אלטון פארקר
 | |||||
| אלטון ברוקס פארקר | |||||
| לידה |
14 במאי 1852 קורטלנד, ניו יורק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 במאי 1926 (בגיל 73) ניו יורק, ניו יורק | ||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| בת זוג | מרי לואיס פארקר | ||||
| |||||
אלטון ברוקס פארקר (באנגלית: Alton Brooks Parker; 14 במאי 1852 - 10 במאי 1926) היה שופט אמריקני שנודע כמועמד הדמוקרטי שהפסיד בבחירות לנשיאות של 1904 לנשיא היוצא, תיאודור רוזוולט.
פארקר היה יליד ניו יורק העליונה, ולמד משפטים בקינגסטון, ניו יורק, לפני שמונה לבית המשפט העליון של ניו יורק ולבית המשפט לערעורים. הוא שימש כשופט הראשי בבית המשפט לערעורים בין 1898 ל-1904, כשהתפטר כדי לנסות להיבחר לנשיאות. ב-1904, הוא ניצח את המו"ל ויליאם רנדולף הרסט עבור המועמדות הדמוקרטית. בבחירות הכלליות, התנגד פארקר לנשיא היוצא האהוד, תיאודור רוזוולט ההרפובליקני. לאחר מסע בחירות לא מאורגן ולא אפקטיבי, פארקר השיג 140 אלקטורים בחבר האלקטורים לעומת 336 לרוזוולט, כשהוא מנצח רק בדרום ארצות הברית. לאחר מכן חזר לעסוק בעריכת דין.
ראשית חייו
פארקר נולד בקורטלנד, ניו יורק, לג'ון ברוקס פארקר, חקלאי, והרייט סטרטון. שני הוריו היו מלומדים ועודדו אותו לקרוא מגיל צעיר. בגיל 12 או 13, פארקר ראה את אביו משרת בחבר מושבעים והחליט להיות עורך דין. הוא למד הוראה ולימד בניו יורק. לאחר מכן התארס למרי לואיס שונמקר, בתו של אדם שהיה בעל רכוש והתגורר ליד בית ספרו. פארקר התחתן איתה ב-1872 ועבד כפקיד בפירמה של אחד מקרובי משפחתה. לאחר מכן למד משפטים באלבני. לאחר שהשיג את התואר שלו ב-1873, הוא עסק בעריכת דין בקינגסטון, עד 1878, כשותף במשרד עורכי דין.
פארקר הפך לפעיל במפלגה הדמוקרטית ותמך במי שהפך למושל ניו יורק ולנשיא, גרובר קליבלנד. הוא היה ציר בוועידה הדמוקרטית של 1884, בה נבחר קליבלנד להיות מועמד המפלגה לנשיאות. קליבלנד ניצח בקרב צמוד את ג'יימס בליין הרפובליקני בבחירות. באותה תקופה, פארקר ניהל את מסע הבחירות של דיוויד היל לתפקיד מושל ניו יורק, מסע בחירות בו היל ניצח בקלות.
קריירה כשופט
לאחר היבחרו, מינה היל את פארקר לבית המשפט העליון של ניו יורק. ב-1886, פארקר נבחר לכהונה של ארבע עשרה שנים בתפקידו. כעבור שלוש שנים, הפך לשופט לערעורים, כשהיל מינה אותו לבית המשפט לערעורים. בנובמבר 1897, הוא נבחר לשופט העליון בבית המשפט לערעורים, כשהוא מנצח את ויליאם וולאס הרפובליקני.
כשופט, נודע פארקר בזכות מחקר עצמאי לגבי כל תיק שעמד בפניו. הוא נחשב לתומך באיגודי העובדים ותמך ברפורמה חברתית, כמו תמיכה בחוק שמגביל את שעות העבודה. בהחלטה מ-1902, פארקר קבע שאישה שפניה שימשו בפרסומת ללא רשותה אשמה. פסק הדין לא היה אהוד, והוביל להעברת חוק פרטיות במועצת ניו יורק כעבור שנה. באותה שנה, אישר פארקר גזר דין מוות לאישה, הראשון מסוגו, בכיסא חשמלי.
