ג'ון פיטר אלטגלד
 | |||||||
| ג'ון פיטר אלטגלד | |||||||
| לידה | סלטרז, דוכסות נסאו | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ג'ולייט, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
| שם לידה | יוהאן וילהלם אלטגלט | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרייסלנד, שיקגו, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ג'ון פיטר אלטגלד (באנגלית: John Peter Altgeld; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אילינוי ה-20 בשנים 1893–1897. הוא היה מושל אילינוי הדמוקרט הראשון שכיהן מאז 1857. כדמות מובילה בתנועה הפרוגרסיבית, חתם אלטגלד על חוקים שנגעו לבטיחות וגיהות בתעסוקה ולהעסקת ילדים, העניק חנינה לשלושה מבין המורשעים באירועי היימרקט, וב-1894 דחה קריאות לשבור את שביתת פולמן באמצעות שימוש בכוח. ב-1896 הוא היה מנהיג האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, והתנגד לנשיא גרובר קליבלנד ולאגף "דמוקרטי הבורבון" שהוא הנהיג במפלגה. בבחירות לכהונה שנייה שהתקיימו באותה שנה הוא נוצח במערכת בחירות אינטנסיבית ומרה.
אלטגלד נולד בגרמניה וגדל בחווה בהמערב התיכון של ארצות הברית. לאחר תפקיד שמילא בצבא האיחוד במלחמת האזרחים כנער, הוא למד משפטים במיזורי, כשבמקביל הוא עבד עבודה פיזית, והיה מעורב בפוליטיקה הפרוגרסיבית. בסופו של דבר הוא פתח משרד עורכי דין בשיקגו, והיה ליזם נדל"ן, ולשופט מקומי לפני שנבחר למשרת המושל. בריאותו הייתה לקויה רוב הזמן, והוא נפטר בגיל 54 בעת שעבד במשרד עורכי הדין של קלרנס דרו.
ראשית חייו
ג'ון פיטר אלטגלד נולד בשם יוהאן וילהלם אלטגלט (Johann Wilhelm Altgelt) בעיירה סלטרז (Selters) שבדוכסות נסאו, כבנם הבכור של ג'ון פ. ומרי אלטגלד. כשהיה בן שלושה חודשים היגרה המשפחה לארצות הברית.[1] הם התיישבו בחווה ליד מנספילד, אוהיו. בגיל 16 עזב אלטגלד את הבית כדי להתגייס לצבא האיחוד. הוא שיקר בקשר לגילו, והתגייס לרגימנט הרגלים ה-164 (המשמר הלאומי) של אוהיו. הרגימנט של אלטגלד שירת בווירג'יניה כיחידת עתודה, ביצע משימות סיור, והשתתף רק בקרב אחד. אלטגלד עצמו כמעט ונפטר כתוצאה ממחלה.[2] לאחר המלחמה הוא עבד בחווה של אביו, למד באופן עצמאי בספרייה של שכנו ובבית ספר פרטי בלקסינגטון, אוהיו, ובמשך שנתיים לימד בבית ספר.[3]
לאחר תקופה קצרה של לימודים בסמינר של אוהיו, עבר אלטגלד למיזורי, ולמד משפטים. במקביל הוא עבד בצוותים נודדים של סלילת מסילות ברזל. בשל מזג האוויר והעבודה הקשה הוא חלה, ונדד לקנזס ולאיווה לפני שהתיישב ליד סוואנה, מיזורי, שם הוא עבד כמורה וכפועל חווה. הוא החל אז גם ללמוד משפטים במשרד עורכי דין פרטי, וב-1871 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של מחוז אנדרו. בסוואנה החל אלטגלד להיות מעורב לראשונה בפוליטיקה. הוא שימש כפרקליט העירוני ונבחר כפרקליט המדינה במחוז. לאחר שלוש שנים בשני התפקידים הוא התפטר.[4]
