חוק רכישת הכסף של שרמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק רכישת הכסף של שרמןאנגלית: Sherman Silver Purchase Act) הוא חוק פדרלי של ארצות הברית שנכנס לתוקף ב-14 ביולי 1890.

היסטוריה

חוק זה לא התיר את ההנפקה הבלתי מוגבלת של מטבעות כסף כפי שתומכי ההטבעה החופשית של מטבעות הכסף שאפו לה. עם זאת, החוק הרחיב את סכום מטבעות הכסף שהממשלה נדרשה לרכוש על בסיס חודשי של 4.5 מיליון אונקיות. חוק רכישת הכסף של שרמן הועבר כתגובה לתלונות של החוואים וכורים שהלכו וגברו. לחוואים היו חובות עצומים שלא ניתן היה לפרוע אותם בשל הדפלציה, והם דחקו בממשלה להעביר את החוק כדי לעודד את הכלכלה ולגרום לאינפלציה, שתאפשר להם לשלם את חובותיהם בדולרים בערך נמוך. במקביל, כרו חברות הכרייה כמויות עצומות של כסף במכרות במערב ארצות הברית. היצע היתר שנוצר בשל כך הוריד משמעותית את מחיר הכסף, לעיתים מתחת לשער שאפשר את הפקתו בכדאיות כלכלית. הם קיוו לגייס את הממשלה כדי שזו תעלה את הביקוש לכסף.

במקור, הצעת החוק נודעה בפשטות בשם חוק רכישת הכסף של 1890. רק לאחר שהצעת החוק התקבלה ונחתמה כחוק, היא נודעה בשם "חוק רכישת הכסף של שרמן. הסנאטור ג'ון שרמן, איש המפלגה הרפובליקנית מאוהיו ויושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, היה זה שניסח את החוק, אך מרגע ששני בתי הקונגרס העבירו את החוק והוא הועבר למליאות הבתים כדי לגשר על הפערים בין הנוסחים שלהם, היה שרמן זה שהועיל מאוד בהשגת ההסכמה של המליאות לגיבוש הנוסח הסופי של החוק. יותר מכך, מרגע שהושגה הסכמה על הנוסח הסופי של החוק, גילה שרמן שהוא לא הסכים עם חלקים רבים שלו. תמיכתו של שרמן בחוק הייתה כה פושרת, עד כשהוא התבקש להביע את דעתו על החוק על ידי הנשיא בנג'מין הריסון, הוא רק אמר שהחוק היה "בטוח" והוא לא יגרום שום נזק אם הנשיא יחתום עליו.

החוק נכנס לתוקף במקביל לחוק המחירים של מקינלי (McKinley Tariff). ויליאם מקינלי, אז חבר רפובליקני בית הנבחרים מאוהיו, ויושב ראש ועדת המיסוי והתקציב של הבית, פעל בשיתוף פעולה עם שרמן ליצור חבילה שתוכל לעבור בסנאט ולקבל את אישורו של הנשיא.

על פי החוק, רכשה הממשלה הפדרלית מיליוני אונקיות של כסף, ובתמורה הנפיקה שטרות כסף. בכך הייתה הממשלה לרוכשת הכסף השנייה בגודלה בעולם, לאחר הממשלה הבריטית בהודו, שם היה לרופי ההודי גיבוי בכסף ולא בזהב. בנוסף ל-2 עד 4 מיליוני הדולרים שנדרשו על פי חוק בלנד אליסון (Bland–Allison Act) משנת 1878, נדרשה כעת ממשלת ארצות הברית לרכוש 4.5 מיליוני אונקיות נוספים בכסף מדי חודש. החוק חייב את מחלקת האוצר של ארצות הברית לרכוש כסף ולהנפיק תמורתו מהדורה מיוחדת של שטרות שניתן היה להמירם תמורת כסף או זהב. כתוצאה מכך גבר חוק גרשאם. המטבע שהוערך יתר על המידה (הכסף) גרם להוצאתו של המטבע שהוערך בחסר (הזהב) מן המחזור. בשוקי המתכות, היה הכסף בעל ערך נמוך יותר בהשוואה לשער החליפין הממשלתי הרשמי של הכסף מול זהב. כך, המשקיעים רכשו כסף, המירו אותו במחלקת האוצר תמורת זהב, ולאחר מכן מכרו את הדולרים של הזהב בשוק המתכות בסכומים גבוהים יותר מאלו שהם שילמו על הכסף מלכתחילה. ברווחי ההשקעה האלו הם עשו שימוש לרכישת כסף נוסף ועשו זאת שוב ושוב. מצב זה המשיך עד שמלאי הזהב של מחלקת האוצר אזל. לאחר פרוץ הפאניקה של 1893 (אנ'), דאג הנשיא גרובר קליבלנד לבטל את החוק כדי למנוע דפלציה של רזרבות הזהב הממשלתיות.

ב-1890 ירד שער הכסף ל-1.16 דולר לאונקיה. בסוף השנה הוא כבר ירד שוב ל-0.69 דולר. בדצמבר 1894 ירד המחיר ל-0.60 דולר. ב-1 בנובמבר 1895 הפסיקה מטבעת ארצות הברית את הנפקת מטבעות הכסף והממשלה סגרה את המטבעה של קרסון סיטי. הבנקים הפסיקו לעודד את השימוש בדולרים של הכסף. למעשה, בשנים 1893–1895 היה היקף ההנפקה של מטבעות הדולר העשויים כסף הנמוך ביותר בכל שנות הנפקתו, וכך נוצרו כמה דוגמאות נדירות של מטבעות.

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30500479חוק רכישת הכסף של שרמן