בתקופתו כשופט, פארקר ואשתו מכרו את ביתם בקינגסטון וקנו בית באיזופוס, על נהר ההדסון. לזוג הייתה בת אחת ובן אחד, שמת מטטנוס.
מועמדות לנשיאות
כשהבחירות של 1904 התקרבו, הדמוקרטים החלו לחפש מועמד שיעמוד מול הנשיא הרפובליקני האהוד, תיאודור רוזוולט, ושמו של פארקר נחשב למועמד פוטנציאלי. מזכיר המלחמה של רוזוולט, אליהוא רוט, טען שפארקר "מעולם לא פתח את פיו בכל שאלה לאומית", אולם רוזוולט חשש שהנייטרליות שלו תתן לו יתרון פוליטי.
הועידה הדמוקרטית הלאומית של 1904 התרחשה בסנט לואיס, מיזורי, לצד האולימפיאדה. פטרונו של פארקר, דייוויד היל, שניסה להיות מועמד ב-1892, החליט לתמוך בפארקר. ויליאם ג'נינגס ברייאן, שנבחר ונוצח בידי ויליאם מקינלי ב-1896 וב-1900, לא נחשב לאלטרנטיבה ראויה. הרדיקלים במפלגה תמכו במו"ל ויליאם רנדולף הרסט, אולם ההתנגדות מברייאן ומצד הטמאני הול, המנגנון הפוליטי החזק של ניו יורק, מנעו מהם להשיג רוב. הצירים רצו לתמוך במועמדים אחרים, ואף בקליבלנד, למרות שקליבלנד לא היה אהוד מחוץ למפלגה או בתוכה, עקב הסכסוך שלו עם ברייאן.
הנייטרליות של פארקר הייתה יתרון עבורו, והוא נמנע מלקחת צדדים בנושאים שפילגו את המפלגה, בעיקר בנושאים מוניטריים. היל ותומכי פארקר שתקו בכוונה בנוגע לאמונותיו של המועמד. כשהועידה הצביעה, היה ברור שרק פארקר יוכל לאחד את המפלגה, והוא נבחר בסיבוב הראשון. הנרי דיוויס, מיליונר זקן ממערב וירג'יניה שהיה סנאטור בעברו, נבחר להיות סגנו בתקווה שיממן את מסע הבחירות.
הועידה התפלגה בנוגע לרצון לכלול את הצמדת הדולר לכסף במצע המפלגה, בניגוד לתקן הזהב, ותמיכה בהטבעת דולרים מכסף. תנועת "הכסף החופשי", שהייתה חזקה במפלגה ב-1896 וב-1900, הייתה אהודה בקרב חקלאים בעלי חובות במערב שהרגישו שאינפלציה תעזור להם לשלם את חובותיהם. אנשי העסקים, לעומת זאת, תמכו באינפלציה הנמוכה של תקן הזהב. ברייאן, שהתפרסם בנאום "צלב הזהב" שלו מ-1896 שהתנגד לתקן הזהב, נלחם נגד התמיכה בתקן הזהב במצע ב-1904. המפלגה הסכימה לא לכלול את הנושא במצע.
אולם מתוך רצון לזכות בתמיכת האגף המזרחי שתמך בכסף יציב, שלח פארקר מברק לוועידה מיד לאחר ששמע שנבחר, וטען שתקן הזהב הוא ההליך המקובל במדינה, ושיוותר על המועמדות אם לא יוכל להגיד זאת. המברק הוביל לוויכוח ולהתנגדות מברייאן, אולם המפלגה החליטה לבסוף שפארקר יוכל לדבר כרצונו בנושא. התמיכה הלאומית בפארקר החלה לעלות, ורוזוולט שיבח את המברק של פארקר.