ב-1875 עבר אלטגלד לשיקגו מתוך תקווה להמשיך את הקריירה המשפטית שלו שם. מעת לעת הוא ביקר בביתו באוהיו. ב-1877 הוא נשא לאישה את אמה פורד. נישואיהם היו מאושרים, אך לא נולדו להם ילדים.[5]
אלטגלד החל לראות ברכה בעיסוקו בעריכת דין, וב-1880 כבר היה בבעלותו משרד עורכי דין עצמאי. הוא היה לאדם אמיד כתוצאה מסדרה של עסקאות מקרקעין ומיזמי פיתוח, כולל נכסי מגורים ועסקים בשיקגו והשקעה בקו חשמלית בניוארק, אוהיו.[6] המיזם הבולט ביותר שלו היה בניין יוניטי (Unity Building) בשיקגו, שנבנה ב-1891, בניין משרדים של 16 קומות, שבאותה תקופה היה הבניין הגבוה ביותר בעיר. בינואר 1890 רכש אלטגלד מגרש במקום שהיום הוא רחוב דירבורן הצפוני מספר 127 במרכז שיקגו, והקים את חברת יוניטי כדי לבנות את בניין יוניטי ולנהל אותו. הוא השקיע ללא הבחנה את הונו במיזם, ובמשך זמן מה הבנייה התנהלה בקצב הרבה יותר מהיר מהמצופה. עם זאת, טעות שעלתה בסכום של 100,000 דולר גרמה לצורך לבנות מחדש את שלד הבניין מההתחלה. אלטגלד גם שגה כאשר ניסה ללוות סכום של 400,000 דולר מג'ון ר. וולש, נשיא חברת הנאמנות ג'נינגס והבנק הלאומי של שיקגו. סעיפים טכניים בחוזה גרמו לו לבעיות רבות. בסופו של דבר נחתם חוזה חדש, אך אלטגלד הצליח ללוות סכום של 300,000 דולר בלבד מוולש. את שארית הסכום הוא גייס באופן עצמאי, ובניית הבניין הושלמה. ב-1893 הוא הכריז שבניין יונטי גרם לו לסיפוק האישי הגדול ביותר מכל ההישגים שלו.[7]
אלטגלד היה למיליונר, וכאשר הוא התמודד בבחירות על משרת המושל כבר היו בבעלותו שישה בניינים בשיקגו.
ראשית הקריירה הפוליטית
שמו של אלטגלד, לדבריו של ההיסטוריון פיליפ דריי, "הוא שם נרדף לשחר העידן הפרוגרסיבי". המשרה הציבורית הראשונה שהוא שימש בה הייתה הפרקליט העירוני של סוואנה, מיזורי, שבמסגרתו הוא כתב מחדש קובץ תקנות. במיזורי היה אלטגלד מעורב בפעילות תנועת הגריינג' (אנ') והמפלגה הדמוקרטית, וב-1874 הוא נבחר כפרקליט המחוז. כפי שהוא כתב מאוחר יותר, עד מהרה הוא התאכזב ממערכת המשפט הפלילי והתפטר לאחר שנה אחת.[8]
ב-1884 החליט אלטגלד להתמודד בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית מול חבר הקונגרס המכהן ג'ורג' אדמס במחוז הבחירה הרביעי לקונגרס של אילינוי. באותה שנה הוא פרסם מאמר על רפורמה במערכת העונשין שכותרתו הייתה "מנגנון הענישה שלנו וקורבנותיו". במאמר הוא טען שבמקום ליצור פושעים משוקמים, הכליאה יוצרת פושעים קשוחים יותר.[9] אף על פי שמצביעי המחוז היו בעלי נטייה רפובליקנית, נוצח אלטגלד בבחירות על ידי אדמס בהפרש של 8 אחוזים בלבד (54 מול 46), תוצאות טובות יותר בהשוואה לאלו שהשיג הדמוקרט הנודע למברט טרי שנתיים קודם לכן. כפי שנזכר אחד ממנהיגי הרפובליקנים, "הוא [אלטגלד] לא נבחר, אך הוועד המנהל שלנו היה די מפוחד משיעור ההצבעה בעדו".
ב-1886 נבחר אלטגלד לבית המשפט הגבוה של מחוז קוק, בו הוא כיהן על כס השיפוט עד 1891. באותה שנה הוא התמודד ללא הצלחה מול מושל אילינוי לשעבר, ג'ון פאלמר כאשר ביקש מהאספה הכללית של אילינוי לבחור בו למושב בסנאט של ארצות הברית.
