprise in Europe and the USA. Routledge Studies in the Modern World Economy. p. 52. ISBN 0-415-35371-8.
  25. ^ 25.0 25.1 "New York Election Results". Mahalo.com.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 "Tammany Hall".
  27. ^ New York City used the designation "ward" for its smallest political units from 1686–1938.
  28. ^ "Tammany Hall: Boss Tweed & Thomas Nast" Racontours
  29. ^ Riordin, pp.91–93
  30. ^ Connable and Silberfarb, p.154
  31. ^ 31.0 31.1 Burrows & Wallace, p.837 and passim
  32. ^ Burrows & Wallace, p.1027
  33. ^ Burrows & Wallace, p. 1099
  34. ^ Burrows & Wallace, pp.1103–1106
  35. ^ Burrows & Wallace, p.1100
  36. ^ Burrows & Wallace, pp.1106–1108
  37. ^ Burrows & Wallace, pp.1108–1109
  38. ^ Burrows & Wallace, pp.1109–1110
  39. ^ Burrows & Wallace, pp.1192–1194
  40. ^ Burrows & Wallace, pp.1206–1208
  41. ^ Roy V. Peel, The Political Clubs of New York City (1935)
  42. ^ Martin Shefter, "The electoral foundations of the political machine: New York City, 1884–1897." in Joel Silbey et al. eds., The history of American electoral behavior (1978) pp: 263–98, esp pp 294–95.
  43. ^ Richard Skolnik, "Civic Group Progressivism In New York City," New York History (1970) 51#5 pp 411–439.
  44. ^ David C. Hammack, Power and Society: Greater New York at the Turn of the Century (1982) pp 308–13
  45. ^ J. Joseph Huthmacher, "Charles Evans Hughes and Charles Francis Murphy: The Metamorphosis of Progressivism."
  46. ^ Daniel Czitrom, "Underworlds and underdogs: Big Tim Sullivan and metropolitan politics in New York, 1889–1913," Journal of American History (1991) 78#2 pp 536–558 in JSTOR
  47. ^ Jackson, Encyclopedia of New York City, (1996) pp 914, 999, 1149–51
  48. ^ Marvin G. Weinbaum, "New York County Republican Politics, 1897–1922: The Quarter-Century After Municipal Consolidation."
  49. ^ "Seth Low," in Jackson,Encyclopedia of New York City, (1996) p 695
  50. ^ Steven C. Swett, "The Test of a Reformer: A Study of Seth Low, New York City Mayor, 1902–1903," New-York Historical Society Quarterly (1960) 44#1 pp 5–41
  51. ^ Terry Golway, Machine Made: Tammany Hall and the Creation of Modern American Politics (2014) p 186
  52. ^ Ben Proctor, William Randolph Hearst: The Early Years, 1863–1910 the parenthesis 1998) ch 11
  53. ^ "Curry and McCooey to Support Ticket; Roosevelt Held 'Luckiest Man' in Nation". The New York Times. 3 ביולי 1932. p. 10. נבדק ב-8 ביוני 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "Edward Flynn (1891–1953)" George Washington University website
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 55.3 55.4 55.5 55.6 "La Guardia Is Dead; City Pays Homage To 3-Time Mayor". The New York Times.
  56. ^ New York City Council website
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טמאני_הול&oldid=1927603"