מסע הבחירות
לאחר שזכה במועמדות, התפטר פארקר מבית המשפט. ב-10 באוגוסט, משלחת זקני המפלגה ביקרה אותו ובישרה לו על מועמדותו. פארקר נאם כנגד רוזוולט וכנגד מעורבות ממשלו בטורקיה ובמרוקו, ועל כישלונו במתן תאריך שבו הפיליפינים יהפכו לעצמאיים מהשפעה אמריקנית. הנאום נחשב לנאום לא מלהיב גם בקרב תומכיו. פארקר לא הצליח להתאושש לאחר הנאום הזה, ואחריו, הוא חזר לשתוק, ונמנע מלהגיב בעניינים חשובים.
מסע הבחירות של פארקר לא היה יעיל. פארקר ויועציו תמכו ב"מסע בחירות מהמרפסת", שבו משלחות יובאו אל ביתו כדי לראות אותו נואם, כמו מסע הבחירות של מקינלי ב-1896. אולם בגלל המרחק של ביתו של פארקר ומחסור במשאבים, לא היו יותר מדי מבקרים. במקום לנסות לבדל בין שתי המפלגות, הדמוקרטים העדיפו להדגיש את דמותו של רוזוולט, והציגו אותו כלא יציב ומסוכן. מסע הבחירות של פארקר לא הצליח לזכות לאהדה בקרב האירים, שתמכו בדרך כלל בדמוקרטים. לעומת זאת, מסע הבחירות של רוזוולט ארגן ועדות שימשכו מגזרים מסוימים: שחורים, יהודים וגרמנים. ג'ון היי, מזכיר המדינה של רוזוולט, טען שמסע הבחירות של פארקר הוא "המטופש ביותר בזמננו".
כחודש לפני הבחירות, פארקר זיהה תרומות רבות שניתנו למסע הבחירות של רוזוולט, והוא האשים את הנשיא בהיותו לא כנה בניסיונותיו לפרק מונופולים. בסוף אוקטובר, הוא נאם בניו יורק ובניו ג'רזי וגינה את הנשיא. רוזוולט טען שפארקר משקר בביקורת שלו.
ההתקפות של פארקר לא הצליחו לשנות את הבחירות. ב-8 בנובמבר, רוזוולט השיג 7,630,457 קולות לעומת 5,083,880 לפארקר. רוזוולט ניצח במדינות הצפון והמערב, וגם במיזורי, והשיג 336 אלקטורים בחבר האלקטורים. פארקר ניצח רק בדרום ארצות הברית הדמוקרטי, והשיג 140 אלקטורים. מועמד שלישי, יוג'ין דבס, מטעם המפלגה הסוציאליסטית, השיג 2.98% מהקולות. פארקר שיגר את ברכתו לרוזוולט באותו הלילה וחזר לחיים הפרטיים.
היסטוריונים טענו שפארקר הוא המועמד הנשיאותי היחיד שהפסיד ולא נכתבה עליו ביוגרפיה. הם טענו שיכול היה להיות נשיא טוב, ושהבחירות של 1904 הן מהבודדות בהן המצביעים יכלו לבחור בשני מועמדים מצוינים. הם טענו שהמצביעים בחרו ברוזוולט בגלל אישיותו הצבעונית.
סוף חייו
לאחר הבחירות, חזר פארקר לעסוק במשפטים והיה נשיא איגוד עורכי הדין בין 1906 ל-1907. הוא ייצג איגודי עובדים בתיקים שונים.
לאחר מכן נכנס פארקר שוב לפוליטיקה, כשהוא ניהל את מסע הבחירות של ג'ון דיקס אל תפקיד מושל ניו יורק, ונואם בתחילת הועידה הדמוקרטית של 1912, שבחרה בוודרו וילסון כמועמד הנשיאותי. ב-1913, ייצג את יורשו של דיקס בתפקיד המושל, ויליאם סוזלר, במשפט שנערך נגדו.
אשתו מרי מתה ב-1917. הוא התחתן שוב ב-1923. ב-10 במאי 1926, מת פארקר מהתקף לב כשנסע במכוניתו, ארבעה ימים לפני יום הולדתו. הוא נקבר בבית קברות בקינגסטון.
קישורים חיצוניים