מושל אילינוי
הבחירות של 1892
בבחירות למשרת מושל אילינוי של 1892 הוצג שמו של אלטגלד כמועמד הדמוקרטים. אחד המכשולים בדרכו לקבל את המועמדות היה פאלמר, שעדיין היה מריר כלפיו כאשר הוא קרא עליו תיגר בבחירות לסנאט שנה קודם לכן. כמי שנחשב לאחד מזקני המפלגה באילינוי, התנגדותו של פאלמר לאלטגלד הייתה כבדת משקל. תומכו של אלטגלד, מייקל מקדונלד, העביר לפאלמר הבטחה ריקה מתוכן, שאם הוא לא יתנגד למועמדותו של אלטגלד, הדמוקרטים במחוז קוק יתמכו בו למועמדות המפלגה בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה.
אלטגלד זכה לפופולריות בקרב האמריקאים ממוצא גרמני. העיתון היחידי בשיקגו שנתן לו כיסוי חיובי היה העיתון "שיקגו גלוב", שנוהל על ידי מקדונלד. בעיתונים אחרים בעיר הוא ספג השמצות על רקע קרבתו למקדונלד, גישתו הליברלית האוהדת כלפי האנשים שהורשעו באירועי היימרקט, והיחסים שלו עם מועדון האירוקוי של שיקגו. הוא זכה לתדמית של רדיקל מסוכן ואיום על ענייני העסקים והמסחר של אילינוי. על אף זאת, רבים מהעיתונים בדרום המדינה העניקו לו סיקור חיובי.
מועמד נוסף שביקש לקבל את מועמדות הדמוקרטים היה ג'ון בלאק. מועמדים פוטנציאליים נוספים שוכנעו שלא להתמודד. לדוגמה, חבר בית הנבחרים המדינתי, ג'יימס קוקרל, שוכנע על ידי קלרנס דרו לוותר על תוכניותיו להתמודד. ב-23 בפברואר כבר דווח שבלאק פרש מהמרוץ, ובכך נותר אלטגלד כמתמודד היחידי שביקש לקבל את מועמדות המפלגה. בוועידת המפלגה המדינתית, שהתקיימה בספרינגפילד, זכה אלטגלד במועמדות הדמוקרטים כבר בסבב ההצבעה הראשון.
תומכיו כינו אותו "ידיד העניים". בבחירות הכלליות הוא התמודד מול המושל הרפובליקני המכהן הפופולרי, ג'וזף פייפר. אלטגלד עבר ברחבי אילינוי במסע נאומים נמרץ. הוא תקף את השימוש שעשה פייפר בעבודת אסירים למיזמים מדינתיים, ואת הרפורמה שהוא ביצע במערכת החינוך. פייפר לא סתר את ההאשמות של אלטגלד, וכך הם נותרו בתודעתם של המצביעים.
כדי לצמצם את ההשפעה השלילית של יחסיו עם אלטגלד, בעיקר בקרב קהל המצביעים באזורים הכפריים של דרום אילינוי, התפטר מקדונלד באופן זמני מתפקידו בוועד המרכזי של מחוז קוק חודש לפני הבחירות.
אלטגלד ניצח את פייפר בהפרש קל. הוא היה המושל הדמוקרטי הראשון שנבחר באילינוי מאז הבחירות של 1856, הראשון שנולד מחוץ לגבולות ארצות הברית, ותושב שיקגו הראשון.[10]
כהונתו
זמן קצר לאחר ניצחונו בבחירות סבל אלטגלד מהתמוטטות עצבים, וכמעט איבד את חייו כתוצאה מחום גבוה שלקה בו. הוא הצליח להגיע לטקס ההשבעה, אך עלה בידו לשאת רק חלק קצר מנאומו. אף על פי שהחום באולם האספה הכללית היה כה גבוה עד שכמה אנשים התעלפו, אלטגלד, שהיה לבוש במעיל עליון כבד, היה חיוור, ונראה היה שגופו רעד. את המשך הנאום נשא פקיד בית האספה הכללית.
כמושל הוביל אלטגלד את החוקים הפרוגרסיבים ביותר ברמה הלאומית של העסקת ילדים ובטיחות וגיהות בתעסוקה. הוא מינה נשים לתפקידים חשובים בממשלת המדינה, והגדיל באופן משמעותי את השקעת המדינה בחינוך.
שביתת פולמן
ערך מורחב – שביתת פולמן
ב-1894 התחוללה שביתת פולמן במערכת הרכבות בהנהגתו של יוג'ין דבס. אלטגלד סירב לאפשר לנשיא גרובר קליבלנד לשלוח כוחות פדרליים כדי לדכא את המהומות. הוא כתב לנשיא מכתב בו הוא ציין שהדיווחים על האלימות בהקשר של השביתה היו מוגזמים והזהיר שהאלימות האמיתית תתחיל רק כתוצאה משליחת חיילים. על כל פנים, צו מניעה פדרלי הוצא נגד השביתה, שכהצדקה לכך הייתה ההפרעה שהיא גרמה לפעילות מחלקת הדואר של ארצות הברית, שהייתה אינטרס פדרלי. בכל אופן, המפקח הכללי על הדואר באילינוי, ל. ל. טרוי ציין שלא הייתה שום הפרעה לפעילות הדואר.[11] בצטטו את פרק 4 לחוקת ארצות הברית, שמתיר כניסת כוחות פדרליים לתחומי מדינה בארצות הברית רק במקרה בו מתרחשת בה התקוממות, טען אלטגלד שלא הייתה שום הצדקה חוקית לקבל החלטה לשליחת כוחות צבא להתמודדות עם השביתה. בסופו של דבר, הוא ניצל את ההזדמנות למתוח ביקורת על השימוש לרעה שעשה התובע הכללי של ארצות הברית בצווי מניעה על פי חוק ההגבלים העסקיים של שרמן, בכותבו: "החלטה זו מציינת נקודת מפנה בהיסטוריה שלנו בשל העובדה שהיא יצרה צורה חדשה של ממשלה שמעולם לא נשמע עליה בקרב האנשים; והיא ממשלת צווי המניעה... על פי סדר העניינים החדש הזה, הופך בבת אחת שופט פדרלי למחוקק, שופט ותליין". בכל אופן, ב-4 ביולי שלח הנשיא קליבלנד כמה אלפי חיילים לשיקגו ללא אישורו של אלטגלד, צעד שמאוחר יותר אושר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. התנגדותו של אלטגלד נתפסה כעמדה חריגה מצדו של מושל מדינה באותה תקופה. אלטגלד התנגד לשימוש בכוחות פדרליים, אך הפעיל את המיליציה המדינתית כדי לרסן את השביתה. הוא שלח את כוחות המילציה לשמונה אזורים שונים במהלך השביתה, כולל למאונט אוליב, שם חסמו כורים את מסילות הברזל לשיקגו, פאוריה וסנט לואיס כך שלא התאפשרה העברת פחם.
חנינות
- ערך מורחב – אירועי היימרקט
מבחינה היסטורית, זכור אלטגלד בעיקר בשל החנינה שהעניק לשלושת המורשעים באירועי היימרקט שנותרו בחיים (ארבעה נוספים כבר הוצאו להורג, ואחד התאבד בכלא). לאחר שבחן את המקרים שלהם, הוא הגיע למסקנה, שאליה הגיעו גם חוקרים בתקופות מאוחרות יותר, שהיה עיוות דין חמור בתביעות נגדם. אלטגלד הגיע למסקנה שהמשפט נגדם התנהל באווירה של דעות קדומות ושההרשעות היו בלתי ראויות. הוא החליט להעניק חנינה לשלושת האנשים, ובשל כך הוא ניצב בפני מתקפה קשה.
יש הטוענים שבנוסף לממצאים שלו על עיוות דין, אלטגלד גם הונע מתוך רגשות נקמה כאשר העניק את החנינה למורשעי היימרקט. השופט שדן את האנשים, ג'וזף גריי, הוציא פסק דין שבו נמצא שאלטגלד הואשם בבזיון בית המשפט בבית המשפט הגבוה השל מחוז קוק. אלטגלד נודע כמי ששומר טינה.[12]
עד לסוף 1895 העניק אלטגלד חנינה ל-81 אסירים, ובשל כך כינו אותו העיתונים "ג'ון 'חנינה' אלטגלד" (John "Pardon" Altgeld). במאי אותה שנה השתולל המון לאחר אחד מצעדי החנינה של אלטגלד, כאשר חוואים ביצעו לינץ' בשני מעני-נשים בדנוויל. ביום האחרון לכהונתו, שחרר אלטגלד 66 מורשעים בעבירות חמורות, כולל שבעה רוצחים.
בסך הכל העניק אלטגלד חנינה ל-75 אנשים שהורשעו בזיוף, מעילה, הריגה, פריצה או גנבה; 19 אנשים שהורשעו ברצח; 18 אנשים שהורשעו בעינויי נשים וכדומה; ו-5 אנשים שהורשעו בשוד או בהצתה.
בחירות 1896
שביתת פולמן והחנינות של היימרקט שימשו נגד אלטגלד על ידי יריביו השמרניים. ב-1896 הוא היה פסול מלהתמודד לנשיאות ארצות הברית, שכן הוא נולד מחוץ לגבולותיה, אך הוביל את המאבק נגד מחנהו של קליבלנד. הוא ניתק את קשריו עם קליבלנד ותומכיו השמרניים. אלטגלד תרם לפיצולה של המפלגה הדמוקרטית במהלך הבחירות לנשיאות של אותה שנה לסיעת תומכי ההנפקה החופשית של מטבעות הכסף ולסיעת "דמוקרטי הבורבון". אלטגלד לא תמך בויליאם ג'נינגס ברייאן כמועמד לנשיאות והתלבט אם לתמוך בסעיף "הכסף החופשי" שהיה מרכזי במסע הבחירות של ברייאן.[13] המגזין Harper's Weekly הזהיר שברייאן יהפוך למריונטה של אלטגלד, שאליו הוא התייחס כאל "הקומוניסט השאפתן וחסר המצפון מאילינוי". על כל פנים, ברייאן, שנפגע מההאשמות של הרפובליקנים שהוא היה מריונטה של אלטגלד, נמנע מקשר עם המושל ולא תמך בו.[14]
הרפובליקנים באילינוי ריכזו את מתקפותיהם על אלטגלד. תאודור רוזוולט, בנאום בפני 13,000 אנשי מפלגה מריעים בשיקגו, אמר שאלטגלד היה "אדם שיעלים עין מרצח סדרתי, שיסלח ויעודד את רוב הרוצחים הידועים לשמצה, ושיחליף את הממשלה של וושינגטון ושל לינקולן תמורת ערבוביה אדומה של הפקרות וחוסר יושר דמיוניים ואכזריים כמו הקומונה הפריזאית".[15] אלטגלד ניהל מסע בחירות אנרגטי על אף בריאותו הרופפת, והובס על ידי ג'ון ריילי טאנר.
מועמדויותיו לראשות עיריית שיקגו
אלטגלד היה יריב פוליטי של קרטר הריסון הבן, שב-1897 נבחר כראש עיריית שיקגו. הוא סבר שהריסון היה ראש חץ של הכוחות השמרניים של המפלגה הדמוקרטית ברמה הלאומית, ושאם הוא ייבחר לכהונה שנייה כראש העיר, הוא יחזיק בידו את הכוח למנות נציגים שמרניים לוועידה הארצית של המפלגה ב-1900. בהבינו שהיריב האפשרי של הריסון, רפובליקני תומך "הכסף החופשי", עשוי להיות אפשרות פחות גרועה, החליט אלטגלד להתמודד בעצמו בבחירות למשרת ראש העיר, מתוך תקווה קלושה לנצח בבחירות, ומנגד שאף לפצל את ההצבעה הפרוגרסיבית הדמוקרטית וכך יגרום להריסון להפסד.
אלטגלד טען שהריסון בנה מנגנון פוליטי ושהממשל שלו היה מושחת, ובמרץ 1899 הוא טען בפומבי שממשלו של הריסון היה שותף בגנבה של כספי העיר על ידי בעלי ברית פוליטיים שהיו קשורים למיזמי העבודות הציבוריות של העיר.[16]
בסיום מסע הבחירות שלו, התמודד אלטגלד לראשות העיר כמועמד של "מפלגת הבעלות העירונית". הוא סיים שלישי בבחירות, לאחר שזכה ביותר מ-15 אחוזים מהקולות, אך לא היה בידו להשיג את מטרתו הכמוסה, להביס את קרטר הריסון.
ב-1901 ניסה אלטגלד שוב לקרוא תיגר על הריסון בהתמודדות על המועמדות לראשות העיר מטעם הדמוקרטים, ניסיון כושל שלא צלח.
שנותיו האחרונות
המחלה שממנה סבל מאז מלחמת האזרחים, גרמה לאלטגלד למוגבלות בתנועה בעת שכיהן כמושל, והוא התקשה ללכת. הוא איבד את כל רכושו למעט ביתו שעליו הייתה רשומה משכנתה גדולה, ורק התערבות ידידו ובן חסותו לשעבר, קלרנס דרו, הצילה אותו מחורבן כלכלי מוחלט. בשנותיו האחרונות הוא עבד במשרד עורכי הדין של דרו.
ג'ון פיטר אלטגלד נפטר ב-12 במרץ 1902 כתוצאה מדימום מוחי שבו הוא לקה בעת שנשא נאום לטובת האפריקאנרים בג'ולייט. הוא היה בן 54 במותו. אלפים עברו לפני ארונו כאשר הוא הוצב במבואה של בניין הספרייה הציבורית של שיקגו. דרו ומייסדת בית האל, ג'יין אדמס, ספדו לו. הוא נטמן בבית הקברות גרייסלנד שבשיקגו.
אלטגלד השפיע על בנייתם של מבנים בסגנון התחייה הגותית שכונו "טירות אלטגלד" בחמש אוניברסיטאות באילינוי.[17] אחד מהם הוא אולם אלטגלד באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, שרשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. כיום הבניין משמש כמשכנה של מחלקת המתמטיקה של האוניברסיטה, וקודם לכן היה משכנם של הקולג' למשפטים ושל ספריית האוניברסיטה.[18] שאר ארבעת הבניינים ניצבים באוניברסיטת דרום אילינוי קרבונדייל, אוניברסיטת צפון אילינוי, אוניברסיטת המדינה של אילינוי ובאוניברסיטת מזרח אילינוי. בתי הגנים על שם אלטגלד בשיקגו, אחד ממיזמי השיכון הראשונים בארצות הברית, נקראו על שמו של אלטגלד, זאת בנוסף לרחוב בשיקגו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- ג'ון פיטר אלטגלד באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ג'ון פיטר אלטגלד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון פיטר אלטגלד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, p. 2.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 6-8.
- ^ The Alumni Record of the University of Illinois at Urbana. University of Illinois (Urbana-Champaign campus). 1906. p. 573.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 13-16.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 19-20.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 33-34.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 36-39.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 16-18.
- ^ John Peter Altgeld, Our Penal Machinery and Its Victims, A. C. McClurg, 1886.
- ^ "1896: John Peter Altgeld".
- ^ Madison, Charles (1947). Critics & Crusaders: A Century of American Protest. New York: Henry Holt and Company, p. 382.
- ^ Wish, Harvey. “Governor Altgeld Pardons the Anarchists.” Journal of the Illinois State Historical Society (1908-1984), vol. 31, no. 4, 1938, pp. 424–48.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, pp. 279-280.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, p. 286.
- ^ Waldo R. Browne, Altgeld of Illinois: A Record of His Life and Labor. New York: B.W. Huebsch, 1924, p. 287.
- ^ "Fraud in Pay Rolls: Altgeld Exposes Steals of Harrison Administration," Chicago Inter Ocean, March 21, 1899, p. 5.
- ^ Davies, Chris (October 16, 2007). "Many campuses throughout Illinois have castle-style buildings". The Vidette.
- ^ "History of Altgeld Hall". Department of Mathematics, University of Illinois at Urbana-Champaign. Archived from the original on January 16, 2017.
38160162ג'ון פיטר אלטגלד